חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות הורות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הורות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 ביולי 2016

ה-wifi בשדה השיפון

הבכור חגג בר מצווה. זה לא בא בהפתעה, את השינויים אני רואה כל יום. אבל ברצף החיים המטורף, תובנות מגיעות בקרעי מחשבה ולעיתים נדרש לעצור רגע, לאסוף אותם יחד ולהתחיל להטליא למשהו קוהרנטי יותר, לתובנה או תובנות שיאפשרו עוד פרק זמן של קרעי תובנות שיזדקקו להטלאה.

תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.

הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד. 

כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם. 

ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה. 

אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות. 

העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.

לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.

הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים. 

זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם. 

הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.

גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב. 

יום שישי, 19 בפברואר 2016

נקודת שיוך - פוסט הורי

הוא צעק והשתולל ויכולתי לראות שהוא מסתבך עם עצמו, לא משנה מה הצעתי, זה היה לא טוב. הוא החליט ללכת לחדר והדלת נטרקה. הסתכלתי על עצמי. יושבת במסדרון הכניסה לבית וגיליתי להפתעתי שאני לגמרי רגועה, כל המאמץ שהשקעתי בלהישאר רגועה ולא להיגרר לסערת הרוחות שלו, הביא עימו שלווה אמיתית. אבל את הסערה שמאחורי הדלת הסגורה שבקצה המסדרון השני יכולתי להרגיש. דפקתי בדלת ונכנסתי. התיישבתי על קצה המיטה ואמרתי: לא באתי לדבר. משפט אחד ודי - כשהייתי בגיל שלך בערך, היו רגעים שנורא כעסתי אפילו בלי לדעת למה וכל מה שרציתי זה שיגידו לי שהכל בסדר ושאוהבים אותי. זה מה שבאתי לומר - הכל בסדר ואני אוהבת אותך". התכוונתי לצאת, אבל כבר תפסו אותי בחיבוק.

זה לא תמיד עובד. קל נורא להתעצבן על בני נוער שמתעצבנים כמעט מכל דבר, צועקים, מחמיצים פנים וממלמלים מיני מילמולים מתחת לפלומת השפם, או סתם מתחת לאף, ובכלל רק רוצים להימלט לסמארטפון שלהם בשקט. למעשה זה הכי קל, כי לרוב הם סתם מעוצבנים ואין קשר בין העצבים שלהם למשהו ספציפי שקרה או שיש לך עליו איזושהי אחריות, לבד מסיבה נסיבתית התלויה בעובדה שאתה ההורה שלו/ה. זה מתסכל, אבל אנחנו לא נוטים ממש לראות את זה. בעיני זה בגלל שאי שם בתוכנו, אנחנו מתייחסים להבדל בין ההתנהגות שלנו כהורים להתנהגות של ההורים שלנו כשאנחנו היינו בני נוער. מבחינים בין החוויה שלהם והחוויה שלה. מכיון שלרוב ההשוואה הלא אובייקטיבית הזו מסתיימת בזה שאנחנו, לפחות לדעתנו, הורים טובים יותר משהיו הורינו, הרי שהנה לנו ההוכחה הניצחת, שהילד שלנו באמת לא מבין עד כמה טוב לו. 

עם הגישה הזו יש די הרבה בעיות, הבעיה העיקרית היא שזה עובד רק עלינו ואנחנו שוכחים שהילד שלנו בכלל לא מודע להשוואה. זה די טבעי שילד שלא מכיר דרך אחרת לא יהיה אסיר תודה שהוא מקבל יחס שהוא לא חווה בעצמו. כל נקודת הייחוס שלו היא אחרת משלנו, כי נקודת הייחוס שלנו נעוצה בדור אחד אחורה והילד הספיציפי הזה אין לו חלק בה. כל דור נוטה לייחס לילדים שלו פריבילגיות שלא היו קיימות כשהוא היה צעיר ובאיזושהי צורה לא מודעת אנחנו רוצים שהילד שלנו יכיר לנו על זה טובה. זה לא עובד ככה, זה רק מתסכל, כי זה לא שאנחנו לא צודקים, במידה רבה אנחנו כנראה כן, זה רק לא רלוונטי.

הבעיה עם זה שזה יוצר תחושה מעט צדקנית "של אני עשיתי כזה שינוי, למה זה מגיע לי", אולי זה נכון, אולי זה בעצם גם מה שההורים שלנו חשבו. אלא שההתנהלות ההורית השונה ותלויית הדור אינה חלק מהתפיסה של הילדים שלנו ולא צריכה להיות, בטח לא בגיל צעיר בו הם רואים את הכאן והעכשיו והוא לא עניין של השוואה. הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה, היא לא לבחון איפה אנחנו צודקים, אלא איזה דפוסים צריך לתקן, אילו כלים אנחנו צריכים כדי לעזור להם לצלוח את גיל ההתבגרות בכמה שפחות חיכוכים ומתוך רצון להפוך את זה לחוויה מעצימה. בסך הכל לא ניתן לעצור את הפיכתם לאדם בוגר, צריך לזכור שהתפקיד שלנו הוא חינוכי ונועד לתמוך, להכווין ולייצר שינוי לא דרך עימותים וקריאה לצדק ולהוקרה אלא דרך הקשבה ועבודה הדדית. שיתוף פעולה מצידם לא יגיע כי אנחנו צודקים, אלא כי אנחנו מושיטים להם יד.

אחד הדברים שהשפיעו עליי בנושא הזה הוא ההבנה די מהר לתוך ההורות שבחוץ הצאצאים נתפסים כ"ילדים שלי", אך למעשה מושא השייכות הפוך - זו אני אמא שלהם. קל, טבעי ונעים לאמץ אותם אלינו למלמל "את/ה שלי", אך למעשה בכך אנחנו מסרסים במקצת את העצמאות שלהם. להביא לילדים לעולם זו החלטה שלנו והיא כידוע החלק הקל, סוג ההורים שאנחנו רוצים להיות היא החלטה שבצידה עבודה קשה. אם נתייחס לתקופת הילדות וההתבגרות של הילדים שלנו כתקופה של פיקדון, ולא מתוך אדנות של שיוך, יהיה לנו קל יותר להתייחס אליהם. כאשר אנחנו רואים בהם המשך של עצמנו, אנחנו גם לא חוסכים מהם חלק מהביקורת העצמית שמופנית אליהם במקום לאחראים האמיתיים. אנחנו.

השינוי הזה הוא מעבר לשינוי מילולי, הוא תודעתי ולכן בכוחו ליצר פרקטיקה חיובית יותר בהורות היומיומית. הורות היא הרבה מעבר לתנאים שאנחנו מעניקים לילדינו, היא גם נמדדת במוכנות שלנו לשבור דפוסים על מנת לייצר משהו טוב יותר. אין כאן מתכון, יש כאן יחסי אנוש פשוטים, אין סיבה לסבך את זה ובניגוד למערכות יחסים אחרות המפתחות בידיים שלנו, ההורים. זה מתחיל במשפט פשוט וטבעי: אני ההורה שלך, ואני כאן עבורך. אולי אנחנו נותנים יותר מהורינו, אבל גם כל המציאות שמסביב השתנתה ואין מקום להשוואה. מה שיכול להיות זה שהילדים שלנו, כמו כל ילד בכל שלב בהיסטוריה, רק רוצים שניקח את הזמן להכיר אותם, להבין אותם ולהיות איתם. זה משהו שכל מבוגר זוכר שהוא רצה כילד ולא תמיד זוכר לתת כמבוגר. כשאתה מגדיר את עצמך קודם כל כהורה שלו, אתה זוכר שכל האחריות מוטלת עליך וזה משהו שחיוני לזכור. 

יום שלישי, 15 בספטמבר 2015

הורות מחייבת שינוי בהגדרות

שיחה ששמעתי היום ועצרתי את עצמי מלהתפרץ אליה היתה בין אמא ותיקה לתינוק בן 8 חודשים לאמא צעירה לתינוק בן 6 חודשים. תמצית השיחה היתה ברורה האמא הותיקה הסבירה לצעירה שההתנהלות שלה היא התנהלות פושעת שתיצור בעיות אישיות, זוגיות ומשפחתיות ושלא לדבר על ההשפעה על הילד, שהיא היתה מסבירה אבל היא לא רוצה להטיף.

מה פשעה של האמא הצעירה? ובכן היא ניגשת לתינוק שלה בכל פעם שהוא בוכה. כן, כן, התנהלות בלתי אנושית שאם אפשר, היה כדאי ככל הנראה לדון אותה לסקילה בכיכר העיר. למה זה כל כך נורא? גם אני רציתי לדעת. ובכן, לילד זה נורא כי זה מפתח דפוס, אגב איך יודעים שהדפוס נשבר? טוב ששאלתם, האמא הותיקה סיפקה תשובות: אחרי כמה לילות או ימים שהתינוק בוכה ולא ניגשים אליו, התינוק מפסיק לצרוח ובא לציון גואל. ולמה הדפוס הזה (של לגשת לתינוק - אני מזכירה) לא טוב לאמא? את האמא זה מתיש מה שגורם לה לעבוד פחות טוב ולהרגיש פחות טוב עם עצמה, לזוגיות זה לא טוב כי הבעל צריך לבוא במקום הראשון ולדעת את זה ולמשפחה זה לא טוב כי בסוף הילד יחשוב שהכל סובב סביבו וההורים עוד יאמינו לו. ואם לסכם אז אולי שבועיים התינוק שלה צרח כל לילה וזה היה נורא אבל עכשיו הוא "ישן כמו תינוק" והזוגיות של האמא הותיקה בשמיים. אללי, מאיפה להתחיל בכלל?

חשבתי על זה שלאורך השנים שמעתי אנשים רבים מדברים על תינוקות כעל מניפולטורים של תשומת לב (בהן צדק), על זה שאסור לגשת עם כל בכי, שכדאי לתת לתינוק לבכות קצת, שלא כדאי להרים על הידיים כי חלילה התינוק יתרגל עוד שלל פנינים ואני מצטערת, אני לא יכולה להתרגל למחשבה הזאת. 

