הסיבה היחידה שאני רואה צורך להתחיל רגע עם איראן היא לא החיים עצמם, אלא המשמעות שלה על הפוליטיקה בישראל. רוצה לומר, אם ההסכם עם איראן יהפוך לתירוץ שבו ישתמש הרצוג כדי לשבת עם נתניהו באותה ממשלה, אנחנו נכנסים לשנתיים-שלוש שנים של קואליציה סטגנטית שלא תוביל לכלום, לא בנושא האיראני ובטח לא במישור הפנימי ואחריה הרצוג יהיה חתום על נצחונו המחודש של נתניהו בבחירות, שלא לדבר על כל הכשלונות שידבקו בו. אם בכדורגל משחקים 90 דקות, בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון הרבה יותר מתוספת זמן פציעות. זה עניין של אסטרטגיה וראייה לטווח ארוך, אבל מפלגת העבודה לא משכילה להרים מנהיגים שמסוגלים לחשוב מעבר לשיקולי העלות/תועלת האישיים של כאן ועכשיו.
אני יכולה לדמיין את נתניהו והרצוג מדברים על גודל השעה ועל כמה המצב מחייב שיתוף פעולה של שתי המפלגות הגדולות. מילים כמו ישראל ניצבת מול הכרעות קשות, זה זמן לאחד שורות ולפעול לא לפי שיקולים פוליטיים אלא אינטרסים לאומיים מהדרגה הראשונה. זה לא בעיה להסביר את זה, הבעיה היא שיש כאלה שלהם זה נשמע כמו פיתרון מיטבי, אבל זה רק "לכאורה", זה נשמע טוב ב"חצי אוזן". אם זה יקרה הרי ששוב יש כאן קריאה מעוותת של המפה הפוליטית, ראייה קצרת טווח והאדרה מטורפת של החיובי והמעטה בשלילי כמו בכל מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (כן, אני מבינה שמובלעת כאן ההנחה שיש קוגניציה ולו מינימלית).
בעוד שהרצוג יראה בכניסתו לממשלה "הצלה" של נתניהו - מניעה של כניעה לסחטנות וקבלת לגיטימציה רחבה יותר, ואין ספק שזה נכון ובהרבה יותר ממובן אחד, נתניהו לא יזכור את זה כך, כיון שאלה לא שיקולים שנתניהו עושה, בטח לא עם ה"הם". זו לא בעיה להציג הליכה לקואליציה כהתנהגות בוגרת, מכלול השיקולים הוא גדול: מניעת סחיטה של המפלגות; הצורך בהקמת ממשלה כמה שיותר מהר כדי להשיג יציבות שלטונית; כי להשאיר את המדינה ללא ממשלה בשלב קריטי שיש לייצר מדיניות אחרי שכבר 5 חודשים מתפקדת בישראל ממשלה חסרה זה חוסר אחריות; כי ההסכם המתגבש מול איראן זה משהו שצריך למנוע; כי ישראל ניצבת מול אתגרים כלכליים המצריכים איחוד מימין ומשמאל ובל נשכח את המושג - "רשת ביטחון". אני יכולה לחשוב על עוד, אבל באלה יש הכי הרבה פאתוס. מה הבעיה עם זה? שזה לא ממש נכון. זו רק דרך אחת להציג את הדברים, וזה נשמע טוב אם לא בוחנים את זה בקפידה. הו, רטוריקה אהובה.
יש לי המון בעיות עם התרחיש הזה, כיועצת פוליטית לשעבר מתחשק לי להגיע אל הרצוג ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, ואם יש צורך גם לא האינטלקטואלי, כדי למנוע ממנו לענות בחיוב לטלפון מנתניהו ואני לא אבחל באמצעים כולל סגירה הרמטית של הלשכה (זה רק מטאפורי, אין צורך להזמין משטרה). אבל בואו נניח לדרמה נוסח "מת לחיות 18" שציירתי כאן ביד לא מיומנת. כניסה לקואליציה עם נתניהו ולא משנה באילו תנאים, אומרת בראש ובראשונה שהרצוג מקבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו ויותר מזה מעניק לו לגיטיציה ציבורית, אגב תוך מחיר של אנטגוניזם במחנה השמאל, אבל זה שולי. ללכת עם נתניהו יעשה טוב לנתניהו אבל לא למחנ"צ, תכל'ס זה לחלוטין מנוגד לקמפיין של המחנ"צ, ולהגיד "נשפיע מבפנים" זו איוולת שכולנו יודעים שאין כמותה. השפעה מינימלית מתוך חצרו של נתניהו היא זניחה וגם לא תתפס כהישג של הרצוג. בבחירות הבאות המחנ"צ לא יקטוף את פירות הלגיטימציה שהוא נתן לנתניהו, זה תמיד פועל הפוך. אבל המחנ"צ מחוץ לקואליציה, זה מחנ"צ שנותן לנתניהו להחמיץ בסחטנות שהוא הביא על עצמו. זה שוב קואליציה שההיסטוריה מוכיחה שלא עושה לו טוב. אבל הוטו צריך להיות - נתניהו נבחר? שנתניהו יתמודד.
