אפרופו יום האישה הבינ"ל - ה- AK-47 מגיע גם בורוד פוקסיה? מחשבות קטנות על אי שוויון

יום האישה הבינלאומי יחול ב- 8 בחודש, אתמול ה- 4 בחודש נערכה תחרות מלכת היופי, הסמיכות בין שני האירועים האלה מעניינת.  אפשר לטעון כי תחרות מלכת היופי בעידן שלנו היום היא ההוכחה שנשים יכולות לעשות מה שהן רוצות, אני מוצאת את זה מאוד קלוש. לעומת זאת אני חושבת שהסמיכות מתארת בדיוק את המתח בו מצויות הנשים בחברה המערבית. בעיני, לא משנה כמה מתיחות פנים לעבר ה- PC (פוליטיקלי קורקט) יעבור הטקס הזה, הוא לנצח יקבע את החפצת הנשים כי איך עוד ניתן לקרוא לתחרות שבה נשים מולבשות בסגנונות לבוש שונים ומקבלות ניקוד על איך שהן נראות, מראות וזוקפות (את הגב - תפסיקו), כדי לסבר את האוזן הן גם קצת מדברות, אבל זה לא באמת משנה מהן תגדנה כי האמירה האמיתית שלהן היא בעצם המעמד.  

ת'אמת, גם את כל הרעיון הזה של יום האישה הבינלאומי אני לא אוהבת. אינני זקוקה ליום בו תּוּבַּע הערצה ברת חלוף (חיי מדף - בערך יום) לנשים באשר הן ויצויינו ההשגים הנשיים לאותה השנה (אבוי להתנשאות המוסווית). אני מבינה את הצורך בהחדרת השוויון לתוך חיי היומיום בעיקר מכיון שבעולם הזה אי השוויון עודנו מונצח במקומות רבים, אך אני לא מוצאת עדיין את הסיבה להנציח את השוני בין נשים וגברים, אם אין יום הגבר הבינלאומי, הרי שיום האישה הבינלאומי רק משקף את אי השוויון. אם זאת הייתה מטרתו של היום, להראות עד כמה אנחנו רחוקים משוויון אז עוד ניחא, אבל אם אני אמורה לקבל את זר פרחים אז תחסכו לי את טביעת הפחמן של הובלת הפרחים עד אלי ותביאו לי סביון שמצאתם בדרך ביום אחר.

מה שהכי מעצבן זה הטוויסט המדכא שקיבל היום הזה רק מוכיח ששום דבר לא באמת קורה, ולא, אני לא מתכוונת לכל הדיווחים העדכניים על אי השויון, אפילו לינקים לא אשים לכם על איך גופים ממשלתיים לא עומדים בחוקי "השוויון" המעצימים האלה. ואל תתנו לי לדבר על הקמפיין לשוויון הזדמנויות של משרד התמ"ת באינטרנט. אני מתכוונת לכל המבצעים לנשים (אז עזבו את המופע המרכזי של אייל גולן בכנס להעצמת נשים), יום האישה בישראל הפך ליום פינוקים נשיים במיוחד, ורדרד ומנצץ וזרוע שופינג ואפשרויות נשיות בלתי מוגבלות - מניקור במבצע מפנק, מבצעי אחד ואחד על אזורים נבחרים להורדת שערות לצמיתות, מבצעים בחנויות הפרחים, קפה ומאפה בהנחה לנשים, מבצעים בחנויות הבגדים ובטח ובטח בהלבשה תחתונה וכמובן שיעורי ניסיון בחדרי כושר. בקיצור זה מדהים איך מצליחות כל הסטיגמות בהן אנחנו לוחמות מדי יום להתנקז ולהזדכך דווקא ביום הזה. המבצעים האלה הם בגדר "קחי יום צ'ופר - קומי מהברכיים - אל תתאמצי על פאנלים היום, לכי שימי על התחת שלך (שנראה לא רע יחסית לאישה בת 40 ושלושה ילדים) תחתונים מפנקים מתחרה, שימי על עצמך שמלה שחורה קטנה, תפגשי עם עוד חברה לגורל על קפה ופנקו את עצמכן במניקור. בדרך חזרה תעברי במכון וככה מזיעה אך פורחת תחזרי הביתה לבעל מחכה עם זר פרחים ביד. מגיע לך. ואל תכנסי למטבח, היום נזמין פיצה, ת'כלים תעשי מחר. "אה, כן וקוקי - בדרך לאוטו קחי ת'ביטוח לרכב שחידשתי, היה מבצע לנהגות, הוא בנרתיק פלסטיק ורוד ליד הדלת..."