האם להתחיל מהעובדה שמכל היונקים כולם, רק האדם לאורך השנים הולך ומתרחק מצאצאיו? שכל יונק אחר, הוריו או לפחות אימו נמצאים איתו כל הזמן עד שהוא מפתח באופן טבעי את עצמאותו? או אולי להתחיל מזה שאנו נועדנו להגיב לצרכים של הילדים שלנו? איכשהו הילדים נתפסים כנקודת ציון כמעט מחוייבת המציאות ומאידך אנחנו מעוניינים להתאים את הילדים לאורח החיים שלנו. אני יודעת שכאמא בחינוך ביתי, אנשים מיד חושבים שאני מטיפה בזאת לחינוך ביתי, הנקה מאוחרת ולינה משותפת. אבל לא. אני רק מדברת על העובדה שלא משנה מה גישתנו לחינוך, להביא ילדים לעולם אומר שאנחנו צריכים לסדר קצת את החיים שלנו אחרת, כדי שגם החיים שלנו, אגב כמו בכל מערכת יחסים אחרת, כי הן תמיד דורשות מעט שינויים, יהיו מתואמים עם העובדה שאנחנו הורים.

ילד לא יתרגל שמרימים אותו, עוד לא ראיתי ילד בן 10 שמבקש מהוריו שירימו אותו על הידיים, הם נגמלים מזה באופן טבעי וכן, הם צריכים את זה באופן טבעי. ולכן אך הגיוני שכשהילד שלך, בטח תינוק בן כמה חודשים, צריך אותך, להרים אותו. שנית, לינה משותפת היא ממש לא חובה, זו בחירה של מי שזה מתאים לו, אבל פניות לתינוק שצריך אותך היא חובה חד משמעית. לא רוצים שהתינוק יישן אתכם? זה לגמרי לגיטימי, אבל לא לגיטימי לתת לו להתמודד עם זה לבד או לשבור אותו עד לשלב הוא מבין שאין לו על מי לסמוך - כי זה בדיוק מה שזה.

בכי הוא דרך של תינוק לתקשר עם הסביבה ובעיקר עם הדמות המטפלת בו. זו דרכו להסביר שמשהו לא טוב לו - זה לא חייב להיות פיזי, זה גם יכול להיות הצורך במגע, הדבר היחיד שתינוק ילמד אם לא נענה לבכי שלו זה שהוא לא ממש יכול לסמוך עלינו. דמיינו את עצמכם נפגעים ממשהו, נמצאים בקרבת מקום לאדם שאתם הכי אוהבים והוא לא בא לנחם אתכם. נשמע לכם כמו חוויה שהייתם רוצים לחוות? ומה קורה אם אחרי שנרגעתם הוא מסביר לכם שבכלל לא היתה לכם סיבה לבכות? זה נשמע טוב? כי תינוק עלול לבכות לא בגלל חיתול מלא, כאב או רעב, הוא יכל לבכות כי הוא רוצה להרגיש מישהו, אם זו לא סיבה טובה לחבק אותו, אני לא יודעת מה כן.

במידה רבה אנחנו רוצים להתאים את הילדים שלנו לעולם שאנחנו חיים בו, שמציב אתגרים לא פשוטים, בעיקר לאלה מאיתנו שמג'נגלים בין המון פעילויות. אלא שילד לא ניתן לתכנת בלי שיהיו לזה השלכות, אם על הילד עצמו ואם על מערכת היחסים ההורית שלכם איתו. אנחנו מנסים לזרז תהליכים איטיים יותר כדי שהכל יענה לציפיות שלנו, אבל החיים בכלל וההורות בפרט, אינם בנויים ככה. יש דברים שצריכים זמן. אנחנו עסוקים במדידת האושר שלנו ומה עושה לנו טוב. הורים רבים מדווחים שהם אינם מאושרים. ברור שהם אינם מאושרים. תנו לי סקר ששואל על בילויים, פנאי, אלכוהול וסקס וסביר להניח שגם אני אצא לא מאושרת בעיקר אם נשווה את התוצאות לתשובות שלי מגיל 20 - זה לא קנה המידה. האושר שלי נמדד אחרת היום והוא טוב לא פחות.

הבחירה להיות הורים מחייבת שינויים באופן אוטומטי, והיא חייבת לבוא מתוך קשב לא רק לחיים העצמאיים שלנו אלא גם לצורכי התינוק שהבאנו לעולם. אין שום מערכת יחסים בה מצופה רק מצד אחד לעשות משהו, בעיקר במצב בו בשלב הראשוני צד אחד הוא כל כך חסר ישע. תינוק צריך להתאקלם לכל כך הרבה דברים בשנתו הראשונה ומי אם לא ההורים שלו אמורים לתווך בינו לבין העולם ובמידה רבה גם לחצוץ בינו לבין העולם בנקודות מסויימות. הורים שמסבירים שגם הם לא מקבלים את כל מה שהם רוצים בהתייחס לבכי של תינוק מפספסים את המהות ההורית שלהם בעיניי. זה לא שלא צריכים להכין את הילדים שלנו לעולם הלא פשוט שבחוץ, השאלה היא למה לעשות לו גיבושונים כשהוא בן כמה חודשים ולמה בדיוק זה מועיל?

אין לי מתכון על איך להיות הורה טוב, אבל עושה רושם שלא רק להביא ילדים לעולם הוא מעשה אגואיסטי, היום גם ההורות הופכת ליותר אגואיסטית, אלא שאלה בדיוק השנים בהן דווקא לאגואיזם אין ממש מקום. אין זה אומר שיש לבטל את עצמך כי הפכת להורה, ממש לא, אבל צריך להבין שככל שהילדים יגדלו לנו יהיה יותר זמן שוב וככל שניטיב לתת להם ילדות קשובה יותר ובריאה יותר, ככה נוכל לחיות זה לצד זה בקלות גדולה יותר. לא הבאנו ילדים לעולם כדי לשבור את רוחם ולחשל אותם נוסח ספארטה. לפחות נראה לי שלא, אבל אולי אני טועה. אני יודעת שאני רוצה שלמשך כל חייהם הילדים שלי ידעו שלא משנה מה, אני קודם כל שם בשבילם. גם בלילה. אני לא שמעתי על פטור מהורות בלילה ולא, זה לא משנה בני כמה הם. כן, גם כשיהיו בני עשרים. אני האמא שלהם, מה שעושה אותי שם בשבילם. 

אני לא אומרת שהורות מחייבת פסק זמן מהעולם, למרות שאני מודה שכך אני נהגתי ואני ללא מרגישה שפיספסתי, להפך אלה השנים הכי טובות שלי והתוצר שלהם - מי שאני היום, הוא תוצר שאני שלמה איתו בכל מאת האחוזים וזה בלי להתחיל לדבר אפילו על הילדים. אבל אני כן חושבת שלא משנה כמה ההורות שלנו מודרנית, יש תנאים בסיסיים קבועים לגבי מהי הורות ומה תפקידו של ההורה בטח בשנים הראשונות לחייהם. כן הורות היא לא דבר קל, ואין הורות שלא מחייבת ויתורים, אבל עול הדרישות על הורה, בטח עד גיל 3 לפחות ואינו יכול לחול על הילד. רוצים ללמד אותו לישון לבד? עודדו אותו לעשות את זה בכך שתהיו איתו - כן זה יוצר עייפות ומתיש, אבל אם אין לכם בעיה שהילד שלכם יתיש את עצמו בבכי, אני כנראה מפנה את הפוסט לאנשים הלא נכונים.


יום שבת, 15 באוגוסט 2015

לפרק את הכעס

Image result for rainbow leprechaun
אילוסטרציה. מספיק טוב
יש רגעים בהורות שהם רגעים מכוננים, כאילו בדיוק נשלחה איזו קרן אור מתוך ענן ובזווית העין את ממש יכולה לראות את הלפריקונים בקצה הקשת מרימים אגודל לציון שהכל סבבה, זה קורה לרוב שנייה לפני שהם מעיפים עליך קונפטי ואז, לפחות מטאפורית, את כבר מוצאת את עצמך עם מטאטא ויעה. הרגעים האלה עשויים להיות בכלל לא משמעותיים לילדים, אם כי הם כן בטטוח הארוך כי הם מציבים דוגמת התנהגות, אבל את כהורה יודעת שאם היתה משאית מדליות - זה בדיוק הרגע שהיא היתה עוצרת - כאן ועכשיו.

זה קרה לי היום כשלפתע מהסלון נשמע רעש של המון כדורי מתכת מתגלגלים על הרצפה (קטינא חקר מגנטים), זה לא שהייתי צריכה שניה כדי להבין מה קרה, אבל מיד שמתי לב שזה ממש אבל ממש לא מפריע לי. כשהגעתי אליו, אחרי שהוא כבר אסף די הרבה, הוא אמר שהוא פשוט רצה לדעת כמה גדול האשכול שהוא יכול ליצור עם מגנט אחד, זה היה הרגע שהייתי מוכנה לקנות עוד ערכה גם אם סופה להתגלגל על הרצפה. התגובה המעודדת שלי היא זו שגרמה לו לחזור לשולחן הניסויים ולבדוק אם הוא יכול ייצר צורה יציבה יותר. הוא אולי כרגע חוקר מגנטים, אבל התגובה הזאת עשויה להיות זאת שתדרבן אותו להתנהג כך במצבים אחרים - בלי להתרגש או להתעצבן.

כשהבכור היה קטן, התגובה הנונשאלנטית לדברים שהוא עשה, והוא באמת לא היה שובב גדול במיוחד, היתה יחסית מלאכותית ולרוב היה הבדל די גדול ממה שהראיתי כלפי חוץ ומה שהרגשתי בפנים. אני די בטוחה שלמרות שחשבתי שהצלחתי להסתיר - המאמץ, בין אם רציתי או לא, ניכר. גם היו פעמים שלא הצלחתי וכעסתי במקומות שלא הייתי צריכה לכעוס, אל הרגעים הייתי רוצה לחזור אליהם ולשנות. עם זאת אלה הרגעים שגרמו לי לשנות, אבל לא אהפוך את זה לתהיה פילוסופית, במקרה שדאגתם.

אולי זה השילוב של כל השינויים שילד ראשון מביא איתו, אולי זה כל התקוות שבלי משים אני לפחות עמסתי עליו, עד שהבנתי שהתקוות האלה הן לא שלו, הן שלי וכדאי שאתמודד איתן. לקח לי זמן להפנים סיסמאות כמו שהוא צריך את הסבלנות שלי ובעיקר את המקום לגלות את עצמו. את כל אלה כבר הבאתי להורות שלי כשנולדה המרכזית ובכל זאת עוד הייתי צריכה לתרגל. עם קטינא זה כבר הגיע די בקלות ועדיין זה כל הזמן שם ואני בטח עוד לא הגעתי לסוף הדרך, אם יש לה סוף בכלל.

