חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות פתרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פתרון. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 20 בנובמבר 2015

לוגיקה ישראלית לא נשמעת טוב בשבדית

שרת החוץ של שבדיה עוררה סערה בישראל, זאת אומרת בקרב פוליטיקאים בישראל, מה שאומר שהתקשורת סערה בעקבות הפוליטיקאים, מה אומר גם הציבור בישראל רתח וזעם. מה שזה אומר הוא שמעטים בציבור ישראל בכלל יודעים מה אמרה שרת החוץ, אך שמעו את ההתנפלות של פוליטיקאים ישראלים ולכן הם מזועזעים קשות. אלא ששרת החוץ של שבדיה לא באמת עשתה קישור אידיאולוגי והכעס הישראלי יצא מכלל פרופורציות ומלכתחילה לא באמת היתה לו הצדקה.

אבל אל תאמינו לי, אני עוכרת. הייתי ממליצה על צפיה בראיון בטלוויזיה השבדית, כדי לשמוע אותה מדברת על הקצנה בקרב צעירים מוסלמים באירופה ואז מוסיפה שלמשל במזרח התיכון הפלסטינים חשים ייאוש ולא רואים שיש להם עתיד ופונים לטרור. אין כאן הקבלה אידיאולוגית. יאוש אכן גורם לאנשים לפנות לטרור. זה לא אומר שזה מצדיק טרור, זה לא אומר שזו דרך מקובלת. זו פשוט עובדה אנושית. ובמלא ההגינות אפילו עובדה היסטורית די ידועה. 

הרעש בישראל  בעקבות דבריה הוא בלתי מידתי, הזמנת השגריר השבדי לנזיפה אצל דורי גולד היא מגוחכת ומציגה את ישראל באור קטנוני למדי. ישראל מעוניינת שתעשה הקבלה בין הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי רק כדי להוריד את הלחץ על נושא הכיבוש. חיבור כזה בין הטרור המוסלמי והטרור הפלסטיני הוא כמו קלף שנפל לה מהשמיים, גם אם הוא לחלוטין נסיבתי. הרי אם נחבר ביניהם לאירופה יהיה קל יותר להבין את ישראל וסופסוף נוכל לפעול לקבל את ההכרה האירופית שאנחנו בני האור הנמצאים בחזית המאבק מול בני החושך. עזבו אותנו משטחים כבושים, זו לא הבעיה, הבעיה היא האיסלם והאיסלם שונא את כל הכופרים והוא לא ישקוט עד שכולנו נמות או נתאסלם.הנה תראו אפילו כתוב בקוראן. לכן אל תדרשו מישראל לפתור לבדה את הסכסוך כי הוא אינו טריטוריאלי אלא דתי. 

במאמר מוסגר אציין כי אם ישראל זורקת לפתחו של העולם או לפחות לפתחן של מדינות אירופה את הנושא הפלסטיני, כי הרי כולנו באותה הסירה, ישראל צריכה לקחת בחשבון שכל המדינות האלה, שישראל עכשיו מנסה להתקשר אליהן בקשרי אחווה אנטי איסלם רדיקלי, כבר נתנו את פתרונן המוצע לבעיית הטרור הפלסטיני וכולן בעד הפסקת הכיבוש ופתרון שתי מדינות. בעיה. 

חזרה לקישור בין הפלסטינים לדאעש - זו קפיצה לוגית כל כך לא מעוגנת מציאות שככל הנראה לא מצריכה בכלל הוכחה אלא מתקבלת כאקסיומה נוחה. העובדה כי לאירופה קשה להתמודד עם הטרור המוסלמי הרדיקאלי, שבא בד בבד עם אסון הומניטרי במזרח התיכון המאלץ אותה לקלוט פליטים, מאפשרת באיזשהו הגיון מעוות קישור לסכסוך הישראלי-פלסטיני ברמת הגדרת הטרור המוסלמי. אותו הגיון מסרב לקבל שיש שיקשרו את זה לתסכול וייאוש, בהנחה שאכן שרת החוץ השבדית קשרה ביניהם.

הטיעון הוא כזה:  אם הטרור הדאעשי הוא מוסלמי והוא אינו קשור לכיבוש, והטרור בישראל גם הוא מוסלמי הרי שגם הוא לא קשור לכיבוש - רק שזו קפיצה שאינה לוגית והיא לחלוטין מאולצת. הקישור הזה הוא נכון רק בעיני ישראלים שממילא לא חושבים שעם אינו כובש בארצו וטוענים שאין כיבוש. מראש האנשים האלה מחזיקים בדעה שהכיבוש אינו מרכיב בתוך הסיפור הזה ולכן ממילא הבעיה היא במוסלמים עצמם. אלא שבאותה מידה ניתן לטעון כי פיגוע הטרור בפריז, בירת צרפת, מעיד שאין בעיה אמיתית בירושלים, בירת ישראל, אלא רק ניסיון מוסלמי רדיקלי לפגוע בבירות עולמיות. 