אבל בכלל התחלתי לדבר על תחרות מלכת היופי. אני לא עוקבת אחרי זה, אבל בשבילכם החלטתי להיכנס לעובי הקורה השנה - נכנסתי - יצאתי ואני מודיעה שאין מה לדווח. התחרות הזו כל כך אומללה בפני עצמה שכל מילה שתיכתב בנושא מיותרת באופן בלתי מתפשר. לא נראה לי הגיוני בשום צורה כל בזבוז הכסף האומלל הזה שנועד לבחון את גופן של נשים כדי להאדיר את מפעלן המסחרי של חברות פרטיות ולראות בזה כנס לאומי. אין לי שום בעיה עם נשים שיציגו את גופן, אם כי יש לי הרבה מה לומר על דימויי הגוף המעוותים של החברה המודרנית, זו החלטה של כל אישה והיא לגמרי מכובדת בעיני. אבל להתהלך במגוון בגדים כדי שיתנו לי ציון? אני כבר מעדיפה להתמודד עם הקריאות הסקסיסטיות שאני מקבלת כשאני יוצאת לריצה, בעוד שלט של העיריה מודיע על פרס ל"נשים מצטיינות" לרגל יום האישה (ה- AK-47 מגיע גם בפוקסיה? רק שואלת).  
  
אני לא צריכה יום שבו מנקודת מבט כל כך גברית, יעצרו ויחשבו עד כמה למעשה נשים תורמות לחיים. תעריכו/לא תעריכו אותי בשביל מה שאני בשוטף ועזבו את הנשיות שלי בשקט. מה זה היום הזה להעלאת המודעות לנשים? מה אנחנו סוג של מחלה? אם צריך עזרים מלאכותיים בדמות חוקים או העדפה מתקנת, טפלו בזה נקודתית. אבל אי השוויון בין גברים לנשים הוא לא משהו שצריך להעלות את התודעה הציבורית לגביו במשך שבוע עד לקרשנדו העז של יום האישה. ואתם יודעים מה עוד אני לא צריכה? אני לא צריכה לראות ילדות בגילאי 17-20 בממוצע שעושות פרצופים מלאי חשק, מדקלמות משהו כזה או אחר ומשעתקות את הדימוי הגופני הנשי הנלוז שפשה בנו. וזה לא משנה אם הבחורה היא הכי חכמה ומוכשרת בעולם, הדרך לפרוץ (גם אם דרך דוגמנות) היא לא דרך ענטוז בבגד ים לשם קבלת מספר. 

יש המון כוח בנשיות, כאשר היא מגיעה ממי שאת באמת ולא כאשר היא נעשית על ידי דפוסים שברובם משעבדים את הנשוא. שיוויון אמיתי מתבטא לא בשוויון מגדרי, אלא בשוויון אנושי. מעולם לא ידעתי להיות "אישה", ידעתי להיות אני - סוג מאוד מסוים של אישה שקיים באופן ייחודי בטבע כמו עוד מליארדי נשים אחרות שכל אחת היא ספסימן (הו, האירוניה בשם) בפני עצמו. אישית אני לא יודעת להיכנס לרובריקות שכאלה, אני מניחה שהיותי אישה הגדירה אותי במידה רבה אבל הבחירות שלי הן לא בגלל שאני אישה. מאז ומתמיד הייתי קודם כל אני ולא חשתי צורך להתנצל לא כשהתלבשתי חושפני ולא כשהחלפתי לבד גלגל לאוטו, לא כשנכנסתי למטבח ולא כשהתחלתי עם מישהו. אף פעם לא עצרתי לחשוב על דפוס התנהגות שהייתי צריכה לקיים מתוקף היותי אישה ואני לעולם לא אתחיל.  אני פועלת כמו שאני רוצה לפעול, באופן עצמאי ונתון לשיקולים רבים שאף אחד מהם לא קשור להגדרתי כאישה. לכן אני לא באמת צריכה יום בשבילי וכמוני כל אותן נשים אחרות. היום הזה הוא מס שפתיים, זה לא מה שנשים צריכות למרות שצריך לקחת את השפתיים מאוד ברצינות (הליפ גלוס הזה בא בפוקסיה? רק שואלת)

