אומרים הכל, רק לא את האמת

שבועיים לבחירות, שום מפלגה לא אומרת משהו חדש שהיא לא אמרה לפני כן, למרות שהמציאות משתנה כל הזמן. כל מפלגה מספרת למצביעים שלה את הסיפור שהם רוצים לשמוע, כל הפרשנים מדברים על ציוותים קואליציוניים אפשריים ואחוזי חסימה ומרבית הציבור מודאג מהשאלה איך יגמור את החודש. לא משנה איך נהפוך את זה, התוצאה האמיתית ואת זה כבר אפשר לומר עכשיו, היא שלא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, שום דבר מהותי לא ישתנה. הדיון הפוליטי עוסק כל הזמן ב"עכשיו", ללא הסתכלות עתידית, ללא התייחסות לאינטרס ישראלי משותף וללא מהות או תוכניות מעשיות.

למעשה זה כבר לא מעט מערכות בחירות שמפלגות ישראליות מכוונות להגיד את מה שהן חושבות שהציבור, לפחות שלהן, רוצה לשמוע. זה לא מוכיח את עצמו, אבל גם לא מנדנד את הסירה. בלהט המציאות נדמה שקצת שכחנו וחשוב להזכיר שמפלגות אמורות לייצר חזון וליזום, על מנת לקחת חלק בניווט הספינה ולא לנוע עם הזרם. היסטורית למפלגות יש תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל, כשהן לא מנסות לייצר תודעה פוליטית מהותית ועשייה – הן חוטאות לתפקידן.

המגרש הפוליטי הישראלי-יהודי עסוק בעיקר בשאלת נתניהו ורק לא נתניהו ובתווך נכנס גם בן-גביר. אבל זו לא השאלה ולכן ממילא שום תשובה אינה רלוונטית. זה נכון שאפשר למצב את העניינים כמאבק בין מחנה דמוקרטי למחנה לא דמוקרטי, אך ללא המפלגות הערביות ועם מוכנות למשטר הפרדה לא ניתן לדבר על דמוקרטיה, בוודאי לא בפן המהותי שלה. העובדה שזה נעשה, רק מקבעת את התפיסה הלא דמוקרטית של דמוקרטיה ליהודים והיא בשורה התחתונה התפיסה של בן גביר, אבל גם של סמוטריץ', שקד, סער, אלקין, גנץ ונתניהו ועקרונית, כפי שהוכיחה הממשלה היוצאת, היא גם מקבלת תמיכה מהעבודה וממרצ. 

הירידה המהותית ברצון להצביע, או באמונה שההצבעה יכולה להשפיע, היא עוד תסמין של מפלגות שחוטאות לתפקידן והיא ביטוי לתחושה המהותית של הבוחר כי אינו משפיע. ציבור שמרגיש שהוא אינו משפיע, מתרגם גם הוא לחולשה דמוקרטית, בהנחה שיש בישראל אלמנטים של דמוקרטיה תהליכית.

למעשה, מעבר לכיבוש ושלטון ההפרדה שמיושם דה-פקטו בישראל, עוד לא מעט תהליכים פוגעים בישראל מבפנים וכולם שותפים במידה כזו או אחרת להרס פנימי של תהליכים דמוקרטיים. ישראל ניצבת מול בעיית פערים חברתיים-כלכליים חמורה, בעיית תשתיות, מערכת חינוך קורסת, מערכת בריאות מקרטעת, מערכת רווחה לא מתאימה ומשבר אקלים שמביא עמו סכנה לחוסר ביטחון תזונתי, מחסור במים (למרות מערכת ההתפלה) בתוך מערכת שצפויה להיפגע ואינה ערוכה תשתית וכלכלית למשבר. מעבר לנושא האסטרטגי והבטחוני, שגם הוא צריך התייחסות לאור האתגרים הללו, איפה התוכניות וההיערכויות של המפלגות לעתיד הלא רחוק הזה? מדוע אין לכל אלה התייחסות? למה מנהיגים ומפלגות לא מדברים על זה ולמה הציבור לא דורש שידברו על זה? תוך עשר שנים ומול בעיות חמורות הרבה יותר, המחשבה שהתעסקנו בנתניהו ובן גביר תהיה לא פחות משערורייתית, רק שהמחיר שלה יגבה יותר חיים.

הציבור הישראלי לא צריך מפלגות שמספרות לו את מה שהוא רוצה לשמוע, זה רק מזין מעגל קסמים של בורות מרצון, שמאפשר אמונה במציאות אלטרנטיבית, בה ישראל תמיד צודקת וטובה והחיים פה הכי טובים שאפשר. הציבור הישראלי צריך לשמוע ממי שמבקש להנהיג אותו את האמת והיא מורכבת, זה טבעה של מציאות. היכולת להצליח להתמודד עם המציאות הזאת מתחילה בהבנת המצב, בוודאי לא התעלמות ממנו.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם משתנה, העניין הוא שכדי להצליח להתמודד עם האתגרים, צריך להתייחס אליהם. במקום להמשיך ולהגיד כלום כדי לקבל יותר קולות בקלפי, רק דמיינו איזה שינוי מרענן היתה מביאה מפלגה שלא משחקת את המשחק, אלא מתייחסת לחיים עצמם, לצרכי הציבור ולאתגרי הזמן ומציעה חזון בר קיימא, תוכנית פעולה וסדר עדיפויות. אין אפילו מפלגה אחת כזו, אבל כל עוד הציבור מוכן לקבל את זה, אין כל סיבה שזה ישתנה. אבל האמת, גם אם לא תאמר, בכל מקרה תצא לאור, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי? התשובה היא שככל הנראה כן.

נטולת מרצ

לעשות חשבון נפש אף פעם לא מאוחר, לעיתים צריכים קצת זמן כדי להעריך אירועים נכון. בני אדם פעמים רבות רוצים תגובה מיידית לאירועים, אך לא תמיד התגובה המיידית הזו נכונה, לא בחיים האישיים ולא בציבוריים. אין זה אומר כי תגובה מיידית אינה נדרשת, יש פעמים שלא ניתן להתחמק ממנה, אך גם במצבים כאלה אם נבחן במבט לאחור נגלה שיתכן שהיה דפוס פעולה שהיה יעיל יותר ולרוב נסביר את העדר הבחירה בו באילוצים של זמן ומקום. זה לגמרי אנושי ומוכר. בזירה הפוליטית זה קורה לא פעם, השאלה היא מתי התגובה המיידית היא מחוייבת המציאות ומתי היא לא. 

זורמת (אילוסטרציה)

היום מעט יותר מחודשיים אחרי הבחירות, אני מרגישה שהגיע הזמן להוציא כמה דברים מהמערכת ואני לא חושבת שמאוחר מדי, להפך, זה ממש הזמן. אנחנו כמעט במרחק הכי גדול מהבחירות הבאות שהן בלתי צפויות, בה במידה שהן צפויות מאוד, ובכל זאת לא קרוב מדי. בדיוק הזמן להסתכל אחורה ולהסיק מסקנות על כאן ועכשיו ולקראת הבחירות הבאות. על מפלגת העבודה כבר דיברתי, ולא שהרצוג הוא קורא שלי, אבל עושה רושם שהוא לגמרי מסיק את המסקנות - מקומו באופוזיציה ומבחינתו הקמפיין לבחירות הבאות מתחיל עכשיו. אפשר רק לקוות שהוא ימשיך כך. מעבר לזה שההישג של מפלגת העבודה בבחירות האלה הוא מצוין ואני לא בטוחה שהיא היתה יכולה להשיג תוצאות טובות יותר. אבל מרצ. על מרצ לא דיברתי.

שנים אני נעה ונדה בין מרצ לחד"ש. במידה רבה ההיצמדות שלי למרצ מחוסרת סיבה אידיאולוגית. חבר הכנסת שמייצג אותי בצורה הטובה ביותר כמעט בכל הנושאים הוא דב חנין. הההיצמדות שלי למרצ היא לגמרי רגשנית. היא רובה ככולה שולה אלוני. האישה הדומיננטית, החכמה והכובשת הזאת, שהיתה לאחת המורות שעיצבו את מי שאני והיא לי דמות ומופת - זה הקלף הכי חזק שלי לנושא מרצ. אם לדבוק בתבנית המשפטים הנדבקים של נתניהו מרצ זה רצ, רצ זה שולה. רצ זו המפלגה שהייתי רוצה להצביע לה, מרצ היא ברירת המחדל. זה מה שנשאר, אבל זה לא.

געגועים זה לא קריטריון להצבעה

רצ של שולה אלוני היא רצ של זכויות אדם, של העמדת האדם במרכז, של חרויות פרט, של הפרדת דת ומדינה. אבל רצ לא קיימת הרבה זמן ומרצ היא כבר מזמן לא רק כזאת, היא גם כזאת. אבל עמדות כמו של חברי כנסת ממרצ היום אפשר למצוא במפלגת העבודה. אין ייחוד לחברי הכנסת של מרצ. הניסיון לבדל את מרצ ממפלגת העבודה מתבסס בעיקר על היסטוריה ולמעשה אין לזה משמעות. אין קול ייחודי למרצ, להפך הטון של זהבה הוא די מונוטוני ועולה על העצבים. זאת אומרת, אני מאוד מעריכה אותה ויחסית לכמויות חוסר האהדה שהיא מקבלת, מה שאני חושבת עליה הוא ממש חיובי. ועדיין זהבה גלאון לא מנהיגה את מרצ לשום מקום, ולא, קפיצות במקום, א-לה הקליפ בקמפיין, זה לא נחשב.

ברור שאני יכולה להסביר את הבחירה במרצ גם על רקע פרסונלי, חברי הכנסת שלה הם חברי כנסת מצויינים ופעילים ולרוב אסכים איתם אידיאולוגית, יש לי בעיה עקרונית עם מטריית ההגנה שהם נותנים לכל "מבצע" עד ששוב הם מתאפסים על עצמם, אם בכלל. מועמדי הספסל שלה נהדרים, אבל כמה כבר אפשר לתרץ הצבעה למרצ במשאלה שמוסי רז יהיה חבר כנסת? (ואני מאוד רוצה שיהיה). במצב של מרצ היום, היא כנראה בשיא כוחה. בבחירות 2003 קיבלה מרצ שישה מנדטים ויוסי שריד מיד התפטר מראשות התנועה. מהרגע הזה המפלגה מדשדשת בשולי הפוליטיקה הישראלית ותכל'ס, הנה אני אומרת את זה (תופים): היא מוכיחה שאין לה רלוונטיות.

כן, חברי הכנסת של מרצ נהדרים. כן, הם עושים המון. כן, הם חברתיים ואכפתניקים. כו, הם גם די שמאלנים, או לפחות משתדלים. אבל אין מפלגה על הטיקט של "אנחנו בסדר" זה לא תופס. שולה אלוני ידעה להיות באופוזיציה ולשמור על רלוונטיות, מרצ של היום מנסה להצדיק את עצמה, זה הופך אותה ללא רלוונטית. זה מצער, אבל צריך להכיר בזה. את הפעילות המבורכת של חברי הכנסת שלה אפשר לנהל דרך מפלגת העבודה. 

