40 זה לא ה 30 החדש, זה 40 וזה טוב

40 - ככה זה נראה

זה היה קלישאתי אם הפוסט הזה היה מתחיל "בקמתי הבוקר ולא הרגשתי שונה", בעיקר כי זה היה צפוי ויותר מזה בנאלי ודי מתייפייף. אנחנו לא בעד כאלה. אבל בוקר יומולדת זה בוקר יומולדת, ולא סתם אני בת 40. והנה לכם עוד קלישאה, ועכשיו סליחה, כי ממש ברגע זה אקפוץ אסוציאטיבית לנושא אחר. 40 זה לא ה- 30 החדש, הוא לא יהיה שלושים, זה בלתי אפשרי ולא נכון. עזבו אתכם ליפייף - תנו כבוד ל- 40, הוא אחלה גיל והוא לא צריך להתחבא מאחורי מסכות. גיל 30 נפלא כשהיה, היה מוקדש כל כולו להורות, ה- 40 זה גיל שיא ושל שחרור קליל מההורות הטוטאלית. זאת אומרת היא טוטאלית, זה טבעה, אבל היא נעשית עצמאית יותר. אני חושבת שלעשור הזה ולי צפוי עתיד לא רע בכלל. ואני מסתכלת עליו מלאת ציפיות. זכיתי ב- 40 השנים האלה ביושר ואני לובשת אותן בשמחה, מצויידת בהבנה שאני אוהבת את עצמי כמו שאני בעירום הכי אמיתי, פיזי ונפשי. בלי בכלל למצמץ, אני מסתכלת לארבעים בעיניים ובחיוך. הוא הגיע בזמן. 

חזרה לבוקר הזה, למרות שתודו שהתרגלתם לאסוציאציות שלי. אם לאמץ ז'רגון מנהיגי מדינות מנוסחים להפליא או שלא, הרי שעברתי חוויה. קמתי בעשר.

נותנת לכם את הזמן רגע להתפעל.

יום שמתחיל בעשר הוא כבר יותר אופטימי, בטח אם הוא גם יום הולדת. ואני אישית אוהבת ימי הולדת.

אני לא חושבת שהעיניים שלי היו פקוחות כאשר ילדים נרגשים הובילו אותי אחר כבוד בלווית שירים וברכות לשולחן האוכל שם חיכה לי ספל קפה מושלם. הקימה לתוך ההתרגשות הזו שלהם הצריכה מעבר למצב ערני מיידי כדי להעריך את כל השמחה וההשקעה וזו היתה מהפעמים הבודדות שהוא עבר חלק ונחלתי הצלחה בניסיון הראשון לדבר ולא לנהום ולהמהם. התאוששתי, התעטפתי בחיבוק מלטף של הילדים ואז עברתי יום שאין לי מה לכתוב עליו כי פשוט נחתי כמו מלכה. לא לקחתי ילדים לחוגים, לא סידרתי, לימדתי, קניתי, בישלתי, כיבסתי או ניקית חרא משום סוג שהוא. ולומר את האמת זה היה ממש מגניב. אבל אני מכירה בחד הפעמיות או ברמת התדירות הפוטנציאלית הנמוכה שלו ומבטיחה לא להתרגל.

קיבלתי מתנות נפלאות מהילדים ליומולדת, מה שגרם לי לחשוב שוב על שלוש המתנות האמתיות האלה שהגיעו לחיי בכלל לא ביומולדת שלי וכמה החיים שלי שלמים ומשמחים. כן, זה הרגע שהפוסט נעשה קצת קיטשי. תתמודדו. הסתכלתי על הבנזוג והילדים והייתי מאושרת. ולקלישאה המודעת הגדולה מכולן - היה לי כל כך טוב. ולא אני לא מתנצלת על החמימות הזו ששטפה אותי ואני רק משחזרת אותה שוב. אדם הוא סך הבחירות שלו ובדיוק כאן במקום שאני, אני יכולה לומר שבחרתי טוב. יכולתי לעשות המון דברים, אף אחד לא היה מביא אותי לכאן בדיוק ומסתבר שכאן בדיוק אני רוצה להיות. מכיון שכבר הייתי מאושרת וכבר הייתי בעליהן של כמה וכמה מתנות מצויינות, שום דבר לא הכין אותי להפתעה הכי מטורפת. וביננו יש כאן חוסר אחריות מובנה, בכל זאת ארבעים ולהפתיע ולרגש בטח דורש נטילת אספירין איזה חצי שעה קודם. 

