אני תוהה אם לשתוק בעוד מצעד "מיהו בהמה?" פוסע בסך, אבל על מי אני עובדת? אני לא באמת מסוגלת לשתוק. לא מתכוונת להגן על קוטלר אם חששתם (ספויילר) ובטח לא להיכנס לדיונים סמנטיים נוסח גבב או גבבה, כל אלה בעיניי אינם עניניים. קשה לדבר על קוטלר מבלי להתייחס למשפט הבהמות שלו ולכן בזה הוא חטא. מחאתו של קוטלר היתה נשמעת, לו לא היה נסחף עם הפאתוס המתנשא בעל הניחוח הגזעני שדומה שממשיך את פולמוס גרבוז. אבל אף אחד, גם לא המריעים בחדר לא באמת יכול להתייחס לקוטלר מבלי להגיב על אלגוריית הבהמות המיותרת והמכוערת בעליל, שיצרה דיון על מי יותר בהמה ממי בעוד רגב יושבת בצד ונהנית כי מלאכתה נעשית על ידי אחרים. ויקולל קוטלר שבכלל בגללו אני כותבת על השרה רגב משהו בהקשר חיובי.
המאבק על חופש הביטוי הוא חיוני וקוטלר גם נשא דברים של טעם, את הדברים האלה אף אחד לא ממש שמע או ישמע וחבל. צודק קוטלר שרק חברה בריאה מאפשרת השמעה של דברי ביקורת לצד הנרטיב הממלכתי והעדרה של ביקורת או צמצומה הוא אכן סממן לשבר דמוקרטי. אבל מי בכלל מדבר על זה עכשיו? ההכללה (זה הביטוי בעברית, מה לעשות) לגבי תומכי הליכוד מתנשאת ודוחה וההתקפה האישית על מירי רגב היא מיותרת, היא מיותרת בשל כללי נימוס אלמנטריים והיא מיותרת כי היא הופכת דיון כל כך מהותי לקיומה של חברה אזרחית לדיון פרסונלי מדשדש במדמנת האליגוריות העלובות. הנה ניתנה הזדמנות מושלמת לדיון אמיתי בזכויות אזרח, חופש ביטוי, גבולות השלטון ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיון שאין בו דבר.
אם נושאי דגל התרבות אינם מגלים תרבות בדיון עם שרת התרבות שהם אינם רואים בה אבטיפוס של תרבות ראויה לשמה הרי שבאמת מגיע לנו מה שקורה עכשיו. אם כל מה שקוטלר רוצה זה לאלף את הסוררת, מוטב שיחשוב שוב כי נדמה שהוחלף המחזה, הוא כבר לא פטרוציו ("אילוף הסוררת" לשיקספיר) אלא וולנד ה"אמן" מ"האמן ומרגריטה". והוא אכן חושף את התיאטרון הישראלי במערומיו, ממש כמו שעשה בוגקוב בספרו. אם אמני ישראל בוכים כי מירי רגב לא באה להם בטוב, הם מדירים מהמאבק שלהם את תומכיהם הטבעיים, אנשים שהדיון הציבורי בנושא הדמוקרטיה הישראלית וערכיה חשוב להם ואלה אינם בהכרח מהשמאל בלבד וחבל שהם אינם משכילים להבין את זה.
לנושא הפרסונלי של מירי רגב, אודה ולא אבוש שהאישה הזו מייצרת בי דחיה מיידית, אולם האישה הזו היא שרה בישראל, נרצה או לא נרצה. אני לא מצטרפת למקהלת הקוראים בשבח 100 ימי החסד ולו רק משום שהיא פצחה מיד בשרשרת של פעולות שאינן אובייקטיביות והן לחלוטין מונעות מתוך העולם האישי שלה ולא מתוקף תפקידה כשרת התרבות. אולם העובדה שהשרה רגב מערבבת שיקולים פרסונליים ואידיאולוגיים בתוך החלטותיה המקצעיות, היא דווקא האות שהמאבק נגד הפעולות שלה מחוייב להיות נקודתי ומכוון החלטה ולא דיון על אופיה וקווים לדמותה - זה לא העניין. ראשית מהטעם הפשוט שאופיה לא רלוונטי לנושא, ודיון בו מחטיא את המטרה. בפני מי רוצים האמנים להשחיר את פניה של מירי רגב? בפני ראש ממשלה שמינה אותה? בפני ציבור שבחר בה? האם זה בכלל המאבק? כל מה שעולה היא מידת הגסות של כל הצדדים כאחד וכפועל יוצא שלנו כחברה ואולי גם זה חלק משיח ערכי שיש בו צורך. הגסות של קוטלר מעידה גם היא על אי הבנה בסיסי של דמוקרטיה, אם בקבלת רצון הבוחר ואם במגבלות הבסיסיות שאדם צריך להטיל על עצמו במסגרת חופש הביטוי שלו עצמו.