דווקא בתקופה בה שיח הזכויות נבלע בתוך היומיום ולמרות שהוא רלוונטי מאי פעם הוא מתעמעם, הייתי רוצה להאמין שיש מקום למפלגה של זכויות אדם. זה הנושא שנמצא הכי על סדר היום אבל תמיד במובלע ולא במשתמע. האמירה של אובמה לגבי משפטו של נתניהו על נהירת הערבים לקלפי היתה צריכה להוות נורת אזהרה, אך היא מוחלקת בהתגוננות של סליחה דיפלומטית שאין בה דבר. אובמה הציב מראה מול ממשלת ישראל, אבל ממשלת ישראל נוטה לראות בזה מטרד ותו לא, הרי מה שחשוב שהעסקאות הביטחוניות מתנהלות כסדרן. המציאות מלמדת שאין מי שבאמת נושא את דגל החירויות וממילא זה נתפס בציבור כפריבלגי מול נושאים אחרים.

אבל חזרה לענין הפעולות המיידיות כי עם זה התחלתי - כשזהבה גלאון הודיעה על כוונתה להתפטר מראשות מרצ אם זו תקבל ארבעה מנדטים בבחירות האחרונות, עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות זה לא היה נראה  לי מעשה של גבורה בכלל. עשה את זה יוסי שריד וכבר אז זה היה נראה לי כמו ניסיון פתטי לפנות את הבמה לפני שנזרקה העגבניה הרקובה הראשונה. ההצדקה היחידה של גלאון שיכולתי לקבל לעניין היתה שזה נעשה כדי שזנדברג תכנס לכנסת וגם אז לדעתי היא היתה צריכה להצהיר על ויתור על כניסה לכנסת ולא על ראשות המפלגה. גם אם יש צורך שתתפטר (כן להתפטר במקרה של גלאון, לא במקרה של שריד), הרי שיש לעשות זאת אחרי שנושאים בהכרה בכישלון. מן הראוי שתהפוך את עצמך לקורבן אחרי שנשאת בגאון בתוצאות הטעויות שבחלקן הן שלך. 

אבל עכשיו חודשיים אחרי הבחירות הגיע הזמן לעשות חשבון נפש במרצ. חשבתי שצריך לדבר על החלפת היו"ר, עכשיו אני תוהה אם זה בכלל משנה? אני מניחה שלא, אז בעצם כבר לא ממש אכפת לי אם זהבה תתפטר. ראש מפלגה כזה או אחר לא יהפוך את מרצ לרלוונטית יותר וכדאי להסיק מסקנות.

אולי בכלל הייתי צריכה להתחיל ולסיים את הפוסט הזה במשפט "אם יש משהו שהדגימו הבחירות האלה (שוב) זה שאין שום טעם במרצ" ובכך חוסכת לכם את כל המלל. אולי הייתי צריכה שיחת אשכבה למפלגה אהובה שסיימה את הקריירה. לפעמים הגדולה של שחקן היא לדעת מתי כדאי לרדת מהבמה. אפרופו לרדת מהבמה, אני חוששת שיש לי יותר מדי חברי כנסת להציע את זה להם, אבל זה כבר בפעם אחרת.

ובאמת שהתאפקתי לא להשוות בין ההתייצבות של כולנו הערב לארוחות המשפחתיות ברחבי הארץ ובין יציאתה של ז'אן ד'ארק ממש היום ב- 23.5.1430 לקרב על קומפיאן, שם היא נפלה בשבי האנגלי. זה הצליח לי ממש עד הרגע האחרון...

בנט ורבין - לא אחים

בנאדם קם בבוקר, שומע שלכנס של הבית היהודי הגיעו פעילים חברתיים ואנשי קהילת להט"ב שחטפו מכות מפעילי הבית היהודי ואז שומע את בנט אומר ששום דבר לא נלמד מרצח רבין והוא תוהה אם בלילה בזמן שהוא ישן הוא התחיל לקחת סמי הזיה כי אחרת אין לו שום דרך לפתור את הסיטואציה ההזויה הזאת.

אין הרבה אנשים במדינה בעלי תפקיד פוליטי שתרמו יותר לתחושה ששום דבר לא נלמד מאז רצח רבין כמו בנט (אבל הוא חלק מקבוצת אנשים ידועה שמכילה בין היתר את נתניהו, איילת שקד ומירי רגב). האיש הזה הסביר מצוין, בטח בשנתיים האחרונות איך כל ישראל אחים (כמעט), למעט שמאלנים, הומואים, לסביות, טראנסג'נדרים ובי ובטח יש עוד קהילות שאני שוכחת. הניסיון לייצר הפחדה (שלא לומר הסתה מפורשת) קולקטיבית נגד השמאל, הוא ספין די רציני על רצח רבין שדורש הרבה מתנדבים מטומטמים שיוכיחו שספין כזה יכול לעבוד. בינתיים אני רואה שיש מספיק מתנדבים. אבל יותר מזה, כשזה מגיע מבנט זה נשמע יותר איום מניסיון התקרבנות שצלח חלקית.

אני מסרבת להתרגש מאנשים כמו בנט או ממפלגות כמו הבית היהודי, מפלגה כשמה כן היא - מפלגה מייצגת פלגים. הבית היהודי מייצגת אנשים שהם לא אני, אני לא דתיה, אני לא ימנית ואין לי מקום בה, זה בסדר. יש לנו הסכמה לא מודעת שבשתיקה - הם לא פונים אלי ואני לא אצביע להם. העניין הוא שבמדינה שבדמיון הקודח של הבית היהודי אין מקום למי שלא חושב כמותם ואילו במדינה שאני מאמינה בה יש מקום גם להם. יש הבדל גדול בין לא לאהוב דעות אחרות ובין לא להאמין בלגיטימיות שלהם. 

אני לא מצפה משום ראש מפלגה להיות ממלכתי, אלא אם כן הוא נושא בתפקיד ממלכתי. אבל ראש מפלגה שיוצא נגד לגיטימיות של חלקים אחרים מהאזרחים, הוא ראש מפלגה שלא מבין מהי דמוקרטיה. אני לא מכירה יותר מדי שמאלנים מיליטנטיים, אני לא מכירה בכלל שמאלנים שמאמינים באלימות ככלי מדיני, זה לא אומר שאין כאלה. אבל הספין הזה של בנט שמנסה לתאר את עצמו כאדם שמאיימים על חייו, נראה לי די תלוש. הרעיון העומד בבסיס של המחשבה הפוליטית השמאלנית בארץ מבוסס על שיח של זכויות אדם, מי שמאמין בזכויות אדם יפעל בתוך המסגרת החוקית של המדינה.

אני לא מנסה להיתמם ולהצדיק כל שמאלני באשר הוא, אני מניחה שיש מספיק שמאלנים אלימים, ולכן אינני שוללת את האפשרות שייתכן שהוא מקבל איומים על חייו, אני מניחה שאין בהם ממש אבל אין לי תפקיד כלשהו שכולל הערכת סיכונים לחיי אדם. אם אכן יש איומים על חייו של בנט, אני מציעה שגורמי הביטחון יתאפסו על עצמם. מכיון שלא ראיתי עדויות והפוסטר (אני ראיתי רק אחד) שבו מישהו צייר לבנט שפם ומעליו צלב קרס (אגב חובבני מאוד ואין מה להשוות לקמפיין המתוזמר בתקופתו של רבין) לא נראה לי כמו איזו מגיפה שדינה להתפשט ואם זה מקרה נקודתי הרי שיש לטפל בו . חוצמזה שבעיני שימוש בסמלים נאציים הוא פשוט לא לגיטימי (למעט באומנות, עם אומנים אני לא מסתבכת).

אבל בואו לא נהיה תמימים ובואו נשתמש בדבר הזה שקוראים לו מוח, בינתיים האדם היחיד שמנסה להפוך את זה להון פוליטי זה בנט והספין במקרה הזה צורם. אחרי שרואים את מה שהיה בכנס ושומעים את בנט, הדיסוננס כל כך גדול שאין מנוס מלחשוב שזה אך עוד ניסיון להשיג עוד קצת קולות למפלגה שלו. כי מה רואים בסרטון ביוטיוב מהכנס של הבית היהודי אתמול? רואים מספר אנשים שאולי שואלים שאלות אולי מפריעים, אבל בטח לא הפרעה בוטה ובמקום שיבקשו מהם לצאת מתנפלים עליהם במכות. אני מבינה שמבחינת הבית היהודי קהילת הלהט"ב אינה מקובלת, אבל מה לעשות אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והבחירה לא בידם, לפחות לא בינתיים. ועזבו את שאלימות היא אלימות.

אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לצייר שהוא, הרי שמתבקש שהוא היה מקשיב לנציגיהם של קהילת הלהט"בים או לפעילים החברתיים ומייצר איתם דיאלוג (אגב זה היה מוכיח יותר מכל את התדמית שהוא מנסה לצייר במילים אך לא במעשים כאדם מכיל ומכבד [פחחח - סליחה, הייתי חייבת לשחרר]). אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לשכנע אותנו שהוא הרי שהדבר המתבקש להגיד אחרי ההפרעה הזו היא אני מתנצל בשם פעילי מפלגתי שהפליאו מכותיהם באנשים שבאו לכנס הפעילים שלנו. אם בנט היה חכם יותר ממה שהוא באמת, הוא היה מנסה לייצר דיאלוג מקרב עם האנשים שבאו לשאול שאלות שמהותיות להם, אם זה בנושא דיור ואם זה בנושא זוגיות, חתונה אזרחית וזכויותיהם של קהילת הלהט"ב. אבל בנט לא כזה, הוא לא איש ליברלי ופתוח, הוא מתחזה לכזה אך מעשיו בפועל מוכיחים אחרת. 

אז נכון, להצביע לבנט זו לא אופציה בשבילי, אך אני מקבלת את הקבוצה שרואה בו מועמד לגיטימי. זה בדיוק חלק מהמהות הדמוקרטית. בנט לעומת זאת, לא באמת מוכן לקבל את הלגיטימיות של אנשים שחיים אחרת ממנו. הוא לא סובל הומואים ולסביות וטראנס-ג'נדרים ובי-סקסואלים והוא לא באמת מוכן שהמדינה תכיר בהם בטח לא חוקית ולא רשמית אלא רק מתחת לשולחן. בנט הוא לא איש של שוויון זכויות. בנט לא מוכן לקבל את הלגיטימיות של דעות שמאל פוליטיות, הוא רואה בהן מטרד מיוחד. אני יכולה להמשיך, אבל באמת אין לי כוח. זה מרגיש קרב כל כך אבוד אבל לא על העוד קול, פחות קול לבנט, אלא על הניסיון לכונן פה חברה שוויונית ודמוקרטית.

