אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.

זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 

אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת

הוא שזורק את האבן הראשונה, או לחלופין את הזבל

היה היה ילד שנולד לעיתונאי/פוליטיקאי וסופרת/מחזאית בתל אביב וחי בתוך הברנז'ה. למד בבית ספר וסיים ללא תעודת בגרות. התגייס ככתב בעיתון "במחנה", ואחרי שחרורו המשיך לכתוב בעיתון מעריב ועסק מהצד בתחביב שלו - איגרוף. הוא הפך לעורך מקומון והחל בכתיבת טור שהיה מוצלח בעיני רבים ובין היתר שלח ידו בכתיבת שירה ובהופעות בקולנוע ובטלויזיה. התחתן, הביא שני ילדים לעולם. הפך למנחה תוכנית אירוח, הפך למציג של בנק מוביל והחל להגיש את מהדורת שישי. במסגרת צורת החיים החביבה עליו של "מגיע לי" הוא התקבל ללימודי דוקטוראט למרות שלא היתה לו בגרות או תואר ולכבודו המועצה להשכלה גבוה תיקנה הוראה שמי שאין לו תואר ראשון  לא יוכל להתקבל ללימודים גבוהים. במקביל הוא החליט להקים מפלגה ולכן גם הכנסת העלתה לסדר היום חוק במיוחד עבורו בנושא תקופת צינון לאנשי תקשורת בטרם כניסתם לפוליטיקה. הוא הקים מפלגה בדמותו ובצלמו. בתקנונה הוא הפוסק והמחליט בכל סוגיה והוא גם יו"ר עד להודעה חדשה בערך. והוא שמר על עקרונותיו: הכריז שלא יהיו במפלגתו פוליטיקאים מכהנים והציע את מספר 2 לציפי לבני, הכריז שמפלגתו חילונית ואחרי הבחירות יצר ברית עם מפלגת "הבית היהודי", ובין היתר סייע להזרמת כספים להתנחלויות ולהקמת "מנהלת דת", הסביר שיפעל לחיזוקו של מעמד הביניים ואז הפגין חוסר בקיאות ואף ניתוק מוחלט לגבי מיהו אותו מעמד ביניים (ראה ערך ריקי כהן, העלאת המע"מ, התייקרות מחירי הסיגריות והאלכוהול הזול והורדת מחירי האלכוהול היוקרתי, העלאת שיעור מס ההכנסה, מס רכישה נוסף בקניית דירה החל מהשקל הראשון - רשימה חלקית). הוא גם הבטיח להילחם בשחיתות, אך התכוון פשוט להילחם בשחיתות שאינה מוצאת חן בעיניו (תקציבים לאוכלוסייה החרדית) אך לא לשחיתות שנוצרת עקב יחסי הון-שלטון, בכל זאת מהמקום שהוא מגיע חבר זה לכל החיים. חוץ מזה כנציג מעמד הביניים הוא מהווה דוגמא לצמיחה המופלאה של ישראל הואיל והונו נאמד במעל 22 מיליון ש"ח ולכן משקף נאמנה את מצב האומה. 

הוא נהנה מהקשר הבלתי אמצעי שלו עם נתיניו ומשתדל ככל יכולתו לשמור על קשר ברשת החברתית. במסגרת הצהרותיו הנפלאות, אתמול הוא הוציא את הסטטוס הבא: "מילה לכל אלה ש"נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". אתם תופסים אותי במקרה בבודפשט. באתי לכאן לנאום בפרלמנט נגד האנטישמיות ולהזכיר להם איך ניסו לרצוח כאן את אבא שלי רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלי במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות. אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר."

כחובבת מילים מושבעת שמאמינה בכוחה של מילה, אני נוטה להניח שמי שהכתיבה היא חלק אינטגרלי מחייו מבין את כוחה של מילה, לא רק ככלי משעשע אלא ככלי בעל תוקף. אמנם במקרה דנן בכתיבתו לא מצאתי מספר סיפורים וטווה עלילות מוכשר במיוחד אך היה בהם כישרון למילים כזה או אחר שעלול לייצר סימפטיה. אבל כשאני רואה אדם שקורותיו עשויות ללמד על מחוייבותו למילה אך מעשיו מבטלים אותה משהו בי מתקצף ומתכעס. הסטטוס האחרון שלו עיצבן רבים, אבל גם סטטוסים אחרים שלו כבר יצרו תקדים שכזה. ובכל זאת כאדם שבא לשנות ונמצא מקבע ומחמיר, כאדם שתפקידו מכיל אינהרנטית אחריות וחבות ציבורית הוא מתגלה במלוא הדרו כזחוח, מנותק ויהיר והוא מתנהל בתוך ממלכת הג'ל שלו בגחמתיות שלא הייתה מביישת את מלכת הלבבות, רק בעוד היא לוקחת אחריות על החלטותיה השרירותיות, מלך הג'ל מטיל את האחריות על כל אדם או גוף מלבד עצמו ויעיד על כך ה- OECD.

