חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות נתניהו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נתניהו. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 




התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  




מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 


מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 


המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

יום ראשון, 14 בפברואר 2016

ארץ הג'ונגל

פורסם לראשונה במעריב, 14.2.2016


מילים ומשמעותן מייצרות ומבנות מציאות ואינן נטולות הקשר (קונטקסט). הבנת ההקשר הלא מילולי היא חלק חשוב מתוך הבניית המשמעות, ממנה גם נבנית המציאות. מכיון שמילים תמיד נאמרות על רקע מצב, הן חלק מהדרך בה יובנו וגם יובן המצב. כאשר ראש הממשלה צופה על ירדן, מדינה עימה מתקיים שלום יציב ומוצא לנכון להשתמש בביטוי "חיות טרף", כל אדם בעל הגיון ישר יסיק שהפלסטינים על אחת כמה וכמה. כה אמר ראש הממשלה, האחראי דה-יורה ודה-פקטו על ביטחון המדינה.

זאת סיבה מצוינת להתייחס ברצינות לאמירתו של ראש הממשלה על "חיות הטרף שמסביבנו", משמעותה והתודעה הציבורית שהיא מסייעת לייצר. לפי ההגיון שהפגינה ח"כ ד"ר ענת ברקו שבוע שעבר, הרי שראש הממשלה לא היה נדרש לסוגיית חיות הטרף לו רק ה-פ' הרפה לא היתה קיימת בעברית, גם לא לפלסטינים – הם לא היו קיימים משום שלא ניתן היה להגותם והתאמה לשונית היא לחלשים. אבל כל עוד לא הוצאה ה- פ' הרפה מחוץ לחוק, במסגרת הנורמה הציבורית לחקיקת חוקים הזויים, נותרנו עם פלסטינים ועם חיות טרף.

המשמעות שניתנת למילים קובעת במידה רבה את ערכן, קליטת המילים והמסרים הפרטית והציבורית בסופו של דבר מתרגמת לשיח הציבורי שגם מייצר את נורמות ההתנהגות. כשראש הממשלה קורא לירדנים, למצרים, לפלסטינים, ללבנונים ולסורים "חיות טרף" הוא נשמע באופן ברור וחד משמעי והמסר אינו משתמע לשתי פנים. אין בני אדם מסביב לישראל - יש חיות טרף, אין סביבה עוינת – יש ג'ונגל. ולג'ונגל יש חוקים משלו. חוקים אותם מכיר רק מי שנמצא בג'ונגל.

זו לא אמירה סתמית, פליטת פה או בחירה אקראית של מילים. זה קו המחשבה של ראש הממשלה ובמידה רבה התפיסה הכללית הציבורית שהוא מנסה לייצר. הסבטקסט ברור ורב ערוצי – ישראל צריכה להגן על עצמה, "האויב", ממש כמו חיות טרף, לא מבחין בין קרבנות, אין לו בכלל שום כללי מוסר אנושיים – הוא פראי והוא סביבנו וכל האמצעים כשרים. זה גם המשך התמה המקשרת את הטרור הפלסטיני לטרור המוסלמי הקיצוני עימו מתמודד המערב, משל חיות הטרף מהג'ונגל שלנו מתחילות להגיע אליכם. יש משהו קמאי ואינסטינקטיבי בתגובה המתגוננת שהאיום בחיות טרף יוצר. הקמפיין להעלאת המודעות הציבורית לתבהלה בחסות ראש הממשלה זו הקדנציה השלישית, עלה מדרגה.

אין כאן הפתעה גדולה, נתניהו רואה בערבים בעיה והוא מעביר את זה לציבור בצורה חד משמעית, עם המיעוט הערבי שחי בישראל, הוא קצת בבעיה, גם כשהוא לא ממציא בעיות כמו "נהירה לקלפיות". אזרחות מלאה? שוויון זכויות? ובכן במגבלות הראויות ורק אם הוכחה נאמנות. לא מן הנמנע, כי מלבד מההחלטה ה"דמוקרטית" להכתיב לציבור הזה מי יהיו נבחריו המקובלים על השליט (ע"ע חוק ה- 90), עוד "נאלץ" יום אחד לשכנם בגני חיות יעודיים כמעשה האדם בחיות טרף. 


למילים יש משמעות, לסיטואציה יש משמעות וכמובן גם לדובר. אין תימה שראש ממשלה שחרטה על דגלה את מפעל ההתנחלויות, דה-לגיטימציה של הפלסטינים על כל המשתמע, חיזוק הזהות היהודית והצרת פעילות של מחנה פוליטי, מתבטא כך. אלה הפנים של ישראל וזה השיח שהוא משליט. ואפרופו חיות טרף, אני מוצאת את זה מתאים לצטט: "שריה בקרבה, כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם לאבד נפשות למען בצע בצע" (יחזקאל כ"ב, כ"ז). אתם רשאים להתייחס לזה כמסר.

יום חמישי, 11 בפברואר 2016

יום ג' לספירת הבל"ד

חברי כנסת ישראלים מבל"ד נפגשו עם משפחות המחבלים במסגרת הניסיון להחזיר את גופות המחבלים כדי להביאם לקבורה וליכדו את מעגל המתקבצים סביב מדורת השבט הישראלית, המקום בו לאזרחים הערבים, נאמנים או לא, אין ממש מקום. בעוד נתניהו מלבה את הלהבות, האופוזיציה מתייצבת לימינו לשירת "הרוח נושבת קרירה" וסיפורי צ'יזבטים. כיף להתחמם באש המקרבת היהודית, אין כמו שריפה טובה שלא מן המניין. מי צריך ל"ג לספירת העומר כשיש ג' לספירת בל"ד?

זה ברור שהמפגש של חברי הכנסת מבל"ד, ג'אמל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס, עם משפחות המחבלים מעצבן את הציבור בישראל. כואבת ככל שתהיה, העובדה שחברי כנסת ישראלי השתתפו בפגישה בה היתה דקת דומיה לזכר מי שנקרא שאהיד ברשות הפלסטינית ומחבל בישראל, עדיין אינה סיבה לסילוקם מבית הנבחרים הישראלי.