למנסים לטעון אחרת יש בעיה כי הטענה שהטרור מגיע built-in עם האיסלאם היא טענה שישראל אוהבת להשתמש בה בשנים האחרונות. יש כאן התנערות מאחריות לחלקה של ישראל בסיכסוך עם הפלסטינים וההתנערות מאחריות אינה מבשרת טוב. העובדה שהטרור בארץ הוא מוסלמי היא נסיבתית בלבד, ואם נמשיך להתייחס לטרור הזה כך ובמנותק מהאיפה לעצמאות, במידה רבה יהיה חלקנו גדול בכינון מציאות כזו בעתיד הלא רחוק. 

מה שיפה הוא שטיעון אחד אנחנו כושלים מלראות והוא לוגי אף יותר. ההיסטוריה מלאה במאבק הכולל טרור של אומות לעצמאותן ומקומה של ישראל לא נפקד מאומות אלה. כן, המאבק (מילה נאה לטרור) של המחתרות היהודיות - ההגנה (כולל הפלמ"ח), האצ"ל והלח"י כוון בעיקר נגד מטרות צבאיות ושלטוניות בריטיות, אך ההחלטה לטמון פצצה היא לא החלטה של שוחרי שלום, היא החלטה של טרוריסטים. עמים רבים עברו דרך שלב של פעילות טרור בדרך לעצמאות. זה לא עושה את זה מוצדק או נכון, זו עובדה בשטח.

אם ישראל רוצה לטעון כי הטרור המופעל כלפיה הוא טרור מוסלמי רדיקלי המופעל נגד העולם ה"חופשי", ישראל צריכה להבין שאז היא פותחת את כל הקלפים למשא ומתן בינלאומי באזור שמכניס את ישראל ואת השטחים הכבושים לתוכנית אזורית כוללת. אגב, אין לי ספק שזה בטוח יוביל לחלוקת השטח. 

מה ברור מכל הסיפור הזה? מה שידוע כבר די הרבה זמן - לישראל אין שום מדיניות מלבד הרצון להשתהות. השיהוי הזה אינו טוב לישראל הוא יכול להוביל לאפשרויות שאף אחת מהן לא תיטיב עם ישראל. מה שברור הוא שהשארת המצב על כנו תוליד מציאות של מדינה דו לאומית שתחייב בסופו של דבר את ישראל להיות דמוקרטיה המעניקה שוויון זכויות או מדינת אפרטהייד ולכך השלכות רבות ולא רק במישור הבינלאומי שספק אם ישראל תוכל לעמוד בהן.

אבל יותר מזה, אם נלך בהיגיון העקום הקושר את הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי הרי שיש כאן עוד כמה דברים, אבל בעיקר צצה כאן טענה חדשה  - הטרור המוסלמי נגד כופרים תחילתו הוא בדיוק כאן בישראל עוד טרם הקמת המדינה. מה שאומר בעצם שאנחנו כן הבעיה ועכשיו כל העולם סובל בגללנו ואולי אלה אנחנו שהביאו להתעוררות הטרור המוסלמי הזה. ואז נשאלת השאלה - אם הטרור הפלסטיני הוא טרור דאע"שי, היינו מוסלמי החותר למלחמת דת, שלא יפסק לעולם - אז מה לעזאזל יש לנו לעשות ממש בתוכו? 

כן המצב לא פשוט, אבל מה שיש לעשות עכשיו ללא שיהוי וללא סנטימנטים, זה לא לפרוט על היסטוריה כזו או אחרת. אלא לשים את הדברים על השולחן ולראות איך בתוך כל זה ניתן להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלנו. לא משנה לי איך תקראו לטרור הזה, אבל קחו אחריות על ביטחון התושבים בישראל. זו השורה התחתונה ושום תרגיל לוגי לא ימתח את זה יותר. אירופה מרושעת לדברי חוטובלי? אם היא מרושעת אולי כדאי להפסיק לשכנע אותה ולהתחיל להבין שיש לפתור את הדברים מבית. המשחק הדואלי הזה רק משאיר אותנו במקום. פונקט על החוד של החרב.


יום שישי, 16 באוקטובר 2015

מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים. 

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

אם תרצו מדינה דו לאומית אין זו אגדה

בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון. 


כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן. 

זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.

לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.  

תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.

לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי. 

ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר. 

האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.

יום חמישי, 9 באפריל 2015

הרהורים על חינוך ביתי, ערכים וילדים

אתמול, בנסיעה מהרצליה לתל אביב שהיתה רצופת פקקים משל אנחנו מצווים בפסח להיתקע בפקקים, פתאום הבכור אמר ובלי שום קשר לכלום "תמיד טוב לומר את האמת". עכשיו, תגידו מה שתגידו, זה לא ממש משפט שיש לתת לו להישאר תלוי באויר, זה הכי הרמה להנחתה שיש. אז כמובן שהסכמתי איתו וגם שאלתי אם יש סיבה מיוחדת שהוא אומר את זה. ברור שזו שאלת קיטבג כי ברור שיש סיבה, השאלה האמיתית ששאלתי היא אם הוא רוצה לשתף. כנראה שהוא לא ממש רצה, ולמרות שאני ממש רציתי לשמוע את התשובה, היה לי ברור שצריך קצת זמן. להפתתעתי זה לא לקח הרבה זמן, אם כי הייתי צריכה לדעת שזה לא יקח - אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקשר של הבכור ושלי זה שהוא תמיד מספר לי הכל ותכל'ס אני רק יכולה לקוות שזה ישאר עוד הרבה זמן, לפחות אני יכולה לדמיין שאני אמא מגניבה. 

חזרה לנסיעה, לא הרבה אחרי הוא סיפר לי שהוא קיבל בעיה בשחמט שהוא לא הצליח למצוא לה פיתרון ואז הוא ראה משהו אצל מישהי וקיבל רעיון לתשובה, אחרי שמדריך השחמט החמיא לו על הפתרון, הדבר הראשון שהבכור אמר זה שהרעיון בכלל לא שלו אלא שלה. וכדי לסכם את העניין, הוא אמר: "אני חושב שאמת היא הדבר הכי נכון". לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה הרגיש כאילו אני עושה משהו נכון, טוב סליחה - אנחנו עושים, אבל אני לא אמחק את ה"אני". המחשבה שהבכור הפנים לגמרי לא רק את המושג אמת, כי את זה ידעתי שהפנים, אלא שהוא אדם של אמון, לא שהיה לי ספק, היא מחשבה שעושה נעים מבפנים. ילד שמבין את האמת ורואה אותה פשוטה ונכונה כמו שהיא, יש תקווה שכזה הוא יהיה כל החיים. לעשות את הדבר הנכון ברגע שאתה יודע מהו, זה כנראה הדבר המתבקש.

זה הוביל אותי לחשוב הרבה על חינוך לערכים, תכל'ס תהיתי אם זה קשור גם לחינוך הביתי. ברור שיש המון ילדי בית ספר נהדרים, לילדים שלי יש המון חברים שהם ילדי בית ספר, אבל עדיין לבית הספר יש השפעה ולא תמיד היא חיובית. לא יודעת מה טוב יותר או פחות, שוב זה עניין כל כך אינדיבידואלי. באופן טבעי, ובכל בית, הרבה פעמים מה שאנחנו נותנים מתעמעם קצת לנוכח מה שקורה מסביב. בעיקר עכשיו בגיל של הבכור, כשפסיכולוגית וסוציולוגית השפעת החבר'ה מתחילה להיות גדולה יותר. החינוך הביתי במובן הזה הוא באמת חממה, אבל חממה במובן של בית גידול בו אתה נותן לצמחים הקטנים להתפתח עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם ולא כמקום שמפריד אותם מהמציאות - אל תטעו. חממה גם במובן של הפעילויות שלהם בבקרים עם החברים שלהם. זה נכון שהם נפגשים עם ילדים בעלי סט ערכים דומה, כלומר יש גם הטרוגניות - חלקם דתיים, חלקם טבעונים, חלקם ימנים, חלקם רואים ריאליטי, ולכל אחד אופי שונה, אבל יש משהו בסיסי שעובר בכולם כחוט השני, מן ערכי בסיס כאלה שהם כולם מביאים איתם לקבוצות. תוסיפו לזה שהם גם אף פעם לא בקבוצה של יותר מ-20 ילדים וכמות מדריכים יוצרת יחס הגיוני לכל קבוצה. מה שאומר שהמדריכים שמים לב לכל דבר ובעיקר לאינטראקציות והנה קיבלתם חיברות שהוא רגוע יותר וטבעי יותר מ-1200 תלמידים בבית ספר אחד.

