שיחה ששמעתי היום ועצרתי את עצמי מלהתפרץ אליה היתה בין אמא ותיקה לתינוק בן 8 חודשים לאמא צעירה לתינוק בן 6 חודשים. תמצית השיחה היתה ברורה האמא הותיקה הסבירה לצעירה שההתנהלות שלה היא התנהלות פושעת שתיצור בעיות אישיות, זוגיות ומשפחתיות ושלא לדבר על ההשפעה על הילד, שהיא היתה מסבירה אבל היא לא רוצה להטיף.
מה פשעה של האמא הצעירה? ובכן היא ניגשת לתינוק שלה בכל פעם שהוא בוכה. כן, כן, התנהלות בלתי אנושית שאם אפשר, היה כדאי ככל הנראה לדון אותה לסקילה בכיכר העיר. למה זה כל כך נורא? גם אני רציתי לדעת. ובכן, לילד זה נורא כי זה מפתח דפוס, אגב איך יודעים שהדפוס נשבר? טוב ששאלתם, האמא הותיקה סיפקה תשובות: אחרי כמה לילות או ימים שהתינוק בוכה ולא ניגשים אליו, התינוק מפסיק לצרוח ובא לציון גואל. ולמה הדפוס הזה (של לגשת לתינוק - אני מזכירה) לא טוב לאמא? את האמא זה מתיש מה שגורם לה לעבוד פחות טוב ולהרגיש פחות טוב עם עצמה, לזוגיות זה לא טוב כי הבעל צריך לבוא במקום הראשון ולדעת את זה ולמשפחה זה לא טוב כי בסוף הילד יחשוב שהכל סובב סביבו וההורים עוד יאמינו לו. ואם לסכם אז אולי שבועיים התינוק שלה צרח כל לילה וזה היה נורא אבל עכשיו הוא "ישן כמו תינוק" והזוגיות של האמא הותיקה בשמיים. אללי, מאיפה להתחיל בכלל?
חשבתי על זה שלאורך השנים שמעתי אנשים רבים מדברים על תינוקות כעל מניפולטורים של תשומת לב (בהן צדק), על זה שאסור לגשת עם כל בכי, שכדאי לתת לתינוק לבכות קצת, שלא כדאי להרים על הידיים כי חלילה התינוק יתרגל עוד שלל פנינים ואני מצטערת, אני לא יכולה להתרגל למחשבה הזאת.
האם להתחיל מהעובדה שמכל היונקים כולם, רק האדם לאורך השנים הולך ומתרחק מצאצאיו? שכל יונק אחר, הוריו או לפחות אימו נמצאים איתו כל הזמן עד שהוא מפתח באופן טבעי את עצמאותו? או אולי להתחיל מזה שאנו נועדנו להגיב לצרכים של הילדים שלנו? איכשהו הילדים נתפסים כנקודת ציון כמעט מחוייבת המציאות ומאידך אנחנו מעוניינים להתאים את הילדים לאורח החיים שלנו. אני יודעת שכאמא בחינוך ביתי, אנשים מיד חושבים שאני מטיפה בזאת לחינוך ביתי, הנקה מאוחרת ולינה משותפת. אבל לא. אני רק מדברת על העובדה שלא משנה מה גישתנו לחינוך, להביא ילדים לעולם אומר שאנחנו צריכים לסדר קצת את החיים שלנו אחרת, כדי שגם החיים שלנו, אגב כמו בכל מערכת יחסים אחרת, כי הן תמיד דורשות מעט שינויים, יהיו מתואמים עם העובדה שאנחנו הורים.
ילד לא יתרגל שמרימים אותו, עוד לא ראיתי ילד בן 10 שמבקש מהוריו שירימו אותו על הידיים, הם נגמלים מזה באופן טבעי וכן, הם צריכים את זה באופן טבעי. ולכן אך הגיוני שכשהילד שלך, בטח תינוק בן כמה חודשים, צריך אותך, להרים אותו. שנית, לינה משותפת היא ממש לא חובה, זו בחירה של מי שזה מתאים לו, אבל פניות לתינוק שצריך אותך היא חובה חד משמעית. לא רוצים שהתינוק יישן אתכם? זה לגמרי לגיטימי, אבל לא לגיטימי לתת לו להתמודד עם זה לבד או לשבור אותו עד לשלב הוא מבין שאין לו על מי לסמוך - כי זה בדיוק מה שזה.
בכי הוא דרך של תינוק לתקשר עם הסביבה ובעיקר עם הדמות המטפלת בו. זו דרכו להסביר שמשהו לא טוב לו - זה לא חייב להיות פיזי, זה גם יכול להיות הצורך במגע, הדבר היחיד שתינוק ילמד אם לא נענה לבכי שלו זה שהוא לא ממש יכול לסמוך עלינו. דמיינו את עצמכם נפגעים ממשהו, נמצאים בקרבת מקום לאדם שאתם הכי אוהבים והוא לא בא לנחם אתכם. נשמע לכם כמו חוויה שהייתם רוצים לחוות? ומה קורה אם אחרי שנרגעתם הוא מסביר לכם שבכלל לא היתה לכם סיבה לבכות? זה נשמע טוב? כי תינוק עלול לבכות לא בגלל חיתול מלא, כאב או רעב, הוא יכל לבכות כי הוא רוצה להרגיש מישהו, אם זו לא סיבה טובה לחבק אותו, אני לא יודעת מה כן.