כניסה לממשלת נתניהו היא הכרה בנתניהו כראש ממשלה וכקובע מדיניות, לא משנה כמה הרצוג ירגיש חזק הוא יהיה כפוף למדיניות של נתניהו והרבה הוא לא ימתן אותה. המחנ"צ ינסה להעביר רפורמות קלות בתיקים שהוא יקבל (אני מהמרת על חינוך ותמ"ת, איפה שאפשר יהיה לעשות משהו וגם לתרץ בעזרת התיקים האלה את הכניסה לממשלה). חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים, המשך הבניה בהתנחלויות (אם כי בקצב איטי יותר), ירידת קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית, הפגיעה במעמד הביניים, יוקר המחיה - כל אלה כבר לא יהיו נחלת נתניהו בלבד, הם יהיו כשלונות שלו לא פחות משל מפלגת העבודה. אבל כשיגיעו הבחירות הבאות מי שיעשה מהם ספין זה נתניהו ומפלגת העבודה תספוג אבדות וזה עוד בלי לדבר על המובן מאליו - אינטגריטי בסיסי שצריך למנוע מהרצוג ולבני לשקול בכלל אפשרות של הליכה יחד לממשלת אחדות.
המחיר האלקטורלי בבחירות הבאות צריך להיות ברור ושום הליכה לקואלציה לא תסייע, להפך. אבל יותר מזה - הענקת "רשת ביטחון" לנתניהו בשותפות הזו זו הסכמה שמשולה לתת את החבלים בידי נתניהו ואת החורים בידי הרצוג. עכשיו לך תסביר ששטח הפנים של הכלום גדול יותר. את החבל שני קצותיו מחזיק נתניהו, אסור להרצוג להכניס עצמו מרצון לתוך הרשת הזאת (זה גם בטח מצריך להיתמך בכתפיים של נתניהו - סליחה על האימאג'). כלום יכול להיות מאוד כואב וגם לעלות ביוקר ואפשר גם קלישאה אחרת בכיווון של חור שחור.
אני יכולה לדמיין את נתניהו והרצוג מדברים על גודל השעה ועל כמה המצב מחייב שיתוף פעולה של שתי המפלגות הגדולות. מילים כמו ישראל ניצבת מול הכרעות קשות, זה זמן לאחד שורות ולפעול לא לפי שיקולים פוליטיים אלא אינטרסים לאומיים מהדרגה הראשונה. זה לא בעיה להסביר את זה, הבעיה היא שיש כאלה שלהם זה נשמע כמו פיתרון מיטבי, אבל זה רק "לכאורה", זה נשמע טוב ב"חצי אוזן". אם זה יקרה הרי ששוב יש כאן קריאה מעוותת של המפה הפוליטית, ראייה קצרת טווח והאדרה מטורפת של החיובי והמעטה בשלילי כמו בכל מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (כן, אני מבינה שמובלעת כאן ההנחה שיש קוגניציה ולו מינימלית).
בעוד שהרצוג יראה בכניסתו לממשלה "הצלה" של נתניהו - מניעה של כניעה לסחטנות וקבלת לגיטימציה רחבה יותר, ואין ספק שזה נכון ובהרבה יותר ממובן אחד, נתניהו לא יזכור את זה כך, כיון שאלה לא שיקולים שנתניהו עושה, בטח לא עם ה"הם". זו לא בעיה להציג הליכה לקואליציה כהתנהגות בוגרת, מכלול השיקולים הוא גדול: מניעת סחיטה של המפלגות; הצורך בהקמת ממשלה כמה שיותר מהר כדי להשיג יציבות שלטונית; כי להשאיר את המדינה ללא ממשלה בשלב קריטי שיש לייצר מדיניות אחרי שכבר 5 חודשים מתפקדת בישראל ממשלה חסרה זה חוסר אחריות; כי ההסכם המתגבש מול איראן זה משהו שצריך למנוע; כי ישראל ניצבת מול אתגרים כלכליים המצריכים איחוד מימין ומשמאל ובל נשכח את המושג - "רשת ביטחון". אני יכולה לחשוב על עוד, אבל באלה יש הכי הרבה פאתוס. מה הבעיה עם זה? שזה לא ממש נכון. זו רק דרך אחת להציג את הדברים, וזה נשמע טוב אם לא בוחנים את זה בקפידה. הו, רטוריקה אהובה.