הפרשה הזו סמלית – חוסר היכולת להפריד בין דמוקרטיה ובין תחושת ה"ישראליות" שהציבור הישראלי-יהודי כל כך רוצה שתהיה נחלת הכלל. לא משנה כמה יטענו חברי הכנסת מבל"ד שהיה כאן ניפוח מכוון ושבפגישות כאלה מקובל להתחיל בדקת דומיה ולקרוא למחבלים שאהידים, ההכרעה הציבורית כבר נעשתה. שאלות כמו האם הם היו צריכים להיות שם, או האם הם היו צריכים לנהוג אחרת, אין להן חשיבות, הן סמנטיות. הציבור הישראלי לא מרוצה כי רובו רואה את הסכסוך באופן חד צדדי ומי שבאופן כזה או אחר פועל בצורה שיכולה להתפס פרו-פלסטינית הוא שתול ואם במקרה הוא גם ערבי אז הוא גיס חמישי.  במקרה של שלושת חברי הכנסת מבל"ד זה קל, הם כבר מזמן סומנו כאויב.

בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא, הפגישה הזו אינה בסתירה לחוק הישראלי, היא רק בסתירה לדעת הקהל הישראלית-יהודית. העובדה שזה יצר חגיגה תקשורתית בה כולם מדבררים את נתניהו מגילאון ועד סמוטריץ', רק מחזקת את הכשלים הישראלים בהבנה מה מחייבת ההגדרה דמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים לצרף לצמד המילים מדינת ישראל. ונראה שזה פחות מוצא חן בעינינו, אנחנו אוהבים את הערבים שלנו נאמנים, בעצם גם את היהודים שלנו אנחנו אוהבים ככה.

עבור ראש הממשלה, בנימין "הערבים נעים בכמויות לקלפי" נתניהו, "פרשת הפגישה" מאפשרת להמשיך את קו הנאמנות שהוא כל כך אוהב. הוא התראיין, העלה פוסטים ברשתות החברתיות והבהיר שוב ושוב שהוא יעשה הכל כדי שדברים כאלה לא יתאפשרו. בישיבת הממשלה ביום ראשון אמר כי הוא "מאמין שרבים מאזרחי ישראל חשים שחברי הכנסת של בל"ד אינם מייצגים אותם, אנו משקיעים מאמצים גדולים כדי לשלב בחברה הישראלית והם עושים את ההפך – הם בונים חומות של שנאה". כמאמר ראש הממשלה החלק הראשון נכון והחלק השני לא יהיה נכון.

לגבי החלק הראשון? בתכ'לס ראש הממשלה צודק, הרשימה המשותפת מייצגת כ- 10% מציבור המצביעים בבחירות הקודמות ובל"ד עצמה עוד פחות. יש גם יסוד סביר להניח שבל"ד בכלל לא היו עוברים את אחוז החסימה ולא היו מיוצגים בכנסת לולא העלאת אחוז החסימה מבית נתניהו-ליברמן. ואכן מרבית הציבור בישראל אינו תומך בהם, מקסימום כ- 3%  – מתמטיקה פשוטה שלא דורשת ניקוד בונוס. אז בתמיכת הרוב הם אינם זוכים. בתמיכת מי הם כן זוכים? ובכן – המיעוט. וראו איזה פלא – על זה בדיוק מדברת דמוקרטיה – על הגנת זכויות המיעוט. כן, כן, גם כשהמיעוט לא מתיישר עם הרוב.

החלק השני? ובכן המאמצים הגדולים האלה של ראש הממשלה הם בעיקר בדיבורים, למעשה כל השקעה בציבור הערבי תעשה על סמך קריטריונים של נאמנות וספק אם אותה רפורמה תחל בקרוב, בטח לאחר שניתנה בידיהם של אלקין ולוין. אבל מה שברור מאמירתו של ראש הממשלה זה יחסו לאוכלוסיה הערבית – הם. אלה שלעולם לא יהיו חלק מה"אנחנו". מיעוט שזכויותיו מובטחות רק אם יעמוד בקריטריונים שמציבה המדינה. מיעוט שזכויותיו מותנות ולא ניתנות מתוקף אזרחותו. אם, לדברי ראש הממשלה, חברי הכנסת בונים חומות של שנאה, אני מתקשה למצוא ביטוי שיתאים למדיניות הממשלה לאורך השנים כלפי הציבור הזה שמעולם לא היה לגמרי שווה זכויות.

הפגישה הזו נתקעה לציבור הישראלי כמו עצם בצוואר, בגל הטרור הנוכחי אף אחד לא רוצה לשמוע על הצד הפלסטיני, אלא שלמרבה הפלא הוא לא נעלם. ישראל מוסיפה לשלוט על הפלסטינים ולהתעלם מכך שהשליטה הזו יצאה כבר מזמן מכלל שליטה. כשהיפרדות או קיפאון זה שם המשחק, ישראל עושה מה שהיא עושה הכי טוב – להתעלם מהבעיה ולדבר על דברים אחרים, דברים שעושים לנו טוב. אלא שבתוך גל הפטריוטיות הישראלית המופלא שחווה עם הנצח, הוא שוכח שממש בתוכו יש מיעוט שמגדיר עצמו אחרת ולמיעוט הזה, קטן או גדול יש את הזכות לחשוב אחרת ולהביע את דעתם. ומותר להתנגד לדעתם ואפילו לגנות, אך מכאן ועד פסילתם מלכהן כחברי כנסת המרחק רב.

מעבר להרעשה התקשורתית מכיוון ראש הממשלה, שתמיד צריכה לעורר במתבונן מהצד את הספק אם זו לא הרעשה למיסוך וניסיון להוריד דברים מהותיים יותר מסדר היום הציבורי, מה שלרוב העניין. מהלך החקיקה החדש, הוא חוק ה-90, אנטי דמוקרטי בכל מובן המילה. חקיקה זו מטרתה להגביל את חופש הביטוי ועקרון הייצוג המהותיים כל כך בדמוקרטיה ולהתאימה לנורמה יהודית-ישראלית לפי תקן נתניהו. דמוקרטיה? פחות.  


הנה שוב עושה ראש הממשלה צחוק מהדמוקרטיה במסווה ביטחוני וכמובן לאומי, בהנחה שלאום זה יהודי, משל היה זה עוד סעיף 52. הרי הנושא הזה כל כך מהותי שהוא מחוייב להיות חלק מחוק יסוד: הכנסת, אולם התנגדותו הברורה מעליה של היועמ"ש צפויה – החוק אינו דמוקרטי. אז למה להיות דמוקרטי אם אפשר רק להשתמש בתהליך דמוקרטי? ובכן זו בדיוק המהות. הטענה לפגיעה בדמוקרטיה היא בדיוק זה. זה לא שמפחיד כאן משל היינו במקום אחר, מפחיד כאן בגלל מה שקורה מול עינינו. אין שום צורך להשוות. כי אם אפשר דמוקרטית להעביר משהו לא דמוקרטי, ההליך כנראה מכשיר את השרץ.

