שאלות ותשובות בנושא החינוך הביתי - לקט נבחר

נו באמת לקבל כל כך הרבה שאלות על עצמי ועל חינוך ביתי ושאני לא ארים את הכפפה כדי לכתוב על עצמי? רק תנו לי הזדמנות ואני כותבת. ולא רק בגלל שאני מכירה את הנושא על בוריו, או שמא בוריה, אלא בעיקר בגלל שזה נושא כל כך מלבב וקל לכתיבה. אז אספתי לכבודכם לקט שאלות ואני אענה עליהן בטרם אחליט מה יהיה נושאו של הפוסט הבא. זה קצת מחזיר אותי לתקופת מעריב לנוער, אבל תזרמו איתי. 

ש: איך הגעת לחינוך ביתי?
טוב גם על זה כבר כתבתי, עקרונית את המושג "חינוך ביתי" הכרתי רק כשהבכור היה בן 4. כשהוא נולד, לא ממש ידעתי מה אני מתכוונת לעשות ולכן אמנם הפסקתי את ההכנות לדוקטורט, אבל המשכתי ללמד בבינתחומי ולא עזבתי את המשרד לייעוץ תקשורת בו עבדתי. 12 שבועות אחרי, עוד חשבתי להמשיך לעבוד, לעומת זאת לשותפים שלי היה ברור שאני עם רגל אחת כבר בחוץ, אבל רשמית הארכתי את חופשת הלידה. לימדתי פעם בשבוע, את הבכור השארתי עם סבא וסבתא שלו והמון חלב שאוב, למשרד הגעתי מדי פעם איתו. 12 שבועות אחרי כבר היה ברור איפה אני נשארת, במקום שנראה לי הכי נכון - עם הילד שלי. המחשבה לתת למישהו אחר להיות איתו כל היום נראתה לי בלתי אפשרית. למרות שלא היה רגע דל, הוספתי לעבודה בבינתחומי, גם עסק קייטירינג קטן וחביב והבכור גדל לימים מלאי אפייה ובישולים ותחושת הסיפוק העצמי הייתה גדולה בעיקר משום שזה באמת היה אתגר רציני. לקראת גיל שנתיים, חיפשתי מקום שיהיה לי נוח לשלוח את הילדון לגן כי כולם מסביב חשבו שזה רעין טוב. אחרי חודשים של חיפושים, לקחתי את בנהזוג לגן הכי מוצלח שמצאתי ושנינו הבנו, בלי ממש לדבר, שלילד עדיף להיות בבית. לא היינו לבד לרגע, בגינה הציבורית בגבעתיים התפתחה לה מעצמה חבורה של עוללים בני אותו גיל שנפגשו כמעט כל יום בגינה או בחוגי תנועה או אחד אצל השני, חברה לילדים וחברה לאימהות. וחוץ מזה היו לי עוד חברות שהבכור ואני נפגשנו איתן. טיילנו ושיחקנו ועשינו סידורים יחד והכל זרם. כן, לפעמים היה לי קשה, זה לא שלא הקדשתי לזה מחשבה, אבל בהינתן כל הבעד והנגד - הרגשתי שאני עושה את הדברים נכון. ההריון השני גרם לי להפסיק עם עסק הקייטרינג - היה קשה עם הבטן הגדלה והבכור השובב להתעסק גם בזה - לא בבישולים כמו בשיווק עצמו.

