החרב הקדושה

לנצח נחיה על חרבנו? לא צו גורל, אלא בחירה שגויה

תראו תראו, פרובוקציה ישראלית באל-אקצא עוברת מתחת לרדאר היהודי, מאיימת להצית את האזור והופה - הנה שוב כל היהודים יחד מתקבצים סביב החרב בקריאת "הנני" נלהבת, נגד האויב המאיים, רק שהצד האלים והפרובוקטור של הסיטואציה הנוכחית הוא ישראל. מבחינת יהודים, הכל מתחיל ונגמר בזה שיש כאן ערבים, אלה עם "המנטליות האלימה", שאת האפליה והדיכוי שלהם לא רואים, האויב הנצחי, שהוא נוסחת הקסם לסימוא הציבור הישראלי.

במדע המדינה נהוג להשתמש במושג "התאגדות סביב הדגל", שמהותו הוא איחוד פנימי מול איום או אויב חיצוני. בישראל, בה הכריז נתניהו ש"לנצח נחיה על חרבנו", החליפה החרב את הדגל. דפוס החשיבה כל כך מותנה וידוע מראש, בגדר גזר דין ידוע מראש של המשך מעגל הדמים – כולם נקראים לחרב.

בתזמון מושלם, נציגי הקואליציה מאשימים את האופוזיציה וקוראים למוחים להצטרף למדורת השבט, זו שמבעירה את המדינה ומנהיגי מחאה בעיני עצמם קוראים להיענות לקריאה, בשעה שאנשי מילואים, שנשבעו לסרב, מתפקדים לקראת הגיוס. חודשים של דיבורים על אחדות, מושג מיותר להפליא בתחום הפוליטי, אבל הדבר היחיד שמאחד ישראלים מסוג יהודי, זה הנימוק הבטחוני ואם אין אחד, יוצרים. כמו הגביע הקדוש, תמיד תהיה חרב קדושה להתאגד סביבה, כמו התניה פבלובית לאומית, אבל זו בדיוק הבעיה – שהלאומי הוא היהודי והבלבול הזה מסייע להמשיך את אי-הצדק ואי-השוויון.  

כמו בדיסוננס ידוע מראש, פסח מביא איתו אינפלציה של המושג חירות, אבל איזו חירות יכולה להתקיים כל עוד היא מבוססת על אפליית בני אדם אחרים ודיכויים ונסמכת על המוכנות לא לראות את זה? בתוך חודש אחד, ישראל מציינת את פסח ויום השואה, ימים שמאפשרים בחינה של הלקח ההיסטורי ובמקום זאת משמשים בעיקר לחדד את תחושת הקרבנות היהודית, שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו" ולהעצים את ההצדקה. אבל הנקודה היא שלא צריך להצדיק יותר את הקמתה של ישראל, אלא את קיומה ואם אפשר בפעם הראשונה גם באמת כדמוקרטיה. המאבק על הדמוקרטיה הוא קריטי, אבל מחייב התבססות על ערכים דמוקרטיים, אחרת הוא בסך הכל מאט את התהליכים ולא יותר.

אם המאבק על היכולת לחיות בישראל של כאן עכשיו, כלומר כמו שהיה נניח לפני 4 חודשים, הרי שאין כאן מאבק לדמוקרטיה, משום שכל עוד ישראל היא כוח כובש שמדכא את חירותם של הפלסטינים, ישראל אינה דמוקרטית וזה בדיוק העניין. המוכנות לחיות במדינה כובשת ומנשלת בשטחים שאינם בריבונותה, שיש בה שתי מערכות חוק לא שוויונית ושמעל 20% מאוכלוסייתה בשטחים הריבוניים אינם זוכים לשוויון אזרחי מלא ולקרוא לה דמוקרטיה, היא לא יותר משיתוף פעולה עם שקר, שתוצאתו היא דיכוי של בני אדם. האם את המצב הבלתי נסבל הזה, שישראל מתחזקת, אנחנו רוצים להוריש לילדינו?