יום שבת, 6 בפברואר 2016

סקירת פייסבוק, יום שישי 5.2.2016

לא ייפקד מקומה של פינתנו "פוסט סקירת הפייסבוק", בטח לא בשבוע השני למניין המסורת. ולכן ללא שהיות מרובות ככה זה התחיל, ואל תשכחו שמהדורת בלוג זה כוללת קטעים בלתי מצונזרים, בעיקר משם שאין כאן עניין צבאי וגם משום שאף גורם רשמי לא פנה אלי השבוע עם בקשה להגשה טרום פרסום ומבחינתי זה רק מוכיח שנותרתי דג רקק על אף מאמצי החתרניים שלא. מה עוד אני צריכה להיעשות כדי לקבל גושפנקא קבל עם ועדה? שוין, ובתקווה לצנזורה עתידית ננוחם.

ציוץ הפתיחה: 
חלון הזדמנויות קצר להתחיל בסקירת פייסבוק, אל תתלוננו שתהיה הפסקה כי היא למטרת האכלת צאצאים. יצאתי לקושש היילייטס, אם תרצו אבק אך ללא כוכבים

ציוץ ראשון: רעיית נתניהו נפגשה עם אחות אייל יפרח ז"ל, ברור שרעייתו מקור כוח, אבל מה שריגש זו השאלה: איך לב רגיש ומתחשב משפיע על החיים? ובכן, הרעיה יודעת

נטייתו של נתניהו להאדיר את רעייתו החלה מזמן, אך תפסה תאוצה אחרי שביקש מכלי התקשורת לעזוב אותה לנפשה. תרגילי ההסברה שלו מגיעים לכלל ליטוש בנישה הזו ואם לשפוט אחרי הביצועים הוא רק משתפר, חבל שאינו נוחל כזו הצלחה גם בתחומים אחרים, כי בתחום הזה הוא ממשיך את מיטב המסורות המלוכניות. בסטטוס הספציפי הזה הוא כבר הלך צעד אחד קדימה ואני כבר שוקלת בנית גומחה לכבוד הרעיה בבית, בכל זאת כזו מתנה לאנושות לא קיבלנו מזמן ואשרי האדם שנשוי לה והעם שהיא עושה כל כך הרבה למענו. איזה, לב רגיש, איזו אכפתיות, איזו נשמה. אולי עובדי המעון לא יעידו על זה, אבל בדיוק בשביל זה יש מיקור-חוץ.

ציוץ 2: לפיד, ממקומו כציר משמן (שום מילה על ג'ל), מתגעגע לקול של אורי אורבך ז"ל שנפטר לפני שנה, יש לשער שלא לדבריו על כינוס מסיבת העיתונאים בשבת

לפיד עובד קשה מאוד כדי שכולנו נזכור שהוא המרכז, הוא יפרוט בשביל זה על כל נים אפשרי, וזיכרון סלקטיבי הוא תמיד אופציה. אין לי ספק שהוא עצוב על מותו של אורבך ועם זאת כרגיל, הוא נוטה לזקק ולברור מן המוץ את מה שיטפל לכם ברגש, בכל זאת לפיד הוא אילוזיה שנשחקת ברגע שמפעילים מחשבה

ציוץ 3: הרצוג אומר ש 65% אחוז מהציבור בעד תוכנית ההפרדה שלו, זה טוב ויפה אבל כמה יצביעו עבורו כדי שיבצע את התוכנית הזו שלו? המממ, נראה שעליתי על כשל
יש לי תחושה שזה מדבר בעד עצמו ולא צריך הסבר, חוצמזה אמרנו שאני אשתדל לא להפריע

ציוץ 4: בנט חושב שראוי שכל נערה ונערה ידעו על גבורתה של הדר כהן ז"ל, אני מניחה שהוא מעדיף שנדבר פחות על כשלון הממשלה.
תשובתי (קישור לבלוג מאתמול)

ציוץ 5: אמרתי שתגיע הפסקה. הגיעה
עמכם הסליחה אשוב
ילדים, אתם יודעים... יש דבר כזה והוא דוחה סקירות פוליטיות

ציוץ 6: רגב בפרשנות פמניסטית לפרשת משפטים, בדגש על דיני נשים, למעט כמובן אמה עבריה, מן הסתם איסור הטיית משפט, עדות שקר ולקיחת שוחד נראו לה פחות טוב
אולי זה המקום לציין שפעמים רבות אני עומדת מול הפרשנות של רגב ומתקשה לעקוב אחרי האינוס שהיא עושה לטקסט. הייתי מנתחת את סגנון הכתיבה, אבל בינינו לא על כישרון הכתיבה שלה היא נסמכה כשקיבלה את תיק התרבות.

ציוץ 7: כן, כן - סקירת הפייסבוק סיימה את הפסקת האוכל וחזרה בחדווה


ציוץ 8: איתן כבל גאה באחיין שלו שסיים טירונות בצנחנים, כמו הרבה 'כבלים' לפניו, חצי מהסטטוס מלא בשמות שכבל נזכר בהם מהטירונות כי הטקס גרם לו להזיות
טוב, הסטטוס הזה של איתן כבל היה מאוד אמיתי ושמח, אבל האיש קצת נסחף, בואו נייחס את זה לשמחה אמיתית ולא נהיה קנטרנים.חוץ מזה זה ציוץ לא פוליטי אז בכלל מה אני מתערבת?

ציוץ 9: ליברמן כועס על נתניהו שמגנה את הח"כים מבל"ד ומחזיר גופות מחבלים ובינתיים הקברים בישראל מתמלאים, שכח שגם הפתרון שלו לא כולל צמצום בתי הקברות


ציוץ 10: אני מניחה שהכתבה בTheMarker, הכתבה בהכל כלול, הנאום במליאה ואפילו הכתבה בחדשות2 על הדואר, לא גרמו לכם להכיר השבוע יותר את חה"כ ברושי


ציוץ 11: בר לב בתקופת הפוש לתוכנית שלו שקיבלה את השם "ההיפרדות", שלו לא של הרצוג. גם הגדיר את מה שנתניהו עושה ניהול סכסוך, כושל אמנם ועדיין "ניהול"
בר לב מגלה כאן פירגון לנתניהו, אמנם פירגון חלקי, אבל במצבו של נתניהו גם רק קרדיט על ניהול זה משהו.

