דמוקרטיה בטלה בשישים, סליחה ב- 61 (ח"כים)

אני יודעת, אתם הרבה פחות אוהבים לקרוא אותי כשאני מדברת על פוליטיקה. אבל הבלוג הזה הוא שלי ושיקולי פופולאריות לא ינחו אותי בכתיבה. מה שכן הבנטומטור הפנימי שלי הגיע לנקודת רתיחה ואני שוב מעוצבנט. זה לא רק השטויות שלו על חיזוק הבניה כי כידוע זה סלע קיומנו, לא האיומים שאם נתניהו לא יחזק את הבניה בגדה הוא יערער את הקואליציה, כי הוא כל הזמן מבטיח לערער את הקואליציה במסגרת הקמפיין שלו של להיות בממשלה ולהרגיש בלי, זה לא הניסיון הפתאטי שלו להיות אח של כולנו ומה פתאום הוא בכלל לא מגזרי. זה העובדה שבנט והמפלגה שבראשותו זה אריה בעור של כבש. אני לא מפחדת מבנט, אני חוששת שאנשים כמוהו הם בדיוק האנשים שיורידו את ה so called דמוקרטיה שלנו ביגון שאולה. שבאיזון הבלתי אפשרי של מדינה יהודית ודמוקרטיה, אלה הם הבנטים שמערערעים את תפיסת הדמוקרטיה בשקט ובהחלטיות ועד שנבין את העניין כבר נהיה עמוק בבוץ.

מה תכל'ס אני רוצה להגיד היום? שבנט והבית היהודי מסוכנים. אתם לא חיייבים לקרוא יותר, את השורה התחתונה שלי אמרתי. אני כותבת את זה כבר כמעט שנתיים, וכמו שאני סבורה שגם את ממשלת נתניהו צריך להחליף ודבר לא קורה, סביר להניח שגם דבריי על בנט ומרעיו (מלשון רעים - לא טובים ולא מרעים - חברים, חוצמזה שהם לא חברים, הם אחים) יאבדו להם חסרי הדהוד בתוך ההיסטוריה ולא נודע כי באו אל קרבה. 

ביום ראשון הקרוב, ועדת השרים לענייני חקיקה תידון בתיקון "פסקת ההתגברות" שמציעה אילת שקד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תיקון והתגברות נשמעים כל כך חיוביים, נכון? הרי תיקון נועד לשפר והתגברות זה נהדר - זה להתגבר על מכשולים. רק שבמקרה הזה המכשול הוא הדמוקרטיה, בעיקר עקרון הפרדת הרשויות והתיקון הוא למעשה קלקול יסודי. מה ששקד מבקשת בתיקון זה שלכנסת יהיה כוח לחוקק מחדש חוק שבית המשפט קבע שהוא בלתי חוקתי, שהוא פוגע בזכויות אדם. היינו שקד קוראת הלכה למעשה לפגוע בכל הרעיון של איזונים ובלמים עליו נשענת הדמוקרטיה ולבטל עוד בלם החוסם את כוחה של הכנסת. התפקיד הפיקוחי של בית המשפט הופך להיות בטל ב- 60 (טוב, נו, במקרה הזה זה ב- 61) אם הכנסת יכולה לעקוף אותו. 

סביר להניח שהתיקון הזה לא יעבור. אז למה להתעכב על זה? ובכן, עצם העובדה שיש חברת כנסת שביודעין , בגלוי, ללא כל בושה או מצפון ומתוך אג'נדה אינטרסנטית וברורה מקדמת פגיעה ברעיון הדמוקרטי, אומר שהגענו לשלב בו אינטרסים צרים נראים לנו חשובים יותר מהאינטרס שבמכנה המשותף - דמוקרטיה. ויותר מזה, העובדה שאנחנו מוכנים לקבל את זה ולא מוצאים בזה סיבה להתקומם היא כבר הרבה יותר ממטרידה. שקד היא חלק ממפלגה שמרגע חבירתה לקואליציה, מקדמת שתי אג'נדות עיקריות: ייהוד המדינה והזרמת כספים להתנחלויות. ומה אנחנו אומרים? טוב זה מגזרי ויש שישוו ויעלו: "הלוואי עליי פוליטיקאי כמו בנט שמקדם את האינטרסים שלי" - הבעיה העיקרית היא שהאינטרסים הצרים הם מכרה זהב לבית היהודי, כי לא רק שהם מקדמים את "המגזר שלהם" הם גם כורתים את הענף הדמוקרטי שכולנו יושבים עליו ואף אחד לא מראה להם את הדרך החוצה.  