הרגעים שאני מצטערת עליהם כהורה הם רגעי הכעס, שאמנם לרוב הגיעו אחרי הפגנת סבלנות ארוכת טווח ועמוקת גזרה ועדיין הגיעו. ולא משנה מה היה לפני כן, אלה רגעי הכעס שנשארים. כעס הוא לגמרי לגיטימי, ילדים צריכים להכיר אותו כמו עוד סוגים של התנהגות אנושית. ילד לא יכול ללמוד לשלוט בעצבים שלו, אם ההורה שלו לא עושה זאת בכל פעם שהוא מתעצבן. כל מה שילד לוקח מזה אולי זה פחד, אבל בעיקר דוגמא. התפקיד שלנו כהורה, לפחות בעיני, הוא לא עריכת ההיכרות עם הכעס, זה בא באופן טבעי לכל אחד, אלא מה אנחנו עושים איתו.

כהורים, כשאנחנו כועסים בין אם התגובה שלנו היא צעקות, שתיקה רועמת, עלבונות או רקיעה ברגליים, זו גם הדוגמא שהילדים רואים להתמודדות. אי אפשר לכעוס עליהם באמת אם כאשר אחיהם הקטן יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניהם הם יצעקו/יעליבו/ירקעו ברגליים. בהערת אגב, יללות זה לא קטע של חיקוי הורי, זה רק אמצעי להגברת העצבים שכדאי לנטרל במהירות. ההתנהגות שלנו היא מקור לחיקוי והיא נותנת לגיטימציה לתגובה שלהם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. יותר מדי פעמים נתתי דוגמא לא טובה, כל פעם כזו שלחה אותי לחפש דרכים חדשות. הרבה פעמים חשבתי שמצאתי, לרוב גיליתי שלא, אבל כל ניסוי כזה נתן לי עוד כלי להבין מה אני יכולה לעשות ומה אני לא. 

לכעוס זה בלתי נמנע, השאלה היא מה עושים עם זה וזו שאלה חשובה. כי בעוד שליד אנשים זרים אנחנו לרוב משתדלים יותר, לא תמיד אנחנו משתדלים מספיק ליד הילדים שלנו, או שאולי אני החוטאת היחידה. מההתבוננות שלי על עצמי למדתי כמה דברים, בעיקר הבנתי מה אני לא רוצה, לא לעצמי ולא לילדיי. באופן עקרוני אני לא בנאדם כועס במיוחד וההורות הפכה אותי סבלנית למדי, אבל אין הורות נטולת כעסים. במצבים כאלה היום, אני עוצרת לרגע, אבל לא כדי לנשום או לספור או מעין אלה, אלא כדי רגע לחשוב ולשאול את עצמי מה הבעיה הכי גדולה פה. את השאלה הזו אני גם אפנה אל הילד ומפה אפשר לרוב ליצור דיאלוג, לפעמים צריך רק שקט. 

כן, כעס הוא בהחלט משהו נורמלי, אלא שהוא יכול להיות הרסני וגם יכול להיות קונסטרוקטיבי אם יודעים לפרק אותו נכון. זה לגמרי לא פשוט, אבל תגובה בריאה לכעס היא משהו שצריך ללמוד באופן עקרוני והיא בהחלט מכישורי החיים שכדאי שילדינו ירכשו. אלא שאני לא רואה איך ניתן לרכוש אותם בלי לקבל את הדוגמא הנכונה. הנה עוד אחד מהדברים שמוטלים מבחינתי עלינו ההורים. את המאבק הזה להשתפר אני חולקת עם הילדים, הם שותפים לניסיון הזה שלי לללמד את עצמי שימוש נכון בכלים להתמודדות בריאה. הם לא תמיד מצליחים ליישם את זה בעצמם, אבל הם מודעים והם משנים ואני מוצאת את זה נהדר.

אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שזה מגיע כשהבכור נכנס לגיל העשרה ואני רואה איך הוא לומד לאט לתעל את הכעס לאפיקים נכונים יותר. אני רואה שבמקום הסתגרות וכעסים באות מילים ואחריהם גם מעשים. לא, זה לא תמיד עובד, החיים מלמדים אותנו שהשינוי הוא כל הזמן הכרחי ושבתוך ההתקדמות גם יש צעדים אחורה. אבל הידיעה שלתהליך הזה יש ממשות מובילה אותי להתקדם והניסיון ההורי הזה עושה אותי בנאדם טוב יותר, לא אבסולוטית - אל דאגה, רק בהתחשב בנתונים הקיימים. אז גם הארכתי וגם יש כאן ילדים רעבים - אם כי זה יכול להיות מבחן לא רע להתמודדות שלהם עם כעס. סתם. צחקתי. עכשיו - מטבח.

יום שני, 13 ביולי 2015

12

לפני 12 שנים ממש עכשיו חזרתי ממסיבת פרידה לחברים, שבוע 42, היריון ראשון, כל הלילה רקדתי עם חברה בעוד הבנזוג מדבר עם חברים. חזרתי כל כך מבוצקת שאפילו לכפכפי הבירקנשטוק הרכים והנוחים שלי לא יכולתי כבר להיכנס. זה היה הלילה האחרון שלי לפני שהפכתי לאמא. צירים היו כל השבועיים האחרונים של ההיריון, אולי אפילו יותר, אבל בשש בבוקר התעוררתי עם הציר הזה שבישר לי שהילד סופסוף הבין. אם הוא לא היה יוצא, יום למחרת היו מוציאים אותו, אבל יום למחרת היה ה-14 ביולי ולא רק שאנחנו לא צרפתים, אני גם ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים ולא רק שאני ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים אני ידועה גם כמורדת ואפילו יותר כחובבת אתגרים וחוץ מזה חונכתי על ברכי התרבות היקית - אם נותנים לי דד ליין אני עומדת בו - אז איך שלא יצא? אבל עד שהוא יצא... כלומר ברצינות 13 שעות של צירים עד ללידה? 

אם חששתם שאכתוב את סיפור הלידה שלו עכשיו, אז תנו לי להרגיע - אין סיכוי. היתה לידה טבעית וזה היה ארוך (וכן, היו אנקדוטות משעשעות, בעיקר כשהבנתי שזו באמת הולכת להיות לידה טבעית ולגמרי אבל לגמרי לא הייתי מוכנה לכל הסיפור הזה, וגם כל הקטע המעצבן הזה עם "אני רואה את הראש" עד שתפסתי את המיילדת לשיחה צפופה ואמרתי לה שתפסיק עם זה, או כשתפסתי בטעות לבנזוג את בית השחי והדגמתי לו שלא בכוונה אפילציה מהי), אבל כל זה לגמרי לא היה חשוב כשסופסוף יצא הילד הזה שכבר הרגשתי שאני לגמרי מכירה ובעצם לא באמת היכרתי. כל הגוף שלי רעד מהמאמץ, רעד בלתי נשלט שהיה מנוגד לחלוטין לשלווה המופלאה של להחזיק אותו. והעובדה שבערך שניה אחרי הוא כבר ינק, רק נתנה לי הרגשה כאילו ככה זה היה מאז ומעולם.

ידעתי איך נקרא לו בערך ברגע שידעתי שאני בהיריון, דיברתי אליו ודמיינתי אותו כל הזמן ואז פתאום הוא היה והוא היה הרבה יותר מוצלח ממה שדמיינתי. 12 שנים עברו מאז וכרגע הוא ואחיו ואבא שלהם ישנים בחדר השינה כי כולם עושים קמפינג אצלנו. 12 שנים שלו/שלי/שלנו. ואני כבר לא צריכה להתכופף כדי להסתכל לו בעיניים, ואני לא צריכה לשאול כדי לדעת שאפשר לסמוך עליו, ואני אפילו לא תוהה איזה אדם הוא יהיה, כי מה שחשוב באמת הוא שהוא כבר אדם טוב והבוגר הזה שהוא עתיד להיות כבר כאן ואני מלאת השתאות. 

רואה את כל מי שהוא ומתמלאת גאווה. כל כך הרבה מילים עוברות לי בראש עכשיו והן כל כך ארכאיות ומפוצצות, כאילו מנסות באיזושהי דרך להסביר את מכלול הרגשות ומנעד האהבה הזה ולהעלות אותם על הכתב. וכל מילה נראית פתאום כל כך לא שייכת, כאילו הייתי צריכה להמציא מחדש מילים ושפה כדי להעביר את הכל ובעצם, אני רק רוצה שמכלול הרגשות הזה ישאר שלי.

12 שנים. אני מניחה שכמו עוד הרבה הורים, הדבר שהייתי הכי רוצה זה לקחת את כל מה שאני יודעת היום על הורות ולהתחיל מחדש איתו. אבל אני מניחה שמי שהוא זה תולדה לא רק של אופיו ולא רק של הדברים הטובים שעשיתי אלא גם של הטעויות. אני ממש לא מושלמת והלוואי שיכולתי לקחת חלק מהדברים שעשיתי ולעשות אותם שוב, טוב הרבה יותר. אבל אני מניחה שגדלתי כאם הרבה מאוד בזכותו ובזכות הטעויות שלי, ומכיון שמכונת זמן עוד לא בניתי - זה פשוט מה שיש.

המון דברים אני רואה באדם הצעיר הזה, חלקם אני לא בטוחה שהוא מזהה בעצמו. אני מסתכלת עליו ויודעת שכבר עכשיו הוא לגמרי אדם. טוב. חוש המוסר הגבוה, האחריות החברתית, החמלה, הנדיבות, האמונה באדם, הכל כבר שם. אני רואה את הקשיים וההתמודדויות ורואה את החוסן והכאבים. רואה את הגבר שבתוכו יחד עם הרגישות שהוא מעולם לא התבקש להצניע. רואה את יפי התואר הזה מבפנים מבחוץ.