ציוץ 12: נחמן שי מסביר שזה לא גל טרור כי הוא עדיין לא שכך, רק אומרת שזה לא ממש טיעון טוב אם אתה לא יודע מה אורך הגל
עדיין מופתעת שהאיש פעיל, אם תהיתם

ציוץ 13: חיליק בר מזמין אתכם לניוזלטר שלו שם הנושא הראשון הוא האבל על הדר כהן ובנושא השני הוא מיד עובר להתרגשות לקראת הועידה המדינית.
חוסר הרגישות של בר במסווה של ענייניות היה די מדכא. בגדר בואו נסמן וי שכולנו עצובים ואז נמשיך עם סדר היום. ציניות פוליטית במיטבה.

ציוץ 14: דרעי מזכיר שבפרשת השבוע מדובר בעיקר על החובה להתייחס בשוויון לאחרים, אפילו לשונאים, ושכך ש"ס נוהגת
אני מניחה שהוא בונה על זיכרון ציבורי קצר
דרעי כנראה בונה על זה שלשקופים יש זיכרון קצר מאוד, וגם לאלי ישי ולנשות הכותל ולאשכנזים - נו אל תתנו להתחיל, נסגור על בכלל לכל מי שדרעי לפעמים פחות מסמפט

ציוץ 15: ואם הגענו לאורן חזן, זו תחנתנו האחרונה - כמה מטאפורי, אז מהסטטוס שלו עולה שהוא לא ישן וזה בגלל חנין זועבי


ציוץ 16: איך לסכם את זה? ובכן, עם הנצח צריך לחשוש מדרך ארוכה בלי וויסקי
מן הידועים הוא שעל וויסקי פועל הכלל "אל תשאלו מה אני עשיתי עבור הוויסקי אלא מה הוויסקי עשה למעני".

ציוץ 17: ואם זה לא ביאס אתכם מספיק, אתם תמיד מוזמנים לקרוא את הפוסט החדש בבלוג
על קברי ילדות בנות 19
סיימנו? סיימנו. להתראות בשבוע הבא, זה לא ישתפר וזה אפילו לא ספוילר

יום שישי, 5 בפברואר 2016

שורה ארוכה. שורות המילים ושורות הקברים

אתמול (חמישי) נקברה רב שוטרת הדר כהן, בת 19. ליד חלקת הקבר ספד לה אביה ובמר יגונו הצדיע לבתו בפעם האחרונה. אין ספק שהדר הוכיחה גבורה שלא היתה נדרשת לה לו היתה ממשלת ישראל דורשת מעצמה את שהיא דורשת מאזרחיה. בקושי חודשיים בצבא, שבוע אחרי טקס השבעה בתוך אחד המקומות הרגישים ביותר בישראל. בנקודה הזו, בה כל איש ביטחון נזקק למלוא ההכשרה וגם זה איננו מספיק, כשלה המדינה מלתת את הכלים להדר, אך זה לא מנע ממנה להציב אותה שם. רב"ש הדר כהן אכן התנהלה בגבורה, רק שזו לא הנקודה, זו ה"נחמה" שמחפשים אחרי מותה, שראוי היה שימנע.

עומדים מול קבר של נערה צעירה המפכ"ל והשר לביטחון פנים וכל מה שיש להם להציע הן מילים חלולות שמדברות אל שק הדמעות. אומרים לילדה בת 19 תודה על מותה בגבורה. ילדה בת 19.

המפכ"ל בוחר לפתוח בהספדו ב'מגש הכסף' לאלתרמן. הנה קטע מהשיר, לא מההספד:

"אז מנגד יצאו נערה ונער/ ואט-אט יצעדו הם אל מול האומה/ לובשי חול וחגור וכבדי נעליים/
...
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם/ ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים/ יענו לה: "אנחנו מגש הכסף/ שעליו ניתנה לך מדינת היהודים"./ כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל/ והשאר יסופר בתולדות ישראל".

שתי נערות ונער שמנעו את הפיגוע - אלגוריה בעיני המפכ"ל. אם יש כאן סמליות הרי שאלשייך פיספס את הנקודה והדגים אותה בו זמנית - הנה שוב, ממש כמו בשיר, אנו עומדים בטקס הפולחן הקבוע בו הורים אומרים קדיש על ילדיהם ומתנחמים במטרה לשמה נפלו - אומה ומדינה. כשלמעשה חיי ילדיהם נתפסים כאמצעי לגיטימי בעיני ממשלה משותקת. דבר לא משתנה. מגש הכסף מתרחב. הלוויתה של הדר כהן, בת 19, מסופרת בתולדות ישראל. לנצח נאכל חרב. "הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה" [חיים גורי]. כך נכתבת ההיסטוריה - במצבות.

מול הקבר הטרי עמד גם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, ומסתבר שהוא מתמלא השראה. צודק ארדן - הימים ימי קטיף ההדרים וההדר הזו לא היתה אמורה להיקטף. אך אין בהכרזה הזו לא הוד ולא הדר. הממשלה, עליה נמנה ארדן, מציעה רק מילים. ארדן מסביר שלכל תקופה יש את גיבוריה, כמו גם את אתגריה. הוא קושר את גורל הדר עם גורל הפלמ"חניקית שושנה בנארי שנהרגה בשיירת הרופאים באפריל 48, כאילו דבר לא השתנה והסיטואציה אותה סיטואציה. אותם פלסטינים, אותו הטרור. אבל אם זה המצב, אז 68 שנים ואנחנו לא מוצאים שום פיתרון? רק חוזרים שוב ושוב אל קברים?

מול הקבר שלה, לא ניכרה מבוכה, למרות העיתוי המצמרר, עת השר לביטחון פנים אמר ש"נבצר את הביטחון" - מתי? מה היה עד עכשיו? עם מי "נבצר" - עם עוד טירוניות בשער שכם? מול הקבר שלה, הוא אינו מובך כאשר הוא אומר "הפגנת כישורי לחימה ותכונות נפש נעלות". ילדה בת 19, 8 שבועות בצבא. "שעוד ישמשו דוגמא לבאים שימלאו את השורות אחרייך". ולבאים אחריהם. 