ואז נולדה מי שלימים תקרא בבלוג זה המרכזית. כל הסביבה הסבירה לי איך זהו, זה הזמן לשלוח לגן, לתת זמן לבכור, זמן לעצמי וזמן לתינוקת. זה שיכנע אותי מודה, אם כי היו בי הסתייגויות. עוד אלפי סיורי גנים ומצאנו גננת מקסימה וגן חביב. הבכור הסתגל במהירות, היה לו נחמד בגן, אבל היה לו כיף יותר בבית. אני מצאתי הרבה דברים חביבים בגן, אבל יותר עניינים לא מצאו חן בעיני. היחס המספרי בין אנשי הצוות למספר הילדים, הכנסת הילדים לתוך שבלונות חשיבה, תכנים בעייתיים, אלימות - היו עיקר הבעיות, אך גם התחושה שלא נתנה לי מנוח שיהיה לו טוב יותר איתי, לא כי אני כזו מוצלחת אלא כי הוא בעיקר זקוק לתשומת לב ולחופש. כך יצא שמהרצון להעניק לילד גן, הוא היה מגיע כל יום לשעתיים עד שלוש וחוזר הביתה. היו ימים שלמים שהוא לא הלך לגן, למשל לקראת יום השואה, יום הזיכרון ואפילו לקראת פסח. יותר ויותר התחוור לי שזה לא מה שאני רוצה וכנראה גם לא הילד. התחלתי לחשוב בכיוונים שונים, בסופו של דבר נרשמתי ללימודי חינוך והקמתי עמותה שמטרתה היתה להקים גן ובית ספר פרטי צומח בגבעתיים. יום אחד אולי אכתוב על זה, השורה התחתונה היא שהקמנו גן שהחזיק מעמד בקושי מספטמבר עד נובמבר ואז התפרק לגמרי. זה היה השלב שחברה הזמינה אותי למפגש של חינוך ביתי. משם הבנתי שמצאתי את המקום הנכון למשפחה שלי.  

אז איך הגעתי לחינוך הביתי? זה באמת התחיל בחוסר שביעות רצון ממה שיש למערכת להציע, זה בעיקר היה ההסבר שלי לכל מי ששאל, אבל זה הרבה יותר מזה. וכבר כתבתי על זה, הבחירה בחינוך ביתי היא לא רק בגלל מה שהמערכת לא מציעה ומה שהיא נותנת (בהנחה שאימצתי תיאוריית זן שגורסת שכל מה שהחיים מפילים עלי זה סוג של ברכה או לחלופין אם אני מתכוננת לתפקיד אימו של פורסט גאמפ [כן, כזו זקנה אני]), היא הרבה יותר מזה.למדתי להכיר בזה עם חלוף השנים. אין דבר נכון יותר מבחינתי מאשר להיות שם עם הילדים, לא לפספס, לחוות את משמעות המשפחתיות, לקחת אחריות, לכוון אותם, ללמד את עצמי, לגדול ולגדל ובעיקר להעניק להם כל כך הרבה דברים שאחרת אני לא חושבת שהייתי באמת מצליחה להעביר. 

ש: איך מסתדרים כלכלית?
טוב הסוגיה הכלכלית היא לא פשוטה. אבל בואו נודה על האמת שזו סוגיה לא פשוטה לרבים מאיתנו גם בלי חינוך ביתי. יש כל מיני התמודדויות עימה. באופן כללי החינוך הביתי דורש שינוי אמיתי בסדר העדיפויות. זה לא רק הויתור על נסיעות קבועות לחו"ל (זה נשמע כל כך קטנוני, נוסח "אוי, אוי, אוי, אנשים טובים"), או מקום המגורים (אם בהישארות בדירה קטנה, או בחירה במעבר לאזורים פחות מרכזיים מתל-אביב/גבעתיים). כל משפחה מתמודדת איתה אחרת, יש כאלה ששני בני הזוג עובדים, רק במשמרות כך שכל פעם מישהו אחר נמצא עם הילדים ויש שתי משכורות, יש כאלה שעובדים מהבית, יש המון דרכים להיות יצירתיים. אצלנו הבחירה היתה ברורה - אני רציתי להישאר בבית והעבודה שלי לא ממש איפשרה לי לעשות גם וגם (אם הייתי עובדת הייתי נשאבת לעבודה והילדים שלנו היו ילדי מפתח קלאסיים - מודה), בנהזוג לעומת זאת הוא הייטקיסט עם משכורת גבוהה - לא צריך להיות גאון כדי לסגור את המשוואה הזו. בעיני המאמץ הזה שלו להיות מפרנס יחיד על כל המשתמע מזה הוא ראוי להערכה. בלי התמיכה הלא מסוייגת שלו זה לא היה מתאפשר. ויש שינוי היסטרי בסדר העדיפויות - לבד מזה שכמובן הילדים בראש הרשימה, יש צמצומים בכל דבר שהוא לא הילדים ואין בזה שום ויתור יש בזה בחירה. אז איך מסתדרים? כמו עם כל בחירה בחיים, מחליטים ועושים את המקסימום וזה מצליח. זה לא קל, אבל הסוגייה הכלכלית היא לא סיבה לוותר, היא סיבה לבחון איך עושים את זה אחרת. 