לא אאריך בדברים (החלטתי החלטה מינהלית שפוסטים פוליטיים יהיו קצרים) ולכן לא אסקור את כל האנקדוטות הפוליטיות האנטי דמוקרטיות שהבית היהודי שותפה להן, אך שימו לב לפעולותיה/עמדותיה של הבית היהודי בנושאים כמו חוק המשילות, ברית הזוגיות, זכויות העובד. גם את חוק הגיור הייתי מכניסה, אבל כאן וודאי תסבירו לי שזה עניין דתי ומגזרי ולכן עמדתם הגיונית. אפשר להניח שהמכשלה היא הבית היהודי, אך אם שמים את הקלפים על השולחן לרגע, הבעיה האמיתית היא מי שמשאיר אותם בממשלה.

ראש הממשלה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא טיפש (ויסלחו לי האדירים שאמרתי את זה), הוא יודע שמעשיהם פוגעים הלכה למעשה בדמוקרטיה, אבל מה אכפת לו? הוא נהנה. גרוע מכך, ראש הממשלה יודע שיש לו אופציה בדמות בוז'י הרצוג (שבטוח יסכים להצעה הנכונה) והוא מעדיף לאיים במרומז על בחירות. השאלה היא אם זה רק עוד ספין שנועד להביא לחילוף קואליציוני או להגדלת כוחו האלקטורלי. הבעיה עם נתניהו שהוא לא כל כך צפוי, ככה זה עם אינטרסנטים. מצא מין את מינו. השאלה הגדולה היא מתי זה ימאס לנו?

7 דברים שלא ידעתם עלי? עזבו אל תתנו לי בכלל להתחיל

היום ננסה משהו חדש (אני לא יודעת למה אני משתפת אתכם, הלוא זו מראית עין בלבד - אני לא באמת שואלת, אתם לא באמת עונים ואני לא באמת מקשיבה). אני יודעת מצוין על מה אני רוצה לכתוב, אבל הוא לחלוטין לא מגובש לי ולכן לאלה מכם המחפשים טקסט ערוך ומהודק זה לא המקום. זה מתחיל מזה שהתעוררתי בבוקר (בעצם הלכתי לישון) עם משחק חדש-ישן שרץ ברשת, מטרתו לא ברורה אך הוראותיו ברורות, עליך לפרסם בסטטוס 7 דברים שחבריך לא יודעים עליך. עזבו את זה שהרעיון הוא נודניקי (כן נודניקי ולא טרחני) להחריד - אם חבריי לא יודעים את זה אולי ככה זה צריך להיות? או שאני באמת לא צריכה לספר על זה או שחבריי בהחלט יחיו טוב אם הם לא יידעו את זה, כך או אחרת זה מיותר. ואם ככה זה וזה עובד לכולם אז למה לשנות משהו שעובד? בכלל, אם היה לי צורך לשתף את חבריי לסְפֵירָה הוירטואלית לא הייתי מחכה לאיזה משחק ויראלי שיתן לי את האות. אבל כל המשחקים האלה, לבד מזה שהם מזכירים משחקי חברה של כיתה ד', הם ניסיונות מעט עלובים המכירים בעובדה שמרבית החברים הנאגרים במרחב הוירטואלי הם אנשים שאנחנו פחות מכירים - כלומר יש את המעגל הקרוב שמקבל דיווחים על בסיס פרטני ואישי ולא בדמות סטטוסים וכל השאר הם אנשים עם נגיעה לחייך בצורה כזו אחרת ולפעמים גם די ממש לא - אז למה לעזאזל שארצה לשתף אותם במשהו שלא חשתי צורך לשתף אותם עד כה? אם זו הדרך לקירוב לבבות, אני מעדיפה ללכת למטבח לאפות בראוניז זה גם מקרב וגם נעים בבטן שלא לדבר על הריח הביתי והחמים שהתענוגות החומים האלה מביאים איתם. 