אני יודעת שדעות השמאל שלי נתפסות רדיקאליות, לצערי אני גם יודעת שסביר להניח שבקרוב (ותכל'ס גם מעבר) לא תהיה פה ממשלה שתייצג אותי. אין לי בעיה עם להיות מיעוט ולקבל את דבר הבוחר בכל פעם מחדש. אבל הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו לתוך מדינה שוויונית המכבדת זכויות אדם שרואה בדמוקרטיה מהות ולא פרוצדורה (אני טוענת כמובן שכל עוד יש כיבוש זה לא יתקיים כי לא ניתן לשלול זכויות אזרח של אוכלוסיה שלמה ולהיות דמוקרטיה). יש לי ילדים שאני רוצה שיחיו פה. אני לא יודעת מי מהם (אם בכלל) יהיה בעל נטיות מיניות שלא מקובלות על בנט, אני לא יודעת אם הם יהיו חילוניים או דתיים, אני לא יודעת אם הם בכלל ירצו להתחתן או למול את ילדיהם או לשרת בצבא, אם בני זוגם יהיו ישראלים, אני לא יודעת דבר. אני כן יודעת שאני מחנכת אותם להיות בני אדם טובים בעלי מצפון, חמלה ומוסר, אני מלמדת אותם לחשוב ולהיות אזרחים יצרניים, הייתי רוצה מדינה שתהיה ראויה להם. מבחינתי אנשים כמו בנט רוצים להפוך את המדינה שלי לראויה הרבה פחות וגם הרבה פחות שוויונית. 

הנה אני מסיימת - אם יש לקח שראוי להילמד מרצח רבין זה שאת יסודות הדמוקרטיה יש לחזק ולתחזק. אני חוזרת על המובן מאליו כי מדבריו של בנט עולה שהלקח היחיד מרצח רבין שלא הופנם זה שהשמאל לא מפחד מספיק. ועל זה בנט, אני דווקא ממש לא מתנצלת. 

צ'ולענט פוליטי

בוקר יום ראשון, הגשם בחוץ יורד ללא הפסקה, בתוך הבית ילדים מתקשים להתעורר ואני כמו צ'ולענט שאחר לפרוח, מעלה את כל מה שהתבשל אצלי בסוף השבוע. והתבשל.

כבר כמה ימים שאני שומעת מאנשים רבים שהדרך להחליף את נתניהו היא דרך הצבעה למפלגות הגדולות, אין לי אלא להניח שהכוונה היא למפלגה בראשות לבני/הרצוג. לוגיקה פשוטה היות והצבעה לליכוד לא תועיל לנושא, יש עתיד אבודה וכחלון הוא יש עתיד חדש. בחיי שניסיתי לשמור על ראש פתוח כשזה עוד היה רק הרצוג, למרות אלפי ההסתייגויות ואדירים עדי שאין משהו אידיאולוגי שקושר אותי למפלגת העבודה (פאוזה לצחוק על אידיאולוגיה - האם בכלל ניתן לדבר על אידיאולוגיה במפלגות שכל הזמן קורצות למרכז כמו העבודה והליכוד, שלא לדבר על מפלגות מרכז כמו יש עתיד או הדבר הזה שעכשיו כחלון מנסה להריץ).

אחר כך חבר הרצוג ללבני, בחיי שניסיתי להעריך את העובדה שהאישה הזו שגדלה על ברכי ז'בוטינסקי ובאמת מאמינה בדמוקרטיה מצטרפת להרצוג ולו רק כדי להפיל את נתניהו, זה לא עבד לי, אבל יכולתי לשחק ברעיון למרות הצמרמורות שזה העביר בי. אני מאמינה שבמצב הנוכחי להפיל את נתניהו זה בהחלט אידיאולוגיה כי האיש הזה מסוכן לכולנו. אז החלטתי למדוד את החיבור ביניהם בעיניים חיוביות - הם החליטו על רוטציה כי הדרך חשובה יותר מהפרסונה (מרענן), היא אישה (סוגיה חשובה), היא דמוקרטית (בעיניי זה חשוב), הם רוצים להוביל לשלום, הם לא נתניהו. כל זה היה חיובי ועוד איכשהו יכולתי לנסות את התרגיל המחשבתי של להצביע להם, אם כי אני מאמינה שמצפונית, בסופו של דבר, לא הייתי יכולה להצביע למי שלא מייצג אותי אפילו לא בשם ה"להפיל את נתניהו". 

אבל אז הם החליטו על השם "המחנה הציוני" - אני לא רואה את עצמי מצביעה למחנה "ציוני", זה מחנה שמדיר את כל מי שלא ציוני וקורץ לכל מי שבמרכז וימינה מעט מהמרכז. זה מסוג הקריצות שלא עושות לי את זה - מודה. אם זה היה המחנה הישראלי עוד ניחא, אבל ציוני מדיר מראש את כל מי שלא יהודי, לי יותר מקשה עם זה. אם כי אני לא באמת משתייכת למחנה הזה, הצורך כל הזמן להוכיח ציוניות הוא תעמולה מיותרת בעיני. אני מאמינה בישראל ולמרות הכל אוהבת אותה, אחרי כל ההגדרות הראשוניות שלי - ישראלית תגיע לפני ציונית. במידה מסויימת החזרה להגדרה ציונית נראית לי מיותרת הואיל ועצם החלטתי לחיות כאן הופכת אותי במידה מסויימת לציונית כמו בהגדרתה המקורית, רק שהגדרת הציוניות היום היא לא משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אולי יש מקום לפוסט מהגג על ציונות - לא עכשיו.

יכולתי עוד להבין את כל מי ששוקל להצביע למחנה הציוני הזה כי אסטרטגית זה נכון - חישוב פשוט של מדע המדינה. פיצול ההצבעה הוא בעייתי אם רוצים להחליף את השלטון והדרך להגיע להחלפה הזו היא חיזוק האופציה האחרת. אבל אז הגיעה לבני ל"מצב האומה". כן, אני מבינה שזה לא אולפן שישי, שזו תוכנית סאטירה, אבל אדירים - מישהו שמע איך האישה הזו מדברת? זה היה כמו לראות את מירי רגב, קצת יותר מתוחכמת עוד 10 שנים. לי זה עשה רע ורק קראתי חלק מהטקסטים, לא ראיתי את התוכנית. 

אם זה לא הספיק, הרי שקריאת הבוקר בעיתונים והידיעה שהרצוג ולבני מנסים לצרף גם את מופז וטרכטנברג, כבר הדירה אותי סופית מהמחשבה שלהצביע להם היא אפשרות במקרה שלי. עכשיו אני תוהה אם להסביר כמה זה מקומם ולא לעניין או שאתם מבינים לבד. עם כל הכבוד לרעיון של להעיף את נתניהו ובעיניי זה יותר מנחוץ, לא ייתכן שזו האידיאולוגיה היחידה. עם צוות כזה בתוך ה"מחנה הציוני", מה הדבר הראשון באג'נדה שלהם במידה והם אכן מצליחים? אני מצטערת אבל עם כזה "פאנל" של אישים, אני באמת לא יכולה לתת להם מנדט ליום שאחרי נתניהו. אני אשאר בשמאל הרדיקלי שלי אבל לא אהיה חתומה על הצבעה גושית שכזו. מבינה את הצורך להחליף את נתניהו, אבל לא יכולה להצביע למי שמראש יסנדל את כל מה שאני מאמינה בו, גם אם לא יקראו לו נתניהו.

זה לא רק הבחירות, זה היום שאחרי והרצוג שכל כך רוצה להביא שינוי, לא באמת יוכל להביא שינוי במצב הזה, בסינדול הפרסונלי שהוא הכניס למפלגתו. הפרסונות שעשויות להיכנס למפלגה לא רק קורצות למרכז הן לחלוטין לא החומר האנושי שיכול להישאר נאמן למפלגת העבודה. זו גם לא מפלגת העבודה יותר והמרחק האידיאולוגי ביני ובינה כבר בלתי ניתן לגישור. אז אם לא שינוי, אני כבר מעדיפה להצביע למה שנכון לי, כי המצב כנראה לא ישתפר הרבה ביום שאחרי נתניהו, אם יגיע כזה. זו אני שצריכה להסיק את המסקנות.

חשבתי לדבר רגע על כחלון, אבל אין לי כוח לדבר על עוד "אין עתיד". הקריצה למרכז של כל המפלגות היא כנראה אינדיקציה למצב החמור בישראל ולשבר האידיאולוגי שאנחנו מצויים בו. תכל'ס כיום זה מרגיש שכל המפלגות פשוט מלאות באנשים שבעיקר עסוקים באגו של עצמם. נכון, המחנה הציוני בתוך הרביעיה הזו (מחנה ציוני, ליכוד, יש עתיד וכולנו) הוא האופציה היותר שפוייה, רק שלי אין מקום באף אחת מהרביעיה הזו. היא מתאימה למי שמוכן להתפשר, אני לא מסוגלת, אולי זה פגם שלי, אבל זה מה שיש.

גם אין לי כוח וחשק לדבר על המצב בש"ס או הבית היהודי, אחרים יעשו את זה יותר טוב. אבל אם יש משהו שאיתו אני רוצה לקנח, רק שהוא לגמרי לא מתוק זה גל אוחובסקי. בעין השביעית כבר כתבו על זה לפניי. אני לא יודעת מה איתכם, אבל האלימות הזו שבהוצאת הומואים ולסביות מהארון, צריכה להיות מוקעת. לאף אדם אין זכות להוציא אדם אחר מהארון, להתערב בחייו הפרטיים של מישהו אחר. אני גם לא מצליחה להבין, הקהילה מנסה לקדם שוויון זכויות, כבוד האדם בעיניי הוא פועל יוצא והניסיון האלים הזה להוציא מישהו מהארון הוא בטוה ולא מכבד.

מה יהיה הצעד הבא של אוחובסקי - לחייב ענידת טלאי הקהילה בשם הגברת המודעות? לכל אדם יש את הזכות לנטייה המינית שלו - זה לא עיניינו של אף אחד אחר. די לרוץ על טיקט של הומוסקסואל, אישה, גבר, וכולי. במדינה שוויונית באמת אין לזה כל חשיבות ובמדינה שעדיין לא נמצאת שם האלימות הזאת רק מזיקה. הבעיה שאנחנו כל כך רחוקים מזה ובמידה רבה הניסיון לכפות על חברי הקהילה לצאת מהארון פוגע הרבה יותר מאשר מקדם. ידע הוא לא תמיד כוח, אלא אם כן אנחנו מדברים על העובדה שאנשים בעלי ידע יכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לפגוע - לא לזה התכוון המשורר.

לצאת להצביע או להיתקע בין בחירות למלחמה לבחירות וחוזר חלילה

כמעט שלושה חודשים לפני בחירות, ענייני דיומא בשוליים, שום דבר לא חשוב כמו העיסוק האובססיבי במה יהיה, ה"מה שעכשיו" נעזב. כנראה שבאופן טבעי, בעיקר כשהמצב הנוכחי אינו טוב, האשליות לגבי העתיד ממלאות תפקיד יותר ויותר גדול בחיי האדם. התקווה והדחיינות משתלבות נהדר בתקופות מעבר של ציפיה לשינוי. אבל המה שיהיה הוא תמיד תולדה של מה שעכשיו. הפחד הגדול שלי מפני הבחירות האלה הוא שלא יהיה שינוי, שנישאר עם נתניהו לעוד קדנציה וזה כבר כל כך רע עכשיו שהמחשבה שיהיה רע גם אם רק לעוד שנתיים ובאמצע תהיה עוד מלחמה כבר לא יהיה יותר מדי על מה להילחם לבד מהניסיון לשרוד בין מלחמה לבחירות למלחמה.

