למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?

צמצום השיח כמוהו כויתור על התקווה

מהבוקר מנסה לכתוב, סוקרת אתרי אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, יודעת על מה אני רוצה לכתוב ומתקשה לגייס את המילים. לרוב הן קולחות לי ללא שום בעיה, מקסימום מוצאות את מקומן אחרי עריכה קלה. היום מצאתי את עצמי יושבת בלופ אינסופי של הסרטון הזה של מונטי פיתון, לנסות ולהיכנס קצת לפרופורציות. לא יודעת אם זה באמת עבד, כי נכון שאנחנו רק חלק קטן, מה קטן? פצפון, בתוך כל היקום הזה, אבל בתוך כל החלק היחסי הזה, מה שקורה כאן הוא הרה גורל מבחינתי. אלה החיים שלי, זה עתיד ילדיי, זו המדינה שאני בוחרת מדי יום לחיות בה

שמתי לב שאני מאבדת מעט מהציניות שלי, במידה רבה זה אומר שאני מאבדת אנרגיה ואופטימיות, ככה זה עובד אצלי. יושבת מול המסך וקוראת שבקבוצת אימהות, שאני לא חברה בה, היו אימהות ערביות שעזבו בגלל קללות ונאצות שחטפו מאימהות יהודיות חברות הקבוצה. עורכת דין ישראלית ממוצא ערבי יושבת ברכבת הקלה ונעה באי נוחות נוכח מבטי שנאה והתלחשויות ובסוף מוצאת את עצמה רצה לעזרת אם ערביה עם ילד המותקפת על ידי אשה דתיה עם תינוק בעגלה. מאחורי מקלדת, חברים, גם אני בתוכם, מקבלים איומים בלתי פוסקים וזרם שוטף של קללות מהסוג הנחות ביותר. וזה עוד בלי לדבר על האריות ועל הצל, על מירי רגב, דני דנון, ליברמן, בנט, איילת שקד ופייגלין (עזבו אותי מרשימות ארוכות, קבלו רשימה מייצגת). מדברים על כמה הפלסטינים שונאים אותנו יותר מאשר אוהבים את הילדים שלהם (שחוק עד זרא) ואצלנו מצטלמים עם ילדים על הברכיים וכתוביות הדורשות נקמה, אימהות לילדים מתנהגות באלימות בעוד הילדים שלהן מסתכלים עליהם - הם לומדים, אוהו כמה שהם לומדים.

כל סטטוס אנטי המבצע, כל הסתכלות פנימית במבט ביקורתי הם בגידה, כל שמאלני הוא עוכר ישראל, סרטן שצריך לשלוח ולאחל לו מיתות משונות או להעיף אותו למקום בו ידעו איך לטפל בו. ואם הייתי במיטבי הציני הרי שהייתי מייעצת רענון מאסיבי של כל הנאצות האלה, אני רואה את הפוטנציאל ואני בטוחה שאפשר יותר. אבל מסתבר שגם אנחנו יודעים איך לטפל בכל בוגד, רק תקשיבו לצל (שכמובן אינו מסית) ותפנימו. מה שמעורר את הדאגה הגדולה ביותר שלי זה השקט שבה הדברים האלה מתקבלים. אימהות ערביות הוצאו מקבוצה? איפה אתן אימהות יהודיות החרדות לגורל ילדיכן? למה אתן לא יוצאות מהקבוצה כי זה לא לגיטימי? מרביצים לאמא ערביה וילדה? מרבית היושבים ברכבת עסקו בסמארטפון שלהם או התבוננו בנוף הנשקף מחלונות הרכבת. זו הפניית העורף שמפחידה אותי. 

אתמול היה לי דיון ארוך בהשוואה שעשיתי בין ישראל של היום וגרמניה של סוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30. רוב הגרמנים לא עשו דבר כשהחלו הניצנים של אלימות נגד יהודים, קומוניסטים וכל מה שהוגדר כבוגד. חשבו שזה עדיף לשתוק עד יעבור זעם. עד היום כמעט בכל נאום על השואה אנחנו מזכירים את הפניית העורף, מגנים את התעלמות הציבור בגרמניה, באירופה ובכלל בעולם, אבל כשמגיע תורנו, אנחנו מפנים עורף לא פחות. אנחנו מפנים עורף למי שאינו יהודי (בין אם הוא ערבי או אריתראי), אנו מפנים עורף לזוועת החיים הפלסטינים (ולא, לא רק בזמן המבצע הזה), ואנחנו מפנים עורף לכל מי שבתוכנו שיש לו ביקורת שאינה קונסנצואלית. האמת שאם זה היה נגמר בהפניית עורף אז עוד מילא, אך למעשה יש בתוכנו אלימות מילולית ופיזית שאין לה מנגנוני בלימה אמיתיים ולהגיד היום שזה "רק מיעוט" זה אולי אנדרסטייטמנט שיש אנשים שמוכנים לחיות איתו, אבל איפה תוכנית הפעולה. איך יוצרים לזה בלמים ומעצורים? זה כבר לא עניין רק של גינוי דרוש פה טיפול יסודי. רק מכיון שזה לא רק הציבור אלא גם חלק ממנהיגיו, כנראה שלא יהיה לזה טיפול, רק לגיטימציה שתלך ותגדל עד שזה פשוט יהיה הנורמה. 