אז נכון, המחאה האדירה שסוחפת את הארץ חשובה וחיונית, בעיקר משום שכל רגע חולף יקשה על כל תיקון עתידי אפשרי. זה צריך להיות ברור, אנחנו אמנם מדשדשים על הרוביקון הדמוקרטי כבר שנים, אבל מהרגע שייחצה סופית, כל דרך חזרה תיגבה מחיר הרבה יותר גבוה. אבל האם זו השאלה? האם לא ייתכן מצב שנילחם באמת עד הסוף על ערכים דמוקרטיים מהותיים ומשותפים בלי שום "אבל"? כן מאבק לדמוקרטיה, לכזו שלא מעוניינת לטול את זכויות האדם של לאומים אחרים ושרוצה לקיים בתוכה שוויון אזרחי מלא, ממש דמוקרטיה ולא כזו שמפחדת מעצמה.

אלבר קאמי אמר פעם שהוא רוצה לאהוב את מולדתו ואת הצדק כאחד, גם אני כמוהו רוצה. אני רוצה לדבר על חירות, אבל לא מדומה. כשאני חלק בלתי נפרד משלטון מדכא, כל שיח על חירויות שאינו מכיר בדיכוי ואפליה ונאבק לבטלם, בעצמו חסר כל ערך. שום עוולה היסטורית אינה הצדקה לעוולות בשם הקורבן, גם לא כשהקורבן הוא אנחנו. כל עוד לא נשתחרר מהתפיסה הזאת אנחנו דנים אותנו ואת ילדינו לאותו גורל, גורל אלה הבוחרים לחיות על החרב, אפרופו מנטליות. הקריאה לחירות, עת אנחנו מונעים חירותו של אחר, היא צביעות חסרת מודעות והמחיר? כמו שאמר מחמוד דרוויש "אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שילם את המחיר". כולנו משלמים את המחיר והוא כבד ומאמיר ורק אנחנו יכולים להפסיק אותו.

אני לא מציעה תקווה, בתקווה תמיד מקנן הרצון שמישהו אחר יפעל במקומנו, יגיד את הדברים, יתקן – אין לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו הדור שאין לו ברירה אלא לפקוח את העיניים, שעד עכשיו היו בעיקר מצומצמות מבט. לא הייתה כאן מעולם דמוקרטיה, התקווה מצויה במוכנות שלנו להילחם שתהיה כאן וזה עובר בהכרה באי הצדק – בכיבוש ובאפליה.

במקום בו אנו עומדים חשוך

בין האנשים שהסבירו לי השבוע כי האמירה של נתניהו "לנצח נאכל חרב" היא מפוקחת ובין הידיעה הבוקר שתחקיר צה"ל קבע שניתן היה לעצור את הדיל אל שלמון מבלי להרוג אותה (כבר כתבתי עליה כאן לפני חודש), אולם  לא תפתח חקירת מצ"ח ולא ינקטו צעדים נגד חיילי גדוד צבר שהשתתפו באירוע, יש קו מקשר. שניהם נמצאים במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו.

האנשים שהזכרתי מוכנים להגדרה הדטרמיניסטית והמורבידית של ראש הממשלה ואף רואים בה מופת של פיקחון ובזאת סוללים עתיד מפוקפק לכולנו. המקרה השני מוכיח שאנחנו לא כל כך רוצים להתעמת עם מה שקורה בשטחים. נוח לנו לטאטא את מה שאפשר, אלא שאז יש קצת בעיה לדבר על מוסריות. מותה של הדיל מטריד לא רק משום שחיילי צה"ל המשיכו לירות בה גם כשלא היוותה סיכון, ואל תבינו לא נכון זה מה שצריך להטריד, רק שגם הניצוץ בעיניי החיילים, העובדה שאף אחד לא עצר את זה, העובדה שהיא נגררה פצועה במקום על אלונקה והעובדה זה מושתק עכשיו צריכים להטריד את כולנו. כל ההשתקות האלה מוצאות את עצמן גם הן במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו. כשלא נותר כל טיעון אחר לבד מהצדקת החיילים שנמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. אלא שהם לא צריכים שנצדיק אותם, הם צריכים שנוציא אותם משם. למנוע מהם עד כמה שניתן סיטואציות כאלה. 