אז הקדמה קצרה, כי אחרת לכל סיפור המתנה יהיה אפקט פחות ברור ומיידי:

את סיפור הילדים הראשון שלי כתבתי לפני איזה 15 שנים, הוא הולך אותי מאז. מדי פעם עובר שוב תחת ידיי ועיניי ועריכתי וחוזר לנוח. אני אוהבת אותו אבל יודעת שהוא צריך עוד עבודה, שהוא חייב להיות שלם שכדי שהוא יצא, הוא יצא בבאנג. כמו שמגיע לו, שיצא עטוף באהבה, ונכון ומוכן ויתקבל באהבה. ניסיתי לאייר אותו ואני מעדיפה שלא לדבר על החוויה, גם אחרים ניסו וזה אף פעם לא הצליח, אבל זכה בהמון הערכה. ואז הגיע הבנזוג והחליט לעשות מעשה ועשה. וזה יפיפה

כן, כל הזכויות שמורות 

ופתאום כל הסיפור הזה נראה יותר מוכן ונכון ושלם.

פתאום כמו באיזו מלאכת מחשבת הלך ונרקם לו הרגע.

ואין לי מילים לתאר את ההתרגשות הזו שפרטה על נימים ששכחתי שבכלל הלב יכול להתנגן בהם, סולמות כל כך גבוהים של אושר שהלב מחשב להתפקע כמו כוס זכוכית למשמע סופרן משולח רסן.

כן, ככה אין לי דרך אחרת, זה חייב להיות מליצי ולא, גם זה לא מספיק טוב כי יש בליל של רגשות שאם ייכתב הוא יהיה כל כך לא ברור ועם זאת ינצנץ באושר טהור כמעט בלתי נתפס.

אז הנה האתגר לשנה הזו - ללטש את חללית החלומות ולשבת עם המאיירת ולסגור את הכל ואז לשבור ראש על איך להוציא את זה. אני כבר רוצה להגיע לשם. ואני כולי התרגשות כי יש עוד המון עבודה, אבל אני מרגישה שאני עוברת פה איזה הריון מטאפורי ואם יש משהו שאני ממש אוהבת זה להיות בהיריון (מודה). כי בעצם התמונה שאתם רואים פה היא רק הכריכה. כל יתר האיורים הם רק סקיצות וזה כדי שיהיה לי מקום. אני לא יודעת אם אני יכולה להעביר לכם את גודל המעשה הזה וכמה כוח ואהבה והתחשבות היו במתנה הזו וכמה פתאום הרגשתי אפילו עוד יותר שלמה.

ומכיון שתם יום הולדתי ועכשיו מתחילות להן 24 שעות לבד עם הבנזוג (לא יפתיע אתכם אם מחר אכתוב על זה) ונהניתי מכל רגע, אין לי אלא להכריז בקול רועד כי ה- 4.9.2014, יום הולדתי ה- 40, היה יום ההולדת הראשון מזה 16 שנים בו סופסוף נשברה קללת יום ההולדת. אם כי תכל'ס גם שנה שעברה היה ממש נחמד, אבל אני בכל זאת פחות טיפוס של ראש השנה. 

עכשיו אין לי אלא לצפות למה שתביא איתה השנה הטובה הזאת וכל אלה שאחריה. איך הפתעתי אתכם עם פוסט אופטימי, הא? תודו

דרוש קמפיין להעלאת המודעות ליום האם - אולי "צאי מהמטבח - שמרי על היום שלך"

