חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות תסכול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תסכול. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 20 בנובמבר 2015

לוגיקה ישראלית לא נשמעת טוב בשבדית

שרת החוץ של שבדיה עוררה סערה בישראל, זאת אומרת בקרב פוליטיקאים בישראל, מה שאומר שהתקשורת סערה בעקבות הפוליטיקאים, מה אומר גם הציבור בישראל רתח וזעם. מה שזה אומר הוא שמעטים בציבור ישראל בכלל יודעים מה אמרה שרת החוץ, אך שמעו את ההתנפלות של פוליטיקאים ישראלים ולכן הם מזועזעים קשות. אלא ששרת החוץ של שבדיה לא באמת עשתה קישור אידיאולוגי והכעס הישראלי יצא מכלל פרופורציות ומלכתחילה לא באמת היתה לו הצדקה.

אבל אל תאמינו לי, אני עוכרת. הייתי ממליצה על צפיה בראיון בטלוויזיה השבדית, כדי לשמוע אותה מדברת על הקצנה בקרב צעירים מוסלמים באירופה ואז מוסיפה שלמשל במזרח התיכון הפלסטינים חשים ייאוש ולא רואים שיש להם עתיד ופונים לטרור. אין כאן הקבלה אידיאולוגית. יאוש אכן גורם לאנשים לפנות לטרור. זה לא אומר שזה מצדיק טרור, זה לא אומר שזו דרך מקובלת. זו פשוט עובדה אנושית. ובמלא ההגינות אפילו עובדה היסטורית די ידועה. 

הרעש בישראל  בעקבות דבריה הוא בלתי מידתי, הזמנת השגריר השבדי לנזיפה אצל דורי גולד היא מגוחכת ומציגה את ישראל באור קטנוני למדי. ישראל מעוניינת שתעשה הקבלה בין הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי רק כדי להוריד את הלחץ על נושא הכיבוש. חיבור כזה בין הטרור המוסלמי והטרור הפלסטיני הוא כמו קלף שנפל לה מהשמיים, גם אם הוא לחלוטין נסיבתי. הרי אם נחבר ביניהם לאירופה יהיה קל יותר להבין את ישראל וסופסוף נוכל לפעול לקבל את ההכרה האירופית שאנחנו בני האור הנמצאים בחזית המאבק מול בני החושך. עזבו אותנו משטחים כבושים, זו לא הבעיה, הבעיה היא האיסלם והאיסלם שונא את כל הכופרים והוא לא ישקוט עד שכולנו נמות או נתאסלם.הנה תראו אפילו כתוב בקוראן. לכן אל תדרשו מישראל לפתור לבדה את הסכסוך כי הוא אינו טריטוריאלי אלא דתי. 

במאמר מוסגר אציין כי אם ישראל זורקת לפתחו של העולם או לפחות לפתחן של מדינות אירופה את הנושא הפלסטיני, כי הרי כולנו באותה הסירה, ישראל צריכה לקחת בחשבון שכל המדינות האלה, שישראל עכשיו מנסה להתקשר אליהן בקשרי אחווה אנטי איסלם רדיקלי, כבר נתנו את פתרונן המוצע לבעיית הטרור הפלסטיני וכולן בעד הפסקת הכיבוש ופתרון שתי מדינות. בעיה. 

חזרה לקישור בין הפלסטינים לדאעש - זו קפיצה לוגית כל כך לא מעוגנת מציאות שככל הנראה לא מצריכה בכלל הוכחה אלא מתקבלת כאקסיומה נוחה. העובדה כי לאירופה קשה להתמודד עם הטרור המוסלמי הרדיקאלי, שבא בד בבד עם אסון הומניטרי במזרח התיכון המאלץ אותה לקלוט פליטים, מאפשרת באיזשהו הגיון מעוות קישור לסכסוך הישראלי-פלסטיני ברמת הגדרת הטרור המוסלמי. אותו הגיון מסרב לקבל שיש שיקשרו את זה לתסכול וייאוש, בהנחה שאכן שרת החוץ השבדית קשרה ביניהם.

הטיעון הוא כזה:  אם הטרור הדאעשי הוא מוסלמי והוא אינו קשור לכיבוש, והטרור בישראל גם הוא מוסלמי הרי שגם הוא לא קשור לכיבוש - רק שזו קפיצה שאינה לוגית והיא לחלוטין מאולצת. הקישור הזה הוא נכון רק בעיני ישראלים שממילא לא חושבים שעם אינו כובש בארצו וטוענים שאין כיבוש. מראש האנשים האלה מחזיקים בדעה שהכיבוש אינו מרכיב בתוך הסיפור הזה ולכן ממילא הבעיה היא במוסלמים עצמם. אלא שבאותה מידה ניתן לטעון כי פיגוע הטרור בפריז, בירת צרפת, מעיד שאין בעיה אמיתית בירושלים, בירת ישראל, אלא רק ניסיון מוסלמי רדיקלי לפגוע בבירות עולמיות. 

למנסים לטעון אחרת יש בעיה כי הטענה שהטרור מגיע built-in עם האיסלאם היא טענה שישראל אוהבת להשתמש בה בשנים האחרונות. יש כאן התנערות מאחריות לחלקה של ישראל בסיכסוך עם הפלסטינים וההתנערות מאחריות אינה מבשרת טוב. העובדה שהטרור בארץ הוא מוסלמי היא נסיבתית בלבד, ואם נמשיך להתייחס לטרור הזה כך ובמנותק מהאיפה לעצמאות, במידה רבה יהיה חלקנו גדול בכינון מציאות כזו בעתיד הלא רחוק. 