מהתבוננות במה שקורה עכשיו במערכת הפוליטית, לא ברור לי איך אפשר לשאוב איזושהי נחמה. כבר לפני 2,400 שנה בערך אמר אפלטון שהמחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לענייני ציבור הוא להישלט ע"י אנשים רעים. הוא צדק אז והוא צודק עדיין. האדישות המופגנת כלפי מערכת הבחירות, התחושה שזה לא באמת משנה היא זו שהביאה אותנו לכאן. אם נמשיך להיות אדישים, זה בדיוק המחיר שנמשיך לשלם. מתעסקים בקול של הרצוג, מתעסקים ברוטציה, מוצאים פגם בכל דבר, בעיניי הפגם העיקרי יהיה שאחרי כל זה נתניהו שוב יעלה לשלטון בגלל שהרצוג לא נחשב מנהיג. לא, כי נתניהו ממש מנהיג מצוין - תראו כמה טוב לנו.

אם כבר ניתן ללמוד כמה החברה שלנו חשוכה וסטריאוטיפית. כל הבדיחות על האיחוד בין העבודה לתנועה ועל הרצוג כ"נשי", מוכיחות דבר אחד - עד כמה החברה שלנו לא מוכנה לקבל נשים. עוד לא ראיתי פוליטיקאית, ולא משנה מה הדיעות שלה (כן אפילו כולל שקד וקלדרון, ואדירים שישמור גם רגב) שניתן להגדירה כחלשה ולהדביק לה סטריאוטיפים מהמרחב הנשי המקובל והמוגבל. אבל כאן במדינת השובניזם הביטחוני, להתייחס אל פוליטיקאי כנשי זה כנראה מצחיק (תקשיבו להקלטות המביכות של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד) ואישה רק יכולה לשאוף שיקראו לה "גבר-גבר". 

הדברים החשובים באמת נעלמים מהעין במישור הציבורי הישראלי, נשארים בתוך סטריאוטיפים, תקועים בתוך לופ אומלל. לימור לבנת פורשת? נתעסק בתספורות שלה. לבני והרצוג מתאחדים - נתעסק ברוטציה (שמעידה עד כמה דווקא הדרך חשובה ולא הפרסונה) ונצחק על הנשיות של הרצוג ועל התרחקותה של לבני מבית הוריה (במקום שנעריך את הקושי הכרוך בלשנות עמדות מתוך ריאל-פוליטיק). הפכנו להיות המדינה הזו שפוסלת על סמך שטויות, ממש כמו רווקים שמתלוננים על רווקות ופוסלים אפשרויות על שטויות ונתקעים עם כלום, למרות שנתניהו זה הרבה יותר גרוע מכלום.

התלונות האלה בסלון או במרחב הציבורי עוד לא הביאו אותנו לשום מקום, הבחירות הקרובות הן הקרב על האדישות, אם האדישות תנצח יהיה פה יותר רע. דמוקרטיה נמדדת בהרבה דברים, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות נכונה, אבל אין ספק שדווקא בנושא הבחירות יש לנו חופש כמו בדמוקרטיה אמיתית. הבחירה של יותר מדי אנשים שלא להצביע היא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. ההשתתפות הפוליטית היא קריטית, היא גם אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בתוך דמוקרטיה. הגיע הזמן שהמשחק הדמוקרטי ינצח את האדישות ויוביל לשינוי. הבחירות הקרובות הן בדיוק הרוביקון הזה שהחברה הישראלית אסור לה לעבור ומבחינתי, למרות הדרמטיות, היא סוג של תקווה.

אני כותבת המון על הרעיון של דמוקרטיה, על העובדה שהתפיסה הציבורית הגורפת בקרב ההמון הוא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא. השיח השולט בחברה הישראלית הוא נורא בעיניי, שיח שהפשיט את הדמוקרטיה בישראל מתוך כל המהות שלה. דמוקרטיה עירומה, משומשת לזרא. מסביב טוענים אנשים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבעיה הגדולה בעיניי היא שכאשר עורכים השוואה (benchmark) לא עושים השוואות למתחרים שכבר עברת, אלא לאלה שעוד לא השגת. כל השוואה אחרת לא תוביל אותך להישגים או להצלחות, אני לא מגלה פה את אמריקה. רק שכדי להמשיך ולהילחם פה על הדמוקרטיה, וזה אפשרי, צריך השנה לצאת מהבתים וללכת להצביע. זה בטוח נותן יותר תקווה מאשר לא.

במקרה אתמול ישבתי במרפסת וניסיתי לכתוב. חבורת הילדים הקבועה שמשחקת מתחת לבית שלי, ניהלה דיון שלם על עדתיות. ניסיתי להתעלם, זה לא היה קל. אבל אז, משום מקום, אמר ילד, בערך בן 10, שהוא מתגעגע לאזעקות כי זה אומר שהורגים ערבים וזה טוב. זה גמר לי את רגעי הכתיבה וסתם אותי לגמרי. הדבר היחיד שנשאר לי זה להאמין שחייבים לשנות.

הידישעקייט הלא מסוכן וההבטחה האלוהית הם מסווה מצוין לזאב בעור של כבש

שבוע של תשישות ואין סוף דברים שהעסיקו אותי גרמו להעדר זמן פנוי ולכן לא כתבתי. זו התשובה שלי לשאלה שכלל לא שאלתם לגבי הכתיבה. חשבתי המון על מה אני רוצה לכתוב, התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי, אבל שלל דיונים בחיים האמיתיים והוירטואליים הביאו אותי למקום אחר. הבחירות  מביאות עימן המון דיונים, התלבטויות וויכוחים. יש הרבה דברים שמטרידים אותי מעבר ל"רק לא נתניהו", הדיון על העדר מנהיגות שמביא עימו חאפרים שבטוחים שהם יכולים להצליח בכל שנת בחירות מחדש (אם זה יצחק מרדכי ואם זה יאיר לפיד או כחלון בבחירות הקרובות), הנפילה הקבועה לדפוסי הצבעה משוללי חשיבה וביקורת, הדגש הלא נכון על הסיבות להצבעה וההתחזקות האפשרית של בנט. 

שיתחיל להשתמש בסרעפת
עצה שלי

אני חושבת שאנשי השמאל נפלו לקלישאה שאין מנהיגות, סליחה שאני אומרת את זה אבל כל המתיימרים להיות מנהיגים, גם אלה שבפועל הם "מנהיגים" הם יותר מדאיגים ממנהיגים. השמאל שמדבר על מה אין ביצחק הרצוג (סלחו לי שאני לא מחובבי הכינויים - לא ביבי, לא בוז'י, לא בוגי, ולא כל שאר הפוצי מוצי) חוטא לעצמו. אין לו, ליצחק הרצוג, הופעה חיצונית כריזמטית וגם אין לו קול נעים במיוחד (אפרופו, אם יש בקהל מיועצי הרצוג - פיתוח קל יכול לסייע - תודו לי אחר כך), אבל הוא ראש מפלגת העבודה, המפלגה היחידה שיש לה סיכוי להיות בעלת רוב משמעותי בתוך הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית (כי העבודה בעיני היא לא שמאל). לכן, הגיע הזמן להפסיק ליפול בבור הזה של "הרצוג הוא לא מנהיג", הרצוג הוא לא רק חזות חיצונית ובתוך שלל האפשרויות הוא האופציה הטובה ביותר ולפחות בניגוד לנתניהו, לפיד ושאר המרעין בישין, הוא לא אדם המונע משיגעון גדלות, וזה כבר, לפחות מבחינתי, מעניק לו יתרון עצום. שלא לדבר על זה שהוא המועמד היחיד כרגע וזה לא שיש זמן לגדל מנהיגות חדשה. זה הזמן לשנס מותניים ולא להתפלסף.

צילום אילוסטרציה כי אני לא טובה בפוטושופ

אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא ההתחזקות האפשרית של בנט. אם ישראל תיפול בפח הבנט המצב יהיה עגום. בנט הוא כולו העמדת פנים אחת גדולה, הוא משווק נכון והוא מייצג את הבו(ח)רים שלו נאמנה, העניין הוא שהבוחרים שלו אינם הרוב המוחץ במדינה והשירות שלו לכלל הציבור הוא שירות דוב. אם אפשר היה להוסיף תמונה לביטוי "זאב בעור של כבש", התמונה האולטימטיבית, מבחינתי, היא תמונתו של בנט. האיש הזה מסוכן לכל מה שישראל צריכה ויכולה להיות. כל האיש הזה בנוי על דימוי, הוא "יעני" אחד משלנו, הייטקיסט מצליח, עם כיפה סרוגה קטנה, הוא ציני, איש משפחה, מדבר בשפה "שלנו", הוא בקי ברזי המדיה החברתית ובעיקר הוא מנסה להצטייר כנכון - אלה כל הדברים שעושים אותו מסוכן. הוא מתחבב על הרבה אנשים בניסיון שלו להיות "חבר'מן", אבל בנט הוא לא אח ולא חבר. הוא משרת מצוין את הציבור שלו והוא נתפס כבעל ברית לגיטימי של המרכז וימינה, אבל זהו, שלא.

בנט בעיניי מסוכן לאין ערוך, הוא מחזיק בדיעות לאומניות, לא לאומיות, ארץ ישראל השלמה, ייהוד הארץ וחיזוק האלמנטים היהודיים על פני הדמוקרטיים, הוא נגד משא ומתן ולא מאמין בפיתרון של שלום ואלה קווים שהוא לא יסטה מהם. קל לחבב את בנט, אם אתה מאמין ביידישעקייט ואם אתה לאומני מספיק, כי הוא פורט בדיוק על הנימים האלה. אבל הבעיה היא שכל עוד ישראל נוהה אחרי קווים כאלה, כי "כולנו יהודים" ו"הארץ הזו היא שלנו", המשמעות האמיתית עליה כמובן בנט לא מדבר היא התפוררות הדמוקרטיה מבפנים. דבר זה לא יאפשר, בסופו של תהליך, את קיומה של מדינת ישראל, אלא אם כן נהפוך את ישראל תיאוקרטיה ונשלול מהציבור הערבי את זכויותיו המעטות כאזרחים.