לא ייתכן ששיא של חיים של ילדה בת 19 זה למות בגבורה. לא ייתכן שכל מה שיהיה לראש הממשלה להציע זה חיבוק וטיפים על החיים במשפחה שכולה. אמפטיה חשובה, פתרון מדיני וודאי אינו חשוב פחות. מה נתניהו עושה כדי למנוע מוות נוסף אם של אנשי כוחות הביטחון ואם של אזרחים? ראש הממשלה עסוק בהסברה, אך אינו נותן הסברים, רק תעמולה. טרומפלדור עלה על "טוב למות בעד ארצנו" עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים. "פריבילגיה" ששמורה לנופלים. בינתיים יודעת כל אם עבריה כי ילדיה נאלצים לשלם בחייהם בהעדר פתרון, גם לא באופק. 

מסתבר, למי שפיספס את הפרקים הקודמים, שיש לנו בעיה וקוראים לה פלסטינים ולמרבה הפלא, למרות שזו הבעיה העיקרית הניצבת מול המדינה, לא מסוגל ראש הממשלה לפתור את הבעיה, זה כבר כמה שנים. עכשיו הוא מכהן בראשות הממשלה הימנית ביותר אי פעם ומה הוא מצליח לעשות? לדרדר אף יותר. שנאמר, מקדנציה לקדנציה כוחו בזה עולה.

אפשר לפתור את זה בהרבה הסברים - לייצר עובדות בשטח C, לבזבז זמן, לחכות לבחירות בארה"ב, לגרום ללחץ בינלאומי ש"יכופף" אותו להגיע להסדר, אבל העובדה היא ש"מר ביטחון" לא מספק ביטחון. "מר ביטחון" נכשל. וזה לא שהוא לא קיבל הזדמנויות. 

אם דבר אחד עולה בבירור מגל הטרור הזה, זה הזילות בחיי אזרחי ישראל, ועושה רושם שהמחיר הזה מקובל על המופקד על בטחון חיי אזרחיו. שנאמר,שנזכה לראות אתכם נוהרים עבורו שוב לקלפי. כי רק נתניהו יכול, עינכם הרואות. 



עין שמיים אודמת, תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, 
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת (אלתרמן, מגש הכסף)
אין קרדיט לתמונה - הועלתה בדף הפייסבוק של ראש הממשלה





יום שני, 1 בפברואר 2016

אשליית הקיפאון

פורסם לראשונה במעריב, 31.1.2016


אחת הביקורות המושמעות נגד בנימין נתניהו מימין ומשמאל נוגעת לקיפאון המדיני שהוא מייצר. ביקורת זו מציירת אותו כראש ממשלה חרדתי שאינו מוביל מדיניות ברורה וחושש ממחוייבות. מימין נמצא בנט שתוקף אותו על קבעונו המדיני ומציע סיפוח שטחי C והגעה לאוטונומיה של שטחי A ו-B לשם הסדרת מעמד ההתנחלויות ומשמאל הטענה שלמרות ההצהרה לנשיא אובמה על מחוייבות ישראל לפיתרון שתי המדינות, אין שום כוונה אמיתית או לוח זמנים מחייב ומכאן שנתניהו מוביל למדינה דו לאומית. פרשנויות אלה הולמות את המציאות, אך לא מסתדרות עם העובדה שנתניהו לא אוהב להשאיר דברים ליד המקרה.

הטענה שנתניהו מנהל מדיניות שמטרתה להרוויח זמן, בהמתנה לשינוי אמריקאי מתוך הנחה שכל תוצאת בחירות תהיה נוחה יותר מהנשיא אובמה, היא רציונלית. אך היא חלשה משני טעמים עיקריים: א. במידה גבוהה של ביטחון ניתן להניח שהנשיא אובמה היה מעניק רוח גבית לכל צעד חיובי מכיוון ישראל, בעיקר משום שנתניהו כפרסונה לא משחק מבחינתו תפקיד. ב. אין בכוחה להסביר את הקדנציות הקודמות. תיאוריית השהיית הזמן מעבירה את ההכרעה לגורמים חיצוניים וכפופה ללוח זמנים שאינו בשליטת נתניהו, וגם זה אינו מסתדר עם דפוס הפעולה שלו.

לכן יש לבחון מבעד לקיפאון שנתניהו מייצר. הצהרותיו ביחס ל"מתיישבים" בקדנציה האחרונה עברו לדרגת חמימות גבוהה יותר והמחוייבות ההצהרתית שלו גדלה. נחישותו לצייר את הרשות כמקור לטרור והסתה ואת אבו מאזן כלא רלוונטי מייצרת מציאות ונועדה להגביר את הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה, בטח בגל הטרור הנוכחי. אבל, מעבר לזה השטח עצמו מספר את הסיפור – ישראל מייצרת עובדה בשטח של כמעט סיפוח שטחי C. בעוד הרעש התקשורתי ממוקד בכל הפרובוקציות שעולות חדשות לבקרים, ניתנת לנתניהו האפשרות לפעול מתחת לרדאר תוך פגיעה באוכלוסיה הפלסטינית וחיזוק ההתיישבות היהודית. בבוא היום, אם יידרש לכך, זה יפעל לטובת האג'נדה שלו וייקבע מציאות דמוגרפית שונה מאוד מזו של אוסלו לפני 20 שנה.

בעוד שברמה ההצהרתית יש שקט, הרמה המעשית ברורה: סיפוח מדורג של השטחים והרחבת ההתנחלויות, התשתיות ושטחי האש, ללא מתן זכויות לתושבים הפלסטינים ולמעשה תוך עידוד פאסיבי להגירה "חופשית" מהשטח. מדיניות ההסברה נועדה להשיג הבנה לישראל שתתבטא בצמצום הלחץ הבינלאומי על ישראל כי כל יום שעובר משרת את ההתיישבות גם אם עולים ממנה קולות מאוכזבים. בפועל הזרמת הכספים נמשכת, הההרחבה המתגלגלת נמשכת וביסוס מעמד מרבית שטח C כשטח ישראלי הולך ומושלם.

