השבוע האחרון שהיה שבוע של עבודה בקצב בלתי אפשרי, ניסיון להספיק הכל ועוד קצת, לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי ללא הורדת רף איכות הביצועים. המחיר היה בעיקר שעות שינה, אבל חשוב מזה העדר זמן לכתיבה שאיננה מקצועית. בבטן מלאה בנושאים פוליטיים התיישבתי לכתוב אחרי שהורדתי את בנהזוג בשדה התעופה בדרך לנסיעת עסקים, סיימתי את כל העבודה להיום ודאגתי שכל צרכיהם של הדרדקים מסופקים ואיבטחתי לעצמי זמן כתיבה. עם הקפה והלפטופ ובועת השקט החצי עבירה שיצרתי לעצמי, לקחתי לעצמי את הזמן לנשום והבנתי שאני צריכה לפרוק. לפוסט הזה אין ברירה אלא להיות אישי.
החינוך הביתי והעבודה, על כל המשתמע מהם, מחייבים ריכוז מקסימלי בכאן ובעכשיו כדי להספיק ולתמרן בהצלחה בין שניהם.החדירה שלהם האחד לתוך השני היא בלתי נמנעת ולא משנה עד כמה אני מנסה למדר בין השניים. יש משהו יותר ממאתגר בלהתמודד בבעיה בעבודה בזמן שצריך לעזור לאחד עם עבודה על קפקא, ותוך כדי לארגן ילדה לשיעור בלט ורגע להכין איזה משהו לאכול לאחר. האתגר נעשה גדול יותר כאשר בשתי המערכות יש לחץ בו זמני ובשתיהן יש צורך לגייס סבלנות וכושר המצאה כדי לפתור את הבעיות ולא לתת להן להתערבב ולזלוג - מה שכמובן מייצר פוטנציאל (אתם לא מצפים שאכתוב יוכלה - כן זו המילה בעברית) נפץ בעל נזק היקפי מורחב.
זה יוצר מצב שבו אין ממש מקום לעצור על דברים שאינם רלוונטיים להתקדמות בשני הצירים האלה. כל דבר אחר נדחק הצידה ועימו גם ההתמודדות איתו, היא נדחית למועד מאוחר בו אפשר יהיה לתת לזה תשומת לב. זה קצת בעייתי כיון שזה מצמצם מאוד את היכולת שלי להיות חברותית ולתת תשומת לב, עם זאת זה פותר חיכוכים קטנים שאם היה לי זמן קרוב לוודאי הייתי מתעכבת עליהם. זה אומר שאין זמן לייצר דרמה כזו או אחרת על צרימות, לא שחלילה אני מכניסה את עצמי מרצון לקבוצת הטיפוסים הדרמתיים.
ההרחקה המתבקשת בזמן הטיפול של דברים שאינם קריטיים ברמה היומיומית יוצרת נקודת מבט טובה. יותר מזה, מאפשרת הסקת מסקנות טובה יותר, פחות נשלטת על ידי רגשות. ברור שזה מאוד כוללני וזה תלוי באירוע עצמו, ויש כמובן אירועים שאין ברירה אלא להגיב עליהם בזמן אמת, אולם הימנעות מתגובה לאירוע בעת התרחשותו, כשאפשר ואחרי כל ההסתייגויות שהוספתי ולא הוספתי, מאפשרת מנעד התנהגותי רחב והרבה יותר בריא. שמתי לב לזה כי אנשים שפעם נטו לעצבן אותי בהתנהגותם, לא שינו התנהגות, זו אני שהפסקתי להתייחס כי אין לי ממש זמן לזה ופתאום התפנה לי הרבה זמן ומקום (שמיד התמלא בעבודה וילדים).
