כיסאות שמורים

כבר יום הזיכרון, זה פוסט שתופס אותי בתוכו. יללת הסירנה הכל כך טבעית עבורי תפסה לרגע את הילדים בבהלה, למרות ההסברים הקודמים וההתראה המוקדמת שלי. כששלושה ילדים רצו אלי לחיבוק של לחץ שנרגע, הבנתי על מה יהיה הפוסט שלי היום. צוק איתן והאושר בילדים שמלחמה היא חלק מהלקסיקון האפשרי שלהם, כמה מתאים ליום הזיכרון. ואז חיבקתי אותם ונתתי לעצמי להרגיש אותם בזמן הזה של הצפירה, וכמה קלישאתי יהיה פה לומר משהו על מוות וחיים, תקוות לעתיד ותקוות שנגדעו וכמה אני לא מתכוונת בכלל להיכנס לזה. אז נגעתי בהם והתענגתי בתוכי שהם עוד קטנים, רק שאחרי זה הגיע ה"כמה מהר הם גדלים" ואז לשחרר ולחייך, באמצע חיבוק וצפירה, לשדר שהעסקים כרגיל ואני אוהבת אותם בלי סוף. היה קל יותר להדק אלי ולנשום את ריח הסבון, הכביסה וחום הילדות שנדף מהם. ושמעתי את הצפירה ברקע. פתאום לא ידעתי, לא ידעתי איפה אני עומדת בתוך זה. פיזית ונפשית. בתוך כל הרגש הזה, נאטמתי. וגם לא.

היופי בילדים שלרוב די מהר הם יכולים להמשיך. מתישהו אנחנו מאבדים את זה. הם המשיכו הלאה לשחק במלחמת כריותואני נשארתי עם מחשבות על כמה הבכור כבר בעצם גדול.

אני לא רוצה לראות את הילדים שלי על מדים. אל תספרו לי שאף אחד לא רוצה. אני יודעת. זה לא שאי פעם נתפסתי להבטחות השווא שעוברות מדור לדור ולמרות שהן קלישאה הן ממשיכות להדהד, כולל ה"אין לנו ברירה". אני לא יכולה לחנך אותם לאור זה. לא יכולה ללמד אותם את הבנאליזציה הזו, אני רק יכולה להסביר להם זה שיש לנו צבא כי אנחנו חיים במצב עיניינים מסובך. אני חייבת ללמד אותם שיש עוד אפשרות חוץ מלחיות על החרב, לטעת בהם מצפון, מוסר וחמלה, להפנים בהם את חשיבות השיפוט העצמי ושיח של זכויות. שילמדו להפריד בין צבא ההגנה לישראל ובין מדיניות, אבל ידעו להבחין בחפיפה שהולכת וגדלה. להאמין שיש להניח שמתישהו היתה הזדמנות לשנות ואולי היא עדיין קיימת. שיהיו בני אדם. בני אדם של תקווה.

הציוד שאני אמורה לספק להם עד גיל 18 הוא כבד, אבל אני עומסת אותו טיפין טיפין בכל יום, במסע הניווט הזה שלי כהורה. המסלול לא ממש מסומן והוא מכיל איזונים שלא ממש פשוט איתם והם מצריכים הרבה מחשבה. איך מחנכים ילד לביקורתיות ובד בבד בתוך הביקורת גם מלמדים אותו לאהוב - או שאולי הייתי צריכה לשאול הפוך? או שאולי בעצם מלמדים את הילד קודם כל לאהוב? אני מניחה שאפשר להפריד ועדיין זה יותר סימביוטי. זה לא שבגיל 18 הם יוכלו לעשות סדר בבלאגן הזה שקוראים לו ישראל, אני לא משלה את עצמי, זה מסובך. אבל בין אם אני רוצה ובין אם לאו, כבר בגיל 17 הם יאלצו להחליט לעצמם מה הם רוצים לעשות ואיך.   