יש משהו אחר במפגש של ילדים בחינוך ביתי יחד, יש תחושה של קבוצה מאוד מחוברת כקבוצה. במידה רבה, ולמרות שמעולם לא סבלתי מבעיות חברתיות בתקופת בית הספר, תחושת השייכות החברתית של הילדים שלי לקבוצות שלהם חזקה הרבה יותר מזו שהייתה לי כילדה. אולי זה בגלל שהדינמיקה בתוך הקבוצות האלה היא מאוד חיובית, שיתופית ומכבדת. כשטוב לך בקבוצה, הנאמנות שלך לקבוצה רק גוברת. השמחה שהילדים מפגינים כל מפגש מוכיחה שקורה כאן משהו ממש טוב ברמה האישית והחברתית של כל אחד מהילדים. אני רואה הרבה פחות מסחריות, הרבה יותר שוויון, הרבה פחות הטיות חברתיות ומגדרית. זה רק אומר שאפשר גם אחרת. 

במידה רבה אני חושבת שלמרות שהם חשופים מאוד למה שקורה בעולם והם מבינים את הורסטיליות של העולם סביב, את השוני, הקושי, עדיין יש בחיים שלהם הרבה פחות דיסוננס, יש עקביות ברורה של ערכים שמתנגשת הרבה פחות. ברגעים האלה אני תוהה אם החינוך הביתי לא יותר קל במובן הזה. מרבית ההשפעות שהם מביאים מבחוץ הן דווקא ממש טובות. מה שעוד נחמד בעיני ומהווה גם אינדיקטור שהחינוך הביתי ממש לא מנתק אותם, זה שהחברים שלהם שהולכים לבתי הספר משתפים פעולה עם העדר ההפרדה בין בנים לבנות, עם משחקים רב גילאיים שמחברים גם אחים קטנים יותר, עם העובדה שהם לא רואים תוכניות ריאליטי. להפך, מרבית החברים שלהם היו שמחים להיפגש איתם עוד הרבה יותר לולא היו להם כל כך הרבה חוגים, כלומר שהחינוך הביתי לא רק שאינו מרחיק, אלא אפילו יוצר מקור של משיכה. 

יש המון דברים שאני אוהבת בחינוך הביתי - את המשפחתיות החזקה ותחושת האחווה שיש ביניהם, את האפשרות להיות איתם, להעניק להם ילדות ארוכה יותר ותמימה יותר, את רוחב האופקים והלימודים הנמשכים כל הזמן שהם הרבה יותר מלימודים פרונטליים, ואת היכולת לחנך אותם לחשוב. הביחד הזה מאפשר לעלות על קשיים ולאט לעבוד עליהם ולהתפתח, לתת לילדים בסיס של דפוסי פעולה המעורבים בסט ערכים עקבי, הדרכה, עזרה והקשבה. זה לא פשוט, זה מצריך ערכת איזונים ובלמים שצריך לעדכן תוך כדי תנועה. זה לדעת להגביל את עצמך כהורה כי קל נורא לטעות פה. זה הגיוני שככל שאתה עושה משהו יותר זמן, הסיכוי שלך להתמקצע גדל, אבל כמוהו גם הסיכוי לטעות. אני מניחה שכל מה שכתבתי תופס על כל הורה, לא רק בחינוך ביתי. 

ואתה כל כך שקוע ביומיום ובמה שקורה בו ולמרות שאתה חושב על מה שאתה עושה ואתה מודע, עדיין יש משהו אוטומטי ביומיום. ופתאום ככה באמצע של שום מקום ובלי שום הכנה מראש הילדים שלך נותנים לך איזו הצצה מיוחדת שמראה לכם עוד יותר כמה הם בעצם כבר בשלים (לדברים מסויימים, לא באופן גורף) היום ואיך נראה האדם הבוגר שיוצא מהם. אחר כך סביר להניח שהם גם יזכירו לך איכשהו כמה הם עדיין תכל'ס קטנים וכמה עוד יש להם ללמוד. אבל זה כי הם ילדים ואני מניחה שילדים הם תמיד כאלה. אם אמא שלי קוראת את הטקסט הזה היא בטח גם מהנהנת ואומרת משהו כמו "וזה קורה גם כשהם בני 40". נראה לי שזו נקודה מצויינת לסיים את הפוסט.

יום שבת, 8 בפברואר 2014

אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.
זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 



אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת

יום שלישי, 21 בינואר 2014

כובע הוא אביזר חיוני במרוץ הסוסים באסקוט, כמו חופש ביטוי לשמאלני מתייפייף. שאלה לדוגמא במבחן עתידי בחסות משרד החינוך או סתם עוד התחנחנות של בוגדת שמאלנית?