כן, ספרו לי עכשיו שאני מגזימה וזה בסדר כי אנחנו כבר מתורגלים לא לראות קדימה וזה משרת בדיוק את האינטרסים של כבר אוטוטו 14 שנים של שלטון ימין. הרי כולנו יהודים ולכן קצת יהדות זה לא רע, אבל זה לא קצת יהדות, אי הפרדת הדת מהמדינה כבר מיום הקמתה זה לא קצת יהדות, זה המון יהדות. זה שאנחנו לא יכולים בלי התערבות של הרבנות בחיי האישות שלנו (כן, גם אם התחתנו בחתונה אזרחית בחו"ל כמובן, כי בארץ אי אפשר למרות חוק יסוד: כבוד האדם), זה שאי אפשר לקנות בסופר שום דבר שאינו כשר, המימון הממשלתי את הדת בישראל, שעות הדת והמורשת שנוספו למערכת החינוך המקרטעת שלא מלמדת את ילדינו את מה שראוי היה שילמדו וזה רק קצה הקרחון - כל זה, זה כבר המון דת. ובכל זאת בנט רוצה יותר דת והנה לכם מנהלת דת וחוק לאום והצורך בהכרה במדינה יהודית. מהי ישראל אם לא מדינה יהודית? אנחנו לא צריכים יותר דת, אנחנו צריכים יותר דמוקרטיה.

אפשר לטעון שאין כיבוש כי המדינה הזו ניתנה לנו על ידי אלוהים ולהגיד שמי שכופה עלינו מלחמת דת זה הם ולא אנחנו. הדף, המיקרופון, המקלדת, הם סופגים הכל ובסוף גם משנים את התודעה הציבורית, גם אם ללא ביסוס. גם אם היה אלוהים והוא שנתן לנו את כל השטח, עדיין היום בשטח הזה חיים אנשים, זה דורש משא ומתן, זה דורש פיתרון. אין אפשרות לשנע את בני האדם האלה, אין אפשרות להיות ריבון בלי להיות ריבון כל כך הרבה שנים ויש לנו 47 שנים של ניסיון לא מוצלח בנושא. קל להיסחף אחרי דמגוגיה בגרוש שפורטת על נימי ההזדהות הבסיסיים של ההמון, השאלה היא לאן זה מוביל. אין אפשרות לייהד את המדינה יותר בלי שזה יבוא על חשבון דמוקרטיה ואגרגציה של אזרחים, אין אפשרות להמשיך ולשלוט על השטחים (כבושים או לא כבושים זה לא משנה) בלי שבסופו של דבר זה יתפוצץ לנו יותר בפרצוף. בנט מוכר אשליה שמרבית האנשים בישראל היו רוצים להאמין לה, רק שאללי הפיכחון יהיה כואב.

בנט לא מציע פיתרון, בנט מציע לנו להמשיך להיות יותר יהודיים ויותר לאומניים, אני מבינה שזה נשמע טוב או לא מאיים לחלקים בציבור, אבל בסופו של דבר מה שבנט מציע מעצים את השסעים בחברה הישראלית, ברמה הדתית, העדתית, המדינית והכלכלית ובטח ובטח ברמה הדמוקרטית. ניתן להשתבלל ולמלמל על הבטחה אלוהית וחוסנו של העם היהודי, השאלה היא לאן זה יוביל אותנו. ההיסטוריה מלמדת שעמים אחרים שניסו את זה לא הגיעו רחוק. הגיע הזמן שנושאים אלה בראש המצע לא יזכו לתמיכה רחבה אלא יפנו בדיוק לציבור המצומצם אליהם הוא שייך, בנט צריך להיות תופעה שולית וחולפת. ימים יגידו אם כן.

פוסט של ניתוח פוליטי על חולה מדיני במצב קטטוני

אני לא נהנית מלכתוב נבואות זעם אם אתם שואלים אותי, מכיון שאיננו מקיימים דיאלוג אז אין לי מושג אם אתם אכן שואלים את זה או לא. מדי פעם אני נשאלת למה אני לא עוזבת אם אני כל כך לא מרוצה. לא שאני חושבת שבאמת אני צריכה לענות על השאלה הזו, אבל אני לא עוזבת כי זה הבית שלי ואני מאמינה שהישארותי פה בכל זאת עושה משהו, גם אם תכלס זה לא באמת משפיע, אני שומרת על התקווה. אבל אני לא כאן כדי לדבר על אפסיות האדם ותיאוריית "גרגיר החול". בעודי יושבת בבית, מאחורי מקלדת אני יכולה לכתוב, זה לא ישנה כהוא זה, אבל זו פריבילגיה של המתבונן מהצד שאני מנכסת לעצמי.  

אחד הדברים המעניינים בלימודי מדע המדינה שתמיד הצחיקו אותי זה איך כל פעם שיש איזשהו מודל, המרצה יסביר כיצד ישראל היא לרוב היוצא מן הכלל של המודל. אל תנסו עכשיו לחשוב על מודל שמוכיח שישראל ככל העמים, במרבית המודלים בכל זאת ישראל תהיה מקרה מבחן יוצא דופן וכן, זו הכללה ואני לגמרי בסדר עם זה. במקרה השבוע יצא לי  להתעכב על פירמידת הצרכים של מאסלו. בגדול, זו תיאוריה שמנסה להבין מהם הדברים שמניעים בני אדם ויוצרת הררכיה של צרכים. ככל שאדם עולה ברמת המדרג, היינו מממש את הצרכים של רמה נמוכה, הוא מתקדם לצרכים הבאים, לשלב הבא במדרג. בהתאם הסיבות המניעות אותו משתנות - מצרכים פיזיולוגיים בבסיס הפירמידה ועד לרמת המימוש העצמי בראש הפירמידה.

את המודל הזה מתחום הפסיכולוגיה של מאסלו, שהתחיל כדי להסביר התנהגות של אנשים, המירו גם לעוד מישורי חיים, אפילו למודלים עיסקיים ומדיניים. אין לי זמן לבלות במחקרים מעמיקים, הלוא בחרתי בחינוך ביתי ולא המשכתי בקריירה האקדמית שלי, אבל בואו ננסה רגע יחד לחשוב על מודל פירמידת הצרכים של מאסלו כדי לנסות להסביר את ההצבעה בישראל. רבים טובים ממני התייחסו ומתייחסים לדפוסי ההצבעה בישראל. אחד הדברים שמאפיינים את המחקרים על דפוסי ההצבעה בישראל הוא הסברתם באמצעות השסעים בתוך החברה הישראלית, שפעמים רבות הם גם חופפים. הטענה שההצבעה בישראל היא בעיקר הצבעה מסורתית היא לא בטלה בשישים ואכן מצליחה להסביר דפוסים, אך האם בעצם כוח ההסבר החלקי שלה היא בהכרח נכונה? אני לא בטוחה. כוח ההסבר החלקי שלה אומר מבחינתי שצריך לנסות ולמצוא הסברים טובים יותר לדפוסי ההצבעה בישראל ולא להסתפק בתיאוריות בעלות כוח הסבר חלקי. התבססות עליהן אומרת שתכלס מפלגות מפספסות משהו בדרך אל הקלפי.

הטענה שההצבעה בישראל היא עדיין בעיקר על רקע של שסעים מפספסת משהו, לא ניתן לדבר על דפוסי הצבעה רק על רקע של ימין ושמאל ביטחוני, דת ועדתיות. המודל הזה, אם היה נכון, היה מעניק הסבר טוב יותר משמעותית לדפוסי ההצבעה, אך הוא לא מצליח לספק אותו. כנראה שיש וריאנטים נוספים שהוא אינו לוקח בחשבון. אם נחזור למאסלו, הרי שניתן לטעון שתי טענות, והן הפוכות (לא מפתיע). האחת היא שצרכים פיזיולוגיים וביטחון בקיום הפיזי הם תנאים שכבר הושגו ברמה הבסיסית והאוכלוסיה יכולה להתפנות לשלב הבא במדרג. לכן, ההצבעה תהיה בהתאם לתחושת השייכות החברתית, במקרה הזה הצבעה שנתפסית "ציונית" (גם אם זו הגדרה לחלוטין סובייקטיבית). טענה שניה יכולה להיות שהתנאים הללו לא הושגו במלואם, ולראיה שחיקת מעמד הביניים, אחוזי עוני גבוהים יחסית למערב והעדר פיתרון מדיני, אך ישראל כמקרה מבחן מיוחד מצליחה שוב להיות שילוב משונה של בעיות קיומיות המעורבות בתחושת שייכות ולכן אנו עדים לחפיפה מדרגית.  

חוקרים רבים במדע המדינה כבר השתמשו בפירמידה של מאסלו להבנת דפוסי הצבעה. אחד המפורסמים שבהם, אינגלהארט, הסביר את השינוי בדפוסי ההצבעה האירופה במעבר מפוליטיקה מטריאליסטית של צרכים בסיסיים, כמו ביטחון, ביטחון כלכלי, שהיו בבסיס ההשקפה הפוליטית לצרכים פוסט מאטריאליסטיים כמו זכויות אדם, איכות סביבה וכדומה. זאת אומרת שאינגלהארט טוען שבעידן הנוכחי ההצבעה באירופה עברה מהצבעה מסורתית (ימין/שמאל) להצבעה ערכית (חופש ביטוי, זכויות אדם, איכות סביבה), מה שמצביע על רמה של מימוש עצמי אם להשתמש בטרמינולוגיה של פירמידת הצרכים של מאסלו. בישראל כבר יש נגיעה בתחומים האלה, אך הם בטלים בשישים כי הם רק ברקע הפוליטי הנושא הבטחוני, שעדיין תופס את הבכורה הפוליטית גם ביום יום ולא רק בעיתות משבר. ועם זאת עדיין הנושא הביטחוני אינו מסביר את דפוסי ההצבעה בישראל בצורה משביעת רצון. רק כאשר משלבים תחושת השתייכות ובמקרה הזה לקולקטיב (מילה שכמעט פסה מהעולם הפוסט מודרני) היהודי. 

 

אם מסתכלים על הפוליטיקה בישראל, בעיקר ב- 19 השנה האחרונות מאז רצח רבין, ניתן להבחין בשינוי שיח. אם תרצו, יש טשטוש בין ערכים מטריאליסטיים כמו ביטחון וכלכלה עם נושאים ערכיים, אבל לא מהסוג האירופאי - אלה עדיין בשולי הפוליטיקה והם נחלתם של מעטים, אלא כרגיל שעטנז ישראלי ייחודי. הנושא הערכי אינו מתבטא בסוגיות כמו איכות סביבה אלא דווקא עם הנקודה של זהות, זהות יהודית-לאומית שעל הדרך מנכסת את הציונות. שינוי השיח בתוך החברה הישראלית נעשה באופן איטי כך שבלי שנשים לב הפך השסע הביטחוני שלא בא לידי פיתרון לשסע ערכי - הביטחון לא מאיים יותר על קיומה של מדינת ישראל, הוא הפך למאיים על יהדותה של ישראל. העירוב הזה של השייכות הקמאית לדת היהודית יחד עם הפיתרון הביטחוני עירבב במידת מה את פירמידת הצרכים של מאסלו. זאת אומרת גם בישראל, שתכל'ס כבר אינה מצויה תחת "איום קיומי", מתחדדת ערכיות שהיא אינה אוניברסלית במהותה, אלא מאוד פרטיקולרית. בכך הופכים הלא יהודים ואנשי השמאל שההגדרה "יהודי" אינה בראש סולם הערכים שלהם למודרים מהשיח.