מה שיפה הוא שטיעון אחד אנחנו כושלים מלראות והוא לוגי אף יותר. ההיסטוריה מלאה במאבק הכולל טרור של אומות לעצמאותן ומקומה של ישראל לא נפקד מאומות אלה. כן, המאבק (מילה נאה לטרור) של המחתרות היהודיות - ההגנה (כולל הפלמ"ח), האצ"ל והלח"י כוון בעיקר נגד מטרות צבאיות ושלטוניות בריטיות, אך ההחלטה לטמון פצצה היא לא החלטה של שוחרי שלום, היא החלטה של טרוריסטים. עמים רבים עברו דרך שלב של פעילות טרור בדרך לעצמאות. זה לא עושה את זה מוצדק או נכון, זו עובדה בשטח.

אם ישראל רוצה לטעון כי הטרור המופעל כלפיה הוא טרור מוסלמי רדיקלי המופעל נגד העולם ה"חופשי", ישראל צריכה להבין שאז היא פותחת את כל הקלפים למשא ומתן בינלאומי באזור שמכניס את ישראל ואת השטחים הכבושים לתוכנית אזורית כוללת. אגב, אין לי ספק שזה בטוח יוביל לחלוקת השטח. 

מה ברור מכל הסיפור הזה? מה שידוע כבר די הרבה זמן - לישראל אין שום מדיניות מלבד הרצון להשתהות. השיהוי הזה אינו טוב לישראל הוא יכול להוביל לאפשרויות שאף אחת מהן לא תיטיב עם ישראל. מה שברור הוא שהשארת המצב על כנו תוליד מציאות של מדינה דו לאומית שתחייב בסופו של דבר את ישראל להיות דמוקרטיה המעניקה שוויון זכויות או מדינת אפרטהייד ולכך השלכות רבות ולא רק במישור הבינלאומי שספק אם ישראל תוכל לעמוד בהן.

אבל יותר מזה, אם נלך בהיגיון העקום הקושר את הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי הרי שיש כאן עוד כמה דברים, אבל בעיקר צצה כאן טענה חדשה  - הטרור המוסלמי נגד כופרים תחילתו הוא בדיוק כאן בישראל עוד טרם הקמת המדינה. מה שאומר בעצם שאנחנו כן הבעיה ועכשיו כל העולם סובל בגללנו ואולי אלה אנחנו שהביאו להתעוררות הטרור המוסלמי הזה. ואז נשאלת השאלה - אם הטרור הפלסטיני הוא טרור דאע"שי, היינו מוסלמי החותר למלחמת דת, שלא יפסק לעולם - אז מה לעזאזל יש לנו לעשות ממש בתוכו? 

כן המצב לא פשוט, אבל מה שיש לעשות עכשיו ללא שיהוי וללא סנטימנטים, זה לא לפרוט על היסטוריה כזו או אחרת. אלא לשים את הדברים על השולחן ולראות איך בתוך כל זה ניתן להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלנו. לא משנה לי איך תקראו לטרור הזה, אבל קחו אחריות על ביטחון התושבים בישראל. זו השורה התחתונה ושום תרגיל לוגי לא ימתח את זה יותר. אירופה מרושעת לדברי חוטובלי? אם היא מרושעת אולי כדאי להפסיק לשכנע אותה ולהתחיל להבין שיש לפתור את הדברים מבית. המשחק הדואלי הזה רק משאיר אותנו במקום. פונקט על החוד של החרב.


יום שבת, 9 במאי 2015

הזמן מככב בתיאוריית ההורית היחסית שלי

אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלנו הוא זמן, אם חושבים על זה הוא שזור כחוט השני בחיים שלנו, לא שזאת מחשבה מהפכנית למי שנולד ויודע שזמנו אינו ידוע אבל קצוב. אנחנו נוטים לזכור את חשיבות הזמן איפה שנוח לנו ולהמעיט בחשיבות שלו איפה, ובכן, איפה שנוח לנו. כלומר שמתרחש שינוי כלשהו בחיים שלנו, אנחנו לגמרי מבינים את הצורך לתת לדברים את הזמן שלהם לשקוע לתוך השגרה, אולם כאשר מדובר באנשים אחרים שוב מתגלה כמה המשמעות של הזמן היא יחסית. למשל כהורים, אנחנו, שלא במודע אגב, מאוד רוצים שדברים יקרו אצל הילדים די בסמוך לרגע שהחלטנו שהמשהו הזה הוא משהו שחשוב שיקרה.

העניין הוא שהילדים שלנו הם לגמרי בני אדם של הרגלים, נניח די כמונו חרף גילם הצעיר, לכן פעמים רבות יקח להם יותר זמן ממה שהיינו רוצים כדי לפתח הרגלים חדשים. הניסיון שלנו לזרז את התהליך יכול להיות מבורך אם הוא נעשה מתוך ביקורת עצמית ובעיקר הרבה ריסון ובעצם גם פרספקטיבה. אולי זה הרצון שלנו שהם יהיו הכי טובים שרק אפשר ולכן אנחנו ניגשים הרבה פעמים לביעור הרגלים לא טובים משל היתה זו אש הקודש שיש לשמור לבל תכבה. אני לא יודעת, אבל עם קצת יותר ריסון עצמי ופחות ביקורתיות, אפשר לעזור להם הרבה יותר.