ראש הממשלה מינה את רגב לשרת התרבות, זו עובדה. אופיה או מינויה של מירי רגב אינם עומדים לדיון ציבורי, מה שאמור לעמוד על סדר היום זה צמצום השיח התרבותי, הצנזורה המחשבתית המשתמעת, הפגיעה האמיתית המאיימת על התרבות והאומנות בישראל ובשם הכולל ערכים דמוקרטיים. זה מאבק שאפשר להזדהות אותי באופן א-מפלגתי, בתנאי שהוא באמת ענייני.
גרבוז, עוז וקוטלר, הם אולי באופן לא רשמי נציגים של עולם הרוח הישראלי, אך הם אינם דוברים רשמיים של שום אדם מלבד עצמם, הם בטח לא דוברים בשם מחנה השמאל. ברמה האישית, הייתי מצפה מהם לחשוב לפני שהם מדברים, אם כי זה לא פותר את ההתנשאות הפנימית שיוצאת מהם. אבל זה לא לי לפתור, אישית אני משתדלת להימנע מאנשים כאלה. העובדה שהם נתפסים כדוברים של השמאל בציבור יוצרת אכן בעיה פוליטית וטוב היה אם הפוליטיקאים בכלל ואנשי שמאל בכלל היו מדירים עצמם מהדיון ומתנערים מההקשר. הדיון הזה רק משחק לידיו של נתניהו, אבל לאחרונה נראה שכל דבר יש לו את הנטייה הזאת. גם לפוליטיקאים אמורים להיות נושאים חשובים מאלה על סדר היום ועד כמה שידוע לי קוטלר אינו מחזיק בתפקיד פוליטי כלשהו.
ההתבהמות של שלי יחימוביץ' על ההתבהמות של קוטלר שהיא לכאורה נובעת מבהמתיות לכאורה שקוטלר מייחס לציבור בוחרי הליכוד. ההתבטאות של קוטלר היא אומללה, עוד יותר אומללים אנחנו שמה שנשאר לנו מהדיון הזה זו השאלה החשובה כל כך "מיהו בהמה?" ואם זה הדיון שבסופו של דבר נשאר לנו, דבר אחד עולה מזה הבעיה היא לא מירי רגב, היא במקסימום עוד סימפטום, ממש כמו קוטלר.
המאבק על חופש הביטוי הוא חיוני וקוטלר גם נשא דברים של טעם, את הדברים האלה אף אחד לא ממש שמע או ישמע וחבל. צודק קוטלר שרק חברה בריאה מאפשרת השמעה של דברי ביקורת לצד הנרטיב הממלכתי והעדרה של ביקורת או צמצומה הוא אכן סממן לשבר דמוקרטי. אבל מי בכלל מדבר על זה עכשיו? ההכללה (זה הביטוי בעברית, מה לעשות) לגבי תומכי הליכוד מתנשאת ודוחה וההתקפה האישית על מירי רגב היא מיותרת, היא מיותרת בשל כללי נימוס אלמנטריים והיא מיותרת כי היא הופכת דיון כל כך מהותי לקיומה של חברה אזרחית לדיון פרסונלי מדשדש במדמנת האליגוריות העלובות. הנה ניתנה הזדמנות מושלמת לדיון אמיתי בזכויות אזרח, חופש ביטוי, גבולות השלטון ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיון שאין בו דבר.
אם נושאי דגל התרבות אינם מגלים תרבות בדיון עם שרת התרבות שהם אינם רואים בה אבטיפוס של תרבות ראויה לשמה הרי שבאמת מגיע לנו מה שקורה עכשיו. אם כל מה שקוטלר רוצה זה לאלף את הסוררת, מוטב שיחשוב שוב כי נדמה שהוחלף המחזה, הוא כבר לא פטרוציו ("אילוף הסוררת" לשיקספיר) אלא וולנד ה"אמן" מ"האמן ומרגריטה". והוא אכן חושף את התיאטרון הישראלי במערומיו, ממש כמו שעשה בוגקוב בספרו. אם אמני ישראל בוכים כי מירי רגב לא באה להם בטוב, הם מדירים מהמאבק שלהם את תומכיהם הטבעיים, אנשים שהדיון הציבורי בנושא הדמוקרטיה הישראלית וערכיה חשוב להם ואלה אינם בהכרח מהשמאל בלבד וחבל שהם אינם משכילים להבין את זה.