אני הראשונה להודות שנשים יכולות להיות נפלאות, לא כולן, גם גברים אגב וכל אדם אחר. בראיית העולם שלי, בני אדם לא נבחנים תחת פריזמות מיותרות (נו, טוב, משתדלת) - לא לפי מגדר, נטיה מינית או כל השתייכות אחרת. אני לוקחת אנשים כמו שהם, בלי לנסות לשנות, בלי לנסות לשכנע, לפעמים אני מתעכבת ולפעמים ממשיכה הלאה. פשוט. מבחינתי יום האישה היה שווה משהו אם היה בא לידי ביטוי ביומיום. אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום ובינתיים אל תחגגו לי יום אחד בשנה. רק מעטות מאיתנו זוכות להרגיש כאילו יום האישה הבינלאומי הוא חוויה יומיומית, אבל זה משהו שכולנו כנראה צריכות ללמוד לנכס לעצמנו, בעוד שבמציאות אנו נאלצות להילחם לא רק בגלל נשיותינו והתפיסות החברתיות המעוותות המגדירות אותה אלא כנשים ולמען נשים. 

בעוד שאני יכולה למצוא היגיון ברעיון של יום האישה הבינלאומי, עם תחרות מלכת היופי אני ממש לא רוצה בכלל להתמודד. כנשים, לדעתי אני צריכות לדחוף לביטול התחרות הזו בכל העולם, כל מה שיש בה זה מסחור והחפצת נשים וזו לא שום מקפצה נכונה לשום אישה. ופה בדיוק מצוי המתח הזה של המקום הנשי בחברה - כל עוד תחרויות מעין אלה מתקיימות, בואו לא נשלה את עצמנו יום האישה ימשיך להיות יום של כיף ופינוקים למין החלש, שהוא גם מה זה יפה... די, מגיע לה פרח, למסכנה, כל היום היא עבדה ושטפה וניקתה ובישלה וכיבסה ותלתה (טוב הכניסה למייבש פשוט לא נכנס פה לקצב), הסיעה ילדים, חבשה איזו מכה. ת'אמת בכלל מגיע לה איזה שואב אבק רובוט (במבצע לרגל יום האישה) - וואלה היא לא תדע מה לעשות עם הדקות שיתפנו לה. טוב, אז עזבו ת'פרח - נסגור על רובוט.  ואם זה רובוט שעבר תחרות יופי, תסמכו עליו שהוא גם יביא שלום עולמי ואולי יגדל להיות וטרינר כי הוא מה זה אוהב חיות. תגידו- שבוע שעבר לא היה איזה יום שקשור לחיות? גם היה בינלאומי, לא?