למדתי למשל שמשפט כמו "זו הפעם העשירית שאני אומרת לך" (אם כי לרוב המספר יהיה גדול ומוגזם הרבה יותר ואגב גם זו בעיה, אבל אל תתנו לי להתחיל) הוא די הרסני לבד מהעובדה שהוא לרוב מדגים שהספירה שלי בעייתית ופותח פתח לדיון תפל בנושא מספר הפעמים וזה כמובן אינו מן המניין (כן, תרתי משמע). לעומת זאת, "אני נאלצת להעיר לך שוב, אבל אני מציעה שהפעם תעשה כך וכך וזה יועיל למניעת ההערות שלי וגם יעזור לך להתחיל להתרגל" עוזר הרבה יותר. מה המילכוד? ובכן, המילכוד שלנו הוא שקשה מאוד להיפטר מהרגלים, מה שאומר שלסגל תשובות כאלה זו עבודה קשה - שלנו,ההורים, אלא שלדעתי שכרה בצידה. בכל מקרה, אני רק בתוך התהליך כך שאני אפילו לא יכולה לדווח על סיום שלב הבטא בהצלחה. אני כן יכולה להעיד שזה ממש מפחית עימותים כשזה מצליח.

יש לזה כמה יתרונות, הראשון שבהם הוא הדוגמא האישית. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא דוגמא אישית. לא סתם אנחנו רואים דפוסי התנהגות של ההורים שלנו בהתנהגות שלנו, ואגב המתבונן מהצד רואה הרבה יותר הוא רק לרוב יפחד להגיד. זה לגיטימי וזה לא בהכרח רע. העניין הוא בדפוסים שאנחנו לא אוהבים והם גם הכי קשים לשינוי. יש בהם משהו שורשי מקומם וכשאנחנו מודעים להם, והם לא משתנים, זה רק מגביר את תחושת התסכול האישית. אגב, היא לרוב תמצא א ביטויה בהחרפת העימות הנוכחי עם הילד כי היא תמיד שם והמאבק הוא מאבק כפול, גם במה שקורה כאן ועכשיו מול הילד וגם בראש שלך מול הקולות שמזכירים לך שככה בכלל לא רצית להיות. הם קולות מעצבנים.

אבל ההחלטה שזה לא יהיה מאבק אלא תהליך היא החלטה שלכם. אפשר לשתף את הילדים בנושא הזה, אני יודעת שאני עושה, אבל את זה אתם כבר יודעים. אם אני רוצה שהילדי שלי ישתפרו כל יום בלהיות אדם אני חייבת להראות להם שגם בגילי זו עבודה יומיומית שדורשת זמן ומשאבים, בעיקר נפשיים, אבל שזה שווה את זה. אגב, בגלל שהם אלה שנהנים מהפירות יש כאן תהליך לגמרי חשוב ומעניין שיוצר מודעות גם אצל הילדים וזה מעגל חיובי שמזין את עצמו, זאת אומרת אם אתם משפחה כמו שלנו שבכל זאת לא מתחילה לדבר על המשמעויות המטאפיזיות אלא משאירה את זה בכאן ובעכשיו יחסית תמצייים, כי להתחיל לדבר על זה יותר נראה לי מעט טרחני, אבל מה אני יודעת. 

בכל מקרה זמן הוא אחד המימדים החשובים ביותר לדעתי להורה. ילדים נוטים לנצל את הזמן באופן טבעי לאפיקים שלהם. גם דברים שעשויים להטריד עשויים בסופו של דבר להיות פרודוקטיביים. לבכור שלי יש סדרת אנימציה סטירית שאני ממש לא אוהבת, בהתחלה ניסיתי למדר, אח"כ קצת הרמתי ידיים. היום אני רואה עד כמה הסדרה הזו מפתחת אצלו עוד יותר את הכישורים החברתיים  הוא הצליח להמציא משחק אמיתי עם החברים על בסיס הסדרה והם אפילו נפגשים במיוחד רק כדי לשחק. הוא יוצר אנימציה ודמויות אנימציה, מתכנת בתוכנה שהוא אוהב ולומד על עוד, מתקשר עם המון ילדים באנגלית ומשפר את האנגלית שלו בצורה מדהימה ומפתח את תחומי העניין שלו דרך משהו שהיה נראה לי הכי רדוד בעולם ומסתבר שדווקא הוא לגמרי מפתח וחיובי.

זמן, זה כנראה משהו שאנחנו צריכים. אני לא אלאה אתכם יותר. יש לי עוד המון מה לכתוב, אני חושבת שאקח את הזמן

יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

האתגר - התסכול והמאבק

יו נואו - באותו עמוד
סליחה שלא כתבתי, אני מניחה שזה לא הטריד אתכם (ובצדק), אבל אותי זה כן. למרות שאני מתחילה להבין שהאתגר הזה לכתוב כל יום הוא לא בהכרח הגיוני ויותר מזה, הוא בעיקר ציפיה שלי מעצמי. אלא שלא רק שזו דרישה כמעט בלתי אפשרית עם אורח החיים שלי, זה גם לא תמיד נכון. כלומר, זה נכון לנסות לפנות זמן בכל יום לכתיבה, אגב זו פרקטיקה ממכרת, אך לא מחוייב המציאות שכל כתיבה תהיה לשם פירסום בבלוג. אז ראו בזאת תיאום ציפיות, ואם אין בזה משום תיאום ציפיות אתכם, הרי שלפחות עם עצמי וזה כבר טוב. לפעמים להעלות את הדברים על הכתב זה כל מה שנחוץ.


