נקי, אבל בסטנדרד ישראלי מותאם לציבור חסר סטנדרטים

יום אחרי ההחלטה של ויינשטיין בעניין אשכנזי וכבר מתפרסמים סקרים המעידים כי רק הוא יכול לנצח את נתניהו. פרוטוקול פסטיבל אשכנזי שהיה מאוחסן במגרות כלי התקשורת סופסוף יצא לפועל ואיזה חגיגה צפויה מראש ומייגעת היא. פרשת הרפז נופחה מעבר לכל פרופורציות ועדיין התנהלותו של אשכנזי, גם אם היה אך בגדר קורבן, אינה עומדת בקנה מידה ראוי להתנהלות של עובד ציבור וכפועל יוצא היא מטילה, לפחות בעיניי, ספק לגבי יושרו והתנהלותו העתידית אם יציע עצמו לתפקיד ציבורי. ועם זאת כבר מושמעות הזמנות נלהבות מפוליטקאים משל היו סקאוטים ואשכנזי הטאלנט החדש.

פרשת הרפז רוויית תככים שדומה שניתן לחקור אותה ב- zoom in מכל כך הרבה זוויות מביאות רייטינג שאין צורך לחקור אותה מהזוית ה"משעממת" של המקרו ומה ניתן ללמוד על התרבות הפוליטית בישראל. כי מעבר לעובדה שהיועץ המשפטי לממשלה חטא כשמשך את הנושא במשך חמש וחצי שנים, או שאשכנזי לא יצא נקי וכמוהו גם לא וינר או בניהו, ושיש כאן מערכת מלאה בחורשי מזימות עם אג'נדה, אנחנו חוגגים כאן גם כניסה אפשרית למרוץ פוליטי של מצטרף פוטנציאלי שגם בו דבק רבב. אולי נקרא לו "מועדון המנערים" - בעיקר מנערים את הציבור מדרישה לסטנדרטים בסיסיים לאישי ציבור.

יש משהו מאוד משובש בתפיסות המוסר של פוליטיקאים ישראלים, קטנים כגדולים, ובהסכמה של הציבור עם למצב העניינים וזה מזין זה את זה. זה לא שנבחרי הציבור לא נתפסים כמושחתים ועם זאת הצעד המתבקש הבא של הרחקתם הטבעית מהזירה לא מתקיים, לא מתוך אמות מוסר אישיות, לא בשל דרישה ציבורית ולמען האמת גם לא מבחינה חוקית.

אם נבחן את הזירה הציבורית, הרי שבשנים האחרונות הציבור לא רק שאינו מזועזע מהשפה הבוטה ומההתנהגות הלא ראויה ומחוסרת הכבוד של רבים מנבחרי הציבור, וגם לא מהעדר האחריות המשתמעת מתפקידם, אלא גם לא מהעדר מוסר בסיסי. נושא חזרתו של דרעי לשר ואחר כך לשר הפנים תפס פחות כותרות מהתפרצותה חסרת הרסן של ח"כית אופוזיציונית כמעט אנונימית לנוכח פרובוקציות של ח"כ מהקואליציה שבחירתו כחבר כנסת היתה צריכה להביא לחשבון נפש ציבורי כמו גם לקביעת קוד התנהגות לחברי כנסת, לפחות כדי לייצר אפשרות ענישה נגד חברי כנסת הפגעים בכבוד הכנסת, שלא לומר המדינה. 

חזרתו של דרעי למשרד הפנים, כמו גם סגירת תיקים של פוליטיקאים רבים בלי הפעלת המנגנון הפלילי, לא אומרת שהפוליטיקאים טהורים וזכים, אלא רק שאין הצדקה פלילת. אך בעוד שמערכת המשפט בוחרת שלא לעסוק בזה, על הציבור לעסוק בזה ולא לתת לפוליטיקאי שסרח את האפשרות לחזור. אלא שהציבור הישראלי לא מציב סטנדרטים אמיתיים בפני נבחריו ולמרבה הפלא אלה לא מציבים סטנדרטים לעצמם, לכן גם אין אמון אמיתי לא במוסדות ולא בנבחרים, ובכל זאת דבר לא משתנה. 