מתוך התחשבות גרידא פירסמתי אתמול את הפוסט על אדם ורטה, המורה שמשרתו עומדת בסכנה רק משום שהוא עושה את הדבר הנכון, למרות שעוד היה לי הרבה מה להגיד. ללמדכם שאני גם יודעת קצת להתחשב, אמנם לא הרבה ולא תמיד, אבל בכל זאת. לכן, אני מתכוונת להמשיך עכשיו בנושא, ללמדכם שאני יודעת גם לא להתחשב. ידעתי אתמול שלא מיציתי את הנושא, אבל היום לאחר שעטו עלי אנשי ימין וניסו להראות לי את דו הפרצופיות שלי כמתייפייפת שמאלנית שרק יוצאת להגנת מתייפייפים כמוה, גמלה בי ההחלטה והרי לכם מספר נקודות מתומצת:

נקודה ראשונה, שאותה דווקא העליתי אתמול, אבל לא הרחבתי בה היא שאין לי בעיה שהילדה, גם הספציפית הזו החליטה שהיא איננה יכולה לדבר עם המורה והחליטה לכתוב מכתב כדי שהנושא יוכל לבוא על פיתרונו. להפך, אני חושבת שזו דרך אקטיביסטית ללחום על מה שאתה מאמין בו. אם הבנתי נכון היא פנתה בתחילה להנהלת בית הספר, שהיה (אם היה) הצעד הנכון והמתבקש, אם כי אולי הפניה הראשונה היתה צריכה להיות לרכזת השכבה. משהגיעה למסקנה שהנושא לא מטופל היא פנתה לשר החינוך - שוב זו קפיצת מדרגה די דרסטית, אך עוד ניתן לשייכה לחדוות העלומים ולאותה קנאות צעירה שיש לנער ונערה חדורי אידיאלים ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית.אני לא מצפה עדיין מתלמידת כיתת י"ב להבין את ההשלכות המעשיות שיש לצעד שכזה על למשל פרנסתה של משפחת המורה, למרות שזה לא יהיה שערורייתי לצפות שכן. הלוואי שיכולתי לפתור את זה כך, כי הרי גם אני הייתי מסוג הנערות שהתווכחו ועמדו על שלהן ולא ויתרו. אבל את הנערה הספציפית הזו אני כבר לא יכולה לפתור בזאת. א. כי באמת עושה רושם (ומאות התלמידים, התלמידים לשעבר, משפחותיהם ואנשי סגל אחרים העידו על כך גם ברשת וגם בהפגנת התמיכה היום) שהמחנך הספציפי הזה הוא בדיוק מסוג המורים המכילים ומכבדים את הפרט העומד מולם ואני מניחה שגם במקרה הספציפי הזה היא היתה מקבלת אזן קשבת. ב. לאחר שהמכתב הגיע אל חבר הכנסת לשעבר, מיכאל בן ארי, ולאחר שכותבים רבים הצליחו לחרף, לגדף ולנאץ את המורה, היא לא פנתה אל הכותבים שהציעו לו מכות ומיתות משונות ודרכים מגוונות ללמידת לקח וביקשה מהם לכבד את הדיון כדי שהוא ישאר במישור העקרוני של קבלת מגוון הדעות (הרי היא רוצה בסך הכל שיכבדו את דעתה, מה לא?), היא לא חשבה שהדיון הפך למסכת קללות מבזה, אדרבא - היא הודתה לקהל הקדוש והמנאץ כאילו היתה הזוכה החדשה בתוכנית הריאליטי "שחט את הבוגד". וכאן היא כבר איבדה אותי לגמרי ואף איבדה, מבחינתי את טיפת הלגיטימציה שהייתי מוכנה עוד לתת - כן, מתוך הרעיון האוילי שנקרא חופש ביטוי שאנו השמאלנים אוהבים לנפנף בו משל היה אביזר חיוני כמו כובע במרוץ סוסים באסקוט.