נתניהו לא צריך להכריז על מדיניות של סיפוח שטחי C, הוא עושה את זה בפועל. זה פותר את כל נושא גושי ההתנחלויות ושומר אפילו מבחינת בנט על האינטרסים של ישראל אפילו בהנחה שתהיה הכרה בעצמאות פלסטינית מתוחמת בשטחי A ו- B. נתניהו מומחה ביצירת מציאות אלטרנטיבית, זה הכוח שתמיד היה לו עוד בתקופת "לא זו השאלה", מר "אני רוצה אני משיג" מייצר תחושת קיפאון, מזיז עניינים בשטח ומארגן את לוח השחמט שלפניו כך שביום הדין והוא יגיע הסדר הפשרה של ישראל יכלול את מרבית שטחי C, כי המהפך הדמוגרפי כבר נעשה.ההססנות שמיוחסת לו כרגע היא בכלל לא הססנות, זו הצגה שנועדה להגיע ליום ההכרעה כאשר ההכרעה כבר מונחת בכיסו כעובדה בשטח – שטחי C הם הלכה למעשה חלק מישראל.

יום שבת, 30 בינואר 2016

כששר החוץ מריץ את ראש הממשלה, אין זמן למדיניות

שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס הפתיע ביום שישי כשהכריז שצרפת תפעל לכינוס ועידה בינלאומית לשלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובמידה שתכשל צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ישראל לא הפתיעה כשדחתה את היוזמה אחרי שראתה בזה איום שמרוקן מתוכן את הניסיונות להגיע לפיתרון, כיון שבכל מקרה התוצאה תהיה מדינה פלסטינית.

הדחיה המיידית של ישראל את היוזמה הצרפתית מעמידה אותה באור מעט מגוחך, בעיקר לאור העובדה שאבו מאזן נתן מיד את ברכתו. מבחינת הסברה הצד הישראלי ברור: צרפת אינה מעמידה בפני ישראל ברירה משום שהיא אינה מאפשרת שום תוצאה אחרת, לכן גם לפלסטינים אין תמריץ להצלחת הועידה כיון שדרכם למדינה תהיה מהירה יותר עם ההכרה הצרפתית. אלא שלא יתכן שבישראל לא רואים את פוטנציאל אפקט הדומינו שצעד צרפתי כזה יכול להוביל - מדינות חשובות אחרות, כן, מלבד שבדיה שכבר הכירה במדינה פלסטינית, כמו גרמניה, ספרד, איטליה עשויות לאמץ את הקו ולהכיר במדינה פלסטינית. 

איזו סיבה יש לנתניהו לדחות את היוזמה הצרפתית? הדחיה על הסף סותרת לחלוטין את טענת נתניהו שהוא מחוייב לפתרון שתי מדינות לשני עמים, כמו גם את הטענה שאבו מאזן אינו פרטנר. הרי מה יש לישראל להפסיד אם תצא לועידה בינלאומית שכזו? אם האיום המובלע הוא שצרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית האם לא כדאי שישראל תעשה את המקסימום להגיע לתנאים מיטביים כאשר היא חלק מהתהליך ולא מודרת ממנו? אם צרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית, האם לא ראוי שנתניהו יגיע לשם לייצג את האינטרס הישראלי או לחלופין להוכיח לצרפת באופן חד משמעי שהיא טועה? 

אלא ששוב מוכח כי מדיניות החוץ של נתניהו אינה מופנית אל העולם, היא מופנית אל האלקטורט מבית, סירובו של נתניהו גורם לו להצטייר כאדם שמונע בגופו את הקמת המדינה המדינה הפלסטינית אולם הנסיבות יוצרות מצב אחר. שוב נתניהו יכול לתלות את ההתפתחויות בגורם חיצוני שאיננו הוא. הכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית תדחוק בסופו של דבר את ישראל לפינה. אם ישראל תמשיך לעמוד במריה, הלחץ הבינלאומי יגבר וזה לא יהיה נוח. האם ייתכן שעל זה נתניהו סומך?

האם למעשה מבחינה אלקטורלית נתניהו מעדיף מהלך מהיר של הכרה במדינה פלסטינית של מדינות חשובות כמו צרפת? עד שזה יקרה, נתניהו נהנה ממשלת ימין נוחה והוא אדון הטירה, אם הלחץ הבינלאומי יגבר דווקא בעת כהונתה של ממשלת ימין מובהקת ויצמיד את ישראל לפינה, הויתור על שטחים לא יתפס כהפסד רק של נתניהו, לציונות הדתית יהיה חלק לא קטן במצב. אם הבחירות יתרחשו אחרי מהלך כזה, כוחה של הבית היהודי רק יקטן כי ממילא בוחריה הלא דתיים יחזרו לליכוד, ביתם הטבעי. 

אין להניח שנתניהו מאמין שצרפת תיסוג מהכרזתה ולא תכיר במדינה פלסטינית, האם הוא סומך על הבלאגן בשטחי C שהפך את המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו לבלי הכר שישנה את התוואי של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ואולי לא אחרי ההכרה הצרפתית, אם תהיה, ומה שהיא תגרור? ייתכן שנתניהו כבר מתכונן לקרב של חייו אם וכאשר צרפת תכיר במדינה הפלסטינית ותקרא לראות בהתנחלויות כבלתי חוקיות. הוא יאלץ לעשות כל שלאל ידו כדי להרחיב את שטחיה של ישראל ולהשאיר כמה שיותר התנחלויות בשטח ישראל ויתכן שפשוט נתניהו נערך לקרב המאסף הזה.

ההתעוררת הצרפתית לטובת סיום סכסוך היא התפתחות חשובה, ישראל נמצאת במצב בו הפגיעה של הכיבוש מבית הגיעה לשיא, המחיר כחברה שאנחנו משלמים כתוצאה מהכיבוש הוא בלתי אפשרי והוא כבר מתחיל להתפוצץ. במצב הנוכחי, הצעתה של צרפת לועידה בינלאומית היא תפנית אפשרית לעבר עתיד חיובי יותר והחלטת ממשל נתניהו לדחות אותה אינה פועלת לטובת מדינת ישראל. 