מרבית המקרים הופכים לחלק מסטטיסטיקה לא הגיונית של מציאת פסול בהתנהלות של פוליטיקאים אך לא כזה שיש בו הצדקה להפעיל את המנגנון הפלילי וכך הם חוזרים לפעילותם כאילו לא היה דבר. במקום להבין שהנוסח העמום והפרשנות המקילה הפכו לחזון נפרץ, הציבור מבטל במו ידיו גם את מנגנון הענישה החוקי והפורמלי בכך שאינו דורש את שינוי החוק וגם את מנגנון הענישה הציבורי והלא-פורמלי, משום שאינו גובה מחיר על שחיתויות, אלא במקרים שבאמת שלא ניתן לטאטא יותר מתחת לשטיח. נקיון כפיים? נו, לא באמת מוכרחים לשפשפף טוב עם סבון כי יד רוחצת יד גם ככה.

מחר תגיע לאישור וועדת השרים הצעת חוק המביאה תיקון לחוק העונשין בדבר הפרת אמונים ומרמה, הצעה זו בנוסחים קודמים היתה מונחת על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה עם כניסתו לתפקיד וזה אך אירוני שהשרה שקד מחייה אותה שוב בימים האחרונים של כהונתו. זו בהחלט התחלה חשובה בכיוון המלחמה בשחיתות, אך היא אינה פותרת את הסף הנמוך ממילא שיש לציבור. המלחמה בשחיתות ושקיפות הפכו למילים שגורות, אך אין מאחוריהן הרבה. הצעת החוק שתועלה מחר חשובה אך היא אינה פותרת את הבעיה, רק מתקדמת בכיוון.

אבל מה שבעיקר עולה מכל הפרשות הוא שלציבור הישראלי ממש לא מפריע להמשיך עם אותם פוליטיקאים לעוסים שלא מציעים שום פיתרון, אך משאירים טעמי לוואי של שחיתות וחוסר מוסריות. מכיון שהפוליטיקאים האלה אינם מוסריים ממילא הרי שכל עוד הציבור לא ישים סוף לחגיגה, הם בוודאי לא צפויים לעשות כן. ובתוך כל זה אשכנזי זה בוטנים, שוב הכלבים נובחים אבל השיירה עוברת.

נגד ראש הממשלה, שר החוץ, שר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי, שר הכלכלה מתנהלות חקירות בכמה ענייינים, חוץ ממנו גם מול רעייתו, שר הפנים חזר למשרדו אחרי שהואשם בשחיתות בדיוק באותו משרד, ראש עיריות, חברי כנסת - הם כולם יציבו את עצמם לבחירות בסבב הבא, ייתכן שגם אשכנזי יצטרף והציבור הישראלי לא יהסס להצביע להם. בכל זאת מדד אמון הציבור עדיין יכול לרדת.

מיידי האבנים הם לא תולדה של קפאון מדיני - זה בכלל בגלל בית המשפט

זה לא מתאים לי לא להתייחס ליום ההולדת שלי באיזה חשבון נפש רווי מילים ותובנות, אבל גם לא מתאים לי לא לצאת בפוסט חוצב להבות אחרי שנתניהו מדבר על סימון מוצרים מהתנחלויות ומזכיר שוב את השואה (אישית אם כל דבר עושה לו אסוציאציה של שואה, אישית אני חושבת שזה דורש טיפול, אבל זו לא הנקודה ואין ביכולתי להציע אבחנה מקצועית), משל יש קשר בין סימון בתי עסק יהודיים לסימון סחורה משטחים כבושים שישראל לא מכילה עליהם ריבונות ממילא. עצוב שראש הממשלה שלנו עוד לא הבין שיש מחיר להתנחלויות, מלבד הכספים המוזרמים להן על בסיס שוטף, אם בתקציבים, אם בתשתיות ואם בשמירה על ביטחונן. ועם זאת לא עשיתי לא את זה ולא את זה. 

פוסט זה נועד להיות אישי כשהתחלתי לכתוב אותו אתמול, אבל אז הגיע השר ארדן ביוזמה פופוליסטית ששופטי בית המשפט שיקלו בעונשים על מיידי אבנים, לא יקודמו. לצערי מותו של הנהג בירושלים מיידוי אבנים בערב החג (אתמול) הוא גושפנקא מבחינת ראש הממשלה נתניהו ושרים כמו ארדן ליוזמות ממין אלה שפגיעתן בדמוקרטיה היא מוחשית והרסנית. ואני ממש לא רוצה לנחש מה יוליד הדיון הביטחוני הדחוף שנתניהו יכנס בצאת החג. 