כשבחרתי בחינוך ביתי הסבירו לי שאני לא יודעת לשחרר, זו דרכם של אנשים לראות דברים בתבניות, בעיקר כדי ליישב אנומליות. אלא שהבחירה שלי להישאר איתו, ואחר כך גם עם אחותו ואחיו, היא בעיקר כדי לשחרר אותו להיות הוא עצמו, מתוך החלטה להניח את הגבולות הכי רחוק שאי אפשר ולתת לו לצמוח מתוך מרחב וללא קיצוץ כנפיים. זה לא כדי שהוא יהיה שלי, הוא לא שלי במובן של קניין, זה בעיקר כדי שהוא יהיה של עצמו. הסבירו לי שאני שמה את החיים שלי על הפסק וכשהם יצאו מהבית יהיה לי ריק. מאיפה להתחיל? לא יהיה לי ריק, כי השנים האלה של חינוך ביתי הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו היום בעיקר משום שההתפתחות שלי כאמא היא עוד שלב בהתפתחות שלי כאדם. הזכות להיות עם שלושתם אינה מובנית מאליה ואני מודה עליה מדי יום. 

לפני 12 שנים בערך עכשיו, כשהלכתי לישון הייתי אדם אחר לגמרי. אני עוד מעט אלך לישון, על המזרונים שליד מיטתי אני אנשק ילדים וילד אחד שהוא כבר בן 12 והוא ממש גדול והוא לעולם לא יבין כמה אני מודה לו על זה שהוא ואחיו דוחפים אותי כל יום להיות טובה יותר, על כל רגע שאני מביטה בהם ומתמלאת גאווה על מי שהם בדיוק כפי שהם. זה אולי מאוד אגואיסטי לעשות ילד, אבל אחרי שהוא כבר כאן אין מקום לאגואיזם. וכשאתה כבר מתחיל להבין את כל המהות ההורית הזאת, אתה בעצם מבין שהתפקיד שלך הוא פשוט להיות שם ולא לפספס.

לפני 12 שנים נולדו המון דברים ברגע אחד ואני מודה על כולם. 

יום שבת, 9 במאי 2015

הזמן מככב בתיאוריית ההורית היחסית שלי

אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלנו הוא זמן, אם חושבים על זה הוא שזור כחוט השני בחיים שלנו, לא שזאת מחשבה מהפכנית למי שנולד ויודע שזמנו אינו ידוע אבל קצוב. אנחנו נוטים לזכור את חשיבות הזמן איפה שנוח לנו ולהמעיט בחשיבות שלו איפה, ובכן, איפה שנוח לנו. כלומר שמתרחש שינוי כלשהו בחיים שלנו, אנחנו לגמרי מבינים את הצורך לתת לדברים את הזמן שלהם לשקוע לתוך השגרה, אולם כאשר מדובר באנשים אחרים שוב מתגלה כמה המשמעות של הזמן היא יחסית. למשל כהורים, אנחנו, שלא במודע אגב, מאוד רוצים שדברים יקרו אצל הילדים די בסמוך לרגע שהחלטנו שהמשהו הזה הוא משהו שחשוב שיקרה.

העניין הוא שהילדים שלנו הם לגמרי בני אדם של הרגלים, נניח די כמונו חרף גילם הצעיר, לכן פעמים רבות יקח להם יותר זמן ממה שהיינו רוצים כדי לפתח הרגלים חדשים. הניסיון שלנו לזרז את התהליך יכול להיות מבורך אם הוא נעשה מתוך ביקורת עצמית ובעיקר הרבה ריסון ובעצם גם פרספקטיבה. אולי זה הרצון שלנו שהם יהיו הכי טובים שרק אפשר ולכן אנחנו ניגשים הרבה פעמים לביעור הרגלים לא טובים משל היתה זו אש הקודש שיש לשמור לבל תכבה. אני לא יודעת, אבל עם קצת יותר ריסון עצמי ופחות ביקורתיות, אפשר לעזור להם הרבה יותר.

למדתי למשל שמשפט כמו "זו הפעם העשירית שאני אומרת לך" (אם כי לרוב המספר יהיה גדול ומוגזם הרבה יותר ואגב גם זו בעיה, אבל אל תתנו לי להתחיל) הוא די הרסני לבד מהעובדה שהוא לרוב מדגים שהספירה שלי בעייתית ופותח פתח לדיון תפל בנושא מספר הפעמים וזה כמובן אינו מן המניין (כן, תרתי משמע). לעומת זאת, "אני נאלצת להעיר לך שוב, אבל אני מציעה שהפעם תעשה כך וכך וזה יועיל למניעת ההערות שלי וגם יעזור לך להתחיל להתרגל" עוזר הרבה יותר. מה המילכוד? ובכן, המילכוד שלנו הוא שקשה מאוד להיפטר מהרגלים, מה שאומר שלסגל תשובות כאלה זו עבודה קשה - שלנו,ההורים, אלא שלדעתי שכרה בצידה. בכל מקרה, אני רק בתוך התהליך כך שאני אפילו לא יכולה לדווח על סיום שלב הבטא בהצלחה. אני כן יכולה להעיד שזה ממש מפחית עימותים כשזה מצליח.

יש לזה כמה יתרונות, הראשון שבהם הוא הדוגמא האישית. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא דוגמא אישית. לא סתם אנחנו רואים דפוסי התנהגות של ההורים שלנו בהתנהגות שלנו, ואגב המתבונן מהצד רואה הרבה יותר הוא רק לרוב יפחד להגיד. זה לגיטימי וזה לא בהכרח רע. העניין הוא בדפוסים שאנחנו לא אוהבים והם גם הכי קשים לשינוי. יש בהם משהו שורשי מקומם וכשאנחנו מודעים להם, והם לא משתנים, זה רק מגביר את תחושת התסכול האישית. אגב, היא לרוב תמצא א ביטויה בהחרפת העימות הנוכחי עם הילד כי היא תמיד שם והמאבק הוא מאבק כפול, גם במה שקורה כאן ועכשיו מול הילד וגם בראש שלך מול הקולות שמזכירים לך שככה בכלל לא רצית להיות. הם קולות מעצבנים.

אבל ההחלטה שזה לא יהיה מאבק אלא תהליך היא החלטה שלכם. אפשר לשתף את הילדים בנושא הזה, אני יודעת שאני עושה, אבל את זה אתם כבר יודעים. אם אני רוצה שהילדי שלי ישתפרו כל יום בלהיות אדם אני חייבת להראות להם שגם בגילי זו עבודה יומיומית שדורשת זמן ומשאבים, בעיקר נפשיים, אבל שזה שווה את זה. אגב, בגלל שהם אלה שנהנים מהפירות יש כאן תהליך לגמרי חשוב ומעניין שיוצר מודעות גם אצל הילדים וזה מעגל חיובי שמזין את עצמו, זאת אומרת אם אתם משפחה כמו שלנו שבכל זאת לא מתחילה לדבר על המשמעויות המטאפיזיות אלא משאירה את זה בכאן ובעכשיו יחסית תמצייים, כי להתחיל לדבר על זה יותר נראה לי מעט טרחני, אבל מה אני יודעת. 

בכל מקרה זמן הוא אחד המימדים החשובים ביותר לדעתי להורה. ילדים נוטים לנצל את הזמן באופן טבעי לאפיקים שלהם. גם דברים שעשויים להטריד עשויים בסופו של דבר להיות פרודוקטיביים. לבכור שלי יש סדרת אנימציה סטירית שאני ממש לא אוהבת, בהתחלה ניסיתי למדר, אח"כ קצת הרמתי ידיים. היום אני רואה עד כמה הסדרה הזו מפתחת אצלו עוד יותר את הכישורים החברתיים  הוא הצליח להמציא משחק אמיתי עם החברים על בסיס הסדרה והם אפילו נפגשים במיוחד רק כדי לשחק. הוא יוצר אנימציה ודמויות אנימציה, מתכנת בתוכנה שהוא אוהב ולומד על עוד, מתקשר עם המון ילדים באנגלית ומשפר את האנגלית שלו בצורה מדהימה ומפתח את תחומי העניין שלו דרך משהו שהיה נראה לי הכי רדוד בעולם ומסתבר שדווקא הוא לגמרי מפתח וחיובי.

זמן, זה כנראה משהו שאנחנו צריכים. אני לא אלאה אתכם יותר. יש לי עוד המון מה לכתוב, אני חושבת שאקח את הזמן

יום שני, 30 במרץ 2015

מחסני ילדים

מחסני ילדים

לא יודעת מה לכתוב אחרי צמד מילים שכזה
הוא יושב על הלב ברמות שאי אפשר לתאר

מחסני ילדים
לא עטופים בצלופן ומחכים שיקנו אותם לפסח
שוכבים דחוקים, כלי משחק נשכחים של פוליטיקה

15 ילדים מתים בשנתיים
ידיעות בעיתון ותו לא
החיים ממשיכים
לא צריך להסתכל
גם אין סקרנים שעוצרים לראות

אין פשע שילד יכול לעשות 
חוץ מאשר להיוולד במקום הלא נכון,
בצבע הלא נכון,
במעמד הלא נכון
כן, החיים עצמם
הם נראים פחות טוב אחרי המוות

ילדים שהם צל של עצמם בחיים
לא נותר בהם דבר אחרי המוות
רק כאב ההורים

ימי הפסח
חירות עבדות
אין לזה משמעות אלא אם כן אתה יהודי
את הגר הגר בארצך ניתן לכנות סרטן
אם הוא שחור אתה לא גזען

למה להתעסק בילד שחור שמת?
לקראת הפסח עניי עירך קודמים בישראל
ניתן להם קילו סוכר, אולי גם יין
זה ימרק את המצפון עד לחג הבא
להתעכב על ילד שמת אין זמן
צריך לעשות פאנלים
לקנות מתנות לחג

והגדת לבינך ביום ההוא לאמור
ובואו נספר על כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו
אבל לא נדבר על כל ילד הילוד המחסנה תשליכוהו
זה לא משנה, זה בסדר, הם בלאו הכי לא משלנו

המטבח כבר נקי?
בעבור זה הוציאנו ה' ממצרים

יום שישי, 27 במרץ 2015

הורותצנטריות ויחסיות - אני ממציאה מילים

זה שאני אוהבת את אלברט אינשטיין, כן, כן אוהבת, עזבו מעריכה וכל השטויות הבנאליות האלה, אוהבת, ובכן ,זה לא סוד. אם יש מישהו שהייתי יוצאת איתו לטיול יחפה על שפת הים עם כוס אייסקפה ביד זה הוא (וסליחה בנזוג, זה לא אתה זאת אני) .הייתי מדברת איתו עד סוף היקום, אם הקשקשן הזה היה נותן לי להשחיל מילה. ולהזכירכם היקום אינסופי ומתרחב לתוך עצמו, כך שהייתי מוצאת את עצמי בלופ מתמשך עם אינשטיין ואני לא חושבת שהייתי מתלוננת. אבל כנראה שזה לא יקרה, אז נדונתי לנצח לנהל איתו שיחות מדומיינות. אז בעוד אינשטיין פה לצידי מנסה לדבר איתי על תורת היחסות הכללית ולדבר על "עקרון השקילות" (הוא קורא לזה Aequivalenzprinzip), אני דווקא חושבת על שקילות אחרת, או שמא העדרה. 