תמיד רציתי לפתוח בפיסקה באיזה משפט מפוצץ כמו "רבים שאלו אותי" אבל כאמור זה יהיה בומבסטי למדי. אבל היו מי ששאלו אותי, גם מחוץ למרחבי הרשת, אם הייתי מוכנה גם להגן על זכותו של מורה ימני לומר את משנתו בכיתה כדי להראות את מגוון הדעות ועל כך עניתי שכן. הנחתי שהשאלה הבאה תהיה ספציפית יותר, כי תמיד צריך לוודא שאנשי שמאל מבינים את הדברים לאשורם, אך מה רבה הייתה פליאתי (האמת היא שכלל לא) שבמקום לשמוע מבני שיחי (שחלקם באמת אנשים חכמים ותבוניים) שאלה בסגנון: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שזו זכותינו לבעלות על שתי גדות הירדן?" או "האם היית מוכנה שהוא יציג את הניתוח שלו מדוע לא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים?" ועל זה הייתי אומרת שבודאי שכן, אשמח גם להסביר מדוע ישראל יכולה לותר על חלקים משמעותיים ולהמשיך להיות חזקה ולהיות מסוגלת להגן על גבולותיה במקרה הצורך (הבעיה היא שלרוב במקום שיענו לי לעניין יזרקו לעברי שאני נאיבית ובזה יסיימו את הדיון). אך לא, לא נשאלתי שום שאלה מהותית, השאלות הספציפיות היו בנוסח הזה: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שכל השמאלנים בוגדים?" או "היית מוכנה שהוא יגיד שהסכם אוסלו היתה טעות ודין כל בוחשי אוסלו מיתה?" ועל זה אני שואלת - האם בזה מתמצה כל אידיאולוגית הימין? בלצרוח בגרון ניחר שהשמאל לא בסדר? כי אני מוכנה שלילד שלי יהיה מורה איש ימין (שמאל/יהודי/מוסלמי/נוצרי/ישראלי/אריתראי/גרמני/יפני/סטרייט/הומו/טראנסג'נדר/גבר/אישה וכל הגדרה אחרת, מה שבא), אם הוא ידע ליצר דיון מכבד. כי כששואלים אותי מה הבעיה שלי עם הימין, התשובה שלי המתבססת על הבדלים אידיאולוגיים ומהותיים ולא בדה-לגיטימציה של ציבור שלם שחושב אחרת. אבל אתם יודעים מה? כנראה שכאן בדיוק טמון ההבדל, חלק מהיותי שמאלנית הוא גם לדעת שיש דעות אחרות ובדמוקרטיה עלי להכיל גם אותן ואילו אצל חלקים בציבור הימני יש את הנטייה להאמין שדמוקרטיה היא הזכות שלהם לנגח כל דבר שזר. לכן, אנשי השמאל נתפסים כיפי נפש המנותקים מעם, אבל כשהעם הזה הוא מפסיק לחשוב, אני חייבת לומר שאין לי שום בעיה עם הבידול.

שמעתי אנשים רבים מסבירים שאסור למורה להביע את הדעות שלו בכיתה ואני רוצה להגיד שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שמורה צריך להביע את דעתו בכיתה. עקרונית זו אפילו מדיניותו המוצהרת של משרד החינוך (לא משנה שזה מילים לחוד ומעשים לחוד) הוא אמנם צריך לדעת לעשות זאת בתבונה ומתוך כבוד, אך הוא חייב לתלמידיו את מגוון הדעות. אני לא מצליחה להבין, אם אנשי הימין בטוחים שמה שהשמאל מציע הוא נאיביות גרידא שלא תצלח לדבר אז מדוע הם כל כך מפחדים שיבוא איזה מורה שמאלני ויראה את הצד השני? הלא אם ידעתם למלא את ילדיכם בערכים נכונים שאין עליהם עוררין, איך אתם לא סומכים על הילדים שלכם? אתם עד כדי כך לא מאמינים ביסודות העמוקים שיצקתם עד שמורה שמאלני אחד הוא זה שירעיל את הבארות של מערכת החינוך? מכלל התגובות נראה לי שהתשובה היא כן ולמען האמת זה מצער. הנקודה כאן אינה אם המורה הוא "בוגד" (וברור שבעיני הוא לא, בעיני הוא מייצג את התקווה שעוד יש באמת אנשי חינוך ראויים), מי שחושב שהוא בוגד ממילא לא יחשוב אחרת, אלא האם ראוי שמורה ידע להציג את מגוון ידע ודיעות? וברור שכן, כי איך יוכל ילד לפתח את עמדתו לדברים אם עולמו לא יהיה רחב? זו מהות החינוך. עבודה קשה מוטלת על כתפיהם של המורים (בעיקר במקצועות ההומאניים ובפרט באזרחות) ולמחנכים בעיקר בתיכונים היום, האוירה הציבורית היא כל כך חסרת סבלנות ורבים מהתלמידים באמת לא יודעים הרבה אבל הם מגיעים עם המון הבחנות ברורות שבערך לא נשענות על כלום שמראש לכל מורה שנכנס לכיתה לא ממש קל, אבל בנושאי היום ובכל הקשור למדינת ישראל המצב הרבה יותר גרוע. כשלמדתי לתעודת הוראה, מרכזת נושא האזרחות דיברה איתנו בנושא וסיפרה על הקשיים האובייקטיביים, אבל היא אמרה אם הצלחת להעביר את המורכבות של הנושא ולו לתלמיד אחד לא עבדת לשווא. העובדה שתלמידים, המזהים את עצמם כבעלי אוריינטציה ימנית, באו להגן על המורה שלהם היום היא ההוכחה שיש פה מישהו שעושה את העבודה שלו נכון. מהותו של החינוך היא ליצור בני אדם חושבים, בני אדם שיכולים לכבד את השונה, שמבינים את מהותה של הדמוקרטיה ושבריריותה ושהם יודעים שזה בידיים שלהם. אנשים שמצליחים להוציא מתחת ידם תלמידים כאלה הם אנשים שמקומם במערכת כי הם אלה שיביאו את השינוי. וכשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת למהפך פוליטי, אלא בעיקר לקבלת שיח של שוויון והכלה ולא לשיח טוקבקיסטים מלוכלך. יחי ההבדל הקטן