ימי שלישי בבית

שיחת העידוד הקצרצרה הזו, שביננו היתה יותר מונולוג, מובילה אותי לנושא שרציתי לכתוב עליו היום והוא מלווה אותי תמיד מאז שאני אמא. כרגיל, אני אכתוב קצת לפני שאגיע ממש לנושא, כזאת אני - מסתובבת סחור-סחור בניסיון ליצור אווירה. יום שלישי, באופן עקרוני, הוא היום היחיד בשבוע שפנוי לנו. פעילויות הבוקר שלנו בשלישי אינן קבועות, לעיתים יש לנו סיורים ולרוב לא ואת אחר הצהריים נלחמתי (כן, ממש כך - הדרמה) להשאיר נטול פעילויות מחייבות מכל סוג שהוא. הואיל וכל אחר הצהריים אחר לכל ילד יש מינימום חוג אחד והבקרים שלנו עמוסים תמיד, יום החופש הזה באמצע השבוע הוא חיוני. יום שלישי הוא יום בית, היום היחיד שבו החינוך הביתי הוא באמת מה שהוא נשמע - יום בבית של כיף, עשיה, לימודים והנאה. 


מדהים כמה תמונות של ילדים מול ספרי לימוד
אפשר למצוא תחת הערך "תסכול"
אז אתמול, יום שלישי, הראשון אחרי החזרה לשגרה, היו לי הרבה ציפיות. התחלנו עם בוקר רגוע, התיישבנו ליד השולחן עם העוגיות שזה עתה יצאו מהתנור ורשמנו את המטלות שכל אחד מאיתנו רצה להספיק במשך היום. הכל עבד נפלא עד שהבכור ניגש למשימה הראשונה שהוא לקח על עצמו (שיעורי בית של קבוצת הלימוד שלו) והתחיל להילחץ. המוטו שלי במקרים כאלה הוא להתייצב לצידו לפרק את המשימה למספר משימות קטנות יותר. זה בדרך כלל מסייע לתחושת הביטחון באשר ליכולת להתמודד עם הסוגיה. הפעם זה לא כל כך עזר, אני חושבת שאין הורה שלא מכיר את הפעם הזו שזה לא עוזר. הרגעים האלה שכל נורת אזהרה הורית נדלקת באדום משתק ומהבהבת כאילו סוף העולם מתקרב. ראיתי את התסכול ולא היתה שום דרך להתמודד איתו רציונלית ולא שלא ניסיתי. אחרי יותר משעה שלא התקדמה לכלום חוץ מהתגברות (ברמת הטור ההנדסי) התחושה הסובייקטיבית של הילד שהוא את המשימה הזו לא יצלח, הוחלט שהכי טוב יהיה לנוח.


בור
צילום אילוסטרציה ואפילו לא שלי
אני זוכרת את עצמי כילדה במצב הזה, אני יודעת שמרבית הילדים שאני מכירה עוברים/עברו את זה בשלב כזה או אחר ועם זאת, כהורה, אין הרבה דברים יותר מתסכלים מזה. ההתייחסת שלך למצבים כאלה היא אף פעם לא נטו אובייקטיבית, כי הקושי של הילד גם באיזשהו אופן פסיכולוגי מקרין עליך. הרי אתה יודע שהילד יכול, אתה תמיד נמצא שם כדי לתמוך, שניכם יודעים שזה יגמר בזה שהוא יצליח וירגיש טוב עם עצמו ולמרות כל נתוני הפתיחה המוצלחים עדיין נופלים לבור המיותר הזה של חוסר ביטחון ולחץ. הדבר שמדהים אותי יותר מכל זה שגם אם אני מצליחה שלא ליפול לשום בור לא להילחץ, לעזור ולהיות שם, הוא בכל זאת יפול לבור הזה עם הראש למטה. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שמפעם לפעם זה יהיה קצר יותר עד שבסוף זה ייגמר. 


לחץ צריך לדעת לשחרר
אין לי מתכון פלא לסיפור הזה, אבל ברור לי שבין הרכיבים צריכים להיות סבלנות וחמלה, אלה מרכיבים די טובים למרבית הסיטואציות האנושיות, אז אני לא באמת מחדשת שום דבר. אני כן יודעת שבאופן טבעי השלב הזה יעבור והם יפתחו ביטחון גם בזה ושההתעקשות להאמין בו ולתמוך מזרזת את התהליך. בעיני, אלה בדיוק הרגעים בהם יש צורך דווקא לעזוב הכל ולהתפנות לילד. לשוחח שיחת עידוד קטנה ואז להיות ענייני - לפרק את הנושא לחלקים יחד עם הילד, לתת לו איזו דחיפה ראשונית, ולהעביר אליו את המושכות תוך כדי עידוד (הספקטרום רחב לבחירתכם). המעורבות שלנו היא קריטית. אם נעזור להם ונלמד אותם איך להתמודד עם זה, איך מפרקים את זה, איך מתמודדים עם כל חלק, ואיך מחלקים נכון את הזמן ולא מגיעים לזה בלחץ של הדקה ה- 90, כל התהליך יכול לקבל תפנית חיובית יותר.