ערוץ הילדים ופורנו - כן על זה אני כותבת היום למרות שהפליטים בכיכר שברו את ליבי

יש בקרים בהם אלת הנסיבות מייצרת איזושהו חלון הזדמנויות שמאפשר לי להתארגן בבוקר וגם לנהל שיחות טלפון שהן בוגרות במהותן. הבוקר הזדמנה לי שיחה כזו, עם חבר טוב, ואיכשהו התגלגלנו לדבר על ערוץ הילדים ועל כמה הוא מעודד הערצה ומסחריות בקרב הילדים. אני יודעת שיש הורים שמאפשרים רק חלק מהתכנים ויש הורים שמאפשרים הכל ויש כאלה שלא גם אם יתהפך העולם. במקרה דנן, שתי המשפחות לא מאפשרות צפיה בו, אבל ערוץ הילדים מצליח לטפטף את תכניו מכל הכיוונים. אך אין אטימה הרמטית שערוץ הילדים לא יכול לה, לכן אין ברירה אלא לקוות שכושר השיפוט של הילדים שלנו אכן עובד ושהם יכולים להיות ביקורתיים. כמובן שהקושי הוא גדול הרבה יותר אצל משפחות במערכת כי כשתוכנית מסויימת היא שיחת היום בבית הספר, זה קשה הרבה יותר לילד להפעיל את כושר השיפוט שלו מול הצורך לא להיות חריג. לא קל. לרוב אין לי אלא לברך את מזלי הטוב, שמאפשר לי בכל זאת להיות נאמנה לעצמי ולאופן שבו אני מאמינה שיש לגדל ילדים. יכולים לדבר איתי מהבוקר עד הערב על כמה יש צורך בתהליכי חיברות וכישורים חברתיים, אך כשהכישורים האלה מקבלים גוון לא נכון, אני רק יכולה להיות מאושרת שילדיי אינם נמצאים בקלחת. אין לי ספק שהחשיפה הלא נכונה לתכני ערוץ הילדים ולהערצה עיוורת אינם מתאימים לגילאי קהל הצופים. ברור לי שהמוכנות הנפשית שלהם חשובה בתהליך הקליטה אך גם כשיהיו בוגרים ערוץ הילדים הוא כל כך פלסטיקי ורדוד שאין בי שום רצון שיצפו בו ולא משנה מה. ערוץ הילדים בעיני הוא בדיוק אם כל חטאת, וגם אם יש שם תוכניות שהן בסדר, כל הערוץ הזה הוא לחלוטין מיותר והמחשבה שהוא נותן את הטון מעבירה בי צמרמורת ולא של עונג. אם זה ערוץ הילדים, מסכנים הילדים והלומים הם ההורים שנותנים לילדיהם להישטף בו. 

משם בצעד קליל עברנו לנושא החשיפה של הילדים שלנו (שלי-שלי ושלו-שלו ושל כולם-כולם) היום לפורנו. והחיבור בין ילדים לפורנו הוא כל כך עצוב בעיני, כאילו שלא חסר דברים להתעצב עליהם. לא יודעת, אבל נורמה של בת 12 שיורדת לכולם נשמע לי כמו מראות מהדרך לגיהנום. כבר דיברתי על זה, אני יודעת, אבל זה לגמרי מציף אותי. העובדה שזה כל הזמן שם, אורב מעבר לפינה. בגיל צעיר מדי הם כבר רואים ושומעים הרבה יותר מדי, והם אפילו לא מבינים לאשורו מה זה הדבר הזה אבל העיוות שישאר בתפיסה שלהם הוא משהו שיהיה קשה מאוד לשנות והוא בוודאי משמעותי לאורך כל חייהם. יש כאן כל כך הרבה דברים שחוברים זה לזה כמו דימוי האישה, תפיסת המיניות, זילות המעמד וכל זה ימשיך ללוות אותם גם כבוגרים וכשהם יגדלו קמפיינים כמו "תשמרי על הכוס שלך" ייחשבו לגמרי לגיטימיים. מבאס לסיים בצורה כזו שיחה, כי זה לא משאיר מקום לאופטימיות. מיד אחרי נכנסתי לפייסבוק וקבלתי הצעה לעמוד של נעליים איטלקיות - מה תמונת הפרסומת לנעליים? מכנסיים מופשלים תחת ברכיו של גבר (את הנעליים רואים) וגוף אישה כפופה, בגובה המתאים לאתם יודעים מה, עם מכנסוני מלמלה ולה רואים גם את מתאר הישבן אבל גם את הנעליים. עוד פרסומת, כמו תמונת הפרסומת הכמו סצינת אונס קבוצתי למותג אופנה שבטח לא אפרסם כאן. כשמדברים על אוירה ציבורית מתכוונים גם לזה? החשיפה הבוטה של הילדים שלנו לסקס בצורה הלא מתווכת הזו בטח לא תורמת להבהרת העניינים.  זה לגמרי מצריך לקחת את העיניינים לידיים. אותי באופן אישי זה משאיר בתחושת אי נוחות אמיתית, את המערכת המוסרית של הילדים שלנו אי אפשר להעביר בקבלנות לאף אחד אחר, את החינוך המיני של הילדים שלנו אנחנו צריכים לקחת ברצינות. נכון הסיפור הזה של ציפורים ודבורים לא עובד, אבל גם לא האוירה הזו של כל בחורה היא כוסית ומין אוראלי זה משהו שעושים על הדרך עם כל אחת שלא יודעת לשמור בזמן על הכוס שלה. לא יודעת מה איתכם, זה נראה לי כל כך לא נכון בכל כך הרבה אופנים, לא לבנות שלנו, לא לבנים ובכלל לא למין האנושי שקצת יורד מהפסים. רציתי לסיים הנימה אופטימית, משאירה את זה לכם...