יום שבת, 12 באוקטובר 2013

התקוה - פוסט על שקט ולא דיון באתנוצנטריות שבסמלים הלאומיים שלנו

זה לא שאני משלה את עצמי שנכנסתם אתמול שוב ושוב לבלוג שלי ולא יכולתם להכיל את האכזבה שבגילוי שבעצם לא פרסמתי דבר. אבל אני מרגישה שאני חייבת לכם שתי התנצלויות, האחת על שלא כתבתי והשנייה שההסבר הוא כל כך פרוזאי - בעיות חיבור לרשת. ועמכם הסליחה על שלא היה בי הכוח לתקתק על הטלפון או להתחיל למצוא פתרונות חיבור יצירתיים. היום גיליתי שהבעיה בנתב האלחוטי. בן הזוג ישן ועם יד על הלב זו בטח לא סיבה טובה להעיר אותו, שנים אני לא מעירה אותו בגלל הילדים אז לשבור מסורת בגלל נתב אחד?! אני יותר מוצלחת מבחירה מיותרת שכזו. מה גם שלהעיר אותו בוודאי יהיה ארוך יותר מלהמתין לנציג שירות. אז זהו שלא. משנואשתי מההמתנה הארוכה לטכנאי החרום של HOT, החלטתי על role play פראי בו הפכתי לטכנאי. הדלקתי וכיביתי ולחצתי על כפתורים בהמון כוונה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת ומתקתקת בחדר הלימודים על המחשב של הילדים. הטכנולוגיה הרימה ראשה, ובמסגרת היא (האדם) תשופךְ ראש ואת (הטכנולוגיה) תשופנה עקב (הומאז' לבראשית ג', טו') - ניצחה הטכנולוגיה. ואני יושבת בעקבים מורמים ולגמרי לא נוח לי. 

בסלון משחקים 5 ילדים והם עושים רעש מחפיר, אני מנסה לקבור את עצמי עמוק בתוך החדר ולהיכנס לטראנס מדיטטיבי שיהפוך את צעקותיהם לרעש לבן, אבל אני לא עושה מדיטציה וייתכן שזו סיבה טובה לעובדה שעדיין צעקות הגיל שלהם מדקרות את ראשי כמו אלפי מחטים. היה פסל כזה בפסטיבל הפסלים החיים - אישה מאופרת בלבן חיוור עם פסי רשת על פניה ובכל נקודת מפגש היה "תקוע" מסמר. אז ככה. לגמרי. ניגשתי, הסברתי, איימתי, לקחתי נשימה ועוד נשימה ועוד נשימה, הריאות שלי כרגע רוויות אך לצעקות עוד לא בא פתרון. אחרי ההסבר האחרון שלווה בהרבה מילות אהבה שהחליפו את הנאצות שהדהדו לי בראש, נראה לי שהדציבלים ירדו, זה או זה או שאחוזי השמיעה שלי ירדו משמעותית. כך או כך זה עובד יחסית, בעיקר אם אתה מגיע ללא ציפיות. 

בוודאי התחלתם לשמוע את מנגינת הרקע - הכינורות מייללים בתוגה, קורעים את מיתרי הלב, עכשיו לפס הקול מצטרפת תמונה של הגיבורה המותשת בתנאים לא תנאים מתקתקת באצבעות דוויית על מחשב נייח, מתעלה על צווחות הילדים ובליבה משימה אחת - להמשיך ולכתוב. ועכשיו שהבנתם את המצב לאשורו, הסתיים שלב ההקדמה המפרכת. לצערי זה גם היה השלב בו נגמר זמן המסך לילדים ולכן, למרות שלא הבחנתם בזה, עברו למעשה מספר שעות.