פעמים רבות העדר השקילות, או לחלופין קיומה של יחסיות שאיננו רואים בקשר עם הילדים, יוצר חיכוכים שתכל'ס אפשר היה למנוע, אבל רובנו לא מקדישים להם מחשבה. אני אישית מנסה תמיד למנוע חיכוכים עם הילדים, זה לא תמיד הולך לי אבל אני כל הזמן לומדת ומנסה להשתפר. קשה לנתק את הקשר עם הילדים מתוך כל מה שקורה במציאות סביבנו, אבל זה משהו שראוי לעשות. אני מוצאת את זה יותר קשה בחינוך ביתי כי הכל כל כך משורג זה בזה - הילדים, הבית, המשפחה המורחבת ועכשיו גם העבודה. במצב העיניינים אצלי היום קשה לעשות את ההבחנה ויפה עשה הבכור אתמול כשאמר: אמא אני מאוד מעריך את זה שהתחלת לעבוד, אבל אני חושב שאת מגזימה וצריכה לנוח, זה משפיע על כולנו". אמר, לא יסף וצדק.

אבל מעבר למקרה הפרטי שלי (ובניגוד לאיינשטיין לא יקחו לי 8 שנים לעבור מהמקרה הפרטי לכללי, זה רק לחיצה על enter במקלדת), עם כל כמה שאנחנו באמת הורים מודעים וכולי וכולי, אנחנו גם מאוד הורותצנטרים (ממוקדי הורות, אם תרצו). זה מרגיש לנו שאנחנו עושים בשבילם בלי סוף, מה שגם נכון, אבל השאלה היא אם אנחנו מפוקסים על המוקד הנכון ואני לא בטוחה בזה. כבר כתבתי בעבר על תשומת לב ועד כמה היא חשובה יותר מכל מכל דבר חומרי שנעניק להם, אבל הפעם אני רוצה לדבר על היחסיות בתפיסה.

פעמים רבות אנחנו ממשיכים עם העבודה בבית, זה כנראה חלק מהחיים המודרניים, אצלי זה קורה בעיקר כי העבודה שלי נעשית מהבית אבל אמרנו בלי מקרים פרטיים (ודי עם ה"אני, אני, אני" הזה כל הזמן). כמה פעמים יצא לכם שהילדים דיברו אליכם והתשובה היתה "רגע אני עובד/ת", כמה פעמים הם ביקשו משהו והסברתם שהם צריכים רגע לחכות? אני מודה שזה קורה לי היום הרבה יותר ונכון שהעבודה היא סיבה ולא תירוץ, אבל עדיין. מהצד השני כמה פעמים קרה שקראתם להם, נניח לבוא לאכול והם היו עסוקים במשהו (והמשהו הזה יכול להיות טלוויזיה או מחשב או ספר או משחק) והם אמרו רק רגע ואתם אמרתם "אני אמרתי עכשיו"? אפשר להסביר את זה בהמון דרכים, אבל השורה התחתונה היא שזה נראה לנו פשוט הרבה פחות חשוב.

באופן אבסולוטי אתם כנראה צודקים, לכאורה אי אפשר להשוות בין תוכנית טלוויזיה לכתיבת אימייל לעבודה. אבל פה בדיוק בא הנושא היחסי - לילדים שלכם זה כן חשוב, זה שהאוכל יתקרר אתם יודעים וכן זה מבאס אבל מה עם איך שהילד מרגיש אם הוא אומר "עוד רגע" ואתם תכלס מסבירים לו שזה לא חשוב. יש בזה משהו מאוד שרירותי ומתנשא. אז נכון, לרוב אתם רואים את התמונה הגדולה וככל הנראה הצדק איתכם. אבל מה זה בדיוק מעביר כשהתשובה היא "אני קראתי לך"? זה יוצר חיכוך מיותר. נכון שלא תמיד מתחשק לנו לגשת ולהסביר את עצמנו, אבל נביחה של פקודה היא בטח לא סיבה טובה, או הסבר. לפעמים אנחנו נותנים להם את "העוד שניה", אבל גם תפיסת הזמן היא יחסית והעוד שניה שלהם יכולה להתאחר. הסבר נכון, מתוך הבנה יכול לעזור, כן אולי זה לא ישפיע בפעמים הראשונות אבל זה בטח יעבוד לאורך זמן. 

זה הרבה מעבר להבנת סדר העדיפויות, ראיית התמונה הרחבה והבנת מושג הזמן, כי הפועל היוצא של התנהלות כזו שלנו היא גם דינמיקה לא טובה בבית ויצירת טינה מיותרת שלרוב ילד, תלוי בגיל שלו, אפילו לא מסוגל להבין. איך הוא אמור למצוא את ההבדלים כאשר מבחינתו הבית שהוא בדיוק בונה בלגו זה הדבר הכי חשוב וכבר יש לו את כל התכנון בראש? אני לא אומרת שצריך לתת להם את הזמן ולא להציב גבולות, השאלה היא תמיד איך מציבים את הגבול. השרירותיות שאנו נוהגים לפעמים בילדים שלא בזדון ומתוך כוונה ממש טובה לתת להם כלים, פוגעת דווקא בכלי הכי חשוב של דינמיקה נכונה.

 אני לפעמים תוהה איך אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה ועוד יותר מזה אחר כך נוזפים בהם כשהם מפגינים את אותה התנהגות. העניין הוא לא ההבדל בין הסיבות שלהן והסיבות שלנו, העניין הוא הדרך. להגיע להצבת הגבוות האלה אפשר בהמון דרכים, בעיקר מתוך נועם ומחשבה ולא מתוך אוטומט. אינשטיין פה לידי מזכיר לי "שלא נוכל לפתור בעיה באמצעות צורת החשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותה". אין לי אלא להסכים איתו ולהמשיך ללכת בלי לרצות להגיע, פשוט ללכת, ללמוד, להשתפר ולא להגיע ליעד, אלא להציב עוד ועוד נקודות ציון אליהן ארצה להגיע ולהמשיך הלאה.   

יום שבת, 28 בפברואר 2015

לא טיפשעשרה ולא נעליים

שרשרת פוליאתילן להמחשה בלבד
יש המון דברים שחשוב שהורה יתן לילדיו, בני אדם איכשהו נוטים להגיד "הדבר הכי חשוב שהורה יכול לתת לילדיו הוא...", אבל תכל'ס זה מכלול שלם. זה היופי בחיים, וכמובן שזה הקושי. לרוב הדברים אין ביטוי אחד והם גם לא מגיעים באריזה בודדת, זה תמיד מכלול שלם של דברים בתוך פעולת שרשרת, שגם היא למעשה רק חלק ממכלול, כמו פרודה אחת בשרשרת פוליאתילן. 

כי חשוב לתת להם אהבה, וביטחון עצמי ולא לקצץ להם כנפיים וחשוב לתת להם דוגמא אישית, לטעת בהם חמלה וצדק, ללמד אותם לחשוב ולפקפק, להיות מנומסים, להעניק להם מכלול שיעזור להם לפתח את הבוגר שהם יכולים להיות. זה לא קל, זה תובעני וזה מציף. זה גם דורש מאיתנו להיות יותר טובים, אפשר לראוץ אץ זה חיובי - שאנחנו נשכרים לפחות פעמיים - גם השיפור העצמי וגם לראות בעצמנו את הנס הזה בו הילדים הקטנים שלנו הופכים לבוגרים, אם כי תוך כדי קשה להתבונן מהצד. כל המעשה הזה הוא חמקמק ולא פשוט ולעיתים אף מתסכל ויש רגעים שכל גמול עתידי נראה בטל בשישים מול העכשיו הבלתי אפשרי. ואז פתאום מגיעים רגעים נהדרים של סיפוק ואי אפשר להגיד שהם כמו קרן אור המפלחת לפתע שמיים אפורים (גם כי זה לגמרי פוליאנה סטייל), כי ההורות רחוקה מלהיות אפורה ובכל זאת זהו רגע התבהרות משמח שיש לנצור ולזכור, אם אפשר ברגעים הפחות בהירים של החיים.

Image result for road untaken
שמים בהירים, ראות נפלאה
ושביל מסומן (אז הפוך)
הבכור מתבגר, מרגישים זאת ביומיום, זאת אומרת רואים את זה על כל הילדים, אבל כל עוד הם בטווח הילדות יש בזה המשכיות, כשהם מתחילים את מסע ההתבגרות, זה כבר מסע קצת אחר. השינויים האלה שהופכים אותם לבוגרים הם אתגר להתמודדות הורית. אני לא יודעת איך זה ימשיך מפה, למרות שרבים עברו את המסע הזה לפני, אין שום שביל מסומן למסע הפרטי שלנו, זוהי טרה נולה וכל פסיעה שלנו יוצרת נתיב חדש. נתיב הזה בוודאי יעזור לנו עם הבאים, אך כמראה מקום  בלבד. אף אין אין דין ילד אחד כדין ילד שני, ושלישי וגו'.

הדרך שלנו לחנך אותם פתוחה ומשתפת, מאז ומעולם נתנו להם הסברים לא מתיילדים לנושאים שהם העלו. הבכור, שקריאה זו אהבת חייו, קורא ספרי נוער (ולא תמיד בהתאמה לגילו, אבל זה נושא לפוסט אחר), התחיל לשאול ולהתעניין בנושא ההתבגרות. השאלה שהכי הצחיקה אותי ותפסה אותי לא מוכנה היתה "אמא, למה קוראים לגיל הזה 'טיפשעשרה'?" התשובה המיידית היתה אני לא קוראת לזה ככה, אבל יש אנשים שכן. מכאן יצאנו להסבר על התבגרות, שינויים, הורמונים וכולי. אני לא מתכוונת לקרוא לזה 'טיפשעשרה', כי זה לא. לבד מהעובדה שזו מינימליזציה ותיוג שנראים לי די מיותרים, אני גם זוכרת מצוין כמה השם הכולל הזה היה נראה לי מתנשא ומעצבן. גם לא חליתי בטפשת היריון מעולם, בעיקר בגלל שאין ממש דבר כזה (בלי להכעיס את אחיותיי הנשים, למעט בעיות זיכרון שאכן מתרחשות). סליחה שאני אומרת אבל טיפשות היא לא משהו שטועים בו, טיפש הוא טיפש ולצערי זה לא עניין תקופתי זה מצב מתמשך וחשוך מרפא.