תנו לי רגע להציע יותר מזה, במצב בו החיים של מרבית הנערים בגדה ובירושלים הם קשים מנשוא, יהיו כאלה שיעדיפו את תנאי הכלא על פני חייהם הבלתי נסבלים בכלא שאינו מוגדר הלכה למעשה ככזה. מעבר לעובדה שישנם גם מיידי אבנים צעירים כל כך שהם מתחת לגיל האחריות הפלילית ולכן ממילא אינם מגיעים לבתי המשפט. אבל זו לא הנקודה - הפתרון למיידי האבנים הוא לא בענישה אגרסיבית יותר. יידוי האבנים ותכיפותו ההולכת וגוברת הם פרי העדר המדיניות של נתניהו. הקיפאון המדיני הקיים פועל לרעת ישראל בכל כך הרבה מישורים ויש להבין שגם אם הוא פועל לרעה בצד הפלטיני הפגיעה בנו, כישראלים היא חמורה יותר ולנו יש יותר מה להפסיד. הפתרון ליידוי האבנים הוא בידיו של נתניהו, לכאן או לכאן. ובואו נהיה ריאליים, הבחירה לא לעשות כלום פועלת לרעתנו, וזה נכון לגבי דעות ימין או שמאל - זה בכלל לא חשוב. להשאיר את המצב כמו שהוא היום משול להתבוננות בפצצה בידיים שלך במקום לפעול לניטרולה - זה מצחיק רק אם אתם מתבוננים בקריקטורה של acme. 

אבל בואו נתחיל עוד קודם - יידוי אבנים יש על בסיס יומיומי, על רוב המקרים איננו שומעים. האם זה בסדר? ברור שלא, יידוי אבנים הוא מסוכן ואלים ותוצאותיו יכולות להיות קטלניות כפי שנוכחנו לדעת, לצערנו, ממש בשעות האחרונות ולא שהיינו צריכים הדגמה. אלא שיידוי האבנים, שאינו לגיטימי בעיניי בשום צורה, נובע מתסיסה אמיתית פלסטינית, כזו שעדיין לא קיבלה את השם "אינתיפאדה שלישית", אבל היא שם. העדר המדיניות של נתניהו וחיים תחת כיבוש ואיום צבאי מתמיד, עתיד חסר וודאות אך נעדר עצמאות, לא מביאים ללידתה המחודשת של האופטימיות. הם מערך הלחצים שבסופו של דבר מביא אנשים לנקיטת פעולות קיצוניות לשינוי במצבם, בעיקר אם אין להם מה להפסיד. זה לא עושה את הפעולות האלה מקובלות, שיהיה ברור. אבל שיהיה ברור שגם ענישה חמורה יותר לא תהיה באמת גורם הרתעה.

יותר מזה, היוזמה של ארדן מעידה לא רק על פופוליזם והעדר הבנה דמוקרטית בסיסית (מחלה ממנה סובלים רבים בקואליציה אגב, רק שלצערי היא לא מאובחנת), אלא פוגעת הלכה למעשה בדמוקרטיה הישראלית, בעקרון הפרדת הרשויות ובאוטונומיה השיפוטית. זה מבלי לדבר בכלל על הסטייל החדש הנפוץ בקרב שרי ישראל לאיים על שופטי בית המשפט בסגנון שלא היה מעליב את הסנדק של סקורסזה (ותזכרו - איילת שקד איימה על שופטים עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים, אבל זה בטח כי שופטי בית המשפט הם לא אחים) שצריך להדאיג את כולנו.  

נתחיל מזה שאיום כזה על שופטי בית המשפט העליון הוא דריסת האוטונומיה השיפוטית. כי מהי מהות הפסיקה? נתחיל מזה ששפיטה צריכה להעשות ללא משוא פנים לכאן או לכאן. אני מודה ששום שופט אינו יכול לגמרי לנתק את האידיאולוגיה האישית שלו מתהליך הבחינה שלו את התיק המובא לפניו, אך על כל שופט לפעול מתוך הגינות בסיסית וכפיפות לחוק על מנת להכריע בסוגיה המובאת לפניו. במקרים מסויימים, עשוי שופט למצוא עצמו יוצר במידה רבה את הדין, אם בשל פרשנות חוקית או במקרים שבהם אין דין קודם. אם בא השר לביטחון פנים וקובע ששופטי בית המשפט אינם עושים את עבודתם נאמנה ביחס למיידי אבנים וכי המדיניות הישראלית המוצהרת היא ענישה מקסימלית על יידוי אבנים באשר היא, יואיל נא כבוד השר להשתמש את מעמדו כשר וכחבר כנסת ולנסח הצעת חוק שתכפיף את השופטים לחקיקה. להציב את השופטים בחזית הזו מעיד בעיקר על הניסיון הרגיל לגלגל לפתחו של בית המשפט בעיות שצריכות להיפתר באופן מדיני.