במקום בו אנו לא רואים את עצמנו חשוך. במקום הזה אנחנו זקוקים להצדקות. האם ההצדקות האלה עומדות ללא טיעונים היסטוריים, לאומיים, דתיים שכולם נגועים במסע ההפחדה שייצר כאן ראש הממשלה? האם הן עומדות מוסרית בפני עצמן? הן לא ולכן המקום הזה הוא כל כך לא נוח. אגב, גם חשוך.

למקום הזה המון שמות, כי כל אחד נותן לו שם אחר משל היה חיית מחמד. לפעמים למקום הזה אין שם כי מתעלמים ממנו. לפעמים כל כולו רק סיסמאות. אבל אין בו מקום לספקנות, לשיקול דעת ולמוסר ואין לו עתיד.

הבעיה היא שיותר ויותר מצטרפים לזמרת המקהלה שם בחושך. כולם נושאים עיניהם אל הבוחר החציוני. זה שהוא קודם כל ציוני. העצרת שנערכה בשבת לזכר רבין דיברה על המחלוקות מבפנים, ועל הצורך החד משמעי לחזק את היסוד הדמוקרטי. אלא שהיסוד הדמוקרטי העלום הזה מבוסס על דמוקרטיה ציונית יהודית בלבד, רק שזו מהגדרתה אינה דמוקרטיה משום שאינה שוויונית היא מראש מגדירה העדפה. מה שטוב זה שהלקח הופנם, בהנחה שהלקח הוא "אל תעצבן את ההמון כי תראה איך גמר רבין".

הנה תראו, האופוזיציה למדה ומיד מיישמת. המחנה הציוני מחיל הצבעה סיעתית על חברי הכנסת שלו הערב במליאה. כן, כן אותם חברי כנסת שהיו בעצרת בשבת לא רק כדי לזכור את רבין אלא מתוך "חרדה לגורל הדמוקרטיה", יצביעו הערב כאילו אין דמוקרטיה וכל זה בהחלטה סיעתית. דמוקרטית? ציונית!

הערב במליאת הכנסת תובא ההצעה להחמרה בענישה למיידי אבנים לקריאה שניה ושלישית. זו הוראת שעה על יידוי אבנים ובה עונש מינימום של 3 שנים מאסר בפועל למיידי אבנים שנתפסו, היא תקפה גם על כלי תקיפה אחרים וכוללת גם הצעה לשלול גמלאות מהורי ילד שהורשע בעבירת ביטחון או יידוי אבנים בזיקה לפעילותת טרור או מתוך מניע לאומני בתקופת המאסר. בואו נשים את הדברים על השולחן - זה לא חוק שוויוני. זה חוק נגד פלסטינים. זו "הדמוקרטיה" אנחנו מתהדרים בה. אפליה. איך נצדיק את זה? שיקולי ביטחון כמובן. 

אלא שפה היתה צריכה האופוזיציה לצאת נגד. ישראל אכן עומדת מול גל טרור. אכן יידוי האבנים זו עבירה חמורה הדורשת ענישה. עם זאת הדרך להתמודד מול האיום הזה היא לא דרך חקיקת חוק לפלסטינים בלבד. גם לא הוראת שעה. אנחנו מכבסים ומצדיקים כל הזמן, אבל בואו נגיד את האמת. אנחנו כל כך מפחדים מגל הטרור הזה, אנחנו כל כך משותקים, שאנחנו מוכנים לאבד קצת מהדמוקרטיה מבלי להבין שהקצת הזה הוא לא זמני לא ישאר קצת. מי נותר להגן על הדמוקרטיה? ובכן בטח לא המחנה הציוני. אבל אל דאגה עוד שנה הם יתאספו שוב בכיכר וידברו על דמוקרטיה ויזילו דמעה. ובמקום שהמחנ"צ עומד? ובכן, גם המחנ"צ לא רואה את עצמו. האפילה רק מתגברת וזה מוזר כי כבר כל כך חשוך גם ככה