אלילים וקורבנות מהסוג האנושי

כולם מדברים על הפרשיה החדשה, של הזמר הלא צעיר והנערה בת ה- 15. אני באמת לא מכירה את הזמר ש"לכאורה", לא רואה אותו בתוכניות ריאליטי ולא שומעת אותו וכל סיבה שאתן בטח ניתן יהיה לקטלג כמתנשאת, אז למה לטרוח? ואין ספק שהוא היה צריך לעצור גם אם זה היה הכי מפתה בעולם מבחינתו, ואין ספק שאם כל ה"לכאורה" יתבררו כנכונים, הוא נושא באחריות פלילית. עזבו אותו בצד, אין בי טיפת רצון לדבר על גברים מדושנים שההצלחה עלתה להם לראש ושעשועים עם ילדה בת 15 עושים להם את זה.

אבל, משיטוטים שונים באינטרנט, ראיתי המון אנשים שהתגייסו לטובת הזמר, אני לא מדברת על גברים שלא רואים בזה פסול וטוענים שהנערה או הנערות ידעו בדיוק מהן עושות והמחשבה מרגשת אותם לא פחות, גם לאלה אין לי כוח. אלא למעריצים שלא מוכנים להאמין בכלל ומנסים להפוך לתעודת יושר אנושית עוד טרם נודעו הפרטים או הוגשו אישומים. עזבו אם זה נכון או לא נכון, אם אדם שאני מעריכה אבל לא מכירה אישית חשוד במשהו ואני לא יודעת אם זה נכון או לא, אני אעדיף לשתוק, כזו אני. לא כי אני מעדיפה להשקיף ולא להשתתף אלא בעיקר כי אני לא יודעת. אולי הבעיה איתי היא שאני לא מעריצה, לא הערצתי ולא אעריץ. כן, בכזו החלטיות. כל דבר שמדיף מעט ריח של פולחן גורם לי לברוח. אני מאלה שאוהבים, מעריכים, מתרשמים, לוקחים דוגמא, אבל בטח לא מעריצים. להעריץ זה כל כך חד ממדי, ואני אומרת למה להסתפק בממד אחד כשאפשר שלושה לפחות? להעריץ זה פחות או יותר לעקר כל שמץ של ביקורת אפשרית, ותסלחו לי, זה לא בגלל שאני פולניה (רק רבע) ולכן אני תמיד ביקורתית, זה בגלל שלהיות ביקורתי משמעו גם לחשוב ועל חשיבה אני משתדלת שלא לותר באופן עקרוני, כלל מנחה לחיים אם תרצו. 