לנושא הפרסונלי של מירי רגב, אודה ולא אבוש שהאישה הזו מייצרת בי דחיה מיידית, אולם האישה הזו היא שרה בישראל, נרצה או לא נרצה. אני לא מצטרפת למקהלת הקוראים בשבח 100 ימי החסד ולו רק משום שהיא פצחה מיד בשרשרת של פעולות שאינן אובייקטיביות והן לחלוטין מונעות מתוך העולם האישי שלה ולא מתוקף תפקידה כשרת התרבות. אולם העובדה שהשרה רגב מערבבת שיקולים פרסונליים ואידיאולוגיים בתוך החלטותיה המקצעיות, היא דווקא האות שהמאבק נגד הפעולות שלה מחוייב להיות נקודתי ומכוון החלטה ולא דיון על אופיה וקווים לדמותה - זה לא העניין. ראשית מהטעם הפשוט שאופיה לא רלוונטי לנושא, ודיון בו מחטיא את המטרה. בפני מי רוצים האמנים להשחיר את פניה של מירי רגב? בפני ראש ממשלה שמינה אותה? בפני ציבור שבחר בה? האם זה בכלל המאבק? כל מה שעולה היא מידת הגסות של כל הצדדים כאחד וכפועל יוצא שלנו כחברה ואולי גם זה חלק משיח ערכי שיש בו צורך. הגסות של קוטלר מעידה גם היא על אי הבנה בסיסי של דמוקרטיה, אם בקבלת רצון הבוחר ואם במגבלות הבסיסיות שאדם צריך להטיל על עצמו במסגרת חופש הביטוי שלו עצמו.
ראש הממשלה מינה את רגב לשרת התרבות, זו עובדה. אופיה או מינויה של מירי רגב אינם עומדים לדיון ציבורי, מה שאמור לעמוד על סדר היום זה צמצום השיח התרבותי, הצנזורה המחשבתית המשתמעת, הפגיעה האמיתית המאיימת על התרבות והאומנות בישראל ובשם הכולל ערכים דמוקרטיים. זה מאבק שאפשר להזדהות אותי באופן א-מפלגתי, בתנאי שהוא באמת ענייני.
גרבוז, עוז וקוטלר, הם אולי באופן לא רשמי נציגים של עולם הרוח הישראלי, אך הם אינם דוברים רשמיים של שום אדם מלבד עצמם, הם בטח לא דוברים בשם מחנה השמאל. ברמה האישית, הייתי מצפה מהם לחשוב לפני שהם מדברים, אם כי זה לא פותר את ההתנשאות הפנימית שיוצאת מהם. אבל זה לא לי לפתור, אישית אני משתדלת להימנע מאנשים כאלה. העובדה שהם נתפסים כדוברים של השמאל בציבור יוצרת אכן בעיה פוליטית וטוב היה אם הפוליטיקאים בכלל ואנשי שמאל בכלל היו מדירים עצמם מהדיון ומתנערים מההקשר. הדיון הזה רק משחק לידיו של נתניהו, אבל לאחרונה נראה שכל דבר יש לו את הנטייה הזאת. גם לפוליטיקאים אמורים להיות נושאים חשובים מאלה על סדר היום ועד כמה שידוע לי קוטלר אינו מחזיק בתפקיד פוליטי כלשהו.
ההתבהמות של שלי יחימוביץ' על ההתבהמות של קוטלר שהיא לכאורה נובעת מבהמתיות לכאורה שקוטלר מייחס לציבור בוחרי הליכוד. ההתבטאות של קוטלר היא אומללה, עוד יותר אומללים אנחנו שמה שנשאר לנו מהדיון הזה זו השאלה החשובה כל כך "מיהו בהמה?" ואם זה הדיון שבסופו של דבר נשאר לנו, דבר אחד עולה מזה הבעיה היא לא מירי רגב, היא במקסימום עוד סימפטום, ממש כמו קוטלר.