ביננו, במדינה שמגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, אין ספק שכל מה שאינו יהודי חלקו בדמוקרטיה הולך וקטן. במידה רבה, היות הלאום של מרבית הישראלים יהודי, למרות שהלכה למעשה זו השתייכות דתית בלבד, מעידה על יצירת אומה שלמעשה כל מה שמשותף לה הוא איזו שותפות גורל ובכך הופך הרעיון הלאומי לכלי שרת בידי המדינה. העובדה שהאבות המייסדים הקימו אומה על בסיס דתי היא אולי מכוננת ומאחדת מחד ונותנת לנו גושפנקא היסטורית, אבל היא גם פוגעת עד יסוד בבסיס המודרני של מדינה דמוקרטית. כל עוד הלגיטימציה של המדינה שאובה ממקורות דתיים לעולם לא יוכל באמת להתקיים שוויון אזרחי במדינת ישראל, גם לא בקרב אזרחיה היהודים, כי בסופו של דבר מוכתבת לנו מדינה דתית ועל זה קשה מאוד להקים מדינה דמוקרטית בחברה שהיא לא באמת הומוגנית. זה שנולדנו לאמא יהודיה או שבחרנו להתגייר זה מכנה משותף דל מאוד למדינה, זה מכנה משותף חברתי אולי אבל לא לאומי. לא נוצרה כאן מעולם חברה אזרחית חילונית בעלת אינטרסים מודרניים-דמוקרטיים מובהקים, יש כאן שעטנז שלא באמת יוכל לעבוד במתכונת הזו לאורך זמן. מה שכן נוצר פה זה חברה פוליטית באופן אבסולוטי שקובעת אמות מוסר וכמוה גם את האמת הבלעדית. בישראל של היום רק מי שמקבל את האמת הבלעדית הזו יש לו מקום, כל פיקפוק נתפס כאנטי-דמוקרטי ומוביל לקריאות בוגד כשלמעשה זו המדינה שרק משתמשת בכלים דמוקרטיים ומכוננת אוירה שאינה דמוקרטית כלל וכלל, רק פסאודו-דמוקרטית.

במשך דורות משתמשים הפוליטיקאים ברטוריקה, סמלים ומיתוסים כדי לבסס לגיטימציה של המדינה כמדינה יהודית. הדמוקרטיה היא רק כסות להתכסות בה ומסגרת נוחה ומודרנית של כלים ראויים. אך הדמוקרטיה אינה יכולה להיות דמוקרטיה בהתבסס על אתוסים לאומיים, כך רק מכוננים אומה אך לא מקיימים מדינה. הסמכות והלגיטימציה הם כאילו של המדינה, אך למעשה הם נעוצים ברמה הלאומית ולא ברמה המדינתית. לא יצרנו לאום חדש של יהודי מודרני, לא השכלנו לתת לזה כלים. ערבוב הדת והמדינה יצר מצב שבו אנו נסמכים על עברנו פה ועל החיבור לדת כנותני התוקף ובכך נגזר על אופיה הדמוקרטי של המדינה תמיד להיות משני. הדת היהודית היא הגורם שמקנה כביכול לגיטימציה לישיבתנו כאן אך זוהי חרב פיפיות כי אם נמשיך לחנך את ילדינו רק על האתוסים האלה מבלי לתת להם ערכים אוניברסליים של דמוקרטיה, צדק, שוויון, לא נוכל להמשיך ולהתהדר בהיותינו דמוקרטיה אמיתית. אין מנוס מלקבוע היום שבקרב הזה ישראל הפסידה, היא הפסידה את האפשרות להיות מדינה חילונית היונקת את הלגיטימציה שלה מהתנועה הציונית ומערכים אוניברסאליים והפכה להיות מדינה שהגדרתה בראש ובראשונה היא דתית לאומית. תוסיפו לזה את האתוס הצבאי שהלך ונבנה כאן ותקבלו תמונת מצב עגומה - נחטפנו על ידי אתוס צבאי, דתי ולאומי ולקינו בתסמונת שטוקהולם. אנחנו כבר לא רואים איפה התחילה הטעות.

