הסתכרנות איטית לשגרה

פרימה בלרינה של דגה
אמנם לא קופצת אבל יפהפיה

התחילה שנת הלימודים, החזרה לשגרה היא איטית. זה תהליך כיוון שעדיין לא התחילו כל חוגי הבוקר, מה שיוצר בהכרח הדרגתיות בחזרה אליה. מציאת האיזון, גם של הרגלים קבועים היא לא משימה פשוטה ולכן חזרה מדורגת היא הדרך הטובה ביותר להסתגל מחדש. יש בה הכנה מנטלית שמאפשרת את החזרה לכושר שיאפשר את השגרה המטורפת שלנו. מה שבטוח זה שיצאנו בצעדים בוטחים ומבלי להביט לאחור לעבר החופש הגדול שעבר השנה בבטלה גמורה וקרוב הביתה יותר מתמיד. כמובן שזה מביא אותי לחשוב על נתניהו וה"חוויה" שלו ושימו לב איך בקלילות של פרימה-בלרינה אני מדלגת מעל המוקש הפוליטי הראשון שטמנתי לי וממשיכה הלאה. אין לי כוח לכתוב על החופש הזה, עם המבצע, ההרוגים, דאעש, המצב הכלכלי והבולשיט הפוליטי שהתווספו לניתוק מהרבה אנשים, חוסר בשעות שינה, דריכות מתמדת ונסיעות של הבנזוג לחו"ל. אני פשוט מאושרת שנגמר ומנסה לתת לזמן לעשות סובלימציה משלו, ללא פעולה אקטיבית וללא מגע אדם. אחרת זה ישאב לי את כל האנרגיה שאני מנסה בעמל לשמר וחבל על כל טיפה כידוע.

אינטרוולים של קצת פעילות
והרבה מנוחה

היציאה מהשגרה לתקופה לא שגרתית לא באמת מכתיבה התכוננות נפשית, היא לרוב נתפסית מבורכת ומתרגלים אליה בקלות. כל עוד היציאה מהשגרה מתוחמת בזמן היא לרוב חיונית ומשמחת, כאשר היא ארוכה מדי ניתן להתפלסף ולומר שבעצם זו יצירת שגרה חדשה ויש בזה מן האמת. 62 ימים זה המון זמן לחופש, בטח לחופש בתוך כל מה שמוכר ורגיל. לכן, צריך למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור ולבצע פעולות שבאופן עקרוני עד לא מזמן עשית באוטומט. ההמולה של הקיץ האחרון העמידה בפניי שתי אפשרויות: או לשמור על הקצב האנרגטי המטורף שלי שמשגע את כולם אבל בשילוב המלחמה להתמוטט נפשית, או להשקיע אנרגיה בלהישאר שפויה על חשבון האנרגיה הפיזית. למרות המוניטין שצברתי כאדם שחותר למגע עם אתגרים, גבר עלי ההגיון ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות בחרתי באפשרות השניה. לא עשיתי כלום. אם לא הייתה מלחמה זה היה מרענן, רק שאם לא היית מלחמה לא הייתי מנסה את זה. נותר רק לקוות שאני אפנים את הלקח ואצליח לעשות את זה באיזה חופש לפני המבצע הבא (שוב מוקש פוליטי, שוב מנתרת מעל. הופה).

זמן זה לא תמיד נוסחא

אז כבר שלושה ימים שאנחנו מתאוששים לנו מתוך העצלות אל אינטנסיביות פעילה שמתגברת ומזל שמחר יש לי יומולדת והחלטנו לקחת חופש כי לרגע כבר הייתי מסוחררת מהשוק האקסטטי הזה. ובעצם זה כבר בכלל לא מחר אלא ממש עכשיו. כי ככה  זה עם הימים האינטנסיביים האלה, קצת קשה למצוא זמן כתיבה. מצד שני בחופש האחרון, כשהיה לי זמן, היה לי קשה לכתוב כי המבצע הזה הוציא לי את המיץ. טוב, להזכירכם, פנינו נשואות עכשיו אל החופש הבא. חוץ מזה, זה בסדר כי ממש בקרוב ספיחי המבצע יסחטו אותי כלכלית, לא שיש ממה לסחוט. וברור לי שזה קרוב יותר מאי פעם, המיסים המתרגשים עלינו אחרי החגים כי החגים זה אחלה באפר, בעיקר בגלל שלפיד אמר שהוא לא ישב בממשלה שמעלה מיסים. זה הוכיח את עצמו בפעם האחרונה כשלפני  חצי שנה הוא גם הודיע שלא ישב בממשלה שלא תשב למשא ומתן, ראינו כמה השפעה היתה לזה. לכן אין אלא להודות על חגי ישראל המתרגשים עלינו, כי הם יחסלו עוד יותר את היכולת הפוטנציאלית שלנו, אם היתה, לעמוד במיסים. כך שבניגוד לצוק איתן, הבוץ האיתן הכלכלי יש לו יעד והוא גם ישיג אותו.