ש: איך מוצאים זמן לעצמך ולא הולכים לאיבוד?
יכולתי לצחוק ולהגיד שיש GPS במכשיר הסלולארי שלי, אבל זה לא משעשע. גם פה ניתן לשמוע חוויות שונות בהתאם לסיטואציה שאתה נמצא בה. זה נורא תלוי איזה אדם אתה ואם יש לך עזרה או אין (סבים/סבתות/שמרטף וכיו"ב), ויש גם את אלמנט ההנקה (בעיקר כאשר זה לטווח ארוך), וכמה ילדים ובאילו גילאים. ושוב אני חוזרת לעצמי. מכיון שהרווח בין כל ילד הוא של כ- 3 שנים, אז 9 שנים לא היה לי הרבה זמן לעצמי, 3 השנים הראשונות לכל ילד הן מאוד אינטנסיביות, לפחות אצלי, ואז פתאום נפתח משהו. ייתכן שיש לזה המון סיבות, אולי זו הבשלה אישית, אולי כי הילדים מאוד מעסיקים אחד את השני, אולי כי כבר הצלחת לפתח איזו פרקטיקה, אולי הילדים קצת משחררים, אולי כי סדר היום נעשה ברור יותר, אולי כי את מבינה שאם לא תמצאי לעצמך זמן תלכי לאיבוד. בכל מקרה כשקטינא חגג שלוש, אני נזכרתי גם מי אני. זה התחיל בלמצוא יותר זמן לקריאה שלי, אחר כך במציאת זמן לפרוייקטים קטנים ואז גיליתי כי טוב. חזרתי לכושר ואז חזרתי לכתוב. ופתאום אפשר כבר קצת לאזן וזה לא רק הילדים. כי כנראה באמת לכל דבר יש זמן וגם על זה כבר כתבתי, הנה כאן. מציאת הזמן היא מאוד אישית, אך היא לגמרי אפשרית גם בתוך האינטנסיביות של חינוך ביתי. אדרבא, ככל שהילדים גדלים, ניתן למצוא יותר זמן לעוד כל כך הרבה דברים אחרים. הם גם הופכים לשותפים ומסייעים וגם יודעים לשחרר ולהעסיק את עצמם וכמו שאני אומרת, לא התחלתי חינוך ביתי עם שלושה ילדים, זה התחיל בהדרגה, הקצב התגבר עם כל ילד ואז שוב זה נרגע. נכון שלוח הזמנים שלי הוא די מטורף, אבל למדתי לעשות עוד כל כך הרבה דברים בו זמנית ואת היתרה אני מקבלת בשעות שהן שלי. 

