חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מכנה משותף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מכנה משותף. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 2 בינואר 2016

לפתור את השבר בעזרת מכנה משותף?

מול הטענה כי כל דבר טוב יותר מנתניהו נמצאת הטענה שאין מי שיחליף אותו. נתחיל מהעובדה המצערת, אך האנושית למדי, שכל אדם הוא בר תחליף. אם נתניהו, מסיבה כלשהי לא יהיה ראש ממשלה, מדינת ישראל לא עתידה להתמוטט, להפך אני מהאסכולה שאם נתניהו ימשיך להנהיג אותנו מדינת ישראל זה יקרה. כך שמחליף לנתניהו סופו שיקום. 

הנטיה הטבעית היא לחפש מועמד קיים בעיקר משום שבורסת ההימורים על מועד הבחירות הבאות לא נפסקת. מימין, נתניהו עושה כל מה שביכולתו לחזק ולשריין את עצמו גם במקרה של התפוצצות חקירת הרעיה. מאידך גם הליכוד אינו אדיש לטעויות ראש הממשלה, יש ביקורת מבית על התנהלותו, וחזרתו של גדעון סער, בתנאים שלו, עוד צפויה כמו גם חתירתו של ברקת להסתמן כיורש עתידי. מצדו הימני של נתניהו יש כמובן את בנט שמנסה לייצר את דרכו להיות ראש הממשלה הראשון של הציונות הדתית אולם זה בוודאי אינו רלוונטי לבחירות הקרובות, יהא מועדן אשר יהא.

מה שקורה משמאל לראש הממשלה הוא מה שבאמת מעניין. המועמדים כרגע הם לפיד והרצוג - אני מנערת את חוצני, אתם בחרתם. הרצוג הוא שילוב טרגי של הרבה יכולות, דעות פחות או יותר במקום הנכון אבל ללא כריזמה וגרוע מכך - הוא ניחן בקצר ראיה פוליטי ואסטרטגי. הרצוג פועל תחת המטריה "איך אני יכול לסלול את דרכי לראשות הממשלה" במקום "איך יוצרים אלטרנטיבה שלטונית". הסיבה שהרצוג ככל הנראה לא יהיה ראש ממשלה נעוצה בפאסיביות שלו - הוא תמיד בתגובה לראש הממשלה או מדיניות הממשלה. 

לאחרונה אני שומעת מכל מקום שלפיד הוא התשובה. מבחינתי, אלא אם כן ההגדרה היא "מקל עץ משוח בחומר דליק המסייע להעברת אש ממקום למקום", לפיד אינו תשובה. שלא במפתיע, התמיכה בלפיד היא לא בשל יכולותיו או דעותיו, אלא משום שהוא נתפס כאדם שיכול לקחת את המרכז ואת השמאל ולנצח את נתניהו. אני מבינה את הראציונל העומד בפני הקריאה הזו וזו אופטימיות שהייתי שמחה לאמץ.

אני תוהה איך לתקוף את נושא יאיר לפיד? האם להזכיר שאחת הסיבות ללגיטימציה של ההתנהלות הבנטיסטית היום היא במידה רבה בשל הלגיטימציה שהעניק לאח בנט? האם להזכיר את התנהלותו כשר אוצר? האם לדקדק בהעדר האידיאולוגיה שמאפיין את הפוליטיקה שלו? אולי דווקא שלטון היחיד במפלגתו? אולי על העובדה שהוא ח"כ באופוזיציה ומעדיף לכהן כשר חוץ שלא מן המניין במקום להיות אמון על אופוזיתו. ובכלל - נניח שלפיד הוא התשובה לנתניהו, הרי לא יתכן לא לחשוב על היום שאחרי. תאמרו כל דבר טוב יותר מנתניהו? טוב, לזה אין לי אלא להסכים. 

בהסתכלות על המפה הפוליטית היום ומי עוד יכול להיות זה שיתמודד מול נתניהו משמאל עולים שמות גנרלים כאופציות אם זה גנץ ואם זה אשכנזי. הראשון אינו רוצה בקריירה פוליטית והשני עוד לא בטוח אם הוא יכול. כך או אחרת, אני לא רואה אותם מביאים בשורה אמיתית או ניצחון בבחירות. 

