אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלנו הוא זמן, אם חושבים על זה הוא שזור כחוט השני בחיים שלנו, לא שזאת מחשבה מהפכנית למי שנולד ויודע שזמנו אינו ידוע אבל קצוב. אנחנו נוטים לזכור את חשיבות הזמן איפה שנוח לנו ולהמעיט בחשיבות שלו איפה, ובכן, איפה שנוח לנו. כלומר שמתרחש שינוי כלשהו בחיים שלנו, אנחנו לגמרי מבינים את הצורך לתת לדברים את הזמן שלהם לשקוע לתוך השגרה, אולם כאשר מדובר באנשים אחרים שוב מתגלה כמה המשמעות של הזמן היא יחסית. למשל כהורים, אנחנו, שלא במודע אגב, מאוד רוצים שדברים יקרו אצל הילדים די בסמוך לרגע שהחלטנו שהמשהו הזה הוא משהו שחשוב שיקרה.
העניין הוא שהילדים שלנו הם לגמרי בני אדם של הרגלים, נניח די כמונו חרף גילם הצעיר, לכן פעמים רבות יקח להם יותר זמן ממה שהיינו רוצים כדי לפתח הרגלים חדשים. הניסיון שלנו לזרז את התהליך יכול להיות מבורך אם הוא נעשה מתוך ביקורת עצמית ובעיקר הרבה ריסון ובעצם גם פרספקטיבה. אולי זה הרצון שלנו שהם יהיו הכי טובים שרק אפשר ולכן אנחנו ניגשים הרבה פעמים לביעור הרגלים לא טובים משל היתה זו אש הקודש שיש לשמור לבל תכבה. אני לא יודעת, אבל עם קצת יותר ריסון עצמי ופחות ביקורתיות, אפשר לעזור להם הרבה יותר.
למדתי למשל שמשפט כמו "זו הפעם העשירית שאני אומרת לך" (אם כי לרוב המספר יהיה גדול ומוגזם הרבה יותר ואגב גם זו בעיה, אבל אל תתנו לי להתחיל) הוא די הרסני לבד מהעובדה שהוא לרוב מדגים שהספירה שלי בעייתית ופותח פתח לדיון תפל בנושא מספר הפעמים וזה כמובן אינו מן המניין (כן, תרתי משמע). לעומת זאת, "אני נאלצת להעיר לך שוב, אבל אני מציעה שהפעם תעשה כך וכך וזה יועיל למניעת ההערות שלי וגם יעזור לך להתחיל להתרגל" עוזר הרבה יותר. מה המילכוד? ובכן, המילכוד שלנו הוא שקשה מאוד להיפטר מהרגלים, מה שאומר שלסגל תשובות כאלה זו עבודה קשה - שלנו,ההורים, אלא שלדעתי שכרה בצידה. בכל מקרה, אני רק בתוך התהליך כך שאני אפילו לא יכולה לדווח על סיום שלב הבטא בהצלחה. אני כן יכולה להעיד שזה ממש מפחית עימותים כשזה מצליח.
יש לזה כמה יתרונות, הראשון שבהם הוא הדוגמא האישית. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא דוגמא אישית. לא סתם אנחנו רואים דפוסי התנהגות של ההורים שלנו בהתנהגות שלנו, ואגב המתבונן מהצד רואה הרבה יותר הוא רק לרוב יפחד להגיד. זה לגיטימי וזה לא בהכרח רע. העניין הוא בדפוסים שאנחנו לא אוהבים והם גם הכי קשים לשינוי. יש בהם משהו שורשי מקומם וכשאנחנו מודעים להם, והם לא משתנים, זה רק מגביר את תחושת התסכול האישית. אגב, היא לרוב תמצא א ביטויה בהחרפת העימות הנוכחי עם הילד כי היא תמיד שם והמאבק הוא מאבק כפול, גם במה שקורה כאן ועכשיו מול הילד וגם בראש שלך מול הקולות שמזכירים לך שככה בכלל לא רצית להיות. הם קולות מעצבנים.
אבל ההחלטה שזה לא יהיה מאבק אלא תהליך היא החלטה שלכם. אפשר לשתף את הילדים בנושא הזה, אני יודעת שאני עושה, אבל את זה אתם כבר יודעים. אם אני רוצה שהילדי שלי ישתפרו כל יום בלהיות אדם אני חייבת להראות להם שגם בגילי זו עבודה יומיומית שדורשת זמן ומשאבים, בעיקר נפשיים, אבל שזה שווה את זה. אגב, בגלל שהם אלה שנהנים מהפירות יש כאן תהליך לגמרי חשוב ומעניין שיוצר מודעות גם אצל הילדים וזה מעגל חיובי שמזין את עצמו, זאת אומרת אם אתם משפחה כמו שלנו שבכל זאת לא מתחילה לדבר על המשמעויות המטאפיזיות אלא משאירה את זה בכאן ובעכשיו יחסית תמצייים, כי להתחיל לדבר על זה יותר נראה לי מעט טרחני, אבל מה אני יודעת.
בכל מקרה זמן הוא אחד המימדים החשובים ביותר לדעתי להורה. ילדים נוטים לנצל את הזמן באופן טבעי לאפיקים שלהם. גם דברים שעשויים להטריד עשויים בסופו של דבר להיות פרודוקטיביים. לבכור שלי יש סדרת אנימציה סטירית שאני ממש לא אוהבת, בהתחלה ניסיתי למדר, אח"כ קצת הרמתי ידיים. היום אני רואה עד כמה הסדרה הזו מפתחת אצלו עוד יותר את הכישורים החברתיים הוא הצליח להמציא משחק אמיתי עם החברים על בסיס הסדרה והם אפילו נפגשים במיוחד רק כדי לשחק. הוא יוצר אנימציה ודמויות אנימציה, מתכנת בתוכנה שהוא אוהב ולומד על עוד, מתקשר עם המון ילדים באנגלית ומשפר את האנגלית שלו בצורה מדהימה ומפתח את תחומי העניין שלו דרך משהו שהיה נראה לי הכי רדוד בעולם ומסתבר שדווקא הוא לגמרי מפתח וחיובי.
זמן, זה כנראה משהו שאנחנו צריכים. אני לא אלאה אתכם יותר. יש לי עוד המון מה לכתוב, אני חושבת שאקח את הזמן