יכולה להוות מכשול אבל גם להפוך למקפצה
ברור לי שאני מגיעה ממקום של פריבילגיה בנושא הזה, בעיקר משום שאני נמצאת עם הילדים כל הזמן ואני מעורבת בחיי הילדים יותר מהורה רגיל מתוקף הבחירה שלנו בחינוך ביתי. ברור לי שכאשר המטלה היא חלק מחומר הלימודים שאני מלמדת יש לי יותר יכולת להשפיע, להתאים ולעזור, אבל גם אצלנו יש לימודים שנעשים על ידי מורים מבחוץ וגם באלה אני מעורבת. ככל שאני נמצאת יותר עם הילדים, ככל שאני רואה יותר ילדים אחרים, אני מבינה שיש דברים שכל ילד יעבור בכל מסגרת שהיא ולא ניתן למנוע אותם, אבל ניתן לרכך אותם. אורח החיים המודרני שלנו שיש בו אילוצי זמן מרובים לא ממש מאפשר את הריכוך, להפך הוא לרוב מחדד סיטואציות ולכן אין ברירה אלא להיות יותר מודע לזה, לשים פחות דגש על כל המסביב, להתרכז בילדים בזמן המשותף יחד. לוותר על המסכים השונים, קצת לעגל פינות במטלות כמו ניקיון ואוכל ולהקדיש יותר זמן נטו להם. הדרך ללוות לילדים במסע שלהם לעבר הבגרות חייבת להיות על ידי היכרות טובה יותר ובילוי של כמה שיותר זמן איכות יחד. היכולת האמיתית לעזור לילד שלך היא דרך הקשבה והכוונה ואת זה קשה מאוד לעשות תחת מסך הלחצים והאילוצים היומיומי. 

קרקע לא יציבה בעליל
לפעמים זה בלתי צפוי ולפעמים
כרוניקה ידועה מראש
אני יכולה לדבר רק על עצמי, ההורות שלי משתנה בכל יום ואני יודעת שהיא מאוד טוטאלית. אני משתדלת בכל כוחי ללמוד כל יום מהטעויות שאני עושה, ואני עושה. עוברת כל לילה, לפני השינה (בקצרה - לא חופרת), על היום שעבר ומנסה לראות איפה פעלתי נכון, איפה עשיתי טעויות ואיך אפשר היה למנוע אותן. אני גם מדברת על הטעויות שלי עם הילדים והם רואים את השינוי (שלשום הבכור אפילו ציין בפניי את זה בדיוק). אני לפעמים נופלת למקומות שלא מוצאים חן בעיניי ואז עושה כל מאמץ לא ליפול אליהם יותר. גיליתי שהדרך הכי נכונה לדבר עם הילדים היא להראות להם דרך אחרת. כשהם שוגים, אני מחפשת את החלק הכי בוגר וסבלני שלי, את זה שמנסה לדבר בתמציתיות ואני מחפשת את המילים שיתנו להם את הסולם לעלות מאיפה שהם נמצאים. כשאני לא עומדת על קרקע יציבה, אני לפעמים מוצאת את עצמי נופלת לבור שלהם. זה לא קל, זה אפילו הכי קשה. ואז אני מתאוששת ונזכרת שזה בדיוק המקום להראות להם גם איך מטפסים מכאן למעלה בשיתוף פעולה. אולי מה שאני רוצה להגיד זה שדווקא ברגעים האלה אני נזכרת שזה אולי ניו אייג'י ומעצבן, אבל הרבה יותר יעיל לאהוב.

אני עדיין נופלת, נוזפת, לעיתים אפילו קצת מזלזלת, לפעמים (אבל באמת לעיתים רחוקות) צועקת ואני מתייחסת אל עצמי בסלחנות, אבל לא מוותרת ונלחמת בזה. לא רוצה לזכות בתואר האמא הכי טובה בעולם, אבל אני יודעת שהילדים שלי צריכים שאעשה את המקסימום במסגרת התפקיד שלי ושהוא בא עם אחריות והאחריות הזו היא לא רק כלכלית או מוסרית, היא אנושית. כשאני רואה את זה ככה, איכשהו זה מצליח להוציא ממני צדדים טובים, כאילו שאם בתוך הסיטואציה הזו שאני נמצאת בה אם אתנהג נכון זה יהיה איזשהו סימן טוב, כאילו הקהל הבלתי נראה יהנהן בראשו בשביעות רצון. במידה רבה הכלים שהם צוברים בדיוק מסיטואציות כאלה, הם חלק מהכלים שאני הרגשתי שהיו חסרים לי ונאלצתי ללמוד כבוגרת (ולא שלא ישתמע מזה שהם לא יצטרכו פסיכולוג - אני מניחה שאין דבר כזה). ברגעים שהכי קשה לי, אני יודעת מה אני רוצה שהם לא ילמדו ממני ומחשבת את ההתנהגות שלי מחדש. גם די עוזר לי לזכור שתכל'ס הסיטואציה הזו היא לא באמת אתגר, כשאני נזכרת בזה, גם הילד שלי מתחיל להיזכר. 


תמיד צריך להרגיש קצת כמו כוכב
הרחקתי מאוד מהסיטואציה שתיארתי ולכן לפני סיום אחזור אליה - בפעם השניה שהבכור ניסה אתמול להתמודד עם המטלה, הוא בא בתחושה אחרת והצליח להתגבר עליה - בדק, חקר, סיכם וכתב. מיד כשהוא סיים הוא נסע לחבר. כשחזר הוא סיפר לי בגאווה שהאמא של החבר מאוד התרשמה מכל מה שהוא הספיק לעשות עד לשיעור של יום שישי. איכשהו היתה לי תחושה שזה היה בדיוק האקסטרה אגו בוסט שהוא היה צריך. אני לא יודעת איך תיראה הפעם הבאה, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה יותר טובה מזו של השבוע. חוצמזה אני תמיד מעודדת את עצמי שלגיל הזה של ההורמונים עוד לא ממש הגענו, זה תמיד מכניס אותי לפרופורציות. אולי באמת את הפוסט הבא אקדיש למחשבות האלה שיש לי לגבי גיל ההתבגרות הזה שאנחנו ממש לפיתחו. זהו, סיימתי - הייתם מאמינים?