ואחרונה ודי כי אני רואה שאני כרגיל מאריכה - ש: מה עם פמיניזם? מה עם המסר שאמא היא עקרת בית?
גם על זה כבר יצא לי לענות (קישור ובעצם גם כאן). בתכל'ס אחד הדברים שנראים ברורים למתבונן מהצד הוא שילדיי גדלים עם אמא עקרת בית ואבא קרייריסט, אבל כמה שאתם נופלים לתוך שבלונות זה לא להאמין. אכן הילדים שלנו לא גדלים מתוך מסר פמיניסטי, אלא עם הבנה מלאה של שוויון. הילדים שלנו גדלים מתוך הבנה שזו בחירה שלי וכל אדם בוחר את בחירותיו שנועדו לממש את עצמו ואת חייו על הצד הטוב ביותר כי כולנו חיים רק פעם אחת. הם יודעים שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא רוצה ומאמין בו, הם יודעים שאמא שלהם היא הרבה יותר מעקרת בית וששום דבר לא נעשה בגלל הטייה מגדרית. הם גדלים עם אמא שיודעת הרבה ויכולה ללמד אותם פיזיקה ואומנות, חשמל ומוסיקה, שבודקת את האוטו לבד ומחליפה גלגל בקלות, שמטפסת על סולמות, מרימה משאות, כותבת ספרים, אופה עוגות, תופרת (אם צריך), נוהגת, מציירת על קירות (כל אורח חדש מובא אחר כבוד לקיר הפיות של המרכזית  ולקיר מערכת השמש של הבכור) מתקנת מוצרי חשמל ומעורבת בכל דבר. הם יודעים שיש לי תואר שני ושבחרתי לעזוב עבודה כדי להיות איתם, הם נוטלים חלק בכל פעילויות הבית ולא חושבים שיש משהו לנשים או לגברים בלבד. הם לא רואים פחיתות כבוד בהחלטה שלי, להפך הם חושבים שזו החלטה מצויינת. הם מעורבים בפעילות הפוליטית שלי, הם היו שותפים כשרצתי למועצת העיר גבעתיים, הם גאים בכתיבה שלי ובריצה שלי גם. אין כאן שום בעיה עם מסר של שוויון, זה לא מה שאתה עושה או איך שהחברה מגדירה, זה עניין של החלטה אישית וככזו יש לתפוס אותה, לא הטקסט הגלוי ולא הסאב-טקסט מלמדים אותם על אי שוויון, הם ילדים שמבינים מהו שוויון ומתקוממים כשהם רואים את אי השוויון. סטריאוטיפים זה לא הקטע שלהם, הלוואי שכל הילדים היו רואים את זה כך. הלגו שלהם תמיד מעורבב, אפילו את השיער הם מערבבים בין הורודות ללוחמי הג'די. אם הם גדלים עם משהו זה חוש צדק מפותח ומודעות גבוהה לשוויון. 

לא אוסיף עוד שאלות, מה שבטח הייתי עושה אם הייתי יודעת לקצר בתשובות. אבל אסיים בשתי נקודות. היום באוטו אמרתי להם משהו שנשמע כמו הודעה במוגבלותו של הידע שלי, 3 ילדים נשאו אלי עיניים ואמרו לי "אבל אמא, את יודעת כל כך הרבה על הכל", כמובן שמיד פצחתי בדיון על אינסופיותו של הידע מה שהותיר אותם מעט מדוכאים שככה התפספסה המחמאה. אבל היא לא התפספסה, היא האירה את היום שהיה כל כך חם ודלוח, ויותר מזה הוכיחה שעשיתי בחירה נכונה. אחר כך, גם היום, נתקעתי במעלית וחילצתי את עצמי (כן, זה היה נראה כמו אודישנים למת לחיות 5) "אמא, את גיבורה, את לגמרי לא אמא רגילה". אם תחשבו על זה אמא רגילה היא אמא שיוצאת לעבודה, אני בכלל סופר-אמא כל יכולה ;) אז אני אלך לישון גם הלילה מתוך ידיעה שאני בטח עושה איתם משהו נכון. והגשם ירקוד לי בחלון וישמח אותי כל כך כי כבר הכנתי את עצמי שאשמע אותו שוב רק עוד 8 חודשים. כנראה שהחיים באמת הם מה שקורה בעוד אתה עושה תוכניות אחרות. אין ספק, שגם כשכבר הייתי אמא לפני 10 שנים, לא חשבתי שאהיה אמא כזו. ואיזה מזל שגיליתי שכן, אני אמא בחינוך ביתי ואוהבת כל רגע, כמה בלתי צפוי ועם זאת, לפחות בשבילי, זה הדבר הכי נכון.