אני לא ממציאה את הגלגל - ניתוק של זמן ובמידה רבה גם של רגש הופך את ההתמודדות לקלה הרבה יותר ולפעמים אפילו מאיין אותה. מהמורות קטנות, שלו היה לך זמן להתייחס אליהן, היו הופכות לבור, שלא לדבר על תהום, מאבדות את משמעותן. אני מתרגלת את זה כרגע במרבית תחומי החיים. אבל לא משנה כמה אנחנו מנסים לתרגל דברים להכרח יש דרך משלו. כשמשהו מכעיס אותי או מעליב אותי ואין לי זמן להתייחס אליו, ברגע שאתפנה לחשוב עליו שוב, אם בכלל, אני אשים לב שפתאום זה כבר לא כל כך חשוב. כלומר כן, ברגע ההתרחשות הפגיעה או העצבים גדולים, אבל ההכרח של לא להתייחס לא מאפשר להתעכב על ההתנהגויות האלה. ההתייחסות אליהם בדיעבד מגמדת אותם, אולי כי באיזשהו מקום בעצם כבר המשכת הלאה, אז למה לחזור לאחור?
זה הביא אותי לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שזה כלל מעולה ביחסי אנוש, אבל יותר מזה כלל מצוין ליחסים עם הילדים. ומה זה אומר? ובכן, התגובה שלנו לילדים היא לרוב מיידית, זה די מוכתב מסוג הקשר. כלומר כשהילדים רבים ביניהם, אני לא רואה אותנו אומרים "תנו לי לחזור אליכם בנושא, בינתיים תפסיקו". אנחנו מיד מגיבים אליהם, בין אם באופן חיובי ובין אם באופן שלילי. העניין הוא שלתגובה שלנו לילדים אמורים להיות שני צדדים: אחד תגובה מיידית לאירוע, השניה היא הלקח הנלמד או שאולי נקרא לו חינוך/הכוונה.
הבעיה פחות חריפה במצבים חיוביים, אבל מה קורה דווקא בזמן של לחץ או עצבים? ובכן, דווקא אז אנחנו נוטים לשכוח את שני ההבטים שיש להתנהגות שלנו. אנחנו מונעים מהצורך לסיים את הבעיה ולא תמיד מבינים שהדרך לסיים את הבעיה היא דרך למידה שתביא בסופו של דבר (גם אם באופן איטי עד כאב) לשנוי בהתנהגות של הילד. זאת אומרת שהפעולה צריכה להתחלק לשני שלבים: אחד להפסיק את מה שזה לא יהיה שדורש התייחסות; השני, ליצור מצב שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה ולתת לילד כלים לעשות את זה בעצמו.
איך מפסיקים? ובכן זו החלטה אישית, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפסיקה מריבה בין הילדים על ידי כניסה למטבח, שליפת סיר ותיפוף עליו כדי להסיט את תשומת הלב לדוגמא. אם כי במחשבה שניה, יש פה אחלה קטע. ברור יש צורך בסמכות הורית, שאגב לא נקנית בצעקות, להפך. שמתי לב שאני לרוב מדברת המון בניסיון להפסיק מצבים בעייתיים בין הילדים ושמתי לב שאני גם לפעמים נעשית עצבנית בגלל אינטראקציות שלהם. זה בטוח פוגם בחוש השיפוט שלי באשר לדרך הנכונה לטפל בזה, זה בטח לא מאפשר להם לשמוע את כל המלל או להפיק מזה תובנות. כשאני לא מטפלת בזה נכון קורים הרבה דברים, אבל מה שבעיקר קורה הוא שאני דנה אותם ואותי לחזרה בלתי נמנעת על אותה טעות שוב ושוב.
וזה באמת קטע כזה. כי הורה היה רוצה להאמין שהילדים הנבונים שלו קלטו שההתנהגות הזו לא בסדר ומעכשיו ימנעו ממנה, לפחות כדי להמנע מכעסו של ההורה. רק שזו לא באמת סיבה לשינוי התנהגות, בטח לא לעומק. ותכל'ס זו התנהגות מאוד מעצבנת. אז למה הילדים לא לומדים וממשיכים לחזור על התנהגויות? אני מניחה שזה נובע מהמון סיבות ואני בטח לא פסיכולוגית ילדים. אבל עלה בדעתי שרק להגיד להם שמשהו הוא לא טוב זה לא ממש עוזר, גם להסביר להם למה זה לא עוזר כי את מבקשת מהם לאמץ את זוית הראיה שלך, אבל בעוד שהוא מסוגלים לקבל אותה, הם לא מטמיעים אותה, היא לרוב מתנגשת בזוית הראיה שלהם.