יום שישי, 30 במאי 2014

הורות וסבלנות - עניין של תקשורת

בימים האחרונים, עוד יותר מכרגיל, אני מקבלת משפטים כמו "אין לי מושג איך את עושה את זה" או "הייתי שמחה לעבור לחינוך ביתי אבל אני לא מסוגלת" או "גם ככה מהקצת שאני עם הילדים אני מתחרפן, אז להיות איתם כל היום?". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במשפטים כאלה, הם בעיקר מעציבים אותי. בעוד שיכולתי פשוט להתענג על המחמאות (הישירות או המוסוות), הן דווקא יושבות לי במקום שמטריד אותי והוא לגמרי לא נוח. נתחיל מזה שאני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכישורים להיות עם הילדים, זה רק עניין של רצון וסדר עדיפויות. אבל אני לא מתכוונת לצאת במניפסט שקורא להורים לזנוח הכל ולהתמקד בחינוך ביתי כי זו הדרך ואין בלתה, ממש לא, יש אינסוף דרכים להיות הורה. המשפטים האלה מטרידים אותי כי הם מלמדים שבמעט הזמן שאנו מבלים עם הילדים שלנו, אנחנו לא ממש מסתדרים איתם והחיכוכים הם רבים. דווקא בחינוך ביתי, אני מוצאת שיש פחות חיכוכים בין הורים לילדים, אולי לא מספרית אבל באחוזים - מספר החיכוכים מול מספר השעות שההורים והילדים יחד. אז עזבו אתכם מחינוך ביתי לרגע, בואו נדבר על הורות. האם ייתכן שהחיכוכים ביננו ובין הילדים הם דווקא כן מן הנמנע?   

יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.

אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.

לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.

לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.

הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא. 

כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום. 


יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

הדשדוש - הרכנת הראש בעוד רגלינו מבוססות במי הבריכה בקיסריה ודרכנו מוארת בנרות ריחניים

אתמול בערב הייתי מרירה ומתוסכלת, לקח לי זמן להבין למה למרות אופיה המיידי של התשובה - בנהזוג חזר מיום מלא וגדוש במשרד כדי להתחיל לעבוד מיד. ברור שרחמיי היו נתונים לו, ברור שאם הוא היה יכול שלא לעבוד ולהצטרף אלינו לארוחת ערב הוא היה מצטרף בלי למצמץ ומרוב ברור, אנו ישבנו לשולחן האוכל לאחר עוד פעילות חנוכה שחזרנו ממנה עייפים ומרוצים והוא ישב עם המחשב והטלפון ועבד ועבד. זה ישב לי בלב וכמו כל מחשבה מרירה זה הלך והתפשט כמו רעל בכל הגוף. הייתי חסרת סבלנות ולא נחמדה. ולא בן הזוג לא היה זה שספג את מררתי, הוא עבד. הילדים נאלצו להתמודד עם אמא לא חביבה בכלל שבמקום לנהל שיחה על דא ועל הא החליטה ללמד איזו שטות אבל בלי טיפה של סבלנות לנושא. וידעתי שההתעקשות שלי להסביר בשעת ערב מאוחרת ובמצב הרוח האומלל שלי תהיה רעיון לא טוב אך שעטתי, מטפורית כמובן, עם הראש קדימה מתוך ידיעה שהמפגש עם הקיר יכאיב בעיקר לי והקיר לא נודע כי בא ראשי בקרבו. אחרי שהילדים נרדמו הרשיתי לעצמי רגע לבכות. בעיקר בגלל שזה המלכוד המיידי, אני תמיד אומרת לעצמי שזה בגלל הבחירה שלנו בחינוך ביתי ובגלל שאין הכנסה נוספת, אבל הרי גם אם הייתי מפרנסת זה לא היה משנה את אופיה של עבודתו. באיזה מין עולם אנחנו חיים אם לא רק שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם את ריח שערם החפוף של ילדינו אין לנו תמיד זמן לנשום לקירבנו?

אז נכון, אנחנו מנסים למצוא כמה שאפשר יותר זמן משפחתי, למשל כל ערב יש שעה לפחות של חיבוקים במיטה וספרים עם אבא או אבא ואמא וזה זמן קדוש לכולם. וכנגד כל הסיכויים בעולם המודרני והמתועש להחריד הזה בו השוק הגלובאלי עובד מסביב לשעון, אנחנו באמת מצליחים לייצר תא משפחתי מלוכד ואוהב ולכולם יש בו מרחב. אבל כמה טירוף יש ברעיון שהעבודה לא נגמרת ואתה עושה אותה בכל רגע נתון. בעבודתו הנוכחית, בנהזוג עובד גם מהבית. כל מה שזה אומר זה יום בו הוא לא מבזבז זמן על נסיעות וכל פעולה מיותרת אחרת שאינה מכוונת עבודה. בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל שאני מוותרת ולא קובעת גבולות, אבל זה לא נכון זה פשוט רמת הציפיות. הוא מסוגל לסיים לעבוד בחמש לפנות בוקר ולקבל כבר בשבע (אריתמטיקה פשוטה - מדובר בשעתיים ברוטו יש לנקות זמן צעידה לחדר, סגירת תריסים, מקלחת וצחצוח שיניים ולא עלינו גם זמן להצליח בכלל להירדם בתוך הזמזום הפעלתני הזה) הודעה שיש כבר נושא אחר שיש לטפל בו. ולמדנו לקבל את זה ולנסות ליצור את התנאים האופטימליים לעמוד בציפיות מהעבודה וגם לחיות בקצת זמן שאולי לפעמים זה משאיר. בדרך כלל הלמדנו לקבל את זה הוא חלק מהחיים, אבל לפעמים זה פתאום מכה בך. ואז אתה מבין שבעצם ככה אתה חי, אתה אשכרה שם את החיים שלך במקום שני כי העבודה היא במקום הראשון. מי היה צריך את המהפכה התעשייתית? מי צריך תנאים סוציאליים? העבודה היא חיינו ולא, אנחנו כנראה לא מאושרים.