מה שיצא מכל הסיפור של ההסברים האלה זה שיש לנו בכור בבית שמסביר עכשיו דברים בשם "הורמונים" עלומים וזה מאוד משעשע והפך לבדיחת הבית החדשה. וזה מצחיק כי אני לא חושבת שהמילה הורמונים נאמרה בבית שלנו יותר מדי, אני לא זוכרת את עצמי מתרצת אי פעם ב"הורמונים". אז בבית המלא "הורמונים" שלנו, יש ילד מתבגר והדבר שאני מזכירה לעצמי יותר מכל הוא שתפקידי הוא לא רק להכיל, אני יכולה להדריך אותו בדרך הזאת שנקראת התבגרות, hell את זה דווקא עשיתי ולמרות שזה היה מזמן, זה מרגיש כאילו זה היה אתמול.

אני זוכרת את עצמי כאמא לתינוק מתפעלת מחדש מהעולם בניסיון לראות אותו בפעם הראשונה מעיני התינוק שלי. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שלי אבל זה היה הכי קרוב. ולמה אני פתאום מכניסה משפט כזה ואיך הוא קשור? כי את מה שידענו ליישם עם תינוקות, אנחנו שוכחים לפעמים ליישם עם הילדים שלנו כשהם גדלים. אני לא אכנס עכשיו לשינויים שאנחנו עוברים כהורים עם ההתבגרות של הילדים, אך יש בי תחושה שהחמלה שהרעפנו עליהם כתינוקות מתחלפת באיזה היגיון כמעט ספרטני שדורש מהם אחריות, עצמאות והתנהלות עם כל שנה שחולפת. יש בזה הגיון אנו רוצים לחשל אותם, אנחנו רוצים לראות אותם מצליחים, אבל האם אי אפשר לעשות את זה בדרך אחרת?

כמה מהר אנחנו שוכחים את הטינה והכעס שחשנו כלפי ההורים שלנו כשהיינו בגיל ההתבגרות. רובנו משתדלים לעשות דברים מסוימים אחרת, אבל האם, ואני רק שואלת, זו לא אותה הגברת בשינוי אדרת? כלומר, המילים אולי אחרות, המקום שאנחנו נמצאים בו אחר, אבל העימות נשאר אותו עימות. אנחנו בסה"כ הכל משכתבים ומשנים קצת, אך הולכים כמו סוסים סכי עיניים באותו המסלול?

אני מנסה להתמודד עם ההורות שלי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לכן אני נוטה לפקפק ולחשוב פעמיים ביני לבין עצמי לפני שאני עוטה על פני את הבעת המפקדת הנחושה הצועקת "אחרי". גיל ההתבגרות הזה מהווה אתגר רציני עבורי, אני מאמינה בלהכיל את הילדים וכמו שאני מנסה להרחיב את גבולות ההכלה, כך אני גם מתחמת בצורה ברורה את גבולות ההתנהגות שאני דורשת (כן, כך במקור) מילדיי. זה יחס הפוך - אני מתווה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, מכילה את הכעסים שלה כמה שאני יכולה ומציירת את גבול ההתנהגות. הוא צרח? אני מחכה רגע ובמשפט אני מסבירה איך זה היה צריך להיות. אחר כך אני מנסה לתת זמן למחשבה לשקוע ולתת לילד לחזור אליי. זה עובד מצוין (לרוב). 

גם כשאני הכי כועסת, אני מזכירה (בקול) שלא משנה כמה אני כועסת אני תמיד אוהבת, אני חושבת שיש בזה איזה מסר מרגיע. הוא רוצה לבדוק את גבולות האהבה? הוא יגלה שאין גבולות אך כדי להנות מהאהבה חסרת הגבולות ולא ללכת לאיבוד, כדאי שילך בדרך נכונה. זה עובד לאט, זה מצריך סבלנות. כשהוא היה רק תינוק היתה לי את כל הסבלנות ללמד אותו על העולם שסביבו. גם היום כשהוא גדול כזה, הוא צריך אותי לא פחות ללמד אותו על העולם שסביבו, כי ממש כמו תינוק גם העולם הזה חדש לו לחלוטין.

הוא לא טיפשעשרה, הוא ילד מתבגר, זה לא רק הורמונים, זה, שוב כמו כל דבר בחיים, מסובך ומלא רבדים. אני לא אוהבת את כל ספרי ההדרכה של איך להתנהג, אני מאמינה במודעות ואינטואיציה. אני בנויה ביולוגית להיות הורה, יש לי את כל הכלים. הייתי הורה מצוין לתינוק בלי לזכור איך זה להיות תינוק, לשלב הזה בחיים אני נכנסת כשאני זוכרת מצוין איך הייתי בגילו, דווקא עכשיו ההורות שלי צריכה להיות הרבה פחות מסובכת, הייתי שם, אני יודעת. אני בדיוק המדריכה שהוא צריך כדי לזכור את הגיל הזה, על כל האינטנסיביות שלו, הטלטולים והמופרעות האינהרנטית, בחיוך. אבל לא בלי דרמה, אני מניחה. בכל מקרה כרגיל, אני אעדכן תוך כדי תנועה.

יום שישי, 20 בפברואר 2015

מסיבת פיג'אמות

שישי בבוקר, כבר די מאוחר, כולם פה ישנים מלבד הבכור ואני. הוא בעינייניו, אני בכתיבתי ורק החתול מנסה להחליט ליד מי יהיה לו נוח יותר ולא מוצא מנוחה. באופן עקרוני מוטב היה שאעיר אותם, אבל אני לא מסוגלת. לא אוהבת להעיר משינה כשלא צריך. יש משהו מבורך בלהכיל את השינה ללא צרות עין, הלוואי שהייתי מסוגלת להצטרף. אני לא יכולה, אני מאלה שמתעוררים וזהו, אין לחזור לישון. לצערי גם אין להישאר במיטה ולהתפנק, אבל על שריטת היעילות שלי כבר דיברנו בעבר. מצחיק הגנטיקה בנושא עברה אל הצאצאים: הבכור כמוני, מתעורר מהר ומיד מוכן לפעולה, המרכזית, כמו אבא שלה ממש, מתעוררת לאט וצריכה להתאושש וקטינא מתעורר לאט ומתאושש מהר. איש איש והבוקר שלו. הלאה.

כמה דברים מוזרים קרו הלילה:
הבנזוג ואנוכי ישנו באותו בית אך לא באותה המיטה כל הלילה וזה לא קרה מעולם
זכרי הבית, לבד מהחתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו יחד בחדר השינה שלנו
נקבות הבית, לבד החתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו בחדר השינה של המרכזית והבכור
עד אחרי שלוש בבוקר עוד מצאתי את עצמי מצחקקת כמו ילדה עם המרכזית

איך זה קרה? ובכן הכל התחיל כשהמרכזית קיבלה הזמנה למסיבת פיג'אמות יום הולדת וכמובן מיד אישרה את הגעתה. התארגנו בהתאם, הכנו את כל הדברים לפני שיעור הבלט שלה, אספנו אותה שם עם פיג'אמה ביד ושק שינה בבגאז', לפני שהגענו ליום ההולדת אמרנו זו לזו את ברכת הלילה טוב המסורתית והזכרתי שלא משנה מה ולא משנה למה, שתזכור שברגע שמתחשק לה לחזור הביתה שרק תתקשר. החברות שלה היו שם והפרידה היתה מהירה. 

עזבו את זה שהיה נורא מוזר להעביר ערב בלי המרכזית בבית, אבל השעות עברו ושום טלפון. בחמישה לשתיים גיליתי דווקא חיפשו אותי, מאחת בלילה, אבל הטלפון היה על silent. מיד השארתי הודעה לאמא של החברה וביקשתי שיתקשרו בכל שעה. התחושה הנוראית הזו במשך החצי שעה עד שהאמא חזרה אלי היו עצובות. המחשבה שהילדה שלי התקשרה כל כך הרבה פעמים ואני לא שמעתי והמחשבה על הלב הקטן שלה מתאכזב בכל פעם ביאסו אותי למעלה מכל דימיון. כן, אני לוקחת הכל בפרופורציות, אני לא חושבת שפגעתי במערכת היחסים שלנו או באמון שלה בי, אבל המחשבה על העצב שלה בשעה וחצי הזו שהיא רצתה לחזור הביתה ואני לא עניתי מעציבה. אני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

אני יודעת שלישון אצל אחרים זה לגמרי מקובל, עזבו אני גם יודעת שהמון ילדים בעולם נורא אוהבים את זה, אין לי שום בעיה עם זה להפך. אני לגמרי מקנאה בהורים שהילדים שלהם הולכים לישון אצל אחרים, עזבו אחרים - סבא וסבתא, ולא רק שהם רוצים הם אפילו מבקשים לעשות את זה. זה נהדר בעיני. אני לא הייתי כזאת. מסתבר שגם הילדים שלי לא ממש כאלה. 

נתחיל מזה שאין לי שום בעיה שתגידו לי משפט בנוסח "ילד שאוהב לישון אצל אחרים זו תולדה של החינוך שההורים נותנים לו". אולי זה באמת עניין של חינוך, אין לי בעיה עם זה. אני בטוחה שזה שכולם ישנו במיטה שצמודה למיטה הזוגית שלנו בלינה משותפת וזה שאנחנו מעדיפים להיות יחד בבית זו תולדה של איך שאני (אנחנו) רואים את המשפחתיות והביחד. את הדעות שלי בנושא גיבשתי עוד כשהבכור היה פצפון (קצת כתבתי על זה כאן). אחת התובנות שלי היו שלהיות הורה פירושו להיות הורה גם בלילה. בסופו של דבר ילד לא נשאר לישון במיטת ההורים לנצח, אבל את הזמן הזה שהוא כן הוא יזכור בהמון אהבה והתרפקות. בעיניי זה עוד בסיס לקשר, אבל זו בחירה שלי והיא נכונה לי ואני לא מרגישה שאני באמת צריכה להסביר או לשכנע, כל אחד עושה את מה שנכון לו. 