השיטה החדשה שלי היא להפסיק ולהתרחק. כלומר לא בהכרח להתרחק מהם. אלא להפסיק את הבעיה, לקצר בשיחה (טוב, זה משהו שאני מתרגלת שנים והוא לא קל לשכמותי) ובעיקר להידבק להנחיות מעשיות - מה לא בסדר ואיך כדאי היה לעשות אחרת. שיחות אחרות על התנהגות אפשר לעשות במועד מאוחר יותר אם ממש מוכרחים, אגב אחרי שעובר הזמן ממש לא מתחשק לחזור לזה, אז זה בערך כמו להרוג שתי ציפורים במכה אחת. ויותר מזה, מתן כלים אופרטיביים לילדים מקל עליך את משימת החינוך - זה נותן להם משהו להיאחז בו כדי לשנות או להתחיל לייצר שינוי וזה בעיקר מגביל מבחינת מלל.
כמו כל דבר זה לוקח המון זמן וסבלנות, אבל בניתוק הזה יש משהו מאוד מרגיע. זו לא התעלמות, זו דרך מלאכותית למסגר דברים, לתחם אותם. בעיניי זה צורך שלי לא לאבד את מוקד הכוח שלי, אם אני מטפלת בבעיה כשאני כועסת או לחוצה או נעלבת לרוב הטיפול שלי יהיה יותר טוב. זה לא עושה אותי אדם פחות רגיש, הכלים האלה מאפשרים לי להרגיש יותר, להיות מאוזנת ולהרגיש בשליטה. התנהגות שהיא כולה רגשית ללא ראציונלאליות היא כנראה משהו שאני לפחות לא מסוגלת לו. התנהגות שהיא רק רגשית או מיידית היא לרוב משהו שמשנה לי את מרכז הכובד. אני חייבת לאזן, לאזן אומר לקחת את הזמן ולשנות את הפרספקטיבה לרגעים שבהם אני יכולה להעריך את התמונה בכללותה.
דברים שנראים נוראיים באותו הרגע לא באמת כאלה לרוב, לכן הזמן כפוי ככל שיהיה הוא הסיכה שמפוצצת אותם ומחזירה אותם לגודלם הטבעי. מעבר לזה שברגעים של לחץ או התרגשות קיימת נטייה טבעית להגזים בתגובות. הגזמה בתגובות היא בוודאי לא בריאה, על אחת כמה וכמה עם הילדים. אז זהו, מסתבר שכוח פנימי הוא תוצאה של מרחק וזמן, אבל הי אינשטיין כבר פחות או יותר אמר את זה קודם.
החינוך הביתי והעבודה, על כל המשתמע מהם, מחייבים ריכוז מקסימלי בכאן ובעכשיו כדי להספיק ולתמרן בהצלחה בין שניהם.החדירה שלהם האחד לתוך השני היא בלתי נמנעת ולא משנה עד כמה אני מנסה למדר בין השניים. יש משהו יותר ממאתגר בלהתמודד בבעיה בעבודה בזמן שצריך לעזור לאחד עם עבודה על קפקא, ותוך כדי לארגן ילדה לשיעור בלט ורגע להכין איזה משהו לאכול לאחר. האתגר נעשה גדול יותר כאשר בשתי המערכות יש לחץ בו זמני ובשתיהן יש צורך לגייס סבלנות וכושר המצאה כדי לפתור את הבעיות ולא לתת להן להתערבב ולזלוג - מה שכמובן מייצר פוטנציאל (אתם לא מצפים שאכתוב יוכלה - כן זו המילה בעברית) נפץ בעל נזק היקפי מורחב.
זה יוצר מצב שבו אין ממש מקום לעצור על דברים שאינם רלוונטיים להתקדמות בשני הצירים האלה. כל דבר אחר נדחק הצידה ועימו גם ההתמודדות איתו, היא נדחית למועד מאוחר בו אפשר יהיה לתת לזה תשומת לב. זה קצת בעייתי כיון שזה מצמצם מאוד את היכולת שלי להיות חברותית ולתת תשומת לב, עם זאת זה פותר חיכוכים קטנים שאם היה לי זמן קרוב לוודאי הייתי מתעכבת עליהם. זה אומר שאין זמן לייצר דרמה כזו או אחרת על צרימות, לא שחלילה אני מכניסה את עצמי מרצון לקבוצת הטיפוסים הדרמתיים.