אך הדיון על מי יחליף את נתניהו הוא מיותר כי בינתיים, נתניהו מחליף את השיח. בעוד שהמדינה הולכת ימינה בנושא הסכסוך מול הפלסטינים, היא גם משלמת מחיר דמוקרטי. הדרך להתמודד עם נתניהו היא לא בלהציע מתווה מדיני או לומר אני אעשה את זה טוב יותר. מי שעושה את זה משתמש בעצמו בלקסיקון שטובע נתניהו. הדרך היחידה היא להחזיר לקסיקון אחר ולזה יש רוב. במדינת ישראל היום יש עדיין רוב מתון, חילוני ושעדיין מאמין בדמוקרטיה וזכויות אדם. לרוב הזה אין ממש ייצוג, הוא מתפלג, מכיון שהוא חלוק בנושאים רבים, אולם רב המכנה המשותף ובזמנים קריטיים ייתכן שלהיות טהרן לא יוביל למאום. 

האיום הגדול ביותר שעומד לפתח ישראל הוא האיום הלאומני, הצרת גבולות המחשבה והשיח הציבורי ועימם הגדרות מצמצמות יותר ויותר של הדמוקרטיה. זו סכנה מיידת ומוחשית כדי לפתור אותה יש צורך בפעולות שהן מחוץ לקופסא. 

האחת היא להמשיך עם שלטון נתניהו ובינתיים לנסות להצמיח את הקול של השמאל, אם על ידי צמיחת גופים חוץ פרלמנטריים חדשים שינסו להרחיב את השיח הדמוקרטי ולחדש ימי רצ כקדם ואם על ידי קמפיין שמאל של הגופים הקיימים היום, תוך ניסיון של הקמתה לתחיה של חברה אזרחית פעילה בישראל. זו פעולה שדורשת זמן ולמעשה יש ניסיון לעשות אותה כבר תקופה והיא אינה נושאת פרי. רבים, ממש כמוני, שואלים איך זה שאנחנו לא מתקוממים ובכל זאת, עיננו הרואות שאנחנו לא מתקוממים. אולי זה יקרה בנקודת שיברון בעתיד.

השניה היא באמת להשתמש במה שיש, שזה להתאגד תחת מטרית אד הוק רחבה אותה יחזיק יאיר לפיד ולידו הרצוג, לבני וכחלון ותחת סיסמא רחבה של רוב חילוני דמוקרטי לרוץ לבחירות הבאות. זאת מתוך הבנה שכרגע דחוף יותר לתקן את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים. חבירה משולבת בהתפטרות של כולנו מהקואליציה, הקדמת הבחירות ואיחוד חילוני בתקופה של טרפת ימין קיצונית משיחית יכול להיות ערבוב מחדש של כל הקלפים וליצור שינוי מתבקש. 

האם הייתי רוצה לראות את לפיד כראש ממשלה? לא, אבל לפיד יכול להיות ראש ממשלה רק אם יחברו אליו אחרים שגם יאזנו אותו. האם לפיד/הרצוג/כחלון/לבני זה מה שהייתי מאחלת לעצמי לשנה החדשה? בוודאי שלא אבל זו קואליציה שהייתי יכולה לחיות איתה ולו כדי לעצור את הדרדור ההרסני במדרון בו אנו דוהרים ללא מעצור. זמנים קשים, דורשים מעשים נואשים ולמרות שהשילוב הזה בכל קונסטלציה אחרת היה נראה לי כמו משענת קנה רצוץ, זה בעיקר מה שיכול להחזיר את ישראל פחות או יותר לתלם. אלא שזה מצריך חניה ברוורס של הרבה מאוד אגו ומהי ישראל מול אגו של פוליטיקאים?

כשהתחלתי לכתוב את הדברים רציתי לצאת חוצץ נגד לפיד והרצוג, בסופו של דבר הדברים יצאו קצת אחרים. אולי גם אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. עידן התבהלה של בנט ונתניהו לא יכול להימשך, אולי באמת התשובה יכולה לבוא רק ממרכז, שאולי הוא קצת מזגזג, אבל הוא לא לאומני וזה כבר יותר טוב. נתניהו מוביל אותנו אל שבר, את השבר הזה יפתור המכנה המשותף.




יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

דמוקרטיה בטלה בשישים, סליחה ב- 61 (ח"כים)

אני יודעת, אתם הרבה פחות אוהבים לקרוא אותי כשאני מדברת על פוליטיקה. אבל הבלוג הזה הוא שלי ושיקולי פופולאריות לא ינחו אותי בכתיבה. מה שכן הבנטומטור הפנימי שלי הגיע לנקודת רתיחה ואני שוב מעוצבנט. זה לא רק השטויות שלו על חיזוק הבניה כי כידוע זה סלע קיומנו, לא האיומים שאם נתניהו לא יחזק את הבניה בגדה הוא יערער את הקואליציה, כי הוא כל הזמן מבטיח לערער את הקואליציה במסגרת הקמפיין שלו של להיות בממשלה ולהרגיש בלי, זה לא הניסיון הפתאטי שלו להיות אח של כולנו ומה פתאום הוא בכלל לא מגזרי. זה העובדה שבנט והמפלגה שבראשותו זה אריה בעור של כבש. אני לא מפחדת מבנט, אני חוששת שאנשים כמוהו הם בדיוק האנשים שיורידו את ה so called דמוקרטיה שלנו ביגון שאולה. שבאיזון הבלתי אפשרי של מדינה יהודית ודמוקרטיה, אלה הם הבנטים שמערערעים את תפיסת הדמוקרטיה בשקט ובהחלטיות ועד שנבין את העניין כבר נהיה עמוק בבוץ.

מה תכל'ס אני רוצה להגיד היום? שבנט והבית היהודי מסוכנים. אתם לא חיייבים לקרוא יותר, את השורה התחתונה שלי אמרתי. אני כותבת את זה כבר כמעט שנתיים, וכמו שאני סבורה שגם את ממשלת נתניהו צריך להחליף ודבר לא קורה, סביר להניח שגם דבריי על בנט ומרעיו (מלשון רעים - לא טובים ולא מרעים - חברים, חוצמזה שהם לא חברים, הם אחים) יאבדו להם חסרי הדהוד בתוך ההיסטוריה ולא נודע כי באו אל קרבה. 

ביום ראשון הקרוב, ועדת השרים לענייני חקיקה תידון בתיקון "פסקת ההתגברות" שמציעה אילת שקד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תיקון והתגברות נשמעים כל כך חיוביים, נכון? הרי תיקון נועד לשפר והתגברות זה נהדר - זה להתגבר על מכשולים. רק שבמקרה הזה המכשול הוא הדמוקרטיה, בעיקר עקרון הפרדת הרשויות והתיקון הוא למעשה קלקול יסודי. מה ששקד מבקשת בתיקון זה שלכנסת יהיה כוח לחוקק מחדש חוק שבית המשפט קבע שהוא בלתי חוקתי, שהוא פוגע בזכויות אדם. היינו שקד קוראת הלכה למעשה לפגוע בכל הרעיון של איזונים ובלמים עליו נשענת הדמוקרטיה ולבטל עוד בלם החוסם את כוחה של הכנסת. התפקיד הפיקוחי של בית המשפט הופך להיות בטל ב- 60 (טוב, נו, במקרה הזה זה ב- 61) אם הכנסת יכולה לעקוף אותו. 

סביר להניח שהתיקון הזה לא יעבור. אז למה להתעכב על זה? ובכן, עצם העובדה שיש חברת כנסת שביודעין , בגלוי, ללא כל בושה או מצפון ומתוך אג'נדה אינטרסנטית וברורה מקדמת פגיעה ברעיון הדמוקרטי, אומר שהגענו לשלב בו אינטרסים צרים נראים לנו חשובים יותר מהאינטרס שבמכנה המשותף - דמוקרטיה. ויותר מזה, העובדה שאנחנו מוכנים לקבל את זה ולא מוצאים בזה סיבה להתקומם היא כבר הרבה יותר ממטרידה. שקד היא חלק ממפלגה שמרגע חבירתה לקואליציה, מקדמת שתי אג'נדות עיקריות: ייהוד המדינה והזרמת כספים להתנחלויות. ומה אנחנו אומרים? טוב זה מגזרי ויש שישוו ויעלו: "הלוואי עליי פוליטיקאי כמו בנט שמקדם את האינטרסים שלי" - הבעיה העיקרית היא שהאינטרסים הצרים הם מכרה זהב לבית היהודי, כי לא רק שהם מקדמים את "המגזר שלהם" הם גם כורתים את הענף הדמוקרטי שכולנו יושבים עליו ואף אחד לא מראה להם את הדרך החוצה.  