מכיון שההדרה מהשיח אינה חלה על מצביעי המרכז והימין, שלרוב גם אינם רואים איום בהעדפת הגדרות יהודיות על הגדרות דמוקרטיות (וסליחה על ההכללה) יש התחזקות של גוש ימין-מרכז בשיתוף עם היהדות-הלאומית בד בבד עם היווצרותו של פיצול בשמאל, ולראיה אותו שמאל המכנה עצמו "ציוני" ומקבל במידת מה את כללי המשחק הלאומיים. כך שלמעשה אנו עדים היום לתהליך כמעט בלתי הפיך, לדעתי, של התחזקות של המרכז-ימין ושל מפלגות דתיות ציוניות (טוב ספציפית מפלגת "הבית היהודי") והתרחקות השמאל מהפוטנציאל של להחזיק בשלטון בעתיד הנראה לעין. עתידן של מפלגות דתיות גם לוט בערפל כי ההתחזקות של המרכז-ימין והדתיים הלאומיים לא ממש מאפשרת להם לקחת חלק במשחק השלטוני במרבית התרחישים האפשריים של תוצאות הבחירות.

בבחירות שנערכו לפני 18 וחצי שנים כבר התחיל נתניהו את הטרנד הפוליטי הזה עם "נתניהו טוב ליהודים", היום הטרנד כבר תפס והוא ממשיך לתפוס תאוצה, אם תרצו "צוק איתן" היה קטליזטור שרק הוכיח את הבעיה במלוא עוזה. להצביע מרכז וימינה ממצב אותך לא רק כישראלי אלא כציוני וחשוב מכך כיהודי השומר על כור מחצבתו, בעוד בתוך השמאל הרחב נוצר פיצול - "השמאל הציוני", השמאל שעוד דעת הקהל סובלת והשמאל הרדיקאלי "עוכר ישראל", שהפך ללא לגיטימי. אם באירופה העלייה בהשכלה מביאה להעדפות של ערכים פוסט מטריאליסטיים ולהתחזקות מעמד הביניים, ישראל מתרחקת משם. 

השיח הישראלי החדש שמקדם השלטון בישראל כמעט ללא הפסקה ב- 18 וחצי השנים האחרונות, שקיבל תאוצה בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו ובעיקר בקדנציה הזו ובו נוטלת היהדות את הבכורה על הדמוקרטית במשחק הדואלי והבלתי אפשרי בין שתי ההגדרות האלה, מחזק הנטייה להשתייך ומשטיח לחלוטין כל שיח אחר. כל עוד הציבור הישראלי לא יכיר בצורך האמיתי לקדם את הדמוקרטיה ואף להעדיף אותה על פני היהודית וזאת מבלי לגרוע בהיות מדינת ישראל בית לאומי יהודי, כל עוד לא תהיה הפרדה בין דת ומדינה, אנחנו, לדעתי, צפויים לראות התחזקות של המגמה, היחלשות של גוש השמאל והתרחקות מסוכנת גם ממהות הדמוקרטיה וגם מכל סיכוי לשלום עתידי. המחיר של ניכוס היהדות והציונות כנרטיב ימני בעיקרו הוא עוד שנות שלטון ימין ארוכות ללא סיכוי ממשי של שמאל מדיני-חברתי להשפיע באמת כשחקן מרכזי על הפוליטיקה בישראל.

מטלות הבית, השמנה והמושג עקרת בית - הכל בפוסט אחד שאפילו מכניס את הבחירות

זה ברור שהיום, יום הבחירות המקומיות, היציאה להצביע היא הנושא שצריך לככב בפוסט, לא סתם מלאו דפי האינטרנט במלל וליבות האנשים בעיקר באדישות, שאותה, בעיני, יש לנער ביעילות של חייל גרמני לפני מסדר מפקד. בקלות אני כותבת עכשיו 2000 מילים על הבחירות המקומיות מבלי להתאמץ ולהוגיע את מוחי. יש לי את כל הסיבות הטובות לכאורה לכתוב על הבחירות - החל מהטריוויאלי - חשיבות הנושא והשפעתו הישירה על איכות חיינו, המשך בטיעון האזרחי שזו אחת הזכויות המעטות שיש לנו המאפשרת השפעה פוליטית בצורה קלה יחסית שלא דורשת מאמץ אמיתי (למי שעדכן את כתובתו בזמן במשרד הפנים), וכלה בעובדה שהנושא שמעסיק אותי (אפילו מצאתי את עצמי השבוע מחלקת בתיבות הדואר 600 פלאיירים שניסחנו, בקריאה לתושבי השכונה לצאת ולהצביע) וכידוע דין נושא שמעסיק אותי הוא הופעת אורח בפוסט אחד לפחות. אבל אין לי מה להגיד מעבר להפציר לפחות בקרב קהל קוראי המצומצם ממילא, בטח אחרי שמחסרים את מספר הקוראים הישראלים הנמצאים מעבר לים וחוטאים לעיתים בקריאתו, ללכת ולהצביע. יותר מזה לא אכתוב דבר. אין צורך, גם קריאת הפוסט אינה מותנית בהצבעה, אז הסירו דאגה מליבכם, אם היתה למרות שאני משערת שלא. אלא אם כן אתם גרים ברחובות, כי אז העצלנות שלכם באי היציאה להצבעה משפיעה ישירות על איכות חיי ואני עוד אבוא איתכם חשבון (מוההה - שזה צחוק מבשר רעות). 

אבל, היום במסגרת שיטוטי במרחבי הרשת, גיליתי (כמובן בעיתון "הארץ" ולא, אני לא מקבלת תמלוגים מהם) כתבה שלא רק שהיא מעניינת, היא גם לא מפסיקה לנדנד לי שהיא רוצה שאקדיש לה קצת זמן בפוסט שלי ומאחר ונושאים מעטים מנהלים איתי דיאלוגים כאלה הרי שאין לי ברירה אלא להיענות לדרישתה הפשוטה. כי מהרגע שראיתי היום את המחקר הבא זה היה עניין של זמן בלבד. עניינו של המחקר הוא שמטלות הבית משמינות. כן, כן, שפשפו שוב את העיניים והרשו לי לעבור לטון ממלכתי של קריין ולהודיע שמחקר בריטי (מה שמעיד כמובן על רצינות אקדמית והומור בריטי מדויק וקר) הוכיח מעל כל צל של ספק (טוב, זה לא מדוייק זה רק בגלל הדרמה) שנמצא יחס ישר בין ביצוע מטלות הבית השונות ונטייה להשמנה. אז ראשית, זה נחמד לגלות שיש מחקרים אקדמיים שמספקים תירוצים בעלי מעוף להימנעות ממטלות (מחקר נוסף דרך אגב שראוי היה להתייחס אליו מצא שכשאדם מתעורר מוקדם מכפי שהגוף שלו צריך, שזו דרך יפה לומר "מי שלא ישן מספיק", נמצא במצב של "ג'טלג חברתי" ולכן עשוי לסבול יותר מדיכאון, לחץ, בעיות נשימה ונטייה להשמנה וכן, זה בהחלט מקור נוסף לפוסט על חשיבות השינה והיקיצה הטבעית). לעינייננו - למי מכם/ן שמחפש את הפטור האולטימטיבי ממטלות הבית השונות, נראה לי שמצאתם זהב. כמובן שאני, בת גאה למסדר היקים העולמי, רואה במטלות הבית עשיה קדושה ומקודשת ולכן בעיני תירוצים הם לנמושות ואין אלא לתהות למה לעורכי המחקר לא היתה שאלת מחקר אחרת הבודקת את תרומת מטלות הבית למציאת פתרונות יצירתיים המובילה לערך עצמי גבוה או משהו כזה. אבל כידוע החוקרים היו בריטים ואם חוקרים גרמנים היו מבצעים את שאלת המחקר שהצעתי או משהו בדומה, הרי היו אומרים שהם מוטים חברתית וכנראה שזה גם לא היה מעניין יותר מדי אנשים. אם כך אין לי אין להניח שכדאי שלא ארחיב יותר משהרחבתי בחיבתי למטלות הבית השונות.

אבל היופי הגדול בנושא הזה נמצא דווקא בקישור המתבקש לנושא הפמיניסטי שעלה פה אך אתמול. אני מניחה שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הבחירה שלי להישאר עם הילדים ולגדלם בבית, הפכה אותי ל"עקרת בית", גם כהגדרה למס הכנסה וגם בפועל - כי אם את זו שנמצאת בעיקר בבית הרי שהטיפול בבית באופן טבעי נופל על כתפיך בין אם תרצי ובין אם לאו, וכן הפניה היא בעיקר בלשון נקבה. כפי שניתן היה להבין מדבריי, באמת שאין לי בעיה עם מטלות הבית השונות, והן מרובות, אך הבעיה היא בהתוויה של המושג עקרת בית. עקרת בית הוא מושג נקבי והוא חלק בלתי נפרד מהשיח הגברי אליו התייחסתי אתמול. ייתכן שהמקור שלו בתהילים שם מופיע "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אבל אני לא אוהבת את ההנחה הזו כי עקרת הבית שואבת פה את מקורה מהרעיון של עקר ואין ספר שעבודות הבית אינן עקרות לא מתוכן ולא מעשייה. כך או אחרת הרעיון הוא שעקרת בית היא זו האמונה על טיפול הילדים, כביסות, ניקיונות, קניות, בישול וכיוצא באלה, היא אינה מקבלת משכורת על עבודתה זו ונסמכת על בן זוגה, להלן "המפרנס". הבעיה היא שעקרת בית הוא מושג שסובל מזילות רצינית, הוא עומד ביחס הפוך לאישה הקרייריסטית. והוא ממשיך את הקו הפטרוני שאישה נשארת בבית ודואגת לכל מה שקשור בו ובילדים והגבר הוא הנושא בעול, בעוד האישה לא נחשבת ונמצאת בדיוק בתחום המיועד לה - הבית. אפשר לחשוב שעקרת הבית היא טיפוס מפונק של אם פרברית שמעסיקה אומנת, גנן ועוזרת (שימו לב שגם אומנת וגם עוזרת מובאות בצורתן הנשית המקובלית אך גנן הוא זכר, כך שכמו שטענה מירב מיכאלי השפה מתווה לנו גם במקרים אלה את עולם המושגים) והיא סכה את גופה באמבט שמנים לאחר שנת צהריים מוקדמת בטרם תקבל רעננה את ילדיה השבים מבתי הספר עם ארוחה חמה ומפיות בד מגולגלות בטבעת מוכספת. זה מזכיר לי את הפוסט שמסתובב כבר כמה זמן ברשת על האמא שקמה לפני כולם, מסדרת, מארגנת, מנקהף מבשלת, מכבסת, עורכת קניות, מנהלת את הבית והילדה שלה אומרת שאבא עובד ואמא לא עושה כלום. כשאנו משתמשים במושג עקרת בית אנחנו פעמים רבות ובלי משים מיד חושבים שההחלטה להישאר בבית מעידה על מחסור בפוטנציאל או לחלופין בפוטנציאל מבוזבז. יש בזה משום יריקה לבאר ממנה אנו שותים, כי מה היינו עושים ללא האדם שממלא את כל הפונקציות האלה (בין אם בשילוב עם קריירה ובין אם לאו)?וזה עוד יותר גרוע כי אין אפשרות למלא את המשרה הזו בצורה חלקית. זאת אומרת גם אימהות קרייריסטיות מוכרחות בצורה מסויימת, כזו או אחרת למצוא את מי שימלא את הפונקציות האלה בין אם בעצמן ובין אם במיקור חוץ (כן, זו המילה העברית ל- out sourcing). במסגרת אותה הפיכה פמיניסטית ושינוי השיח, אני מעלה לסדר היום את החלפת המשמעות השלילית למושג עקרת בית והפיכתו למושג חיובי המתאר בחירה שלמה של אדם ודרך חיים. 