בעל זבוב זה אוטוטו כאן - מחשבות על נוער אלים

במהלך השנה, למעט חופשים בהם זה בערך כל השבוע, בימי שישי בערב מתכנסים בני נוער בפארק מתחת לבית שלנו. אבל זו לא תופעה חדשה, בארבע השנים האחרונות בהן גרתי מול גינת שעשועים/פארק בגבעתיים כמו גם ברחובות, חגיגת השישי בערב הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנהגי "עונג השבת" הקבועים. הם מגיעים בקבוצות, לרוב לא גדולות, עושים רעש של עדר ג'מוסים, מעשנים ג'וינטים, יורדים על באנגים, מערבבים וודקה זולה עם איזה משקה אנרגיה ומוחקים לעצמם את המוח. לפעמים הם רק צועקים ומקללים בסבבה (כי זה ההווי) וכולם צוחקים, לפעמים הם צורחים בכוונה כדי להעיר את השכונה, לפעמים הם שוברים בקבוקי זכוכית ומותירים אותם כאות למורשת לילדים שיבואו בבוקר, לפעמים הם הולכים מכות, לפעמים הם משחיתים רכוש ציבורי, לפעמים הם מחרבנים בתוך מגלשות של ילדים, לפעמים הם חוזרים לשחק משחקי ילדות אבל הם כל כך מסטולים שהם לא מצליחים לעקוב בעצמם אחרי מהלכם. הם מחוקים לחלוטין וזה שהם מצליחים לחזור הבייתה בלי לפגוע או להיפגע זה נס בפני עצמו. אם מגיעה ניידת של שיטור עירוני, הם בורחים וצורחים ולרוב מיד אחרי כן חוזרים ואין אחד שמעז להעיר להם. אף אחד לא מעז להעיר להם כי כולם יודעים שזו פעולה חצי התאבדותית שעלולה להוריד משמעותית את תוחלת החיים. בחיפה נדקר על רקע זה גבר בגבו ואשה הותקפה במגרפה. 

בחיפוש מהיר, גם  ללא מתודולוגיה מחקרית, אפשר למצוא קישורים רבים בנושא אלימות בני נוער בינם לבין עצמם וכלפי אחרים (הנה עוד אחד מדגמי, אם לא זועזעתם דיו מהלינק הראשון ואם אתם ממש רוצים הנה עוד אחד - אתם בהחלט מוזמנים לקרוא רק אותו ואם תקדישו לחפוש עוד רגע, לצערי תוכלו לדלות עוד פנינים לתפארה שכאלה). 

אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה ולכן אתרכז בנושא האלימות. אך בבואנו לדון ב"סוגיית הנוער - לאן?" אולי היה ראוי להרחיב ולראות את כל המכלול הבעייתי הכולל גם מין ומוסר, אני כותבת ללא הרף על הבחנתי בעניין הידרדרות מוסרית כוללת בחברה שלנו, וכבר כתבתי בעבר גם לנושא הנוער והילדים שלנו בכלל. אבל אין ספק שהידרדרות מוסרית, חוסר יכולת להבחין בין רע וטוב ומין בגיל צעיר מאוד חוברים לתמונה עצובה. ויש קשר בין האלימות, לזנות של קטינים, לבעיות של סמים ואלכוהול, וגם לפרשות אחרות כמו פרשת איל גולן ולא אני לא מסובבת את הנקודה, איל גולן הוא דרעק לא קטן והוא נושא פה באחריות, אבל ביננו הפרשה הזו מעידה רבות גם על הנערות עצמן, אמות המוסר שלהן וגם קצת על החינוך או תשומת הלב שהן מקבלות בבית.