לא אאריך בדברים (החלטתי החלטה מינהלית שפוסטים פוליטיים יהיו קצרים) ולכן לא אסקור את כל האנקדוטות הפוליטיות האנטי דמוקרטיות שהבית היהודי שותפה להן, אך שימו לב לפעולותיה/עמדותיה של הבית היהודי בנושאים כמו חוק המשילות, ברית הזוגיות, זכויות העובד. גם את חוק הגיור הייתי מכניסה, אבל כאן וודאי תסבירו לי שזה עניין דתי ומגזרי ולכן עמדתם הגיונית. אפשר להניח שהמכשלה היא הבית היהודי, אך אם שמים את הקלפים על השולחן לרגע, הבעיה האמיתית היא מי שמשאיר אותם בממשלה.

ראש הממשלה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא טיפש (ויסלחו לי האדירים שאמרתי את זה), הוא יודע שמעשיהם פוגעים הלכה למעשה בדמוקרטיה, אבל מה אכפת לו? הוא נהנה. גרוע מכך, ראש הממשלה יודע שיש לו אופציה בדמות בוז'י הרצוג (שבטוח יסכים להצעה הנכונה) והוא מעדיף לאיים במרומז על בחירות. השאלה היא אם זה רק עוד ספין שנועד להביא לחילוף קואליציוני או להגדלת כוחו האלקטורלי. הבעיה עם נתניהו שהוא לא כל כך צפוי, ככה זה עם אינטרסנטים. מצא מין את מינו. השאלה הגדולה היא מתי זה ימאס לנו?

יום רביעי, 16 באפריל 2014

להיות עם חופשי בארצנו, למעט אתאיסטים

אני אישית לא הייתי צריכה עוד הוכחה שלפיד אדיוט, רק אומרת. ערב פסח תשע"ד ושר האוצר, יו"ר המפלגה שחרטה על דגלה את ייצוג החילונים, אבל כנראה שזה חרוט בג'ל, וג'ל כידוע נמחק בקלות, מעלה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו שנועד לרגש את כולנו סביב מה שכנראה בעיני לפיד הוא קונצנזוס - "אבינו שבשמיים". זה סטטוס כל כך גרוע מכל כך הרבה בחינות שקצרה היריעה מלקטול אותו ברמת הידע, הדקדוק, המלל, הבנת ההיסטוריה, הדימויים והניתוק מהמציאות. אבל בקצרה - נתחיל מזה שהוא מכנה את הסטטוס "תפילה פרטית" - תפילה פרטית בעיני היא אישית ולא לפירסום, אבל מה אני מבינה בלפידית? לא מתקטננת, ממשיכה. חשוב מזה, שר האוצר מודה קבל עם ואלוהים שקצרה ידו וידיי אלה היושבים איתו בממשלה - כל כך רע לנו כאן עד שאנחנו יכולים רק לפנות לאלוהים ולבקש ממנו התערבות ניסית. בנאדם, במקום תפילה אישית הייתי מסיקה מסקנות אישיות ומתפטרת. לפיד בסטטוס הזה מגלה אוזלת יד ואוזלת שכל, עם רמת דימויים מביכה, אבל היא חשוב שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שיכול להעלות על הדעת ראש מפלגה חילונית  - הוא פונה לאלוהים אחד, לאלוהים יהודי. 

אישית נמאס לי מהפנייה הקולקטיבית לאלוהים. מה אומר שהבקשה שלו למציאת נפט במדבר יהודה (עזבו שטחים כבושים) היא כמו לחפש את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן? שבקשתו להעלים את הפלסטינים היא בגדר משאלת לב להשמדת עם ובעיניו אלוה רחום יסכים לזה בטח אם נזכיר את אבא שלו בגטו? איך ייתכן, לעזאזל, שאיש חילוני שמשחק אותה נאור, בעצם אומר שהמצב כל כך חרא ששום דבר לא יושיע אותנו חוץ מאלוהים. אם ללכת על קלישאות - יש מצב שהגשם של אתמול היו הדמעות של טומי לפיד על טמטומו של בנו. שלא לדבר על חוסר יכולתו של לפיד להסיק את המסקנות המתבקשות שהבעיה היא לא אלוהים אלא מדיניות הממשלה ואוזלת ידם ומחשבתם של היושבים בה. "אבינו שבשמיים" הוא רק דמגוגיה, עוד דרך לסחיטה רגשית, כזו שאפשרית במדינה שהופכת מיום ליום ליותר ויותר פונדומנטליסטית