גם כאן בא לעזרתי המושג בחירה, ההבנה שבחרתי ולא ויתרתי על קריירה בשביל לעשות את מה שאני עושה, הופכת את הבחירה שלי לבחירה שהיא גם פמיניסטית - "אני אישה, יכולתי לעשות כל מה שבא לי ובחרתי להישאר עם הילדים שלי מתוך בחירה במשמעות אישית שלי שנראית לי ההגיונית והנכונה ביותר לי". אולי בגלל שבחרתי ולא ויתרתי, אין בי צורך לפצות את עצמי על הדברים שאני "חייבת" לעשות (ובחיבור למחקר האקדמי כך אני שוברת לעצמי את משוואת המטלות שמשוועות לפיצוי שמוצא את ביטויו בנטיה להשמנה). אבל גם במושג בחירה אני הופכת שוב את מרחב הפעולה שלי לפרטי בלבד ולא מסמנת שום הפיכה ממשמשת ובאה שהיא ציבורית וגם מחוייבת המציאות, אבל לא מעודדת נטייה להשמנה כמובן ושוב רק ברמה האישית.

אבל אם לנסות לחבר את הרעיון הזה למחקר, מטלות הבית נתפסות כבזויות (קצת כמו הבחירות המוניציפאליות), כהכרח, כמשהו שיש לעשות ולרוב הן נחלתן של נשים, כך שאם מישהו צריך פיצוי אלה נשים שממילא נמצאות במטבח ויכולות להכין להן משהו לנשנש. אם באמת נתבונן במטלות הביתיות הללו הרי זה יותר מברור שהן חשובות וחיוניות ובלעדיהן מתפורר היסוד שעליו נבנים החיים שלנו, אז למה הן נתפסות כמשהו כל כך מעצבן שדורש פיצוי? כי זה חלק מהשיח החברתי שלנו שהפך את מיצוי הפוטנציאל שלנו לחזות הכל והוא מבטל במידה מסויימת את היסודות מהם אנחנו נבנים, כי את השיח הזה מנהלים בעיקר גברים שממילא בטוחים שאת כל המטלות הללו אין בעיה לבצע ולכן אין צורך שבעלי כישורי גבוהים יותר יעסקו בהם. לא פעם תשמעו נשים מתלוננות על זה, בין אם הן עקרות בית או נשות קריירה על הצורך לג'נגל בין מיליון דברים ולהיות המרכז של הכל. זה בדיוק מה שזה - ניהול הבית הוא המרכז של הכל גם של אותו מפרנס טרוד. זה לא דורש פיצוי, אבל זה כן דורש גישה חיובית. עקרת בית היא במידה רבה הדבק של הכל, היא השעון שמתקתק בדייקנות ולכן עקרת הבית היא לא רעיון בזוי, זהו תפקיד ניהולי בכיר שדורש כישורים רבים ופוטנציאל גבוה, והוא לא נחלתן של נשים אלא של אנשים שזו בחירתם ועל הבחירה הזו הם לא צריכים פיצוי או לפתח נטייה להשמנה.

ואם כבר דיברתי על בחירות, אז לצאת ולהצביע כבר יצאתם? (כי גם הבחירות המוניפאליות הן מושג שמייחל להטבה במוניטין...)

עדיין במעגל האימה של האדישות

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כל יום ובמהלך כל היום אני מוצאת את עצמי בונה ממצבים פוסט בראש. דברים שהילדים אומרים, פעילויות, בקיצור כל דבר שהחיים מזמנים. והם מתלווים אלי לאורך זמן מסויים, מתעצבים ומעוררים מחשבות, לעיתים נזנחים לדיראון עולם או נשמרים להזדמנות אחרת, לעיתים רחוקות הם אכן מתגבשים לידי פוסט כי כל פעם כשאני מגיעה לכתוב צץ לו משהו אחר שמניע אותי לכתיבה אחרת. אז עזבו את זה שזה מאוד מעניין להיות חלק מהתהליך וגם מעורר תהיות לגבי יכולתי להיות עקבית, היופי הייחודי של זה הוא הפיצול הפסיכולוגי שזה יוצר בהתמודדות שלי עם מצבים כי לבד מה"אני הפעיל" בתוך הסיטואציה מלווה אותי קול חדש של המתבונן מהצד. והמתבונן מהצד הוא תמיד שקול ומאוזן יותר מה"אני הפעיל" ופתאום אני מוצאת את עצמי מודרכת באופן קבוע על ידי מדריכה חדשה, מעין coacher אם תרצו. זה מאוד מוצא חן בעיני, אני מקלפת שכבות מיותרות, מתחילה להרגיש נוחות אמיתית עם הקרן הנשכחת מחד והחדשה מאידך שמתגלה תוך כדי. 

הפוסט המקורי שרציתי לכתוב היום על שיחת הנפש המפתיעה שניהלתי אתמול עם אחותי באמצע היום. אי שקט רגעי שלה בתוך היום המטורף שלה מצא במקרה אי שקט שלי ואיפשר לרגע דיאלוג שאנו מתגעגעות אליו תדיר ולרוב לא מוצאות לו זמן. שלוש אחיות זכיתי לקבל, כל אחת שונה מהשניה והדימיון בינינו מקרי לחלוטין, שלושתן מלוות אותי לאורך כל חיי אחיות וחברות. אז ניהלתי שיחה עם אחותי השלישית, אישיות מופלאה בפני עצמה והחברה הכי טובה שלי ever, כזאת שאם לא הייתי נולדת לנוכחות שלה, הלב שלי היה תר אחריה כל חיי עד שהייתי מוצאת אותה. והתחלנו לדבר על שינויים בחיים ובחירות והדרך שלנו להתמודד ולשנות ועד כמה המודעות שאנו מפתחים יוצרת שינוי נכון בתוכן ובזמן. וזו הייתה שיחה כל כך מעניינת שרציתי להתחיל ממנה את הפוסט הזה, להעלות מחשבות על הכוח שלנו לזהות את הראוי שינוי ולבנות תוכנית פעולה כדי לקיים אותו.

אבל אז קרה אתמול בערב, אהה, תשאלו "מה קרה?" והתשובה כמובן לא תבושש לבוא - ובכן, ועד השכונה החליט שהוא מנסה לעורר את תושבי השכונה לצאת ולהצביע בבחירות המקומיות הקרובות. לכן, החלטנו לארגן מספר פאנלים עם המועמדים לראשות העירייה והסיעוות השונות. חשבנו שאם נקרב את הנושא לתושבים ונרכז את זה בארבעה מפגשים, זה יגרום לאנשים להתעניין. בסך הכל הקונצנזוס אצל מרבית תושבי השכונה הוא שיש לעשות יותר למען השכונה אז בוודאי הם יבינו שככל שנשמיע יותר את קולנו כך יתייחסו אלינו כאל גורם שיש להתחשב בו. כן, טוב, זה לא ממש קרה. במפגש הראשון שהיה עם ראש העיר הצלחנו איכשהו להציל את המצב והבאנו כ- 50 תושבים לאירוע. שתבינו זו שכונה עם 900 בתי אב (!); למפגש השני עם מועמד לראשות העיר הגיעו שני חברי ועד (כולל אני); למפגש השלישי, אתמול, עם 3 רשימות הגיעו באיחור רב אמנם כ- 6 אנשים כולל שני אנשי ועד. הצלחנו להביא 0.2% מבעלי זכות ההצבעה למפגש. למרות שאני בועד, אני יכולה באובייקטיביות להגיד שאנחנו ועד טוב, הצלחנו לייצר שיתוף פעולה נפלא עם העירייה במקום שועדים קודמים כשלו. אנחנו מקבלים רוח גבית מחלק מהתושבים, אך הטון הקבוע הוא של חוסר שביעות רצון. דיירי השכונה שלנו כל הזמן מתלוננים, לכל אחד יש אינסוף רעיונות כיצד לקדם דברים ולכל אחד מיליון סיבות להתלונן. לשבת על התחת מול המסך ולהתלונן מרה. אני אישית לא מצליחה להבין את ההתנהלות האדישה והמחורבנת הזו (סילחו לי על השפה הלא מזוקקת). דווקא פה, ברמה המקומית, לאזרח מהשורה יש השפעה. אם תלך להצביע תשנה את מבנה המועצה תיתן כוח למי שרוצה לייצג אותך ואת האינטרסים שלך. בעיר שלי, רחובות, אתה שומע מהתושבים החילוניים כמה העיר מתחרדת. וואלה? אתם יודעים שבמועצה יש כוח לשנות את זה? אם אתם רוצים מועצה עם רוב חילוני לכו להצביע כי האוכלוסייה הדתית תלך ותצביע למועמדים שלהם, הם יממשו את הזכות האזרחית שלהם אבל האוכלוסיה החילונית, השבעה והמשועממת תישאר בבית להתלונן ואחר כך גם לא יהיה לה כוח לצאת למחאות. "הקדם תרופה למכה" הוא המשפט שמהדהד לי בראש, היציאה להצבעה עשויה למנוע שעות של מאבקים ברחובות. נמאסה עלי השאננות האומללה הזו, קריאות "המגיע לי" מאנשים שיושבים בבית מול תוכנית ריאלטי מטומטמת בתחתונים וכרס במקום ללכת לשמוע מה יש לנציגים אפשריים שלך להגיד.

זה לא מרפה את ידיי, אם אני אוותר, מצבו של הועד שיבוא אחרינו יהיה עגום עוד יותר. אני אנהל נגד האדישות הזו מלחמת חורמה וגם אם היא תישאר וידה על העליונה (כן, זה די צפוי), אני אמשיך לנסות ולשנות בקטנה. אם אני אוותר הפעם מעגל האימה של האדישות יחריף, וגם כך המאזן לגמרי לטובתה. זה נורא מייאש, זה גם נוגע לכל תחומי החיים וממשיך את הביקורת שלי לגבי מי שאנחנו הופכים אליו כחברה. זה מפחיד עוד יותר לנוכח העתיד כי הדוגמא שאנו נותנים עכשיו לדורות הבאים כבר נוגסת בכל חלקת דשא טובה ומתקדמת במהירות האור לעבר הנגיסה בעכוזנו. הייתי רוצה לקוות שהאדישות שלנו תעורר את הדור הבא, אבל קשה להבחין בניצוץ בעיניים של פרצופים בקהל כשמרביתו עם הראש תקוע בתוך המסך...