ההרחקה המתבקשת בזמן הטיפול של דברים שאינם קריטיים ברמה היומיומית יוצרת נקודת מבט טובה. יותר מזה, מאפשרת הסקת מסקנות טובה יותר, פחות נשלטת על ידי רגשות. ברור שזה מאוד כוללני וזה תלוי באירוע עצמו, ויש כמובן אירועים שאין ברירה אלא להגיב עליהם בזמן אמת, אולם הימנעות מתגובה לאירוע בעת התרחשותו, כשאפשר ואחרי כל ההסתייגויות שהוספתי ולא הוספתי, מאפשרת מנעד התנהגותי רחב והרבה יותר בריא. שמתי לב לזה כי אנשים שפעם נטו לעצבן אותי בהתנהגותם, לא שינו התנהגות, זו אני שהפסקתי להתייחס כי אין לי ממש זמן לזה ופתאום התפנה לי הרבה זמן ומקום (שמיד התמלא בעבודה וילדים).
אני לא ממציאה את הגלגל - ניתוק של זמן ובמידה רבה גם של רגש הופך את ההתמודדות לקלה הרבה יותר ולפעמים אפילו מאיין אותה. מהמורות קטנות, שלו היה לך זמן להתייחס אליהן, היו הופכות לבור, שלא לדבר על תהום, מאבדות את משמעותן. אני מתרגלת את זה כרגע במרבית תחומי החיים. אבל לא משנה כמה אנחנו מנסים לתרגל דברים להכרח יש דרך משלו. כשמשהו מכעיס אותי או מעליב אותי ואין לי זמן להתייחס אליו, ברגע שאתפנה לחשוב עליו שוב, אם בכלל, אני אשים לב שפתאום זה כבר לא כל כך חשוב. כלומר כן, ברגע ההתרחשות הפגיעה או העצבים גדולים, אבל ההכרח של לא להתייחס לא מאפשר להתעכב על ההתנהגויות האלה. ההתייחסות אליהם בדיעבד מגמדת אותם, אולי כי באיזשהו מקום בעצם כבר המשכת הלאה, אז למה לחזור לאחור?
זה הביא אותי לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שזה כלל מעולה ביחסי אנוש, אבל יותר מזה כלל מצוין ליחסים עם הילדים. ומה זה אומר? ובכן, התגובה שלנו לילדים היא לרוב מיידית, זה די מוכתב מסוג הקשר. כלומר כשהילדים רבים ביניהם, אני לא רואה אותנו אומרים "תנו לי לחזור אליכם בנושא, בינתיים תפסיקו". אנחנו מיד מגיבים אליהם, בין אם באופן חיובי ובין אם באופן שלילי. העניין הוא שלתגובה שלנו לילדים אמורים להיות שני צדדים: אחד תגובה מיידית לאירוע, השניה היא הלקח הנלמד או שאולי נקרא לו חינוך/הכוונה.
הבעיה פחות חריפה במצבים חיוביים, אבל מה קורה דווקא בזמן של לחץ או עצבים? ובכן, דווקא אז אנחנו נוטים לשכוח את שני ההבטים שיש להתנהגות שלנו. אנחנו מונעים מהצורך לסיים את הבעיה ולא תמיד מבינים שהדרך לסיים את הבעיה היא דרך למידה שתביא בסופו של דבר (גם אם באופן איטי עד כאב) לשנוי בהתנהגות של הילד. זאת אומרת שהפעולה צריכה להתחלק לשני שלבים: אחד להפסיק את מה שזה לא יהיה שדורש התייחסות; השני, ליצור מצב שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה ולתת לילד כלים לעשות את זה בעצמו.