אני עדיין בחדר הלימודים אבל בבית יש שקט מוחלט. החתול - ישן. התוכית על ביציה הבלתי מופרות - דוגרת. והילדים על אביהם ומכוניתנו בדרכם להרעיש בשדות אחרים, אלה הידועים גם בשמם השני - ביתם של סבתא וסבא. בתוך השקט של עכשיו אני פתאום שמה לב ש: א. הכיסא נמצא נורא עקום ביחס למקלדת ואין לי מושג קלוש איך לבכורי נוח לשבת כך מול המחשב. ב. יש לי הרבה מאוד שקט כדי לכתוב על רעש כי כל מה שקראתם עד עכשיו נועד להוביל אתכם בדיוק לזה.

שמתם לב כמה רעש הילדים שלנו עושים? אפילו כשהם נורא שקטים הם עושים המון רעש. משום מה יש להם את היכולת הזו לדבר בקול רם גם כשהפה שלהם נמצא ברדיוס של מקסימום 15 ס"מ מהאוזן של המקשיב. חברה, אחת מהאימהות המופת שמלוות אותי, באקט לא רגיל של וידוי קורע לב סיפרה לי לא מזמן שהיא העבירה ארוחת ערב שלמה עם אטמי אוזניים והיא עדיין שמעה את כולם ולה יש חמישה. לא ברור לי למה אבל הם כל הזמן צועקים. כשאמרתי את זה לחברה היא צחקה עלי ואמרה לי שבהשוואה לשלה הילדים שלי שקטים וחרישיים כמו ינשופים. זה אולי נכון אבל ממש לא משנה לי מה עושים ילדים של אחרים. אני אוהבת את הילדים שלי בדיוק כמו שהם והם נפלאים בעיניי, אבל למה, הו למה הם לא יכולים להיות רק עוד קצת יותר שקטים? לא לדבר פחות, לא לשנות דבר רק להוריד את הכפתור הפנימי של הווליום. זה הכל. זה לא ממש מוגזם לבקש, נכון? 

אז אמרו לי שזה תלוי, כמובן, בדוגמא ההורית ולכן התחלתי לדבר יותר בשקט. בנזוגי לא היה צריך לעשות שום דבר כי הוא תמיד (טוב, כמעט תמיד) מדבר ממש בשקט. במסגרת ניסוי וטעייה זה לא עבד, אבל אני עדיין משתדלת. למרות המאמץ, ייתכן שבעקבות הירידה בשמיעה אני מדברת חזק יותר, אומרים שזה מה שקורה בדרך כלל. אז להבא, שתדעו, אם אני מדברת חזק זה רק אומר שאני כבר לא ממש שומעת. רחמים בבקשה. אחר כך פצחתי בניסיונות להסב את תשומת ליבם לנושא או לבקש יפה שידברו יותר בשקט. מכירים את שיטת שתי השניות? זה עובד לשתי שניות בערך ואחר כך זה עובר לנצח, כלומר עד הפעם הבאה בעצם. אז זה לא ממש עובד, או שזה עובד כמו כוסות רוח למת, שזה תיאור די ממצה.

אין לי יותר רעיונות כיצד לשנות את זה. ככל הנראה אצטרך להסתפק  בדבר היחיד שעוד נותר לי - הכוח שמייחד את הרוח האנושית, חלומו של האדם הער, מה שמתעורר גם כשאפסו כל הסיכויים, מה שלחיות בלעדיו זה למות, הדבר היחיד שלא השתחרר עם פתיחת תיבת פנדורה, האחות הרחמניה של הצער - התקוה. התקוה שאם אמשיך כך עוד כמה שנים, הם עוד ידברו בשקט היא המועדפת עלי. קיימות כמובן אפשרויות נוספות - שאחוזי השמיעה ידרדרו עד שצעקותיהם ידמו לי כלחשושים מנומסים של קהל אירופאי באופרה בזמן ההפסקה במזנון, בתנאי שזה לא בבוואריה ואין בירה (אבל ששמעתי שבברלין יש אחלה קונצרטים - אפרופו לפיד. מי דיבר עליו בכלל?). יש אפשרות שאצטרך מכשיר שמיעה ואז המושג שמיעה סלקטיבית מקבל משנה תוקף. ויש את התקווה שנראית לי בלתי מושגת עכשיו והיא שהם באמת ידברו בשקט. הכצעקתה? יש לקוות שכן.