לא אני לא מתכוונת להמשיך לכתוב פה על לפיד, באמת למי יש כוח? גם ככה כבר הקדשתי לו יותר מדי זמן ומלל. אז למה הזכרתי אותו? כי מה שהכי עיצבן אותי זו הפניה הקולקטיבית לאלוהים שטומנת בחובה את המחשבה שמה שמשותף לכולנו פה במדינת היהודים הוא אלוהים. כמה שהוא כיוון גבוה - ככה זה נמוך. לא שאני מצפה מלפיד למשהו, ברור שלא, אבל התודעה החילונית המעוותת שבכל זאת יש אלוהים לכולנו מרתיחה לי את הדם. אלוהים לא משותף לי, כלל וכלל לא ועדיין יש לי פה מקום, הבעיה היא שהמקום הזה הולך ומצטמצם. 

אין לי בעיה עם העובדה שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ברור שיש לי טיעונים שמנצחים לוגית כל טענה שגורסת שיש אלוהים, אבל אני לא מרגישה צורך לדחוף אותה לאנשים בפנים. זה לגמרי לגיטימי להאמין באלוהים, בעיקר אם זה עושה לכם טוב. הבעיה מתחילה במקום שבו אין כבוד הדדי. לא ייתכן שציבור שלם שלא מאמין באלוהים לא יכול לדבר עכשיו וגם לא יכול לדבר אחר כך, הוא מצווה לסתום את הפה ולהתחשב. התחשבות פועלת לשני הכיוונים. אבל אין התחשבות בציבור החילוני הוא אנוס, כמו הפלסטינים, להכיר במדינה יהודית אבל לא ברמה האתנית, אלא ברמה הדתית. פעם הוקמה פה מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי אך גם מדינת כל אזרחיה, היום השיח אינו ישראלי אלא יהודי בלבד. אלוהים צריך להיות אינטימי, בטח לא ציבורי. את הדרת האלוהים מהשיח הציבורי אני מבקשת, את הפרדת הדת מהמדינה, אך במקום זה אני, החילונית, מודרת. 

ברוח הדמוקרטיה אלחם על זכותו של כל אדם לבטא את דעותיו, בעיקר אם הן מנוגדות לשלי, אבל פה בארץ חמדת אבות אי האמונה באלוהים היא סיבה להרכנת ראש וסתימת פיות. הקשר בין אדם למקום הפך לסמל אחד בלבד - המצוות שבין יהודי לאלוהיו, רק שהקשר שלי למקום הוא אינו אלוהי כלל ועיקר וכמוני יש עוד רבים. רצונו של אלוהים שאינני מכירה בו אינו שיקול בהחלטות שלי, אך לי אסור לומר זאת מחשש שאפגע באחרים שחושבים אחרת. זה שזכויותי נרמסות זה בהחלט לא חשוב מסתבר, מה שחשוב הוא שלא אפגע בציבור שחושב אחרת. כל אלה מעידים על אי שוויון, אי שוויון שאנחנו מסכינים עימו בשם הנאורות ובשם הדמוקרטיה. אי שוויון שהולך ומתרחב בשם האלוהים והאמונה. אי שוויון שמחירו כבד והולך ונעשה מכביד יותר ויותר עם מדיניות ממשלתית מייהדת ומנהלת דת משתוללת. זה תמיד המתחשב שמשלם את המחיר.  