טוב יום המשפחה היום, בעצם כשכתבתי את זה אתמול זה היה נכון אך כשאפרסם את זה היום זה כבר יהיה אתמול - גילוי נאות. אבל בעצם כשחושבים על זה - יש בזה משום האירוניה הדקיקה שדווקא ביום המשפחה לא היה זמן לי לפרסם שום פוסט, בעיקר פוסט על משפחה. בכל מקרה, בפעם הראשונה מזה למעלה מעשור של הורות פרצו בי געגועים ליום האם. כמה נפלא היה בטח להיות אמא ביום הזה בדיוק, בו ילדיך מרעיפים עליך אהבה ואינסוף כישרון (שלהם או של המורה/גננת) כדי להביע הערכה. וכמה קלישאות נכתבו על איך שאמא כל השנה עושה כל כך הרבה ומגיע לה יום שהיא תהיה בו מלכה. בהערת אגב אעיר שמעולם לא ראיתי את האם שהפכה למלכה ליום תמים, בואו לא ניסחף - אבל אין ספק שיום שלם של הערכה מרוכזת (נו טוב, גם כמה דקות) היו בגדר "הָנַחַת השנתית הקבועה". ואיזה כיף היה בוודאי לכל אם שניתנה לה האפשרות של עריכת ספירת מלאי של מה היא קיבלה ואיך חגגו לה ואיזו תחרות זה בוודאי יצר בין האימהות - מן תחרות סמויה של מי האם שהשקיעו בה הכי הרבה - מי יצאה הכי שווה.


תמיד היה לי ברור שגם לי יחגגו את יום האם, ברוב פאר והדר עם המון יצירות אומנות שהשראתן אחת - אני. מי פילל ומי מילל שמכל התחומים בהם בהחלט חייב להיות שוויון, דווקא במקום בו האם היא זו שלרוב עליה מוטלת (עדיין) מרבית הפעילות דווקא שם היא תיאלץ לוותר על הכיבוד היחיד שהיא זוכה לו? ואולי דווקא זה בדיוק העניין -נשים חולקות בשלווה את שוויונן אך נאלצות להיאבק עליו איפה שהגברים צריכים לתת אותו (זאת אומרת זה לא היה צריך להיות לא שוויוני מלכתחילה אולם מכיון שהחברה הפטריאכלית שלנו הביאה אותנו לזה, אין לנו אלא להיאבק נגד כדי שהסידור הזה יהפוך ללא הגיוני). אבל חזרה למשפחה - זה לא עניין של מי שווה יותר, אלא על מי נופל חלק הארי של העשייה המשפחתית. דווקא בתוך המשפחה, איפה שאי השוויון הוא די ברור וזה לא בגלל שגברים לא משתדלים אלא משום שנשים עושות את זה כל כך הרבה יותר טוב (וסליחה מראש מהגברים שביננו שיוצאים מן הכלל האי שוויוני, הסטריאוטופי אך הנכון הזה), אז דווקא שם התרחש מהפך שוויוני בעוד שבכל כך הרבה תחומים אחרים, בהם השוויון צריך להיות ברור, הוא קיים רק דה-יורה, על הנייר בלבד.

הרי יש עוד כל כך הרבה מקומות בהם יש לחתור לשוויון דה פקטו, אתם יודעים, למשל בחוק - כמו בנושא הביטוח הלאומי (כן, נשים עדיין נסמכות על משכורתו של בן זוגן אם הן נשארות בבית' אך לא הפוך אם הגבר נשאר בבית - דוגמא אחת), כמו בשוק העבודה (יודעים - קידום, שעות, כל הזוטות שבהן אישה לא מקודמת כי היא יוצאת מוקדם לקחת ילדים, או חלילה רק מחליטה לעשות איזה אחד ונכנסת להיריון מה שפוגם כידוע בתפוקה שלה ולכן לא שווה להשקיע בה כמו בגבר וכולי). לא, שם עדיין נשים נאבקות לשוויון. אבל בבית, בתוך המשפחה, שם התחיל השינוי ומה השינוי הזה עשה? הפך את החגיגה הקטנה, אם תרצו את יום פסטיבל ההעצמה הנשי הזה, למשהו ששיך לכולם. אז אני מבינה - יש המון סוגים של משפחות ויש משהו יפה בהנחה השוויונית הזו של יום משפחה - היום האינטימי שאתה כילד עוצר "לספור את הברכות" ולהעריך מחדש את הדבר הטריוויאלי אך הכל כך יפה הזה. אבל אם לפחות ההנחה השוויונית הזו היתה מתקיימת הלכה למעשה בחיינו, היא לא.