ואין מה לעשות יש קשר הדוק גם לבית - אני לא יכולה להבין איך הורה רואה את הילדה שלו יוצאת בלי סוף, חוזרת בשעות מוטרפות וגם מביאה הביתה כל מיני מתנות שהסיכוי שהיא קנתה אותו מכספה הוא קטן, שלא לדבר על כך שהיא מריחה מסקס והיא רק בת 15; אני לא יכולה להבין את ההורים שזה בסדר מבחינתם שהילד/ה שלהם ישוטטו ברחובות בערב שישי ושהם לא רואים שהילד מסטול - מה ההליכה המתנדנדת, העיניים המסוממות, ריח האלכוהול - לא נראה להם קצת חשוד? אין מצב שהורה לא יודע, אלא אם כן הוא לא רואה את הילד בכלל, אין מצב - יש מצב שהוא מפחד לפעול, שהוא פותר את זה ב"הורמוני הנעורים" או שפשוט אין לו את הכוח להתמודד עם טיעונים מטופשים כמו "כולם חוזרים בחמש בבוקר - אני לא יכול להיות היחיד שצריך לחזור עד שתיים". תירוצים אפשר למצוא מפה ועד להודעה חדשה. החינוך של הילדים שלנו מופקד בידיים שלנו ומצב הנוער כפני ההורים ופני האומה ולמען האמת זה לא נראה טוב.

אז נכון, לא כל ההורים כאלה וגם לא כל בני הנוער וברור שיש עוד בני נוער ערכיים ומעוררי הערכה, זה לא שהכל חרא, אבל זו בטח לא התשובה ולא הפתרון כי הבעיה קיימת וכשאתה קם בבוקר ומוצא שכל הרשת החברתית משתפת סטטוס של אדם שלפנות בוקר מצא שתי ילדות, בנות 12, מסוממות הולכות על כביש ומוכנות לעשות כל דבר מתוך סטלה פסיכית והוא לוקח אותן לתחנת המשטרה, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה פעמים זה קורה והאיש שעוצר בצד הדרך שומע את ההצעות המגונות שמוצעות לו בחסות הסמים, לא לוקח למשטרה, אלא לצד הדרך ואחר כך ממשיך ונוסע ומותיר אותן שם.  סקס וסמים ואלימות הם חלק מהנוף הוירטואלי שלהם וחלק מהמציאות היומיומית שלהם ושלנו. משהו לא עובד טוב.

גם פרשת ספיר סבח ואדם ורטה מוכיחה תפיסה בעייתית מאוד של הורים ושל החברה מסביב - זה דבר אחד לשבח ילד עיקש שהחליט ללכת עם תחושת העוול שלו ולהילחם על אמונתו - גם אני הייתי במידה רבה ילדה כזו, אבל במקרה דנן זה עבר את כל גבולות ההגיון. יש הבדל עצום בין להגיד "לדעתי המורה זה מגמתי" לבין הודעות של "תודה רבה" של אותה נערה לתגובות של אנשים שמציעים לפגוע פיזית במורה ולחיצה על like על כל הודעת נאצה. אין כאן קו דק יש כאן גבול מאוד ברור וברגע שהגבול הזה נחצה ואפילו חברי כנסת ושרים מעלים את הילדה הזו לדרגת גיבורה תרבותית של צד פוליטי, הם במידה רבה נותנים לגיטמציה לכל הפרשה כולל ה- like על כל אחד מהאיומים המחרידים שנכתבו על דף הפייסבוק שלה או של הח"כ לשעבר. בעיה.

כאשר בני נוער "פציפיסטיים" מדברים על לרצוח מחבלים וחיילים (עזבו אתכם שפציפיסטים לא פועלים באלימות, גם לא בשם הדגל שהם מניפים [זה כמו הבחור שפעם מזמן התחיל איתי והסביר שהוא פציפיסט שנושא אקדח על כל מקרה - לא עבד לו]) ואחר כך מסבירים שזה רק נועד לזעזע מטעמים אומנותיים. לחלופין כאשר אתר (וואלה) מפרסם תיעוד של מתנחלים המכים פעיל שמאל ואלה התגובות שהכתבה מעוררת, אתה יכול לפטור את זה ולהגיד שזה מקרי שוליים (לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אבל על פניו נראה שיש יותר כאלה מצדה הימני של המפה הפוליטית), אבל הבעיה היא שהמוסר שלנו רקוב, אלה כבר לא "פירות באושים" (כמה קל לחפף את זה כך), זה פשוט זילות בערך החיים. לצערי יש לי תחושה שיש יותר זילות בחיי אנשי השמאל מאשר בחיי אנשי ימין והתחושה הזו גם מגובה בדיווחי החדשות. 