לא ברור לי איך אנשים שכל כך בטוחים באמונתם לא יכולים להתמודד עם אלה שחושבים אחרת, הרי אם אמונתכם כל כך גדולה אינכם צריכים גם אותי כדי לחזק אותה. אני אינני זקוקה לאחרים שיאמינו כמוני שאין אלוהים, אז למה לעזאזל דתיים כל כך מתערערים ממחוסרי האמונה? אני לא צריכה הסבר באמת, אני לגמרי מבינה. די להכניס לי את אלוהים לצלחת, לתאונות הדרכים, למצב הכלכלי, לשואה, לשירתן של נשים, לשוק העבודה. אלוהים הוא עניין פרטי. אני לא צריכה עוד משהו שיבדיל ביני ובין אחרים. כולנו בני אדם ומה שבלב טוב לו שישאר בלב ולא יכנס למרחב הציבורי. כניסתו של אלוהים לשיח הכללי, היא פגיעה אדירה בדמוקרטיה ובחיים המודרניים. הכניסה הזו של אלוהים, אם יורשה לי, מרגישה לי כמו בעילה אסורה ושלא בהסכמה. כן, אני בוטה, אבל אני רוצה לצעוק לשמיים, רק ששם יושב כנראה אבינו והוא לא אוהב כופרים. ובעצם הבעיה שלי היא בכלל לא עם אלוהים, אלא עם בני אדם.

יש מקום לכולם תחת השמיים, אבל בעיקר אם אתה מסכים שיש אלוהים בשמיים. אם אינך מסכים מוטב שתשתוק ותקבל את הדין. קבלי את זה שכל המוצרים כשרים בסיבסודך, קבל את זה שלהתחתן זה תמיד שלושה - את/ה, את/ה ואלוהים, קבלי שאין תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. הרשימה ליהודים היא ארוכה, ללא יהודים היא ארוכה עוד יותר, אבל קבל את הדין, גם אם הדיין מוטה. 

אתה חילוני אז קצת יהדות לא תזיק לך - אין לי בעיה עם זה, להפך אני נהנית להבין יותר את המקורות שלי, אדרבא זה עושה את אי האמונה שלי שלמה יותר, מתוך היכרות והבנה, מתוך חיבור שמתאים לי והוא לא קשור בשום צורה לאלוהים. לא מרגישה צורך להתנצל, רק רוצה להיות חופשיה, בינתיים אני רק אזוקה. מנצלת את הפירצה לפני שגם הזכות לצעוק נגד אלוהים תהיה בארץ הקודש אסורה.

יום שלישי, 4 בפברואר 2014

בין הרישא לסיפא עובר הקו הישר של פירון - הגיגים על ה"אני מאמין" של שר החינוך

זה לא שלא קורים דברים במדינה שלנו, כל הזמן קורים דברים וכל הזמן יש על מה לכתוב ובכל זאת, ולא רק בגלל שהבטחתי הייתי רוצה להתייחס לאיגרת של שי פירון למורים בעקבות פרשת אדם ורטה. באיגרת הזו אנחנו נחשפים לראיה של שר החינוך את תפקיד המחנך, אישית אני מייחסת לזה חשיבות רבה.  בניגוד להרגלי אתחיל ואומר שיש באגרת הזו דברים נכונים, אך יש בה גם מקור לתהיות רבות ולצערי, כפי שכבר כתבתי, בניסיון של שר החינוך לצאת מהשיח השטוח כדבריו הוא עובר לשיח חלול. האיגרת הזו כאילו מנסה למצוא איזון אך בפועל היא מצמצמת את השיח ובמקביל את עבודת המורה וזורקת סיסמאות לא מגובות לחלל האויר. הרי לאיזה פלוראליזם ופתיחות מכוון שר החינוך אם ישנם נושאים שאסור לגעת בהם? לי זה נשמע עוד סיסמא מרוקנת מתוכן, שנשמעת טוב אך אומרת כלום. כמו המעבר ללמידה משמעותית - הקמפיין החדש של משרד החינוך שנשמע אולי טוב ברדיו אך לא ברור לי איך באמת ניתן ליישמו בפועל בלי שינויים ברורים בסדר העדיפויות ולא, הכנסת מדריך רוחני לא נחשבת בעיני- 'צטערת. בערך כמו העובדה שעכשיו, בדיעבד הוא אומר שהוא מאמין במורים ונותן להם גב - אבל איזה גב הוא נתן לאדם ורטה? הדבר היחיד שהעניק שי פירון לאדם ורטה ולתומכיו הוא שתיקה, צורמת. בדיעבד הוא אומר שלרשת אורט לא היו כוונות לפטר את אדם ורטה - אז למה זה לא נאמר בזמן? מה ששי פירון נותן הוא מעט מדי, מאוחר מדי וגם מעורר ספקות.  