זו בדיוק הסיבה שכל מי שמעביר ביקורת נתפס כבוגד, אנחנו כפופים כל חיינו לתעמולה והתעמולה הזו הפכה לכלי מכונן. מכיון שהתעמולה הזו נעשית בכלים דמוקרטיים היא נתפסת כחלק אינהרנטי מהדמוקרטיה, אך היא לא. מהות הדמוקרטיה היא שמירה על זכויות האדם, שמירה על זכויות המיעוט, שמירה על חופש הביטוי ועל הזכות למחות. כל אלה היום קיימים בישראל, אך הם משניים. השניות הזו היא בעייתית כי היא יוצרת נאמנות אזרחית קודם כל לאתוסים ולא למהות. הפניה לאורך השנים של הפוליטיקה הישראלית לאמוציות הבסיסיות שלנו ולא לכלים עליהן מתבססת מדינה דמוקרטית יצרו אצלנו הטיה שכבר לא מבחינה בין כלים ובין תעמולה. תוסיפו לזה שנים רבות של כיבוש ועצימת עין לעוולות שנעשות בשמנו כלפי ציבור שלם שחי תחת דיכוי ומה שתקבלו זה אוסף של הצדקות. תנסו לתקוף את ההצדקות האלה ותקבלו הדיפה ותיוג של בוגד.

זה לא יעזור לי אם עוד 10, 20, 50 שנה אגלה שצדקתי. החולשה העיקרית של ישראל היום הוא העדרה של חברה אזרחית המושתתת על עקרונות ברורים של מוסר וצדק, זה גם מה שהיה חסר דרך אגב ברפובליקת ויימאר, זו שכל השוואה אליה מעוררת תגובות רגשיות חריפות. הפכנו לחיות בתוך פוליטיקה סימבולית, ובשל מצבנו המיוחד הנושא הבטחוני משחק בו תפקיד שהולך וגדל עם השנים ורק יוצר פלונטר גדול יותר. אך ההיסטוריה מלמדת שפוליטיקה כזו תמיד עתידה לקרוס. אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות במדינה דמוקרטית אין לנו ברירה אלא לעשות בדק בית רציני. אך במצב בו אין באמת חברה אזרחית ואין פולטיקאי שהמהות חשובה לו יותר ממנעמי השלטון, כנראה שגורלנו נחרץ.

השקט של המתונים שמבקש שנחכה, שמסביר שאלה עשבים שוטים, שמסביר את פרץ האלימות והשנאה בתוך החברה היהודית פנימה בחטיפה, בפלסטינים בטילים מעזה, הוא שקט שיוביל אותנו לנקודת האל-חזור, אם לא הגענו אליה כבר. מדינת ישראל כבר הוקמה, היא לא צריכה צידוקים כדי להבהיר שהיא כאן להישאר, מה שאנחנו צריכים זו תפיסה אמיתי של צדק, צדק בתוך החברה הישראלית פנימה. צדק אינו השתקה של קולות ביקורתיים, צדק אינו רק התנהלות על פי חוק, חוק לעיתים קרובות אינו בהכרח צודק, הצדק מגולם בתוך מערכת מאוד סדורה של מוסר והתנהלות דמוקרטית, הוא לא שותק בעת מלחמה, או כשנורים טילים או כשנחטפים ילדים. כשאתם מבקשים ממי שאתם רואים בו בוגד לשתוק בשעה הזו, אתם לא שמים לב שמי שבעצם בוגד בכל מה שנבנה כאן הוא מי שמשתיק ומצמצם את הדמוקרטיה.

אני לא מבקשת את ההסכמה שלכם למה שאומר השמאל, למה שאני מאמינה בו, רק את הלגיטימציה שזה חלק משיח דמוקרטי ראוי וחשוב. כי מי שבאמת מאמין בקיומה של מדינת ישראל ובאפשרות שלנו לחיות כאן לאורך זמן, יודע שכדי שזה ימשיך להתקיים צריך לדבוק בעקרונות הנכונים, לא הפופוליסטים, באלה שיאפשרו לנו לחיות כאן בכבוד עכשיו, מחר וגם אחרי מחר. העקרונות האלה הם קודם כל דמוקרטיים, על כל המשתמע. מי שקורא היום למותם של בוגדי השמאל, בהעדר מנגנון של בלימה, אכיפה וחינוך הוא יהיה נותן הטון של המחר והשאלה הנשאלת היא האם ניתן להם לנצח? זה לא עניין של שמאל או ימין, זה פשוט להחריד - לביקורת משמאל יש מקום, היא לגיטימית בתוך שיח דמוקרטי, לקולות שסותמים להם את הפה ושוברים להם את העצמות אין מקום  - הם מחרביה של הדמוקרטיה. ואם הדמוקרטיה לא תשכיל לשנות את זה היום, לא יהיה לדמוקרטיה הזו מחר.