נשיאות

טוב, זה הזמן לספר סיפורי נשיאות אישיים, כן ככה ניפתח. כי אם לא עכשיו אימתי? כולם עסוקים כל כך במרוץ לנשיאות, אם לקרוא לזה מרוץ. לי זה הזכיר היום תוכניות ריאליטי, נניח "הישרדות", אמנם לא ראיתי אותה אבל היו שם הדחות, התייעצויות והמון יצרים, אז אין לי אלא לשער שאני גם צודקת. ואם לא, אז ניסיתי. בכל מקרה אני חייבת לומר שכל זה התחיל בכלל בתור סטטוס בפייסבוק ואז שמתי לב שאני נסחפת ועברתי לכאן, אז זהירות ספויילר - אני עומדת ללהג אבל נראה לי שיהיה משעשע - תישארו. 

אני אתחיל ואומר שאין אף אחד, אבל אף אחד, שנראה לי קביל מבין המועמדים ותסלחו לי אני הולכת לומר דברים מאוד לא מקובלים ובטח לא פוליטיקלי קורקט. דורנר, אישה מופלאה לכל הדיעות, אני מעריכה אותי לאין שיעור ואין לי ספק שהיא תהיה נשיאה נהדרת. אולם, ברם, אבל, דורנר, שאני מאחלת לה אריכות יומין, בריאות וצלילות, יודעת טוב כמוני שלמרות שהיא מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד, היא בכל זאת איחרה את הרכבת. אני לא קוראת פה לאפליה על בסיס גיל, אבל סילחו לי אם אומר שזה אשכרה חוסר אחריות להציע את עצמה כמועמדת, היא באמת אישה מבוגרת מאוד וזה לגמרי לא לעניין. וכן, אני מבינה שזה נשמע נורא. סליחה.

לא בא לי להתייחס לפואד, בטח לא לקמפיין המביך שלו "אבא", לא לאדם שהוא ולדרך ההתנהלות שלו לאורך חייו הפוליטיים (מבלי לגרוע מתרומתו, כן הייתי חייבת). אני אישית את פואד אני לא סובלת ואני חושבת שמפלגת העבודה חוטאת לעצמה בבחירה באדם הזה, אך אני כבר מזמן לא מתאכזבת מהמפלגה הזו כי אני way שמאלה משם. אני רק אומר שכבחורה צעירה יצא לי לעבוד מול בחוריו של פואד וחבורה נאלחת כזו לא פגשתי מימיי. אם מפלגת העבודה רוצה תדמית חדשה, היא בטח לא היתה צריכה לחתום עבורו, בטח לא בוז'י.

לא אאריך בנושא ריבלין. כולם נורא אוהבים את ריבלין. אני לא. זאת אומרת, יש מצב שהייתי מחבבת אותו כאדם, הוא נראה מצחיק וסימפטי, אבל לא רואה אותו נשיא. כלומר רואה אותו נשיא, כי קרוב לודאי זה מה שיקרה, אבל לא חושבת שזה באמת הנשיא שאני רוצה, בלי לדון במוסד הנשיאות - בעד ונגד. 