איך מפסיקים? ובכן זו החלטה אישית, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפסיקה מריבה בין הילדים על ידי כניסה למטבח, שליפת סיר ותיפוף עליו כדי להסיט את תשומת הלב לדוגמא. אם כי במחשבה שניה, יש פה אחלה קטע. ברור יש צורך בסמכות הורית, שאגב לא נקנית בצעקות, להפך. שמתי לב שאני לרוב מדברת המון בניסיון להפסיק מצבים בעייתיים בין הילדים ושמתי לב שאני גם לפעמים נעשית עצבנית בגלל אינטראקציות שלהם. זה בטוח פוגם בחוש השיפוט שלי באשר לדרך הנכונה לטפל בזה, זה בטח לא מאפשר להם לשמוע את כל המלל או להפיק מזה תובנות. כשאני לא מטפלת בזה נכון קורים הרבה דברים, אבל מה שבעיקר קורה הוא שאני דנה אותם ואותי לחזרה בלתי נמנעת על אותה טעות שוב ושוב.
וזה באמת קטע כזה. כי הורה היה רוצה להאמין שהילדים הנבונים שלו קלטו שההתנהגות הזו לא בסדר ומעכשיו ימנעו ממנה, לפחות כדי להמנע מכעסו של ההורה. רק שזו לא באמת סיבה לשינוי התנהגות, בטח לא לעומק. ותכל'ס זו התנהגות מאוד מעצבנת. אז למה הילדים לא לומדים וממשיכים לחזור על התנהגויות? אני מניחה שזה נובע מהמון סיבות ואני בטח לא פסיכולוגית ילדים. אבל עלה בדעתי שרק להגיד להם שמשהו הוא לא טוב זה לא ממש עוזר, גם להסביר להם למה זה לא עוזר כי את מבקשת מהם לאמץ את זוית הראיה שלך, אבל בעוד שהוא מסוגלים לקבל אותה, הם לא מטמיעים אותה, היא לרוב מתנגשת בזוית הראיה שלהם.
השיטה החדשה שלי היא להפסיק ולהתרחק. כלומר לא בהכרח להתרחק מהם. אלא להפסיק את הבעיה, לקצר בשיחה (טוב, זה משהו שאני מתרגלת שנים והוא לא קל לשכמותי) ובעיקר להידבק להנחיות מעשיות - מה לא בסדר ואיך כדאי היה לעשות אחרת. שיחות אחרות על התנהגות אפשר לעשות במועד מאוחר יותר אם ממש מוכרחים, אגב אחרי שעובר הזמן ממש לא מתחשק לחזור לזה, אז זה בערך כמו להרוג שתי ציפורים במכה אחת. ויותר מזה, מתן כלים אופרטיביים לילדים מקל עליך את משימת החינוך - זה נותן להם משהו להיאחז בו כדי לשנות או להתחיל לייצר שינוי וזה בעיקר מגביל מבחינת מלל.
כמו כל דבר זה לוקח המון זמן וסבלנות, אבל בניתוק הזה יש משהו מאוד מרגיע. זו לא התעלמות, זו דרך מלאכותית למסגר דברים, לתחם אותם. בעיניי זה צורך שלי לא לאבד את מוקד הכוח שלי, אם אני מטפלת בבעיה כשאני כועסת או לחוצה או נעלבת לרוב הטיפול שלי יהיה יותר טוב. זה לא עושה אותי אדם פחות רגיש, הכלים האלה מאפשרים לי להרגיש יותר, להיות מאוזנת ולהרגיש בשליטה. התנהגות שהיא כולה רגשית ללא ראציונלאליות היא כנראה משהו שאני לפחות לא מסוגלת לו. התנהגות שהיא רק רגשית או מיידית היא לרוב משהו שמשנה לי את מרכז הכובד. אני חייבת לאזן, לאזן אומר לקחת את הזמן ולשנות את הפרספקטיבה לרגעים שבהם אני יכולה להעריך את התמונה בכללותה.
דברים שנראים נוראיים באותו הרגע לא באמת כאלה לרוב, לכן הזמן כפוי ככל שיהיה הוא הסיכה שמפוצצת אותם ומחזירה אותם לגודלם הטבעי. מעבר לזה שברגעים של לחץ או התרגשות קיימת נטייה טבעית להגזים בתגובות. הגזמה בתגובות היא בוודאי לא בריאה, על אחת כמה וכמה עם הילדים. אז זהו, מסתבר שכוח פנימי הוא תוצאה של מרחק וזמן, אבל הי אינשטיין כבר פחות או יותר אמר את זה קודם.