הקריאה של לפיד כי "ישראל לא תלך למשא ומתן תחת איומים" היא עוד ניסיון של לפיד לצעוד ימינה יותר מנתניהו, ואני לא בטוחה שהדחף שלו להיות שר החוץ הלא רשמי של ישראל נמצא בשליטה. החלטתו לדברר את נתניהו לא מסייעת מבחינת מיתוג, אם מותג נבחן במובחנתו על פני המתחרים, או במילים אחרות בידול. אבל זו כבר בעיה של לפיד, אלא שבמידה רבה היא מסמנת מתן לגיטימציה גדול יותר בציבור לאין מדיניות שנתניהו מציע והאין עתיד שבא בעקבותיו. נתניהו הצליח לייצר הסכמה רחבה לקיפאון והסרבנות לועידה נתפסית בישראל כעמידה איתנה של ישראל על עקרונותיה, לי זה נשמע כמו סיבוב נוסף של הכשל עם הסכם הגרעין, רק בנושא הפלסטיני.

כמעט 50 שנה ישראל מחזיקה בשטחים ואינה פועלת בשום צורה להסדרת מצבם ולעולם נמאס עם המשחק הזה - לא ייתכן שנתניהו לא רואה את זה. הסירוב שלו אומר לעולם שישראל מוותרת על ניהול משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ושהיא מוכנה להתמודד עם התוצאות.

ייתכן שלמרות שזה נראה כמו סרבנות עיקשת, דווקא זה המוצא הקל עבור נתניהו - הסיטואציה היחידה בה תקום מדינה פלסטינית אך לא בלי מאבק, כזה שיצייר את נתניהו כמי שנלחם עד הסוף. בסופו של דבר אצל נתניהו התדמית קודמת, היא מכוננת מציאות ומביאה את הבוחרים לקלפי. המנהיג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, להפך, כל רגע הוא רגע בו ניתן לחזק את ההתיישבות למען הסכם טוב יותר. שצרפת תעבוד על הגבולות של המדינה הפלסטינית, עד אז נתניהו עם הפנים פנימה וגם זה יפעל לטובתו. בכל זאת שר החוץ הזה צריך להריץ את ראש הממשלה גם לקדנציה הבאה.


יום ראשון, 24 בינואר 2016

איפה החזון? קליקבייט זה לא מדיניות

פורסם לראשונה במעריב 24.1.2016

מבחינת מדיניות החוץ של ישראל שנת 2016 לא נפתחה טוב במיוחד. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר, כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות, מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה ע"י מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.

השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינאמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייטס שמשכנעת את המשוכנעים.

קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי, בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות. בתחום הדיפלומטי ישראל מדשדשת ללא עשיה, לבד מתדמיתית ובעיקר מייצרת תפיסה של קנאות עיקשת והעדר שיתוף פעולה. אלא שהיכולת להגיע להישגים מחייבת חשיבה אסטרטגית מבוססת מטרות מוגדרות שמתעדכנות למציאות.

היכולת ההסברית לריק המדיני בהעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות, תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. העדר המדיניות מורגש במישור הבינ"ל וגם במידת האמון היורדת של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני, לא תפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, ואינה משקפת את המציאות, היא חלק ממדיניות פנים שמטפטת תחושת איום מתמדת.

נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו ורק אנו מתמודדים מול אויבינו", וקלישאה האלמותית "באירופה כולם אנטישמיים", כשהם לא מעניקים לנו צוללות. לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, עם האו"ם ועם ארה"ב משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטוראלית והמשך שלטונו.

הגרעין האיראני, שנתפס ככישלון במרבית מהציבור, הוא דוגמא מצויינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו-קרב מול הנשיא אובמה בקונגרס, גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת הסכם הגרעין ביולי והסרת הסנקציות בינואר פוטנציאל איום על ישראל ואף הפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון - האינטרסים של ישראל נשמרים ואיראן אינה בדרך לגרעין.

אובייקטיבית אין הגיון בציור ההסכם ככישלון, נתניהו יודע את זה וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארה"ב לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם לפני. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקניים, שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב. לגמרי מצב של win-win.

מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו, נתניהו מייצר מסרים וגיבוש מדיניות ממנו והלאה כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטוראט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית, פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.


יום רביעי, 6 בינואר 2016

אתם עדיין מתפלאים על נתניהו?

סרט שהוקרן אתמול ברשת PBS מגולל סיפור מרתק מפיו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר והשליח המיוחד מרטין אינדיק על תהליך השלום ועל קשרי ארה"ב-ישראל. בין היתר נאמר שם כי אינדיק זוכר שבהלוויתו של ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין, נתניהו אמר: "תראה את זה, הוא גיבור לאומי עכשיו. אם הוא לא היה נרצח, הייתי מנצח אותו בבחירות והוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל". זו עדות מצמררת, אך אינה מפליאה בכלל. אם יש מקום להתפלא זה על העובדה שנתניהו שיחרר משפט כן בנוכחות עדים שידידותם הפרסונלית עומדת בספק.

אם בכל זאת מישהו מוצא את זה מפליא הרי שהוא אינו מחובר למציאות הישראלית כבר שלוש קדנציות רצופות וכמעט שלושים שנה. זה לא שנתניהו לא השתנה, בוודאי שכן, כוח משנה אנשים. במקרה של נתניהו זה רק עשה אותו יותר זחוח. אין לי אלא לשער מה הוא אמר מתחת לשפם אחרי שסילבן שלום הלך לביתו בבושת פנים, או מה אמר לפטרונו אחרי נאום הקונגרס שלו בו הכריז מלחמה פוליטית על הנשיא אובמה.

"חידת נתניהו" היא פיקציה, אין דבר כזה. נתניהו עקבי ביותר ואין שום צורך לתהות לגביו, הוא מגיע עם התוויה. נתניהו איש ימין מוצהר, מבחינתו קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית חשוב יותר מדמוקרטיה או שלטון תקין. חשיבות היהדות אין מקורה באמונה, מקורה במנדטים. אלוהי נתניהו הוא הכוח, השלטון וכל אמצעי כשר בשמו. לכן, אין להתפלא שהמוכתר בעיני עצמו כ"מנהיג היהודים" אוכל השרצים בארוחות עם שלדון "הדמוקרטיה אינה מוזכרת בתנ"ך" אדלסון נותן את חסותו ליהוד הדמוקרטיה הישראלית כבר 7 שנים רצופות. מטרתו להמשיך ולהיות בשלטון, הדמוקרטיה אינה נר לרגליו והוא לא בוחל בשום אמצעי. 