בכלל במרחב הוירטואלי הזה יש לאנשים יש גישה הרבה יותר קלה אליך וזה יכול להיות מאוד מעיק במקרים מסויימים, כמובן שיש לזה מספיק פתרונות יצירתיים כמו Hide ו- block וכיו"ב. אבל העובדה שכל אחד יכול לתפוס אותך לשיחה כי אתה זמין וגם העובדה שכל אחד יכול לכתוב לך הערה ולחדור לך למרחב בלי חשבון ובלי טיפת נימוס הן די מציקות. זה שכל אחד חייב להוסיף את השנקל שלו לכל סטטוס מלמד על חריגה מהותית לתוך המרחב האישי  ויש כמובן את נושא המציצנות שגם הוא מעצבן לא פחות. בחיים האישיים שלנו אנחנו בוחרים בקפידה, יש לקוות, את חברינו ואילו ברשת החברתית רבים מנסים להשיג עוד חברים כאילו יש בזה משום סטטוס חברתי או איזה מדד לפופולאריות לאלה שבינינו שעדיין מבקשים תהילת עולם. אפשר היה לקוות, אם כך, שאם בלאו הכי אנחנו מתפעלים רשת חברתית על הקשרים קלושים יהיה קל יותר ליישם את "חיה ותן לחיות" הלכה למעשה. הרי אם x (לא האסיר, ולא הזמר, אלא אדם כלשהו) ואני נעשנו חברים על בסיס משחק וירטואלי משותף, הקשר ביננו יכול אמנם להתחזק וזו דווקא מעלת הרשת החברתית אבל הוא לא בהכרח חושב כמוני בשום נושא ואילו צרופו למעגל החברים שלי מזמן לו הצצה יחסית אינטימית  לחיי שלא תמיד הוא יבין את הגבולות שלה. אני מעדיפה תמיד למדר, גבולות פרוצים זה לגמרי לא הקטע שלי, לכן מעטים האנשים שאני מצרפת למעגל החברים שלי וגם לא אגיב לכל סטטוס שאני רואה. כאשר עולים לי בפיד סטטוסים שאני פחות אוהבת, אני עוברת הלאה, בטח לא מרגישה את הצורך להתריס בשום צורה או להפוך דיון כלשהו למסיונרי במהותו, בין אם הוא פוליטי, תזונתי, ערכי בצורה כזו או אחרת. אבל זה כן מעצבן אותי, מעצבן אותי כשאני רואה סטטוס של חבר שאיזה פוץ שהוא בקושי מכיר מחליט לענות לו ולאחל לו ולחבריו השמאלנים שיכחדו ולו בגלל שאותו אדם יכול היה לחלוף בקלילות מעל הסטטוס הזה במקום לשפוך את מררתו על כל העולם. מעצבנים אותי הויכוחים בין הקרניבורים לטבעונים, אין לי בעיה עם סטטוסים לגווניהם, יש לי בעיה עם זה שכל דבר דורש תגובה כי הוא לא - אנשים, הרף, שכל אחד כטוב בעיניו יעשה - מה אכפת לכם מה אני מכניסה לגוף? הנבזיות וההתלהמות שגוררים סטטוסים מעוררים בי את הרצון להתנתק ולא להתחבר, לצמצמם את רשימת חבריי למינימום ולהתמקד ביומיום ולא בהגיגים או ב- 7 דברים שאינכם יודעים עלי. 

אבל סתם, אם נניח הייתי רוצה לשחק הרי שהרשימה שלי הייתה מאוד משעשעת - ידעתם לדוגמא שאני אלרגית לחסה? הנה דבר אחד שלא באמת ידעתם עלי ושלא באמת נתן לכם כלום למרות שידע הוא כוח (אלא אם כן חיפשתם דרך לרצוח אותי מבלי לעורר חשד ואם זה מה שתכננתם נראה לי שנתתי לכם את כלי הנשק. מצד שני, אם זה מה שתכננתם תמיד קיימת האפשרות שאני ידעתי את זה ואני לא באמת אלרגית לחסה, אני רק רוצה לסנן אתכם בדרך מתוחכמת ואם באמת תנסו לבצע את זממכם תתפסו במערומיכם). והשאלה עכשיו זה האם אתם מצטערים ששיתפתי אתכם או לא. כך או אחרת דמיינו לכם 7 כאלה סעיפים - אז אפשר לומר שאני בעצם עושה לכם טובה כשאני לא משתפת אתכם...