מעולם לא האמנתי למסך הג'ל, לא מצאתי במצע שלו ולו דבר אחד שיכול לקרוץ לי ולא היו לי שום ציפיות ממנו, היו לי ציפיות שאזרחי המדינה יתגלו כפחות מאותגרים לוגית ולא יעניקו לו מנדט נרחב שכזה אבל זה לא קשור. אבל הוא האב טיפוס של פוליטיקאי בעידן נתניהו. פוליטיקאי עשיר, שמקדם את עצמו במסגרת סגידתו העצמית לעצמו, נהנתן ומוקף בחבר מרעים נהנתנים, שהמילה אצלו היא כקליפת השום אלא אם היא נאמרת במסגרת ה- Milieu שלו על כוס קוניאק משובח ומוזל ובכל מקרה של התקפה הוא שולף את קלף השואה (דרך אגב מעניין ששניהם באותו היום הכניסו בנאומם את הזוית האישית מתקופת השואה, אולי יש לכתוב פוסט על המעבר הרטורי מהשואה הקיבוצית לשואה הפרטית). השימוש הנלוז כל הזמן בקלף השואה הוא זילות בלתי מתקבלת על הדעת, אבל זה נושא אחר. אי אפשר לדכא עד עפר את מעמד הביניים (שהפך לערטילאי דה פקטו ודה יורה - גם כמושג וגם כשכבה חברתית בפועל) ולא להבין את המחיר הגבוה שהמדינה עצמה תשלם ולא רק האזרחים הפרטיים. דווקא אלה המשבחים את השיטה הקפיטליסטית (בעיקר כי זה קל במקום שבו הונך נאמד במיליונים) ולכן מקדשים גם את השיקול הרציונאלי פונים לקלף הכי אמוציונאלי כאשר בני אדם עוזבים את מדינתם מתוך שיקולים רציונאליים-פרקטיים בלבד, בעוד הקושי האישי והנפשי שלהם לרוב הוא רב. אם כבודו לא מבין שאנשים שלא סוגרים את החודש, מצמצמים ולעיתים, אם ישנה אפשרות, נסמכים על הוריהם בשעה שהם עצמם כבר הורים ופתאום מוצעת להם האפשרות לעבוד באותה עבודה (לפעמים עם פחות שעות או יותר תגמולים על שעות נוספות) במקום בו יוכלו לסגור את החודש, יקחו את ההצעה בשתי ידיים, כבודו כבר יותר ממנותק הוא אטום והג'ל הוא רק בגדר וידוא אטימה. המצב צריך להיות מאוד קשה אם אדם שכל חייו גדל פה, נתן משנותיו לשרות המדינה, חי את השפה והתרבות, אוהב את משפחתו וארצו ולפעמים הוא גם דור שלישי לשואה ובכל מקרה ינק את האהבה לחבל הארץ הזה, מחליט לעזוב ולבחור לגור במדינה בה לעיתים הוא או משפחתו אינם מכירים אותה, את שפתה, את תרבותה ואין להם שם את מה שחיבוק ההגנה המוכר, הידוע והאהוב נותן. לא, זה לא רק המצב הכלכלי, אבל מי שמוכן עוד איכשהו לספוג את הקושי הכלכלי הבלתי נסבל הזה צריך להתמודד עם עוד הרבה קשיים אחרים. הוא עושה את זה כל עוד הוא יכול, נאחז בשיניו בכל האהבה האפשרית עד שהחיים פה מכריעים אותו ואז הוא יודע. הוא יודע שכדי לתת למשפחתו את כל מה שהוא מאמין בו הוא כבר לא יכול להישאר פה. הוא לא רוצה לזרוק את המדינה לפח, מר יאיר לפיד, אבל הוא לא יכול יותר להשליך את מצב משפחתו לפח רק כי המדינה היא ערך עליון. אנחנו מצווים לחיות את חיינו, את אלה שלנו, הפרטיים לא הציבוריים, האישיים ולא הקולקטיביים. 

אדוני שר האוצר, אתה משקר לעצמך, כמו השקרים הלבנים על הג'וינט שהיה או לא, כמו האהבה הפטריוטית שקל איתה כאשר אתה עשיר ולא חושש ממחסור. הסיבה שהמדינה הזו מתנדנדת על עברי פי פח האשפה כדבריך, היא לא בגלל אלה שבחרו לעזוב היא בגלל אלה שבחרו להישאר, לבקש לעצמם שררה ואז להפנות עורף מבהיק לכלל הבעיות ולהאמין שבאמת סבבה פה כי יש אחלה אוכל ומקומות בילוי בתל אביב. מי שזורק את האבן הראשונה צריך לבדוק לפני אם אין בו דופי. עשה טובה, טול מסך הג'ל מעל פניך וראה את המציאות ניכוחה. לסיום חשבתי על הסטטוס הבא שלי ברשת החברתית: "מילה לכל אלה ש"נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". אתם תופסים אותי במקרה ברחובות, דווקא על המרפסת כי אין לי ממש חדר עבודה. באתי לכאן לכתוב בלוג שלא יעורר הדים נגד דברי טפשות על אנשים שקשה להם שנאמרים על ידי מי שמדבר על האנטישמיות ומזכיר שניסו לרצוח שם את אבא שלו רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלו במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות, אבל שוכח איך הוא לא עושה דבר כדי לקדם את השלום במדינתו או להיטיב את חיי תושביה ומעז לבקש סליחה אם הוא קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר, בגלל שהוא וחבריו הפכו את ישראל למקום שבו קשה לחיות בו."

"אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב שבא לי לבכות" (אריק איינשטיין)