פעם היה לי ברור שחייבים לשרת בצבא, היום קיימת בי מודעות ש"צריך" אבל כל עוד יש כיבוש קשה לי לתקף אותה. אני לא יכולה לגבות את מה שנעשה בשמי וגם לא את הלגיטימציה הציבורית שיש לזה. אני יכולה להגן על הצורך של ישראל בצבא, לו הצבא תפקידו היה להגן על המדינה מתוך גבולות מדינה סדורים. הדברים האלה הולכים ומתחדדים אצל משנה לשנה, מיום נוסף של כיבוש שרודף יום נוסף של כיבוש; ממבצע שהוא בעצם מלחמה יזומה שלנו שרק נתפס כ"מבצע הכרחי" שלא לומר "חיוני" או ש"נכפה עלינו"; מעוד מתים, חיילים ואזרחים משני הצדדים; משנאה; ממוות. מכל יום שמקרב אותי לרגע שהבכור ילבש או לא ילבש מדים.

אני מסתכלת מסביב וכולנו על אוטומט - בתוך קשר גורדי שאף אחד לא מנתץ אותו. בין אם אתה רואה בכיבוש כיבוש ובין אם לאו, כולנו חיים איתו, הוא מלווה אותנו כל יום גם כשלא רואים אותו ואפילו כשלא קוראים לו בשמו. המחיר שלו הוא לא פשוט, הוא נוכח בכל שיח והוא גובה חיים. לא אדבר היום על המחיר האזרחי שגבתה המלחמה הזו, לא אדבר על המחיר המוסרי שלה, על העובדה שהתחילה בספין ונגמרה בלא כלום. בגלל שכבר יום הזיכרון, וגם הוא תכף יוצא, אזכיר רק את שישים ושבעה החיילים שאינם ובאמת שאין לי איך לתרץ את זה. אני יכולה כמובן לדבר בקלישאות, זה קל לעשות את זה, אבל אם הייתי נאלצת להסתכל בעין של אדם אחד שנגע בו השכול הזה אישית, לא הייתי יודעת מאיפה להתחיל.

הפכנו למדינה שמסתגלת למוות, מוסיפה עוד שם "למניינם של הי"ד", כבר 23,320 שמות יש לו לנקום, אבל מי הנוקם? עד עכשיו לא ראיתי הוכחה לדבר מלבד פעולות אדם. מדברים על צורך, על כאב של אומה שלמה, על אבדן יפי הבלורית והתואר - גלוריפיקציה של המוות עד אבדן חושים לטובת מכונת מוות משומנת שבוררת שרירותית מי למוות ומי לחיים בכל רגע נתון. 364 ימים של הכנה ליום הזה, שהוא יפה ונכון אבל הוא רק יום אחד, שאר הימים ראוי להם שיוקדשו לחיים. הם לא. ההנצחה חשובה אין ספק, היא אחד מנדבכיו של כל אתוס לאומי משחר ההיסטוריה, היא החוליות המחברות במידה רבה אדם לעמו ולמולדתו. ההנצחה היא אנושית ויש בה משהו נוגה ונכון, אולי מתבקש. 

אולם ההנצחה היא רק נדבך אחד, היא לא יכולה להיות מנותקת מכל השאר. הבעיה בלהפוך לסוגדי מוות, להם לוחות המתים שלנו נוגהים באור קדושה, שהמתים הופכים למחולל הרגש הלאומי וככאלה הם הופכים כל ערך חיוני וראוי אחר למשני. מערכת חברתית שלמה כפופה הילה צבאית. בעוד שבעבר ניתן היה להצדיק אתם מותם של הנופלים במערכות ישראל, היום כבר לגמרי לגיטימי לשאול לאיזו תכלית? את מותם של מרבית הנופלים בשנים האחרונות ניתן היה למנוע. ניתן עכשיו לתת הסברים ללמה זה קרה, אבל השאלה הכי גדולה היא למה זה לא נפסק? אותה אף אחד לא שואל, היא כראה גזירה משמיים. אלא שהיא לא. היא בחירה. בחירה של אנשים. בני אדם. רק הם אלה שלרוב לא צריכים לשלם את מחיר ההחלטה שלהם או העדרה. מדיניות מזגזגת, הסטה של שיח, חידוד דף מסרים לאומיים והופה - הכשרנו את מתי המלחמה הבאה. כסאות הכבוד כבר מוכנים, השמות עוד יתמלאו, כרגע יש עליהם רק פתק אחד "שמור". אותי זה מפחיד. עוד יותר כשאני מסתכלת על הילדים שלי. עוד הרבה יותר ביום הזיכרון.