לאיגרת יש רישא וסיפא והם שנותנים את התוכן, בין שתי הנקודות האלה עובר הקו הישר של שי פירון - בתחילת האיגרת הוא מציין שיש בעיית איזון בין הצורך ללמד והצורך להביא לדיון את הדילמות העומדות במרכז הוויתה של החברה הישראלית וכי הדבר שכרגע מערכת החינוך זקוקה לו הוא איזון - איזון בין הפוליטיקה ובין החינוך. מהצד השני, מסיים שר החינוך ואומר כי בזאת הוא מתחיל תהליך של סטנדרטיזציה שיעשה על ידי צוות מומחים שיגבש המלצות ללמידה הרלוונטית והמשמעותית. קודם כל די עם להכניס את צמד המילים למידה משמעותית לכל חור, זה כבר גרם למושג הזה לאבד מהמשמעות המשמעותית שלו. שנית - הא? אם רגע ניקח רק את הרישא והסיפא מה שאומר שר החינוך זה שלתלמידי המערכת אין את היכולת לעבד סוגיות מהותיות ומהצד השני שגם לסגל ההוראה אין ולכן את כולם יש לתקנן מחדש. לא בטוחה שזו הערכת מצב נכונה ולא נראה לי שיש כאן אופק חינוכי כלשהוא - אם אי אפשר לסמוך על מחשבה חופשית של הנוער ואי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של המורים - אז הנה עיקרנו את מעשה החינוך מראשיתו. אם זה ה"אני מאמין" של שר החינוך, אין לי אלא להסיק ששר החינוך עצמו הוא קטן אמונה ביחס לשינוי המהותי שצריך להנהיג במערכת הזו.

כי מה שבולט בחסרונו במניפסט הזה של שר החינוך הוא חזון, אמונה אמיתית ביכולת של מורים לחנך לאזרחות פעילה. מה שחסר לנוער של היום הוא להבין קודם את משמעות הדמוקרטיה, להבין את מושג השוויון, להבין את נושא זכויות הפרט, להבין את כוחם האזרחי ואת יכולתם להביא לשינוי. הנושא של גיבוש עמדה כזו או אחרת הוא משני. מה שחסר היום בחברה הישראלית זה המכנה המשותף של הבנה מהותית של הדמוקרטיה. אם פנינו לחברה דמוקרטית אמיתית לזה צריך לחנך את ילדינו ולזה לא התייחס שי פירון. אם הילדים שלנו יבינו שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, אלא זכויות המיעוט וההגנה עליהם, שוויון, זכויות הפרט, חופש הביטוי, אם ילדינו ילמדו גם לטעון טיעונים ולנהל דיון מושכל אז לא ממש יהיה צורך בנהלים כי תהיה תרבות ברורה של דיון ושל שיח. כי זו צריכה להיות שאיפה של המערכת שממנה יוצאים ילדינו כבוגרים פעילים בחברה ואת זה לא שמעתי משר החינוך שמעדיף להיראות רחב אופקים אך לצמצם את השיח לאסור ומותר. אי אפשר לדבר בגנותו של הנוער אם איננו רואים שאנחנו אלה שלא נותנים להם את הכלים הנכונים. איך הם יוכלו להתפתח אם כבר בגילם הצעיר לא מתפתח שיח יצירתי ומושכל בעל טיעונים תקפים? איך ילדים אלה יוכלו להשתלב בחברה המקוטבת אותה מתאר השר? החברה הזו תוסיף להיות מקוטבת אם מערכת החינוך לא תשכיל להטמיע ערכים דמוקרטיים משותפים לכלל תלמידיה - זה בכלל לא קשור לאדם ורטה, זה קשור לחזון חינוכי וחברתי, אפרופו "יש עתיד" ו"פוליטיקה חדשה". אין פה עתיד ואין כאן חדש יש כאן עיבוד מכובס של מילות מפתח בניסיון למדר ולא בניסיון למצוא איזון. הצורך בשמירת המדינה הזו דמוקרטית הוא הצורך של כולנו והוא מתחיל בחינוך. לא צה"ל הוא פרה קדושה, לא אמונתו של אדם ולא השואה המשותף לכל אלה הוא אי הכרה במהות האנושית של כולנו ולזה צריך לחנך, כל השאר יגיע משם. לא מרפאים סימפטומים, מרפאים את הבעיה ואת זה לא משכיל שר החינוך להבין.