בעיני הערצה היא עיוורת, אומרים שאהבה היא עיוורת. אבל אהבה אמיתית, לא כזו של גיל הנעורים, אלא כזו שנשארת היא בטח לא עיוורת. להפך, אהבה אמיתית היא כזו שרואה את כל הפגמים וחובקת אותם, ואוהבת אותם למרות הכל. אך מה שנכון באהבה, בטח לא נכון לגבי הערצה. הערצה מתרחשת לרוב שכאשר לאדם מסויים יש תכונה מסויימת שגורמת לו להתבלט, רוצים דוגמא? נגיד - זמר, לא יודעת למה דווקא זה קפץ לי לראש, מעניין. בכל מקרה, התכונה הזו מגמדת כל דבר אחר והכל נבחן לאורה. נתחיל מזה שמרבית הזמרים לא כותבים ולא מלחינים, הם רק שרים, והשירים שלהם נכתבו על ידי מישהו אחר, לכן התחושה שהזמר שר לך מתחילתה היא טעות. אבל אם הערצה היתה נגמרת בזה דיינו. היא לא, הערצה הופכת את הנערץ לדומיננטי, לחסר פגמים, למודל חיקוי, היא הופכת לפולחן. והיום בעידן שהכל מתוקשר אדם שלוקה בהערצה עוד עלול לחשוב שהוא ממש מכיר את הדמות שהוא מעריץ מה שמוביל לבלבול ולתחושת פמיליאריות שבטעות ייסודה, כי כל מה שהוא מכיר זה את הפרסונה המיוחצנת ולרוב בינה לבין האדם עצמו יש קשר קלוש בהחלט. התחושה הזו שאתה מכיר, שאתה חלק היא למעשה בלבול תודעתי על גבול ההזייה. וזה עוד בלי לדבר על זה שהערצה בעיקרה מתבססת על יכולת אחת כמו כושר גופני, קול, מראה, כסף, שלא משנה כמה אדם עושה אותה טוב זה לא מעיד, לטובה או לרעה, על מיהו כאדם, אבל המעריץ רואה הכל דרך אותה תכונה אחת שהוא מעריץ. והנה על רגל אחת עוד הבדל קטן בין אהבה להערצה. מה שכן, מסתבר, ששתיהן, גם אהבה וגם הערצה יכולות להעביר בני אדם על דעתם.

בעידן חומרי ופלסטיקי כמו זה שאנחנו חיים בו, בקלות יחסית אתה יכול כמעט לגעת בכוכב הזה שאתה מעריץ, בטח דרך כל מגוון האפשרויות שמציעה האינטרנט. ואם אתה מתקרב אל מושא ההערצה, או אם אתה ממש מגיע אליו, המניות שלך עולות פלאים בקרב אלה שלא הצליחו להתקרב כמוך, כי הלא זה כלל ידוע - אדם הרי נמדד בחבריו... אוף, בעודי כותבת שורות אלה, התפרסמו ידיעות נוספות בנושא ומסתבר שהקטינות גם קיבלו לכאורה תכשיטים ובגדים בתמורה. הילדות הללו, הן עוד קורבן של החברה הזו שאנו חיים בה. אני לא יודעת אם הקטינות סונוורו מזה שמפורסמים מתעניינים בהן, אני לא יודעת אם הן פעלו במודע כדי להתקרב אל מה שנראה להן זוהר ומרגש, אני לא יודעת מה הן חשבו על סוג זה של תשומת לב ומתנות והאם הן בכלל מבינות כמה הן קורבן לא רק של הזמר אלא של החברה כולה. אני באמת לא יודעת, אני כן יודעת שזה מסריח, ממש מכל כיוון. כנראה שהקטע הזה של העלאת נערות צעירות קורבן לא פס מהעולם, אלא רק שונה במקצת - התשלום הוא לא בחיי הנערה, אלא בגופה ובשלמותה. וכמו נערות קורבן אחרות בהיסטוריה הן לא רואות עד כמה המשחק הזה הוא מיותר ומסוכן. 

השעה מאוחרת, מחר עוד יום גדוש בפעילות ונסיעות, והנושא הזה נתקע לי בגרון ולא מרפה וזה עוד בלי לדבר על תג המחיר של שריפת הבית הפלסטיני על יושביו, או על הגן הלאומי החדש המתהווה בירושלים, ובלי מילה על קרי ונתניהו, בנט ולפיד. ובכלל רציתי להתלונן שכולם מדברים רק על הפרשה המסעירה בעוד שיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים... רציתי, אבל הקטע הזה של נערות הזהב ואלילי הפלייליסט נתקע לי בגרון כמו לכולם, בעיקר בגלל שזה לא הזמר, וזה לא הנערות, זה פשוט אנחנו והאנחנו הזה לגמרי לא נוח (טוב, אולי רק בברלין, מי יודע? אני הלא כאן)