ללא כיתוב

הנצחת השואה - בין קלף לחטא היבריס. מס השפתיים של לזכור ולא לשכוח

התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.

זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן. 

בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר. 

כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.

אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה  ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3. 

הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.

מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי. 

אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה. 

כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.



סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.

בין י"ב לחשון והארבעה בנובמבר, בין ממלכתי לפרטי

איפה אני הייתי כאשר 30,000 איש פקדו את כיכר רבין לעצרת הזיכרון לציון 18 שנים? אני ישבתי עם בנזוגי בפאב עם זוג חברים. לא הייתי בעצרת, לא רציתי לשיר עם כולם, לשמוע מילים על שלום ולדבר על יחד. קודם כל מבחינתי הרצח היה ב- 4 בנובמבר ולא בי"ב בחשון. אני מנהלת את חיי לפי הלוח הלועזי וגם את באבלי אני נוהגת לפיו. הפיכת התאריך לעברי והעצרת לממלכתית יצרו אצלי במידה רבה הדרה מרצון. אני לא שותפה למכבסה הממלכתית הזו, מעדיפה לחיות בלעדיה. אני לא ממש ממלכתית בשום דבר. אני גם לא בעלת זיכרון קצר. התרת דמו של רבין לא יצרה פתאום יריעה רחבה של אבל שמשותפת לכולנו. אין לי כוח למילים הגבוהות שמנסות לבחון אם למדנו או לא למדנו ומנסות לגעת בקהל דרך מילים מרעידות, אך התוצאה היחידה שלהן היא אולי דמעות תנין. אין לי כוח לחלק הזה של הנוער, שאין לי ספק שהוא איכותי, שגדל רק על המיתוס וגם אותו הוא קיבל ללא עוררין. מורשת רבין מבחינתי היא לא רק סיסמאות נגד אלימות, ובעד דמוקרטיה ושלום. דרכו של רבין היא הרבה יותר מזה והיא שווה הרבה יותר מכל המיתוס המתגלגל הזה שמתקבל על ידי חלק מהנוער בחיבוק חם, נרות ודמעות ובקרב אחר בזלזול או אדישות. הניסיון להלאים את רבין היה בעיקרו נכון ובעיקר בלתי נמנע, רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, אך המרוץ הזה להנצחה הפך את כל הנושא לפארסה קלילה ולמעשה קצת פחות מכבדת. ניסיון עקר להאכיל בכפית גם את מי שלא רוצה מדייסת הרבין שלנו. רבין לא היה "שלנו" ובדרכו המיוחדת הוא הצליח להרגיז רבים ולסחוף רבים אחרים, אבל רבין לא היה קונצנזוס. בעיני, מיתוס רבין שנוצר הוא בעוכרינו, הגדילו את רבין לממדים גדולים יותר ממנו ולא היה צורך הוא היה גדול בפני עצמו. דווקא הסתכלות ביקורתית על דרכו של האיש, ההכרה בשינוי האדיר שחל בו מלמדת הרבה יותר. דווקא בגלל שהרבה פעמים הוא הוא לא היה בטוח בדרך, דווקא בגלל הקושי דווקא בגלל זה אני מעריכה אותו הרבה יותר. ודוקא זה יכול להיות מסר הרבה יותר גדול - פרגמטיזם מול אידיאולוגיה.