שי פירון בוחר להבהיר נקודה לא רולוונטית כבר בתחילת ה"אני מאמין" שלו. הגישה הראשונה בה בוחר השר היא גישה טהרנית ובוודאי שאינה אפשרית היות ובית הספר תפקידו אינו מתמצה רק בידע, מלכתחילה בית הספר הפך לסוכן סוציאליזציה שמכשיר את העוברים בתוכו לא רק ללמידה אלא לאזרחות ולכן זו גישה בלתי אפשרית וממילא מעולם לא התקיימה מאז כינונו של בית הספר הראשון בהיסטוריה האנושית. למען האמת גם בקרב החיות הלמידה היא חברתית ולכן אף פעם אינה מתמצה רק בידע אלא גם ביצירת נורמות של התנהגות. אני מניחה ששר החינוך מודע לזה ולכן לפלא בעיני היא בחירתו לציין גישה שכזו בפתיח איגרתו. אז עזבו את זה שלדעתי כדאי ששי פירון יתייעץ עם עורך לשוני בטרם הוא שונה את משנתו באיגרת חשובה כל כך, כי איך ניתן להתחיל בכלל את הפיסקה הראשונה עם המילים מצד אחד - צד אחד של מה? או שזו בעצם טעות פרוידיאנית שתפקידה להכניס אותנו לקונטקסט - משהו כמו יש רק צד אחד מועדף והנה הוא לפניכם - בעולם אוטופי בבית הספר מתרחשת רק למידה וכל ניסיון של מורים להביע את דעתם כמוהו כניסיון למנוע מהם חשיבה ביקורתית ועצמאית והוא מטשטש את הגבול בין למידה ובין תעמולה (!). היינו הדבר הראשון שרוצה שי פירון להעביר, ונדמה לי שלא אחדש לכם דבר אם אטען לחשיבותה של הפיסקה הראשונה (והאחרונה), הוא שבכלל כדאי שבתי הספר יהיו א-פוליטיים וכל דבר לבד מלמידה של ידע הוא בגדר החטאת המטרה. שאני אגיד את זה? הפיסקה הראשונה היא הגדר החטאה - הנה אמרתי.

בהמשך אומר שר החינוך שתלמידי ישראל אינם בשלים - הם לא מסוגלים להתמודד עם המורכבות של המציאות בה הם חיים. אם תלמידי תיכון אינם יכולים להתמודד עם המורכבות למה בגיל 18, הגיל בו הם יוצאים מתוך המערכת, נותנים להם רובה וגם את הזכות להצביע? אבל כנראה הם עושים זאת אוטומטית בלי יכולת להבין. אם כך, אני מסיקה שזה בצרוף העובדה שצה"ל הוא בליבנו ולכן אסור ממש להעביר עליו ביקורת, אלה החיילים שרוצה שי פירון שיצאו מהמערכת שלו - חיילים אוטומטיים, ואלה אמורים מחד להגן עלינו ומאידך להשאיר את צה"ל מוסרי לפחות כמו שהוא היום? לא נראה לי. חיילים מחוסרי כלים (חוץ מכלי זין) הם לא ממש העתיד הורוד שצופה לי המחר.  

שר החינוך, הרב שי פירון, נכנס לנבכי מהותו של המורה המחנך ומבקש ממנו הלכה למעשה, באיצטלה של המון מילים יפות ובשם האיזון להיות חלול ולהתיישר עם הקו. המורה צריך להימנע מביטויים כמו "אני הפגנתי" אבל להוביל את כיתתו בגאון לסיור בחברון כי התעמולה היא בדברים ולא חלילה במעשים. טוב ששר החינוך שוב מקפיד איפה שחשוב - במלל. אני כבר מחכה לחוזר המנכ"ל הבא עם ההמלצות. תדע כל אם עבריה שבנושא חינוך לערכים.,המערכת אמרה את דברה - יהודים, שואה וצה"ל זהו סלע קיומנו. אין ספק השיח כבר לא שטוח הוא חלול ונבוב, אבל אם מתבלים אותו במספיק מילות מפתח הוא ישמע מספיק טוב כדי לקרוא לו איגרת. אבל זו לא איגרת זה כתב הודאה שהלך המצפן אבל זה זה חסר משמעות כי הכל בליבנו. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל טוב זה מספיק קליט, לא צריך לשנן אפשר לעבור ללמידה משמעותית. הצלצול הזה הוא בשבילנו.