העניין הוא שחברתית אנחנו נוטים לפטור את זה בסתמיות של "שוליים", אבל אלה לא שוליים, ואם הם שוליים הם הולכים וגדלים ואם הייתה אי פעם עקומת פעמון נורמלית הרי שהיום מרכז הפעמון הולך ונעשה קטן יותר ואמנם בשירי הילדות תמיד אפשר עוד למצוא מקום גם על כרוב פצפון אבל במציאות החברתית שלנו הגיע הזמן לעצור את זה. הבעיות המוסריות שניתן לראות בחברה, הופכות הרבה יותר משמעותיות בתוך חיי הילדים והנוער שלנו ויכולת הסינון שלהם היא נמוכה הרבה יותר משלנו המבוגרים. החשיפה שלהם אינה מבוקרת והרצון שלהם בעוד נתקל בניסיונות נואשים שלנו המבוגרים לספק להם עוד מן החומר ופחות מהרוח ומתשומת הלב. משהו פה כל כך רקוב חברתי, גם ברמה המוסרית וגם ברמת הקשר בין הורים לילדים. התירוץ שהנוער דובר שפה אחרת הוא לא תירוץ קביל, גם ביוון העתיקה אריסטו היה זה שדיבר על הדור שהולך ופוחת כי כנראה שכל דור מביא עימו חידושים שהדורות המבוגרים יותר רואים בו הידרדרות, אבל זה מה שנוער עושה וזה בסדר שכל דור מביא שינוי. אבל לאורך השנים גם בתוך החדשנות של הנוער היו גבולות, הנוער דחף לפריצת הגבולות, אבל מה קורה לנוער שאין לו הרבה גבולות לפרוץ וכל מה שהוא רוצה בעצם זה תשומת לב מההורים? אני חושבת שהמציאות של היום מלמדת אותנו מה קורה. 

תסלחו לי אם אשמע כמו רואת שחורות, אבל, לרוב, הילדים של היום גדלים לתוך עולם בו הפיקוח ההורי ותשומת הלב ההורית קטנה הרבה יותר, אבל הצרכים הבסיסיים של הילד לא השתנו והוא צריך להתאים את עצמו למצב. במידה רבה. כבר כתבתי על זה, הפיקוח ההורי נעשה במקומות הפחות נכונים כמו הכנת שיעורי בית ופחות בזמן איכות משולל ביקורת המיועד להנאה משותפת. בנוסף, בחיי הילדים שלנו קיים עוד מימד חברתי בדמות הרשת ועל המימד הזה למרבית ההורים בכלל יכולת פיקוח אמיתית, בעוד שבעולם ה"אמיתי" הפיקוח הוא על הדברים הלא נכונים, מה שיוצר מצב שהורים לעיתים לא מכירים את הילד שלהם באמת (לכן, גם נשמע פעמים רבות את הטענה שלא כך מחנכים אותם בבית, שזה אולי נכון, אבל השאלה היא לא רק מה הערכים שניתנים בבית אלא איך הם מיושמים), ולרוב הם מפספסים המון דברים טובים על הדרך. קצת כמו מערכת החינוך, גם ההורים חוטאים בבחירת מדדים ברורים שקל יותר להבחין בהם ולמדוד אותם. הסטנדרטיזציה היא כבר לא רק של המערכת, אלא גם של ההורים שהזמן שלהם עם הילדים הוא מוגבל ועמוס בדברים ש"חייבים" לעשות. אמנם אינני אשת מקצוע אך נראה לי שבתוך הואקום הזה, הצורך של הילדים והנוער בתשומת לב מתרגם בקלות למצב הנוכחי. 