מחלה ניוונית ושמה אדישות

בפוסט של אתמול השתמשתי בביטוי "האדם הפוליטי" והמושג הזה החליט לא לתת לי מנוח מאז, שבינינו זה ממש לא נחמד כי יש לי עוד המון דברים לעשות ובטח לאור העובדה שלא רציתי להפוך את הבלוג הזה לפוליטי. אבל האישי שלי הוא גם פוליטי ולכן כנראה אין מנוס. אצל תלמידי מדע המדינה "האדם הפוליטי" מתקשר מיד לחוקר בשם רוברט דאהל, שבמידה מסויימת הוא החוקר האמריקאי מהחשובים ביותר של המאה הקודמת והוא עוסק בבחינת המושג דמוקרטיה - פולארכיה ויחסי הכוחות בתוך המדינה.

אליבא ד'דאהל במדינות פוליארכיות יש שכבה רחבה של אנשים שהיא א-פוליטית ושכבה קטנה הרבה יותר של אנשים פוליטיים. בשכבה הא-פוליטית שכוללת את מרבית האוכלוסיה אין מעורבות פוליטית כי אם בעיקר אדישות, וזה מתבטא גם באי מימוש זכויות כמו הזכות להצביע. יש סיבות רבות לאדישות הפוליטית ובקצרה הן כוללות את העובדה שהאדם לא מרגיש שהפוליטיקה תתגמל אותו באותה מידה שדברים אחרים יתגמלו אותו, הוא מרגיש שהצבעתו היא חסרת משמעות או לחלופין מרגיש שהדברים יתנהלו באותה הדרך בין אם ישתתף במשחק הפוליטי ברמה כזו או אחרת ובין אם לאו, וכמובן שיש את נושא העצלות. ככל שהמצב במדינה רע יותר ואנשים מרגישים יותר מאויימים הם ייטו להיות יותר פוליטיים - יותר אנשים יצטרפו למחאה ויותר אנשים ילכו להצביע וככל שטוב יותר האדישות של שכבה זו גדלה ביחס ישר. מנגד קיימת השכבה הפוליטית מחולקת על פי הפעילות הפוליטית יש את מי שרוצה להשפיע במסגרת אזרחית ויש את בעלי השררה ויש את מה שביניהם. כמובן שאדישותה של מרבית החברה להתרחשויות הפוליטיות מסייעת רבות לשכבה הפוליטית כיון שהיא מאפשרת חופש פעולה נרחב יותר. כמובן שקיצרתי לטובתכם את הנושא ופישטתי אותו כמיטב יכולתי ולכן הבקיאים מבינכם וודאי ירצו להעיר לי על ההצגה הפשטנית, אני חוסכת לכם את ההערות ומודה שנעשה כאן פישוט יתר וניתוק משאר חלקי עבודתו של דאהל ועמכם הסליחה. מכיון שדאהל עצמו לא יקרא את הפוסט הזה אני מרשה לעצמי להמשיך הלאה בצעד קל וללא יסורי מצפון.

הפוליטיקה במידה רבה מכתיבה את חיינו ובמדינת ישראל באופן מובהק אף יותר מהרבה מקומות אחרים. הכל נכנס למרחב הפוליטי או שמא הפוליטי נכנס לכל מרחב אפשרי - ביטחון, כלכלה, דת, חינוך (רשימה חלקית אך ממצה). לדוגמא השיקול הפוליטי של בן גוריון לקואליציה עם מפלגות דתיות הביאו לכניסה חד כיוונית של הדת לחיים של כולנו ולהפיכתה לחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. לא רק חתונות, גירושים, מיתות וקבורות, המצרכים שאנו צורכים שיש על כולם תו כשרות, תוכניות הלימודים, אפילו זכויות האדם בישראל שוות יותר כשאתה יהודי. מה שהחל כניסיון לייצר מדינה יהודית חילונית במהותה הפך לחרב פיפיות ובמידה רבה הפך את הערכים הדמוקרטיים למשניים לערכים היהודיים. אבל לא רק במישור של דת ומדינה. ולחשוב שהכל התחיל מפרגמטיזם פוליטי. אבל תעצרו אותי, כי הרי הדת מבחינתי היא נושא מצוין לדיונים אינסופיים וזה לא הנושא הפעם.

בישראל, מסיבות רבות, שקצרה היריעה מלהכילן בתוך פוסט שמתיימר לקצר, הפוליטיקהמחד מתערבת ונכנסת לחיים הפרטיים ובמידה רבה מגדירה את האזרחים  ומצד שני יש אדישות שקשה לנער אותה ושניהם דרים בכפיפה אחת למרות האנטגוניזם המובנה בין שני הדברים. והנה הגעתי לאחד הדברים שמייאשים אותי - האדישות. אתם יכולים להעיר הערה לסדר משום שנושא האדישות כבר עלה בעזרתו האדיבה של דאהל כבר בפיסקה השניה. אבל בהינתן שהאדישות היא כמו הדיווה של האופרה, זה לא נגמר עד שהאדישות מתחילה לשיר. אבל למעשה האדישות כבר הפכה לרעש לבן, היא שם כל הזמן אנו שומעים אותה אך המוח שלנו מנפה אותה החוצה. אנו אדישים לגזרות הכלכליות (סליחה מחאה חברתית - את אמנם חיה אבל כבר בועטת הרבה פחות), כלומר אנחנו נתלונן עליהן אך לא ממש נצא לרחובות כמו שראוי היה שנעשה. אנו אדישים למערכת החינוך המנוונת וממשיכים לשלוח אליה את ילדינו מבלי לדרוש שינוי. אנו אדישים כבר לכיבוש ולעוולות האדירות שהוא מביא עימו. אנחנו אדישים ובוחרים שלא להשפיע מספיק, להתמודד עם מה שיש וכל עוד זה לא עובר קווים אדומים (והם נמוכים מאוד מסתבר) אנחנו מקבלים את כל הקורה כמובן מאליו. האדישות הזאת גורמת לנו לשכוח שיש לנו את היכולת האזרחית לשנות, שיש לנו יכול להשפיע, שאנחנו תבוניים, שאנחנו הרוב. האדישות הזאת מטריפה אותי. בצר לי אני נאלצת לסיים כרגע אך היו סמוכים ובטוחים שגם בנושא זה ההמשך בוא יבוא

הקרב על הוקעת האדישות

במסגרת המסע שלי ליציאה מהבועה שאפפה אותי ואם אתם קוראים קבועים אתם כבר יודעים על מה אני מדברת. ולאלה שלא - עד לפני כשנתיים הייתי שקועה רובי ככולי רק בהורות וקצת איבדתי את קרן העצמאית ועכשיו היא מגיחה לה בצעדים מדודים ובטוחים. אז במסגרת זו, לפני שנתיים בערך מצאתי את עצמי מנודבת לועד הבניין ולפני כשנה בהחלטה עצמאית התחלתי גם להיות מעורבת בענייני השכונה ובנובמבר נבחרתי כיו"ר ועד השכונה. עזבו את זה שהבחירות לועד השכונה נגררו בסופו של דבר לפוליטיקה מהסוג הנחות, כי למרות הכל הצלחנו להתעלות מעבר ולהמשיך ולפעול כועד עצמאי, חי ובועט כשצריך.

אנחנו חיים בשכונה מנומנמת, שמצד אחד תושביה נורא רוצים שהשכונה תהיה שכונה איכותית ומטופחת ומצד שני רוב התושבים הם אדישים וקומץ קטן מעדיף לבוא בטענות והתנצחויות אך לא נוקף אצבע כדי שזה יצליח. זה לגמרי לא פשוט בתוך כל זה גם לנצח על פעילות התנדבותית של חברי ועד שבאמת רוצים לתרום אבל מחד יש להם את חייהם האישיים ומאידך מרגישים שאין להם גיבוי של תושבי השכונה. ובתוך כל זה יש את הפוליטיקה המקומית שהיא גם לא פשוטה לחלוטין וכדי לנסות ולצלוח אותה בהצלחה בלי להתערב פוליטית זה ניסיון התאבדותי פחות או יותר. אבל זה מצליח לנו כרגע.

לפעמים, בעודי מנסה לג'נגל בין בעיות השכונה השונות והחינוך הביתי, עוברות בי מחשבות כפירה. אבל התמריץ העיקרי שלי בהחלטה לרוץ לועד השכונה היה שאדם חייב להיות מעורב בקהילה שלו וזאת הייתה דוגמא לפעילות שהיה לי חשוב שתהיה בחיי הילדים ובחיי שלי. אי אפשר לשבת על הגדר ואחר כך לבכות על שלוליות חלב שנשפך ולנסות לא להרטיב את הרגליים, זה לא עובד. אז אני ממשיכה ומנסה ללא כל תקציב לבנות פעילות  ולהמשיך לנסות ליצור פה קהילה. ברור לי שייקח עוד הרבה זמן, אם בכלל, להגיע לאן שאני רוצה. המטרה שעכשיו עומדת לנגד עיניי היא להמריץ את תושבי השכונה לצאת לקלפיות ולהצביע ביום הבחירות. בבחירות הקודמות אחוז ההצבעה בשכונה בקושי הגיע ל- 20%.

20% זהמספר שמעיד על ניתוק מוחלט מהחיים המוניציפאליים והדיסוננס פה הוא גדול. הרשויות המוניציפאליות במידה רבה קובעות את איכות החיים שלך, לא פחות מהבחירות הארציות. אז איך ייתכן שבנושא שבאמת כל כך משפיע לך על החיים בעיר שבה אתה מתגורר אתה לא מוצא מקום וזמן לממש את הזכות שלך? הרי מי שייבחר במידה רבה הם אלה שיחליטו מה יקום בשכונה, כמה פעמים יאספו את הזבל שלך, כמה ינקו את השכונה, אילו שירותים תקבל במקום ולאילו תצטרך לנסוע, איכות החינוך, סדר העדיפויות ועוד. אני מוגיעה את מוחי כדי לנסות ולהבין איך אנשים לא מבינים שבהשקעה של חצי שעה כולל נסיעות הם חוסכים לעצמם לפעמים 4 שנים של עוגמת נפש. אז זה הקרב הבא - הקרב על הוקעת האדישות. 

אני לא מרגישה כמו דון קישוט, אני יודעת שזה אפשרי. ואחרי שניצלח את הקרב הזה, נוכל לשוב ולהתפנות למאבקים הקטנים בתוך השכונה, לניסיונות העקרים לשכנע את ועדי הבתים לשלם מסי ועד שכונה, לגרום לאנשים לצאת מהבתים ולהצטרף לפעילויות הקהילתיות שאנו מנסים לארגן, ליצור שכונה שהיא כולה פסיפס אנושי שמתגבש לו לתמונה אחת. זה לא שיש לי חלום להפוך את השכונה למעין פרבר הוליוודי פלסטיקי, אלא למקום שבו במקום להיות ספון בבית, אתה רוצה לצאת החוצה ולראות את השכנים ולהרגיש חלק מקהילה.