ופתאום הבנתי עוד משהו - שיש יותר מדי דברים שפשוט למדנו לקבל, לא רק העובדה שהעבודה שלנו הופכת לחזות הכל בחיים. למדנו איך הדברים עובדים ולמדנו להרכין ראש. ועם כל עוולה, אנחנו מרכינים ראש רק עוד קצת, הבעיה היא שככל שנרכין ראש יותר כך נראה פחות ופחות את האופק. האופק הוא התקווה וכשלא נושאים מבט לראותו ממשיכים לדשדש במציאות אפרפרה לאורם העמום של נרות ריחניים ב- 6,000 ש"ח. הבעיה היא שזה פשוט לא מאיר את הדרך למיליונים, אלא רק לאלה שנמצאים קרוב, קרוב מאוד. אבל על נתניהו דיברתי אתמול, היום זה היום, אפשר להוסיף להתרענן במימי הבריכה הצלולים בקיסריה ואפשר להתרענן בדוגמאות חדשות. למרות שבהליכה מקיסריה יש היום כבר הרבה יותר גפרורים לצד הכביש שלא נשרפו והציתו להבות, אלא פשוט נשכחו בצד הדרך (אותם דווקא רואים ממש טוב כשהולכים בראש מורכן).

זה עולם שפחות מחודש אחרי שהשר אהרונוביץ' מכריז שזכויות אדם זה קוץ בתחת, המשטרה בשיא הטבעיות מוציאה צו בית משפט ובו דרישה מכלי התקשורת להעביר לרשותה את התמונות שצילמו בהפגנות יום הזעם כדי לעצור מפגינים. מה? איך זה לא מפחיד אף אחד? דרישתה של המשטרה היא לחלוטין לא סבירה. לא ברור לי מי האדיוט במשטרה שהחליט לפנות לבית המשפט, לא ברור בכלל כיצד בית משפט הוציא צו שכזה ולא ברור לי איך בכלל למישהו זה נראה הגיוני. במדינה דמוקרטית, הפגיעה בחופש העיתונות היא חמורה וניתן להצדיק אותה רק במקרים חריגים במיוחד. פגיעה בחופש העיתונות צריכה להישקל בכובד ראש ומתוך שיקול דעת. לאור האמור, הרי שאין אלא להסיק שהמשטרה איבדה את זה, סופית. המשטרה פשטה את הרגל, לא מסוגלת לאכוף חוקים ולא מסוגלת לכבד חוקים ובטח לא זכויות. עוד דוגמאות? האלימות שמפגינה המשטרה בכל ההפגנות האזרחיות בשנים האחרונות; מעצר הילדון בהפגנות יום הזעם אל מול אקדח שלוף; דעיכתה השקטה במיוחד של פרשיית הזמר והקטינות; הסרטון החדש שעלה היום בו שוטרים עוצרים באלימות, מול מצלמות וקהל, אדם שכנראה העיר לשוטר שעבר פס לבן; שום אמירה נחרצת אין למשטרה הזו מלבד הסיסמא האומללה שמה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. 

זה עולם שבו חברת כנסת, אם לשני ילדים, יו"ר סיעה, עלה תאנה חילוני במפלגה דתית (לא משחקים "נחש מי"? סליחה חשבתי שאני צריכה לתת רמזים), החליטה להגיש בקשת וטו מטעם סיעתה להצעת חוק חשובה חברתית ושוויונית להשוואת נקודות זיכוי במס להורים גאים, היינו זוגות חד מיניים, שעברה בדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. ולמה? כי לטענתה איזכור זוגות חד מיניים בחקיקה יסלול את הדרך לנישואים גאים בישראל ויפגע בסטטוס קוו בתחום הנישואים האזרחיים. אין סטטוס קוו בנושא נישואים, ח"כ שקד, יש מונופול יהודי של הרבנות בתחום הזה, יש פגיעה בזכויות הפרט של כל אזרח חילוני שרוצה לבחור לעצמו איך ואם בכלל לערוך את טקס חתונתו עם בחיר/בחירת ליבו. יש שתי אפשרויות או לפרוט את הנושא לאיטו באמצעות חוקים כמו הצעת החוק הזו או לשבור לגמרי את החוקים ולהפריד דת ומדינה. ככה אי אפשר, אם כי שמתי לב שלרוב הזרמת עוד כספים למנהלת הדת ולהתנחלויות משמנת הרבה החלטות של הבית היהודי, האג'נדה שלהם גלויה לחלוטין. אין מה לדון בכובד ראש בנושא הנישואים האזרחיים, יש לאפשר נישואים אזרחיים ויש לעשות כל דבר כדי לסלול את הדרך לשם. כחילונית הייתי מצפה מחברת הכנסת שקד להבין את זה, אבל גם הייתי מצפה שלא תהיה במפלגה דתית, אז כנראה שהציפיות שלי לא יתממשו. אין דבר ממילא לא הייתי רוצה להיות באותו צד של איזשהו מתרס עם האישה הזו.