אז אתם יכולים להגיד "טוב, הילדים שלך רוצים להיות בבית כי זה המסר שאת מעבירה להם", אולי אתם צודקים. אני יודעת שבכל פעם שאני נשאלת על לינה מחוץ לבית אני מציינת שזה כיף, בלי אבל, כיף. אבל זה לא רק עניין של חינוך, זה גם עניין של אופי. אני לא גדלתי בבית שדומה לבית שהילדים שלי גדלים בו, ועדיין, כילדה, לא רק ששנאתי לישון אצל אחרים, הייתי מבועתת מזה. את הפעם הראשונה שישנתי אצל חברה לעולם לא אשכח (ספר הילדים שכתבתי ואולי אפרסם הוא המצאה שלי מאותו לילה) ואחר כך סירבתי לעשות את זה למשך כמה שנים טובות וגם כשחזרתי לזה הייתי קפואה ומפוחדת ולקח לי שעות להירדם. כל לינה אצל חברה היתה שעות של עינויים מתמשכים וניסיון להיות אמיצה שעלה לי בדם. 

אני חושבת שיש משהו בלישון בבית שלך, מוקף במשפחה שלך ולא להתחיל לישון במקומות אחרים לפני שזה ממש בא ממך. אני גם יודעת שכהורה, למרות שלא אומר זאת לילדים, נוח לי הרבה יותר כשהם ישנים בבית. זו האחריות שלי, זו המשמרת שלי, זה גם משהו בביטחון שלהם. אז ברור שאני מפרגנת לכל ההורים שהילדים שלהם ששים לישון בחוץ, אני גם מקנאה בהם על זמן האיכות הזוגי שיוצא להם מזה, אבל תכל'ס אם המחיר הוא לישון כל לילה איתם ולחכות עוד קצת עד שיגדלו לעוד זמן זוגי, זה לגמרי מחיר שאני מוכנה לשלם. ילדים מאושרים זה מתכון חשוב לא רק למשפחה, גם לזוגיות והורים אושרים יכולים לנצל המון זמן זוגי כשהילדים שלהם ישנים לא רק בחוץ, אלא גם בבית. בעיקר כשהילדים ישנים ממש, אבל ממש טוב


יום שני, 9 בפברואר 2015

יער או קפה - השאלה הרטורית

תכל'ס הייתי אמורה עכשיו להיות במכונית בדרך לפעילות ביער ואין זו סתם פעילות ביער כי אם פעילות עם ההורים ביער, כאילו לא די בזה ששבוע שעבר (אולי שבועיים אבל זה עוד כואב, אז מי זוכר?!) הייתה פעילות עם הקבוצה של המרכזית. הפעילות הזו ביער מקסימה בעיניי, בדיוק בגלל זה רשמתי את הילדים, את הילדים לא אותי. לי כבר מאוחר מדי כל הקטע הרוחני הזה, הציניות כבר קנתה בי אחיזה מזמן. שבוע שעבר המדריכה החדשה של המרכזית ביקשה ממני להפסיק לדבר (כן, שאני. אפסיק. לדבר. לזכותה יאמר שאנחנו לא ממש מכירות) כי הילדים צריכים את כל הכוונה שלי כדי להדליק את האש (לא, לא עם מצית, או גפרור, גם לא עם אבני צור, אלא בחיכוך של מקלות עץ זה בזה עד שיצא ניצוץ), מלמלתי לאימהות שהיו איתי שממילא אין לי כל כוונה לעזור. אני חוששת שזה לא מצא חן בעינייי המדריכה. שלא לדבר על הרגע שהיא העבירה קערה מלאה תרמילי אפונים מגינתה וביקשה שכל אחד יאכל רק אחד כדי שישאר לכולם. אני את שלי תרמתי לטובת הכלל. זה בסדר, קליפות תפו"א זו החגיגה האמיתית של העדה שלי (נו, די זה נאמר לשם הצחוק ותפסיקו עם כל המאבק העדתי הזה לרגע). 


מקל לימבו
יו נואו
אני אבהיר - הפעילות הזו ביער מדהימה בעיניי, אני באמת ובתמים רואה עד כמה הילדים נשכרים מזה. המדריכים נהדרים ומלאים באהבה (לטבע, לאדם, לרוח, למים, לאש, לאוכל טבעוני, לישות כלשהי - הבנתם את העניין) ונתינה לילדים. אני ממש לא מתחברת לזה וזו בדיוק הסיבה שאני שולחת את הילדים לזה, כי אני נותנת דברים אחרים ותחושת השבט שיש להם שם היא נהדרת. אני לגמרי בעד, אבל חלק מהעיסקה הוא שאני רק שותפה חיובית, זהו. רק שזה מרגיש שכל פעם שנדרשת התערבות שהיא מעבר שכאילו מישהו מגביה את רף הסבלנות. לא פשוט ומעולם לא אהבתי לעבור מתחת למקל לימבו, טוב בעצם קצת. אני עושה הכל כדי לא להעביר את הציניות בנושא הזה לילדים, אבל כל המפגשים שכוללים אותי קצת הורסים לי את כל ההתקדמות. מודה. עוזבת. תנוחם? אני באמת משתדלת.  

כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.

מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת. 

לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה. 

יום שבת, 7 בפברואר 2015

השלמה שלמה של סדקים מודבקים

בשבוע שעבר, כשפתאום נזכרתי לבדוק דואר, מצאתי הזמנה לרשום את קטינא לכיתה א'. זה מצחיק כי הוא קטינא וכיתה א' זה כבר גדול והוא הרי, נו הוא קטינא. זה לא הגיוני שקטינא יעלה לכיתה א' למרות שאני יודעת בן כמה הוא בדיוק. אז ברור שאני לא רושמת את קטינא לבית הספר והוא, כמו אחיו, יישאר בחינוך ביתי, זה עדיין לא משנה את העובדה שקטינא עולה לכיתה א'. ולא משנה איך נהפוך את זה, זו נקודת ציון. נקודות ציון מעמתות אותנו עם קו הזמן של החיים, שאיכשהו בגלל שאנחנו עליו אנחנו לא מצליחים להבין אותו לאשורו עד שאנחנו מגיעים לנקודת ציון שהן לרוב מותנות חברתית או אישית. את מה שמתקדם איתנו, אנחנו פחות רואים, אולי קצת נעצרים בימי הולדת, אבל הם מתקדמים יחד איתנו כך שהמהות הזו היא חמקמקה לעיתים. נקודות ציון עומדות על קו הזמן ואתה יכול לבחון אותן במנותק.

זה שקטינא עולה לכיתה א' הביא אותי שוב לחשוב על תינוקות, כי לא משנה איך מסתכלים על זה כבר הרבה זמן אין למעשה תינוק בבית, אבל האישור הרשמי הזה של ילד שעולה לכיתה א', איך בכלל כבר הגעתי לפה? את ההחלטה שקטינא אחרון כבר עשיתי, בעצם עשינו. אולי זו הידיעה שזו הישורת אחרונה, אם לא עכשיו, כבר לא יהיה בבית הזה עוד תינוק וזה לא משנה שרציונלית אני לא רוצה עוד תינוק. בניתוח קר ברור לי שזה לחלוטין לא מה שאני/אנחנו צריכים עכשיו, אבל השקלול הזה אף פעם לא לוקח בחשבון את התחושה הנפלאה של להיות בהיריון (כן, אני מאלה. לא, לא היו לי בחילות. כן, אני מתנצלת. בעצם דווקא לא), של לידה (כן הלידות שלי לא היו קלות. כן טבעיות. כן אלה בכל זאת היו 3 חוויות מדהימות של התחברות אל העצמי. לא בקטע ניו אייג'י אלא בקטע של עוצמה אישית), את הריח של תינוק, את העור הקטיפתי, את ההנקה, להחזיק תינוק. כל אלה לא נכללים בחשבון ולא משנה כמה הם תמיד יפרטו על המיתר הלא נכון. תכל'ס הם גם ממש לא סיבות טובות לעשות עוד ילד, מקסים ככל שיהיה. 

אני לא מהנשים ש"מתכווצות להן השחלות" (בכלל מאיפה המושג הדבילי הזה?), אני לא רואה תינוקות אחרים ורוצה, זה הקטע הזה עם התינוקות שלך. יש אינספור סיבות טובות ונכונות ללא להביא ילד עכשיו. ילד אומר להחליט מראש כנראה על ניתוח קיסרי לדוגמא (לא ניכנס לסיבות) ומי רוצה ניתוח קיסרי? ילד זה גם המון שיקולים כלכליים שמצטרפים להם והרצון לתת לילדים שכבר יש כמה שיותר ולא פחות. ילד זה גם הויתור על החרות הזו שיש בילדים שמתבגרים שהיא כבר כמעט בהישג יד שוב עכשיו ותינוק חדש, מופלא ככל שיהיה, זה מדרון חלקלק מאוד. ואחרי כל זה ברור שיש עדיין "ועדיין" בכל פעם כשחושבים על תינוק. מצחיק כי כבר חשבתי שאני שלמה עם זה. אבל כנראה שלהיות שלם זה תמיד עם איזה סדק. הסדק שמודבק. המקום הרגיש שנפתח ובוחן אותך מחדש, זו היכולת שלך לסגור אותו מחדש ולחייך שמעידה על הכוח שבתוכך לפקפק ולהשלים.

ההצפות האלה של עימות מול הבחירות שלך בנקודות זמן ספציפיות יכולות להיות לא פשוטות. בעיקר כאשר באמת חשבת שהשלמת את התהליך. זו חייבת להיות ההכרה הרשמית הזו שקטינא ממש אבל ממש לא תינוק ולא פעוט שגורמת לכל זה לצוף שוב מחדש. זה להיות אמא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר (שזה אגב, 3 תוכניות לימודים שאני צריכה לכתוב לשנה הבאב ולהגיש למשרד החינוך - מה אני כותבת בבלוג בכלל? אני צריכה להתחיל לעבוד על זה). זה להבין שזהו, אני כבר כנראה לא ילדה, טוב, אם יומולדת 40 לא עשה לי אתה זה, אולי ההכרה הזו כן? מי יודע?! דרך אפשרית לנצח את זה זה להגיד שתמיד יגיע הרגע שהילד האחרון באמת כבר גדול אז כדי לגמור את התהייה בנוקאאוט כבר בסיבוב האחרון בהחלט, לפי בחירה כמובן. אני בחרתי - 3.