הכרתי את יצחק רבין כנערה, הוא שמע אותי מדברת בלהט ואני זוכרת את החיוך שלו כשהוא שמע אותי לראשונה  - נערה בת 17 עם דעות נחרצות על דת ושטחים וכלכלה. לא היה לי ברור אם זה מוצא חן בעיניו או שזיו העלומים שלי פשוט שיעשע אותו. כשהציע לי להצטרף אליו יום למחרת בסיור עם שמעון פרס, לא ידעתי את נפשי מרוב גאווה ואושר. מעולם לא הייתי ילדת רבין במפלגת העבודה, אף פעם לא נסחפתי על ידי שום מנהיג או דמות סמכותית. אבל היה בו ביצחק רבין איכות שאין להרבה אנשים, טמפרמנט קצר וקסם שאין להגדיר אך הוא חודר מבעד למנגנונים בקלות של אתלטית רומנית מהתקופה הקומוניסטית. וגם היתה לו תפיסה מהירה, שזו איכות קריטית בעיני. אחרי זה הצטרפתי לנוער העבודה, היה לי ברור אז שזה הבית (בצבא עברתי למרצ וכסטודנטית חזרתי למפלגת העבודה ורק בגיל 22 עזבתי סופית את מפלגת העבודה עם עלייתו המטאורית והמעצבנת של אהוד ברק). כל מפגש עם רבין היה מרגש בעיני והרגשתי גם אז שזו זכות גדולה, אבל לא הערצתי אותו מעולם, אבל זה לא קשור אליו אני מאותגרתית הערצתית, פשוט מעולם לא יצא לי להעריץ אף אחד ידוע אם כי יצא לי להעריץ אנשים לא ידועים. במידה רבה גם היו רגעים שכעסתי עליו והיו משפטים שאמר והחלטות שקיבל שלא הייתי יכולה להסכים איתם. מאחורינו.

למי צריך לספר על האוירה לפני הרצח? על ההסתה הפרועה? מה כבר אפשר לכתוב על זה שלא נכתב. אבל דבר אחד היה ברור עד ה- 4 בנובמבר לא היה רבין "שלנו", במובן של כולם (במידה רבה גם היום זה לא כך, רק שמעטים יודו בזה). לא היתה מורשת רבין, אי אפשר היה להוזילו או להפוך דמו הפקר יותר ממה שנעשה. אחר כך היו נרות ושתיקה איומה ויפחות ואולי גם יראה מגודל המעמד הנורא ומשיירת המכובדים הבינלאומית ומהממלכתיות שבטקס הלוויה. כי פתאום נפל דבר בישראל, נרצח ראש ממשלה נעשה המעשה האנטי דמוקרטי האולטימטיבי ולרגע אף אחד לא דיבר. אחר כך התחילו הויכוחים וליחשושי הטמטום של הקונספירציה ואז החלה הטרנספורמציה - רבין הפך לממלכתי. אבל בתכל'ס לכל אחד יש רבין משל עצמו והרבין הזה ביחד הוא כל כך מגוון ושונה שהרבין הממלכתי נראה קצת לא קשור. אחרי הרצח, כולם החלו להתרוצץ כמו עכברים מורעלים כדי למצוא עוד משהו לקרוא על שמו ועוד מילים חלולות ועוד עצרת וכך רוקן הכל מתוכן. והרצח הזה שקטע את חייו וקטע את התהליך, וקטע חתיכת היסטוריה של כולנו וצריך היה לשמש תמרור אזהרה הפך למשהו מטושטש בצידי הדרך של האוטוסטרדה המוטרפת המכונה ישראל. 

אז לא הייתי בעצרת, העצרת מרחיקה ממני את רבין "שלי". ואני שמחה שלא שמעתי את נכדו קורא לראש הממשלה לקדם את ההזדמנות לשלום. יש כאן הנחה מובנית שמשהו נלמד, שלפחות אם אין לנו רבין אז אולי בכל זאת יהיה לנו שלום. העצרת הזו יוצרת לרגע ביחד רגשי של אנשי שמאל ומגבירה את הנטייה לראות בני נוער ולהבטיח להם "שלום" ולרגע מעוורת את מי שנמצא שם לחשוב שיש ממשלה בישראל והיא איכשהו מחוייבת לחיים יותר טובים כאן. אז זהו שלא. הממשלה בירושלים, העצרת בתל אביב והמרחק ביניהן לפעמים הוא מרחק שנות אור. כמו המרחק בין ה"רבין שלי" וה"רבין שלנו". בתוך הרבין שלנו אני לא מוצאת הרבה מקום.