זה עולם שבו מדינה מְפנה אזרחים סוג א' בתנאים מיטיבים ואזרחים סוג ב' (מפאת חוסר רצוני להמשיך עם אותיות הא"ב עד לאות השביעית) בתנאים מחפירים ועוטפת את זה במילים ריקות. וכאשר אזרחים סוג ב' יוצאים להפגין נגד הגזל והגזענות המשתמעים מהתכנית, היא משתמשת באלימות כדי לפזר את ההפגנה הלגיטימית ואחר מנסה בדרכים לא כשרות לעצור את המפגינים אליהם לא הגיעה בהפגנה עצמה, בעוד ראשי המדינה ממשיכים בתעמולה מחפירה כדי להפוך כל התנגדות לתוכנית הגזענית והלא טובה הזו ללא לגיטימית. 

זה עולם שבו היה ניסיון להצית בית שלם של משפחה בכפר פלסטיני לא במסגרת העברת הלפיד של חנוכה, אלא רק כדי לנקום בפלסטינים באשר הם והניסיון הזה אפילו לא קיבל תהודה תקשורתית למעט עיתון אחד שממילא נתפס כשופר של הבוגדים.

זה עולם שדתות מפרידות בין בני אדם, עולם של אטרף צריכה שאין כמוהו, אבל זה בעיקר עולם של אנשים שממשיכים בחייהם שלהם בלי להרים מבט עד שהעוול מגיע ממש אבל ממש לפתחם ואז הם בעיקר ייטו להחליף מזוזה מאשר להישיר מבט, לראות את האופק, להרגיש את התקווה ולנסות לעשות את הצעד הבא, זה שיתחיל את השינוי. 


יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

מוות לצעקות

אחד הדברים שהכי מתמיהים את בני שיחי, המזדמנים והקבועים, זה הניסיון שלי לא לצעוק על הילדים בכלל. התשובה הצפויה ביותר היא "אבל את לא צריכה להיות מושלמת, מותר להורים לצעוק". עכשיו, בחיי שזה נכון כי ילדים יכולים להיות נורא מרגיזים והחברה נוטה להבין הורה שצועק על הילד שלו אז יש כאן מצב של win-win. אתה צועק ואפילו יש לך לגיטימציה כי חלק מהסמכות ההורית זה שמותר לצעוק בעוד הילדים שלנו צריכים להישאר מאופקים ומחונכים ואחר כך לא מבינים למה הם גדלים וצועקים עליך חזרה. מתמיה. או שלא. 

אני שונאת צעקות, אין לי שום בעיה להתווכח אבל הנטיה לצעוק היא פשוט בלתי נסבלת. בן-אדם שצועק יכול לערער אותי לחלוטין. ואז פתאום היתה הפעם הראשונה שצעקתי על הגדול והוא באמת הפסיק את מה שהוא עשה אבל לא בגלל שזה היה לו הגיוני אלא בגלל שהוא פשוט קפא. ואז שמתי לב שיוצא לי לי לצעוק בכל פעם שאני מתוסכלת (לשמחתי זה לא קורה הרבה) וזה לא ממש עבד לי נכון. ואז החלטתי שזהו - שזה לא ייתכן שאני לא צועקת על אנשים זרים או קרובים ועל הילד שלי, נזר הבריאה, אני צועקת. זה הרגיש לי מעוות לחלוטין ועלה לראש סדר העדיפויות והחפירות העצמיות. וזה עבד, לאט לאט זה מחלחל לשיח ולתהליך הלמידה. 

זה לא ניסיון להיות אמא מושלמת, זה לא ניסיון להיות קדושה יותר מהאפיפיור (אם כי זו אמירה שחוקה ומתחסדת שההיסטוריה הוכיחה לנו כלא נכונה עובדתית). זה ניסיון לא להכניס את מה שלא עושה טוב לי, לילדים ולמשפחה. משהו נכון לחיות לאורו. זה גם מביא לניסיונות מופלאים של יצירתיות וניסיון למצוא את הצחוק בתוך הכעס ולמרבה הפלא זה עובד. אני לא תמיד מצליחה, אבל כל הצלחה היא אושר שאין כדוגמתו.השבוע כשהיה פה צוות צילומים והמרכזית והקטן התחרפנו ורבו על כל דבר וכל ניסיון יצירתי שלי עלה בתוהו, יצא מפה צוות צילום עם מעט מאוד חומר לעבוד איתו, אבל כל אחד מהצוות יצא ואמר לי שהוא מעולם לא ראה אמא עם כל כך הרבה סבלנות. להבנתי, זה לא נאמר כמחמאה אלא כעילה לאישפוז פסיכיאטרי. אני מצאתי את זה משעשע.

התחלתי ולכן אסיים, גם היום יהיה יום בלי צעקות אצלנו - תנסו את זה פעם ותראו שזה משהו שהילדים שלכם יכבדו הרבה יותר. הקו המשפחתי מתיישר, רק צריך לקבוע את נקודת האפס.