אבל למה לדבר על מבצעים, פוליטיקאים מאופסים (תהייה: האם יש מצב שלפיד לא יושב לממשלה כי קשה לשבת כשאתה אפס, זה נורא מעוגל שכזה. הלאה), מיסים, רמטכ"לים סורחים לשעבר ונושאי תפקידים בכירים בצה"ל שמועלים באחריות שדורש התפקיד? מה שחסר זה שאתחיל לדבר על דעאש או הדלפה של תמונות מענן. ויש גם את כל הדיון על גזענות עכשיו בגלל תמונות מטקס החינה של נינט שלעזאזל למה שזה יעניין מישהו חוץ מאשר את נינט? ומקורביה כמובן. ולמה בכלל לדבר על תמונות מהחינה אם אפשר לדבר על תמונות החצי עירום שלה על שלטי חוצות. הבעיה שאם אתדרדר לכתוב על זה עכשיו מוטב כבר שאסיים.

אני בת 40. 
עוד כמה שעות בטח אצא בפוסט יומולדת  

בראש השנה...

ראש השנה עוד יומיים. הידיעה שהמתח והלחץ הם נחלתן של מרבית המשפחות לא מנחמת. מדהים כמה חג עם כל כך הרבה כוונות טובות תמיד מתפקשש. אני אישית אוהבת חגים, בעיקר בגלל כל התכונה שסביבם - אני אוהבת לסדר את הבית ולבשל, ולכן כל חג אצלי הוא תמיד חג. כל הדברים שנילווים לארוח בחג הם דברים שאני נהנית מהם ומאז שיש לנו מקום בבית טבעי לארח אצלנו. תכנון התפריט, הקניות, היצירה במטבח, הניקיון, עיצוב השולחן וכמובן רשימת המטלות המאורגנת להחריד שלי ותחושת הניצחון עם כל אישור של מטלה (יום אחד שריטה זו תקבל את המקום הראוי לה).

השנה אני לא מארחת. השנה יום ההולדת שלי יוצא בערב ראש השנה אז אני גם לא עושה כלום לטובת ארוחת החג וזה כל כך מוזר לי. לא ממש אוהבת את זה. מבחינתי לעשות משהו לחג הוא דווקא כיף ולא איזה עונש ולא ברור לי למה יום ההולדת שלי מהווה סיבה מספקת למנוע ממני את הכיף שאני מפיקה מלהיות במטבח. החלטתי לזרום ולהנות ומבחינתי זה בראש רשימת המטלות אז אין ברירה. לצערי זה גם מונע ממני לייצר פוסטים בנושא אוכל וחג וכאלה, אז שתדעו. 

אבל ראש השנה הוא חג שאני אוהבת במיוחד. גם כי מאז שהילדים קצת גדלו התחלנו ממש לחגוג את החג כולל ברכות מסורתיות וברכות משלנו וזה חלק כיפי במיוחד וגם לראות את המרכזית מתענגת על תפוח בדבש וגרעיני רימון זה תמיד משמח, והחגיגיות מסביב וההתאספות המשפחתית (עזבו אתכם רגע מאינטריגות ודרמות משפחתיות - יום אחד אכתוב תסריט ביוגרפי לערוץ הטלנובלות. לא עכשיו). אבל יותר מהכל ראש השנה הוא החג הפרטי שלי, הלילה בו ניצלו חייו של אופה שלי (שזה כידוע סבא בגרמנית). שנים אני מתכננת לכתוב על בסיס זה ספר ויעידו העטים הרבים שקיפחו את חייהם במשימה שעדיין לא צלחה. אבל אני נותנת לזה להתבשל ובטוחה שיום אחד זה גם יצליח. 

בכל ראש השנה, יש רגע אחד שאני יוצאת החוצה ומסתכלת לשמיים וחושבת על סבא שלי שיצא בדיוק באותו לילה מהבית שלו עם מעט מטלטלים והרבה חשש ומנסה להבין מה עכשיו. הדלת לא נסגרת מאחוריו כי כל המשפחה שבורת הלב שלו מסתכלת, הוא מביט לשמיים בעיקר כדי לעצור את הדמעות ויודע שיותר החיים לא ייראו אותו הדבר. פחות משנה אחרי זה, הוא ירד עם אשתו הטרייה מ"הפטריה" לאדמת פלסטינה.

כל ראש השנה, אני עוצרת לרגע, מביטה לשמיים ומחליטה החלטה חדשה לשנה החדשה ויודעת שגם השנה אופה שלי ילווה אותי כל רגע ואם יש צורך הוא גם ינזוף בגרמנית. כל ראש השנה, אני לא מוצאת את הירח כי הוא פשוט לא שם אבל יודעת שמתוך השמיים החשוכים האלה תמיד בוקע גם אור. כל ראש השנה וגם השנה.