עזבו אתכם מכל הפתגמים והאנקדוטות הויראליים על אימהות שרצים ברשת, כמו זה פה למעלה - שדרך אגב הוא כל כך נכון, בהסתייגויות: א. מנעד השאלות הוא רחב הרבה יותר, ב. זוהי אסופה מקרית של שאלות שאולי מתארת 10 דקות בלבד משעה אחת של אמא בבית (את המתמטיקה אני משאירה לכם, אני עכשיו מנסה גם לכתוב וגם להכין שוקו חם ורשימת קניות תוך חיפוש אחר מד לחץ הדם של ערכת הרופא וצפייה במרכזית קופצת כדי לעשות חימום לפני שנתחיל את הכושר שלנו - זה לא מספיק???). ג. זו לא רק השאלה שהילדים שואלים את אבא, זו גם השאלה שאבא שואל את עצמו.  


ועוד דבר, זה נורא נחמד שכל המדינה מתגייסת לחגוג את יום המשפחה, כי כולנו שווים וזה, אבל כל עוד יוצאים עדיין ספרים, בזוגות יש לציין של "איך לגדול ולעשות כסף" לבנים ו"איך לגדול להיות מהממת" לבנות, אתם יכולים לקפוץ ולעשות שמיניות באוויר - ככה לא מגדלים לשוויון מגדרי. וכל עוד קללה שגורה בפי הנוער היא "יא הומו" אז כנראה לא הגענו למקום בו אנחנו מקבלים את כל סוגי המשפחות. אז הצביעות הזו של יום משפחה מגרדת לי את העצבים. השינוי אכן לפעמים מתחיל מבפנים, אבל לפעמים הוא קודם כל בשינוי אמיתי חברתי, לקחת את יום האם ולשתול את יום המשפחה כשכל השנה אנחנו חיים בתוך אי שוויון ומגדלים דורות שלמים ככה זה פשוט צביעות לא יותר, אם כי אם הייתי דרמטית כמו בנט בטח הייתי קוראת לזה "איבוד עשתונות ערכי". אבל אני לא וזה באמת רעיון יפה, רק, איך לומר, קצת מפוספס. טוב, אין מנוס כנראה מקמפיין להעלאת מודעות. משהו שמנסה לעשות טוב אבל מראה כמה אנחנו מוטים, אולי "צאי מהמטבח - שמרי על היום שלך" - נראה לי חרוז קליט שיוצא מנקודת הנחה שהאישה עדיין במקום הטבעי שלה במטבח, אבל אנחנו נורא מודעים ומנסים לקדם אותה. אתם יודעים קודם נשמור על הכוס ואחר כך נצא מהמטבח. 

אז בעצם מה שאני שואלת זה אם אנו חיים בעידן בו אנו משתאים לנוכח השאלה הקיומית - "איך היא מצליחה את כל זה?" אז למה לעזאזל את יום תהילתה היחיד גוזלים ממנה, משל היתה כבשת הרש? יעד שלא יהיה פה שוויון אמיתי ולא רק של נשים אלא גם של הומואים ולסביות וטראנסג'נדריות, עד שלא נעלה על נס אמיתי את זכויות האדם, עשו לי טובה - די עם מס השפתיים. כן, אני בעד יום המשפחה, אבל כזה שמגיע מהמקום הנכון ועד אז - יוחזר לאלתר יום האם - זה מגיע לנו

וכן אני יודעת, אני עוד רוצה לכתוב על נושא החרם ואחינועם ניני וגיל דור ויש גם הופעה של שלום חנוך לסכם, פפפפ, היום קצר ויש כאן אמא אחת עייפה כי היא הלכה חזרה מהופעה של שלום חנוך בחמש בבוקר משל היתה נערה צעירה... אח, לו היה לי יום אחד של מנוחה, הייתי קוראת לו "יום האם". טוב, היידה - צריך ללכת לסופר יש עוד ארוחת צהריים להכין במסגרת השוויון. אני אצא לי בשקט, בכל זאת בנהזוג עדיין ישן, יום משפחה וזה מוכרחים לפרגן....