יש לי המון בעיות עם התרחיש הזה, כיועצת פוליטית לשעבר מתחשק לי להגיע אל הרצוג ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, ואם יש צורך גם לא האינטלקטואלי, כדי למנוע ממנו לענות בחיוב לטלפון מנתניהו ואני לא אבחל באמצעים כולל סגירה הרמטית של הלשכה (זה רק מטאפורי, אין צורך להזמין משטרה). אבל בואו נניח לדרמה נוסח "מת לחיות 18" שציירתי כאן ביד לא מיומנת. כניסה לקואליציה עם נתניהו ולא משנה באילו תנאים, אומרת בראש ובראשונה שהרצוג מקבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו ויותר מזה מעניק לו לגיטיציה ציבורית, אגב תוך מחיר של אנטגוניזם במחנה השמאל, אבל זה שולי. ללכת עם נתניהו יעשה טוב לנתניהו אבל לא למחנ"צ, תכל'ס זה לחלוטין מנוגד לקמפיין של המחנ"צ, ולהגיד "נשפיע מבפנים" זו איוולת שכולנו יודעים שאין כמותה. השפעה מינימלית מתוך חצרו של נתניהו היא זניחה וגם לא תתפס כהישג של הרצוג. בבחירות הבאות המחנ"צ לא יקטוף את פירות הלגיטימציה שהוא נתן לנתניהו, זה תמיד פועל הפוך. אבל המחנ"צ מחוץ לקואליציה, זה מחנ"צ שנותן לנתניהו להחמיץ בסחטנות שהוא הביא על עצמו. זה שוב קואליציה שההיסטוריה מוכיחה שלא עושה לו טוב. אבל הוטו צריך להיות - נתניהו נבחר? שנתניהו יתמודד.
כניסה לממשלת נתניהו היא הכרה בנתניהו כראש ממשלה וכקובע מדיניות, לא משנה כמה הרצוג ירגיש חזק הוא יהיה כפוף למדיניות של נתניהו והרבה הוא לא ימתן אותה. המחנ"צ ינסה להעביר רפורמות קלות בתיקים שהוא יקבל (אני מהמרת על חינוך ותמ"ת, איפה שאפשר יהיה לעשות משהו וגם לתרץ בעזרת התיקים האלה את הכניסה לממשלה). חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים, המשך הבניה בהתנחלויות (אם כי בקצב איטי יותר), ירידת קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית, הפגיעה במעמד הביניים, יוקר המחיה - כל אלה כבר לא יהיו נחלת נתניהו בלבד, הם יהיו כשלונות שלו לא פחות משל מפלגת העבודה. אבל כשיגיעו הבחירות הבאות מי שיעשה מהם ספין זה נתניהו ומפלגת העבודה תספוג אבדות וזה עוד בלי לדבר על המובן מאליו - אינטגריטי בסיסי שצריך למנוע מהרצוג ולבני לשקול בכלל אפשרות של הליכה יחד לממשלת אחדות.
המחיר האלקטורלי בבחירות הבאות צריך להיות ברור ושום הליכה לקואלציה לא תסייע, להפך. אבל יותר מזה - הענקת "רשת ביטחון" לנתניהו בשותפות הזו זו הסכמה שמשולה לתת את החבלים בידי נתניהו ואת החורים בידי הרצוג. עכשיו לך תסביר ששטח הפנים של הכלום גדול יותר. את החבל שני קצותיו מחזיק נתניהו, אסור להרצוג להכניס עצמו מרצון לתוך הרשת הזאת (זה גם בטח מצריך להיתמך בכתפיים של נתניהו - סליחה על האימאג'). כלום יכול להיות מאוד כואב וגם לעלות ביוקר ואפשר גם קלישאה אחרת בכיווון של חור שחור.