להגיד את זה בצורה ברורה יותר? בהעדר גבולות ברורים, בתוך האזורים הכל כך פרוצים, כאשר הילדים שלנו חשופים לאמירות בעייתיות, לחומרים חושפניים ללא כל מנגנוני סינון, לטלויזיה, פרסומות, תרבות צריכה בתוך המציאות המורכבת הישראלית כאשר הם לרוב צריכים להתמודד לבד ונמדדים פעמים רבות בעבור הישגיהם ופחות בעבור מי שהם - האם זה באמת לא צפוי שהם יהיו אלימים? דווקא נראה לי די הגיוני. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אני מניחה שאת העלילה ופרשנותה כולם מכירים (אבל הנה קישור לערך בויקיפדיה). בחברה היום בעידן של גבולות בעייתיים מאוד, ולתחושתי אף פרוצים, בתוך חברה שהופכת לפחות מוסרית, מתקיים מצע מצויין לגידול המפלצת הפנימית, הרתמות המשוחררות מאפשרות לה לצאת מגבולותיה ותוצאות פעולותיה משאירות אותנו מחוסרי אונים במקצת. הנוער שלנו משדר אותות מצוקה ברורים ובמקום להתעורר אנחנו מתעכבים עם הפתרון כי הוא מצריך זמן והשקעה ולמי יש זמן? אינני בטוחה שיצר האדם רע מנעוריו, אבל אני בטוחה שבני אדם צעירים זקוקים ליותר הכוונה ויותר התאמה אישית, בטח בחברה כל כך אינידיבידואליסטית כמו החברה המודרנית.

אנחנו מחנכים אותם במוסדות לא דמוקרטיים בעליל ולא משקיעים בחינוך לדמוקרטיה (אבל כן במסורת יהודית), אנחנו מחנכים אותם לתוך שטנצים ברורים אבל מצפים שאישיותם תזרח. אי אפשר לגדל ככה ילדים בתוך מערכת שלמה של מסרים צולבים ובתוך סיטואציה כל כך לא בהירה ולא מפוקחת בכלל. בתוך כל אלה מתחולל בקרבם מאבק מתמיד בין טוב ורע, אך בעולם של מיידיות, ההכנעות לדחפים יצריים היא רבה והיכולת לחמוק מעונש הופכת אותה ליותר אטרקטיבית כיון שהיא מכילה את ניצוץ המרד נגד עולם המבוגרים. בני האדם הצעירים שבקרבנו אינם רעים, הם פשוט משוועים לעזרה וכדי לעורר אותם ליצירה חיובית אין ברירה אלא להשקיע. ולא זה לא יעזור אם להוריהם אין את הפנאי ברמה היומיומית להקדיש להם מעט זמן ולהוריד את הלחץ מכל החייב ולהקשיב קצת למה שהלב שלהם רוצה וזה לא יעזור אם שר החינוך ימשיך למלמל צה"ל, אמונה ושואה. 

האלימות הזו שמרימה ראש בתדירות הולכת וגבוהה לא צריכה להפתיע אף אחד, ביננו זה היה די צפוי ואם נמשיך ככה כנראה שזה ילך ויתגבר. כדי להתגבר על זה צריך שיתוף, זה דורש זמן, זה דורש בעיקר שינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר העדיפות הראשונית של מערכת החינוך זה לגדל חיילים צייתנים וההורים מנסים לגדל קריירה וילדים סתגלנים, אז די ברור שכנראה סדר העדיפויות נמצא במקום אחר. אבל מה שבטוח זה שלא צריך קמפיין להעלאת המודעות, הנערים האלה מצליחים לייצר כותרות בכלל בלי עזרה שלנו ואנחנו מעדיפים לצקצק וגם אולי קצת לשקשק (בעיקר בשישי בערב). רק שהפתרון הוא בטח לא בלסגור את החלון ולהתקין עוד בריח...