במידה רבה אנחנו רוצים להתאים את הילדים שלנו לעולם שאנחנו חיים בו, שמציב אתגרים לא פשוטים, בעיקר לאלה מאיתנו שמג'נגלים בין המון פעילויות. אלא שילד לא ניתן לתכנת בלי שיהיו לזה השלכות, אם על הילד עצמו ואם על מערכת היחסים ההורית שלכם איתו. אנחנו מנסים לזרז תהליכים איטיים יותר כדי שהכל יענה לציפיות שלנו, אבל החיים בכלל וההורות בפרט, אינם בנויים ככה. יש דברים שצריכים זמן. אנחנו עסוקים במדידת האושר שלנו ומה עושה לנו טוב. הורים רבים מדווחים שהם אינם מאושרים. ברור שהם אינם מאושרים. תנו לי סקר ששואל על בילויים, פנאי, אלכוהול וסקס וסביר להניח שגם אני אצא לא מאושרת בעיקר אם נשווה את התוצאות לתשובות שלי מגיל 20 - זה לא קנה המידה. האושר שלי נמדד אחרת היום והוא טוב לא פחות.
הבחירה להיות הורים מחייבת שינויים באופן אוטומטי, והיא חייבת לבוא מתוך קשב לא רק לחיים העצמאיים שלנו אלא גם לצורכי התינוק שהבאנו לעולם. אין שום מערכת יחסים בה מצופה רק מצד אחד לעשות משהו, בעיקר במצב בו בשלב הראשוני צד אחד הוא כל כך חסר ישע. תינוק צריך להתאקלם לכל כך הרבה דברים בשנתו הראשונה ומי אם לא ההורים שלו אמורים לתווך בינו לבין העולם ובמידה רבה גם לחצוץ בינו לבין העולם בנקודות מסויימות. הורים שמסבירים שגם הם לא מקבלים את כל מה שהם רוצים בהתייחס לבכי של תינוק מפספסים את המהות ההורית שלהם בעיניי. זה לא שלא צריכים להכין את הילדים שלנו לעולם הלא פשוט שבחוץ, השאלה היא למה לעשות לו גיבושונים כשהוא בן כמה חודשים ולמה בדיוק זה מועיל?
אין לי מתכון על איך להיות הורה טוב, אבל עושה רושם שלא רק להביא ילדים לעולם הוא מעשה אגואיסטי, היום גם ההורות הופכת ליותר אגואיסטית, אלא שאלה בדיוק השנים בהן דווקא לאגואיזם אין ממש מקום. אין זה אומר שיש לבטל את עצמך כי הפכת להורה, ממש לא, אבל צריך להבין שככל שהילדים יגדלו לנו יהיה יותר זמן שוב וככל שניטיב לתת להם ילדות קשובה יותר ובריאה יותר, ככה נוכל לחיות זה לצד זה בקלות גדולה יותר. לא הבאנו ילדים לעולם כדי לשבור את רוחם ולחשל אותם נוסח ספארטה. לפחות נראה לי שלא, אבל אולי אני טועה. אני יודעת שאני רוצה שלמשך כל חייהם הילדים שלי ידעו שלא משנה מה, אני קודם כל שם בשבילם. גם בלילה. אני לא שמעתי על פטור מהורות בלילה ולא, זה לא משנה בני כמה הם. כן, גם כשיהיו בני עשרים. אני האמא שלהם, מה שעושה אותי שם בשבילם.
אני לא אומרת שהורות מחייבת פסק זמן מהעולם, למרות שאני מודה שכך אני נהגתי ואני ללא מרגישה שפיספסתי, להפך אלה השנים הכי טובות שלי והתוצר שלהם - מי שאני היום, הוא תוצר שאני שלמה איתו בכל מאת האחוזים וזה בלי להתחיל לדבר אפילו על הילדים. אבל אני כן חושבת שלא משנה כמה ההורות שלנו מודרנית, יש תנאים בסיסיים קבועים לגבי מהי הורות ומה תפקידו של ההורה בטח בשנים הראשונות לחייהם. כן הורות היא לא דבר קל, ואין הורות שלא מחייבת ויתורים, אבל עול הדרישות על הורה, בטח עד גיל 3 לפחות ואינו יכול לחול על הילד. רוצים ללמד אותו לישון לבד? עודדו אותו לעשות את זה בכך שתהיו איתו - כן זה יוצר עייפות ומתיש, אבל אם אין לכם בעיה שהילד שלכם יתיש את עצמו בבכי, אני כנראה מפנה את הפוסט לאנשים הלא נכונים.