הרי את בעיית שיקול הדעת פתרו עם תיקון 113 לחוק העונשין שמטרתו להבנות שיקול דעת שיפוטי ולייצר מתחם ענישה הולם בהתאם לחומרת העבירה הנידונה. התיקון לחוק אינו נוקשה לחלוטין ומנסה ליצור איזון בין השוויון הפורמלי בפני החוק והמקרה הפרטי. ואלה חשובים בעיקר בקביעת הענישה. בל נשכח שעקרונית החוק קובע כי ענישה היא בהתאם לעקרון ההלימה ואין בה כדי לקדם מטרות חברתיות אלא לגמול לעבריין על מעשהו. אם אלה אינם טובים לשר ארדן, מוזמן השר לפעול כמתחייב מהיות המדינה מדינה דמוקרטית, בה בתי המשפט אינם כפופים לרשות המבצעת אלא מקיימים מערכת אוטונומית, ולהעביר הצעת חוק חדשה שתצמצם עוד יותר את מערכת המשפט. 

רק שהבעיה איננה של השופטים או מערכת המשפט, הבעיה שלנו כחברה אם נראה לנו שדבריו של ארדן בסה"כ משקפים את דעת הרוב היהודי במדינה ושופטי בית המשפט העליון נתפסים כמעוז האליטה האחרון של השמאל. בואו נשים את הדברים על השולחן, במדינת ישראל היום הממשלה ורוב גדול בציבור מאמינים כי שיקול בטחוני מתיר כמעט הכל, כי יש להעדיף יהודים בכל מצב וכי יש להעניש בחומרה פלסטינים כי מה שדרוש פה באמת הוא ביטחון האזרחים ובאזרחים הכוונה ליהודים. העוול שאנחנו עושים לאחר בכלל לא נספר. הממשלה פועלת על סנטימנטים ומתוקף סנטימנטים לאומיים ועל בסיס זה המרום היחיד בו עדיין יש ניסיון להכפיף את הנורמות למוסר ולחוק לא נתפס כמגן הדמוקרטיה אלא כבריקדה של השמאל שיש לפוצץ עם D9.

בואו נהיה ברורים, בית המשפט העליון מייצג היום ערכים שמדינת ישראל לא באמת רוצה להכיר בהם. נושא השוויון, אם בפני החוק ואם בכלל, לא נראה חשוב כשהוא עומד מול אינטרסים של ציבורי יהודי לאומני ולכן בית המשפט העליון נתפס כמכשול, ובפעמים שאינו יכול להכשיר את השרץ מיד קוראים לו בוגד. הממשלה הנוכחית וזו שקדמה לה מעודדות העדפה של מדינה יהודית על מדינה דמוקרטית ובשם "שיקול ביטחוני" שהוא שם קוד לצורך ביטחוני עקב אוזלת יד מדינית, היא בוחרת להיות פחות דמוקרטית ויותר יהודית. לכן הן נתפסות כפועלות בשם האינטרס הציבורי, בהנחה שהאינטרס הציבורי הוא שליטה בעם אחר, ביטחון אישי נמוך, והעדר אופק מדיני. השאלה היא אם באמת האינטרס הציבורי הוא צמצום הדמוקרטיה? אני גורסת שלא.

יידוי האבנים הוא עוד סמפטום של מצב חולה בשם כיבוש, אנחנו יכולים לא לעשות כלום בנידון, עיניכם הרואות. אך החקיקה המיועדת לפגוע בפלסטינים נוגסת בדמוקרטיה שניסינו להקים כאן, התפוררות ערכי מוסר, הפרדה בין סוגים של בני אדם, פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות הן פגיעות חמורות שיבואו בסופו של דבר לידי ביטוי מערכתי הרבה יותר גדול. העניין הוא שלדבר על מוסר זה לא פופולרי ואילו לדבר על שיקול בטחוני שווה הרבה יותר. אז ספרו לי עוד איך ענישה מוגברת ומחמירה הרבה יותר על מיידי אבנים היא זו שתביא לפתרון, אני מתה לדעת איך זה ייגמר. אגב, עונש המוות בישראל עוד לא בוטל, הי - אתם חושבים על מה שאני חושבת?