אדירים, כמה טוב שלא צריך לדבר על סילבן (אבל ביננו ג'ודי לא נמנית בין קוראותי, אז יכולתי ללכלך). את דליה איציק מבאס אותי שאני בכלל שאני צריכה לאזכר בתור מועמדת. אבל הנה לכם אנקדוטה במקום התייחסות - פעם מזמן, בעודנו זוג צעיר, החלטנו על מילת קוד שאם אומרים אותה אז חייבים לומר את האמת (זה נועד רק למקרים שבהם אתה חושב שעובדים עליך וזה עבר את הגבול, כי ברור שמעולם לא שיקרנו אחד לשני - ציניים שכמותכם), די לציין שהחלטנו שהקוד שלנו יהיה קשור לדליה איציק, השתגעתם שאני אגיד לכם מהו?  זה הצחיק אותנו בטירוף, אבל אני כבר לא זוכרת אחרי איזו מן האפיזודות המביכות שלה זה היה, בכל זאת עברו שנים. 

על שכטמן אני כל הזמן משנה את דעתי, אז אני לא יודעת בבירור מה דעתי עליו כנשיא, אני רק יודעת שדעתי כל הזמן משתנה וזה לא בהכרח סימן טוב.

אבל יש גם דוד לוי - ירוץ או לא ירוץ? לא ברור. אבל יש סיפור. קצר. כשהייתי קטנה היו המון בדיחות על דוד לוי. אני גם זוכרת את המבוגרים מסביבי צוחקים נורא כשאני הייתי מספרת אותן, בעיקר את זו עם הבור והמטר וגו'. היו כל כך הרבה בדיחות שבכלל לא הבנתי שיש אדם אמיתי כזה. האגדה מספרת שפעם בדרך לטבריה, עברנו בבית שאן. ליד ביתו של דוד לוי, אמא שלי אמרה לי: "תראי, כאן גר דוד לוי", אני פרצתי בצחוק כי הייתי בטוחה שזו עוד בדיחת קרש. אחר כך לא הפסקתי לצחוק כי הבנתי שזו לא ויש איש כזה. אבל זה סיפור לא יפה, כי בתכל'ס הוא ממש לא איש כזה. אבל הוא בינתיים גם לא מועמד.

חוצמזה הבטחתי סיפור נשיאותי - אז, כשקצב נבחר, היינו בטיול הראשון אחרי שבנזוגי הציע (ת'אמת הוא רק שאל על תאריך, וקילקלתי לו הצעת נישואין מדליקה כי אני מפלצת ואם לא הייתי מקלקלת אז הייתי מקבלת הצעה רומנטית וטבעת בחו"ל bygone) אז בדיוק יצאנו מ- Mont Saint Michel (איזה מקום משגע, נכון?) ולרגע באוטו (BMW מדליקה אם הייתם צריכים לדעת וכן, אני זוכרת) קלטנו BBC בדיוק בחדשות, בדיוק בקטע על קצב ואז השידור נקטע, אני התחלתי לבכות (באמא שלי), התחלנו להריץ SMS לארץ (זה היה יקר בטרוף, אנחנו מדברים על לפני 14 שנה). ואשר יגורתי בא (הדוד לוי כל הזמן נדחף. זוכרים ת'בדיחה? יועץ לדוד לוי: "אשר יגורתי בא" דוד לוי: "תכניס אותו"), שעה נאמתי לבנזוגי על הטעות הזו, בעודי מוחה דמעה מדי פעם. די דפק את כל המשך הערב מודה. רק על זה אני לא גמרתי את החשבון עם קצב. ערב שלם בצרפת ומצב רוח מזופת הוא עשה לי. האמת שאשכרה לא רציתי לחזור לארץ, היה לי ברור שקצב נשיא המדינה זה לא אומר טוב בעיקר על המדינה. התביישתי. לא ידעתי שהוא יתן לי סיבות שלא חלמתי עליהם. אז בטח לא הייתי חוזרת. אז עכשיו אני צריכה לבוא איתו חשבון גם על זה שלא עשיתי רילוקיישן. 

זהו, קצת דיעות לא מצונזרות ומותר לי כי זה בלוג אישי וגם סיפור נשיאותי, בזאת אסיים. סוג של שיא. אמרתי שיא? התכוונתי נשיא. הייתי מעדיפה נשיאה, אבל עכשיו תגדיו שאני מפלה מגדרית.