אז, הנה איווררתי את זה שוב, הדבקתי עוד קצת בצדדים שנסדקו. אני קרן הבר בדעה צלולה מכריזה שאין לי ברירה אלא להכיר בזה שאני אמא לשלושה ילדים גדולים ויש לקוות שאני גם באמת אפנים את זה. נראה לי שבזאת דנתי את קטינא להיות לנצח קטינא... רק חכו לפוסט כשהוא יתחיל אוניברסיטה. אבוי

יום שלישי, 13 בינואר 2015

נדנדת האחווה

כמה מתאים בקונטקסט הזה שלנדנדה
הזו קוראים See-saw
שלשום החליטה המרכזית שהיא רוצה לכתוב בלוג משל עצמה, כמובן שברגע שהבכור שמע את זה, הוא מיד הכריז שהגיע הזמן שהוא יחזור לבלוג שלו. בינתיים היא עוד לא כתבה כי היה לה אתמול מבחן בקונסרבטוריון וגם שיעור פתוח בבלט מה שמאוד העסיק אותה כמובן, אבל הבכור כבר החליט על מה הוא רוצה לכתוב בפוסט החזרה שלו לכתיבה, אם כי גם הוא לא מצא לזה זמן. ברור שזה הצחיק אותי כיוון שברגע שהמרכזית התחילה לדבר על הבלוג, ידעתי שתגובת הבכור לא תאחר לבוא (שנאמר תוך 10, 9, 8, 7,...). נדנדת התפקידים בין הילדים היא תהליך מרתק. תהליך בלתי נמנע שיכול להכתיב מערכות יחסים לכל החיים ולא תמיד לטובה. בה במידה הנדנדה הזו היא משהו, שכרגיל עם ההתייחסות הנכונה יכול להיות בונה ומבנה וחיובית, ולאו דווקא שלילית או הרסנית. בכל משפחה הדינמיקה בין האחים היא מעניינת, לא רק ברמת חיי היומיום, לא רק ברמת מערכות היחסים בתוך המשפחה אלא גם ברמת התיוג שכל ילד לוקח על עצמו. 

בתחילת השבוע שאל אותי הבכור על מה אני מתכוונת לכתוב, אז עזבו את זה שעוד לא הספקתי לכתוב, וברור שלא לפרסם, וכבר אמצע השבוע, אבל באמת לא ידעתי כי בעיקר רציתי לכתוב על פוליטיקה, ותמיד הייתה לי את פאריז והיא סיפקה כל כך הרבה, ז"א היא הוציאה מנתניהו כל כך הרבה שיכולתי לכתוב ולכתוב. אבל הבכור אמר שדי עם פוליטיקה ולדעתו אני צריכה לכתוב על החברות הטובה בין הילדים שלי. שאלתי אותו למה והתשובה הייתה כי אני לא חושב שזה ככה בהרבה משפחות וזה מיוחד. ניסיתי לפתח על זה שיחה, אבל כשאין פרטנר זה עובד פחות טוב. אז למרות שכבר כתבתי על זה מספר פעמים (נניח כאן), אני אשתדל לא לחזור על עצמי. ואז הסיטואציה הציגה את עצמה (נו, פיסקה ראשונה, תהיו מרוכזים) אז התיישבתי לכתוב.

עץ משפחתי, הגרסא הפרקטלית
הקשרים המשפחתיים הם בעלי אופי פרקטלי משהו, במובן של צורות מסתעפות שמעתיקות את עצמן, רק שהן לא באמת מעתיקות את עצמן, יש ביניהן דמיון, זו אותה הסתעפות, אך לא יותר מזה. בראיה דורית בלבד זה גם לא אינסופי, אבל לא חייבים להיות קטנוניים. אני לא מחדשת כלום כשאני אומרת שלא משנה כמה ילדים יש לך, כל אחד מהם גדל להורה אחר ולמרות שזו אותה סוגה של מערכת יחסים, עם כל אחד את מנהלת מערכת אחרת. העניין הוא שאת לא מנהלת אותן בואקום, אין כאן שום חיסיון, הכל גלוי וברור לעין גם אם לא נאמר. וזה נספג, זה לגמרי נספג. אז נכון שלכל ילד יש אופי אינדיבידואלי ולכן אין אפשרות אחרת אלא לנהוג עם כל אחד אחרת, ונכון שכל ילד מוצא את הדרך שלו איתך, עדיין ההבדלים נמצאים שם והם גם מבנים את הדינמיקה בין האחים. אני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון, זה נראה לי לגמרי מובנה והגיוני, צריך להיות מודע כמובן, אבל זה נראה לי כמו משהו שנוצר באופן טבעי ואין בו כל רע כל עוד אין בו מידתיות בלתי נסבלת של העדפה. 

הקשר שלנו עם הילדים, המיקום שלהם במשפחה, האופי של כל אחד מהמשתתפים, וכמובן עוד פרמטרים, במידה מסויימת יוצרים תפקידים בתוך המשפחה. התפקידים האלה הם לא בהרכח מינוי לכל החיים, פעמים רבות הן תקופתיות - הילד המרדן, הילד האחראי, הילד הטוב, הילד השובב וכולי וכולי. לרוב יש נדנדה כזו, אם ילד אחד הוא בתקופה אחראית, הילד האחר לרוב ייטה להיות שובב יותר. אם ילד אחד לא רוצה עכשיו להכין שיעורים, הילד השני יצא מגדרו כדי לקבל תשבוחות על זה שדווקא הוא יושב ולומד. זה לרוב לא קל ופעמים רבות תשמע הורים מדברים על הילדים שלהם ומשווים בניהם בטקסט או בסאבטקסט. זה הכי טבעי שיש ועם זאת זה משהו שבעיניי צריך לשים לב אליו. 

אנשים הם בני אדם של השוואות, זה הדרך שלנו להמון דברים לחיקוי, לשינוי, זה מדד למיקום וזה בהחלט יכול להיות כלי חיובי. העניין הוא שהוא גם יכול להיות קטלני. עריכת השוואות בין ילדים היא טבעית, הבעיה היא שיש למה מחיר תחרותי מאוד אם היא נעשית לא נכון. אחים לא אמורים להיות בתחרות, זה יהיה נאיבי לחשוב שאפשר לפורר אותה לחלוטין, אבל אפשר להפוך אותה לחיובית ותומכת. לא סתם המילה אחווה מסמלת קשר שמבטא סוג של קירבה אולטימטיבית. כמה עצוב שלרוב נגדיר אחווה כקשר עם אחרים ולא עם אחים אמיתיים (לא לוקחת כדוגמא את בנט, אל חשש). כמה ביננו יכולים לומר באמת שהקרבה בינם לאחיהם או בין הילדים שלהם לבין עצמם היא חזקה כמו המילה הזו? בצער רב אין אלא להודות שהקשר בין הילדים הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים.

אני כמובן טוענת שזה מתחיל בהורים, אבל תתטעו לחשוב שזה תפקיד בלעדי של ההורים כי זה לא. כדי לייצר מערכת יחסים טובה בין הילדים, ובעיניי זה עוד נדבך חשוב בציוד הזה שאנחנו מכינים להם לעת בגרות, אנחנו צריכים לתת להם לדעתי יותר זמן יחד ויותר זמן משפחה, כדי לאהוב מישהו באמת צריך להכיר אותו באמת. אבל יותר מזה, אנחנו צריכים להיות אלה שמתירים את הלחצים האלה שבאופן טבעי מביאים לאפקט הנדנדה בין אחים. פחות להשוות, לתת יותר יחס אישי מעודד ומבנה של התנהגות חיובית. הרי תכל'ס ילדים מתחרים ביניהם, אם נרצה ואם לאו וזה לא משנה כמה אתה בבית, על אותו משאב - תשומת הלב מההורים. מה שקורה זה שילד אחד רואה מה מקבל תשומת לב שלילילת ולכן יעשה בדיוק להפך כדי לקבל יחס חיובי. זה הכי טבעי שיש. כאן מגיע תפקיד ההורים - לנסות ולבטל אפקטים שליליים. 


המודל הלוגיסטי לתחרות במערכת אקולוגית
כבר אמרתי בעבר ולכן לא אחזור על עצמי, זמן משפחה איכותי ונטול לחצים הוא חיוני. אבל זה הרבה יותר מזה - בכל מערכת אקולוגית (ולא) כאשר יש תחרות על המשאבים, לרוב התוצאה שלה הוא שהחזק שורד. אצל ילדים זה גורם להם לפתח את התכונות שמקבלות יותר תשומת לב (אם שלילית ואם חיובית). כרגיל, הכוח הוא אצל ההורים, אבל עם הכוח באות הדרישות (מה לעשות הורות היא תפקיד קשה במיוחד). יש חשיבות מרובה להתנהלות היומיומית שלנו - צריך לשים לב, איך אנחנו מתייחסים לכל ילד, מה אנחנו אומרים ואיזה מסר עובר באינטראקציה שלנו עם כל ילד בנפרד ועם כולם ביחד. יש המון כוח למילים שלנו כהורים, לטון בהם הן נאמרות ולעוצמת ההדהוד, גם אם סמוי, בנפשם של הילדים. ככל שנפחית מהעומס והלחץ, התחרות האינהרנטית בין אחים, כי לא באמת אפשר לבטלה, תפחת. 

כהורים אנחנו צריכים לחזק את הדברים שיעזרו לילדים שלנו להיות בוגרים מוכנים יותר, האחווה בעיניי היא חשובה. מעצם התפקיד כאח ילד יכול ללמוד על אחריות, אהבה ללא תנאי, עזרה, הדדיות, טיפוח קשרים ובנייתם, חמלה, נתינה ועוד כל כך הרבה. הוא גם יכול ללמוד איך לפרק קשיים. אלה לא דברים של מה בכך, בעיניי הם לגמרי חלק מהדברים שאנחנו מחוייבים ללמד אותם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האתגרים שיעצבו את הילדים, ודווקא אחד הדברים החשובים ביותר הוא מתחת לאף (טוב, עד שהם עוברים אותנו בגובה). בדיוק כאן דווקא להיות אח היא מתנה ענקית שאנחנו יכולים לתת לילד. אנחנו רק צריכים לשים לב שלמרות שהם מתיישבים אוטומטית על הנדנדה, אם נעשה את זה בכיף, הנדנדה הזו יכולה להיות לגמרי מבורכת.