באמצעות מסע הפחדה הוא יוצר שיתוק ומזין אותו על ידי חיבור הנרטיב היהודי לנרטיב הציוני תוך שרבוב אידיאולוגיה ימנית, זו ביצה בה נתניהו שוחה מעולה. את ההמון הוא משיג על ידי שיח "ציוני חדש" הרואה בשמאל אם כל חטאת ובאיסלאם איום קיומי, תחת החסות הזו הוא יוצר שיתוק מדיני שמחזק את כוחו תוך ניצול מצב שהוא עצמו יצר במו ידיו ומדיניותו. ישראל במצבה היום היא פרי הגינון האינטנסיבי של נתניהו והעשבים השוטים שהיא מצמיחה והפגיעה האמיתית בדמוקרטיה הם פרי ההסתה שלו עצמו.

נתניהו של 1995 הוא אותו נתניהו של 2016. העובדה שניסה לטשטש את אחריותו למסע ההסתה והדה-לגיטימציה שעבר רבין ושזה הצליח לו מעל למשוער אינה מעידה עליו, היא מעידה על הציבור הישראלי. הטקטיקה שנקט נגד פרס בקמפיין של 1996 אינה שונה מהקמפיין בבחירות האחרונות, השחרת השמאל היא הדרך שלו לסלול את דרכו האלקטורלי ואם הדמוקרטיה נרמסת בדרך, אז זה מחיר שיש לשלם. 

קו ישר עובר בין האמירה האומללה בהלוויתו של רבין, אם נאמרה, ובין האמירה ביום הבחירות כי "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" - כל דבר נתפס בעיני נתניהו לפי מידת האיום שיש בו על יכולתו להרוויח רווח פוליטי. זה עובר גם חסמים של מוסר וזה מאתגר את יכולת ההתנצלות הדו פרצופית שלו, שגם היא משוללת כל כוונת אמת לבד מכוונה פוליטית טהורה.

כל ניסיון לבחון את הפעילות שלו דרך מסננים אחרים לבד משמירה על הכוח וחיזוקו יכולים ליצור אניגמה, אולם אם נסתכל על נתניהו לאורך השנים אין כאן על מה לתהות. הוא ברור ועקבי והוא מתוכנן, יותר מאשר נתניהו ראש ממשלה ישראלי הוא רפובליקן אמריקאי שהכי קרוב שהוא יכול להגיע זה להיות ראש ממשלה בישראל. אם לא יהיה ראש ממשלה, אין לנתניהו משהו אחר לעשות שיהיה באותו קליבר, הוא לא יהיה איל הון אם יפרוש, הוא יהיה בעל עמדת כוח לשעבר וזה משהו שנתניהו לא יכול לשאת. 

עדותו של אינדיק לא מביאה עימה כל בשורה חדשה, היא רק עוד עובדה שנתניהו הוא אב טיפוס של כל מה שרע בפוליטיקה, הוא ההוכחה שלפוליטיקה אין כל קשר למוסר. השאלה היא לא מתי תקרע המסכה מעל נתניהו, המסכה נקרעה כבר מזמן, השאלה היא מתי ישראל תתעורר ותחזיר את נתניהו להיות מה שייעדה לו ההיסטוריה - פוליטיקאי נכשל שהביא את המדינה לתקופה חשוכה מאין כמוה. אבל נתניהו לא מודאג מהחשכה, בבית בלפור יש מלאי נרות.

יום שני, 4 בינואר 2016

מטפטוף לשיטפון

החלטת משרד החינוך לפסול את הכללת הספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן בתוכנית הלימודים בספרות, כמו התעלמות משרד החינוך מהביקורת על מהדורתו החדשה של ספר האזרחות וההחלטה להוציאו למרות הכל, יונקות מאותו שורש. שתיהן משרתות את מדיניות שר החינוך הנוכחי, כמו גם קודמיו, הרואה בחיזוק 
היהדות וגיבוש תודעה קולקטיבית לאומית את מהות החינוך בישראל.

שתי ההחלטות הן סימבוליות והן בגדר תסמין אחד מסדרת תסמינים שצצים ועולים כבר שש שנים מתוך מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו. כל תסמין כזה מדוכא בכל פעם בתעמולה וספינים והאופוזיציה, כמו גם התקשורת נכשלים בהצגת התמונה הרחבה. כל תסמין נקודתי נתפס קטן, אולם צירופם יחד מאפשר הצצה לתמונה מדאיגה במיוחד. בעידן של מסרים מידיים הרי ש"עם הנצח" מנכס את "עם הספר" ומחזיר אותו אל התנ"ך.

דווקא התנ"ך, מכל ספר אחר ברשימת הספרים לבגרות בספרות, מכיל יותר סיפורי התבוללות מאשר ב"גדר חיה", בו המציאות אינה מאפשרת את פוטנציאל ההתבוללות. יוסף התחתן עם מצריה, אחיו עם כנעניות? אז סופרים רק ממעמד הר סיני? יופי, כי שושלת ההתבוללות לא נגמרת שם וממשיכה עם בעז ורות, שמשון ודלילה ואפילו יהדותה של בת שבע, נכדתו של אחיתופל, מוטלת מעט בספק. לפי הקריטריונים של משרד החינוך ככל הנראה יש חלקים רבים בספר התנ"ך שאין ללמד, בהנחה שהתנ"ך נשאר בתוכנית הלימודים.

האם פסילת הספר לגיטימית? כן. אך לא כל דבר לגיטימי מן הראוי שיעשה, לגיטימיות איננה קריטריון יחיד, בטח שלא במערכת חשובה כמערכת החינוך. הממשלה רשאית ומחוייבת לקדם יעדים לאומיים דרך מערכת החינוך, כפי שטבע כבר גדעון סער כשר חינוך, אך יש הבדל עצום בין אינדוקטרינציה של נרטיבים יהודיים ולאומיים לבין חינוך לאהבת המולדת. בחינוך עיוור לאהבת המולדת, גדלים ילדים ללא חשיבה עצמאית, מידת ביקורת או יצירתיות, בעיניי אלה אינטרסים לאומיים לא פחות חשובים מאהבת המולדת.

פסילת הספר היא סיפור קטן, אך היא צריכה לפקוח את עיניי הציבור החילוני בארץ שפותר את מגמת "הזהות היהודית והלאומית" ב"מה רע בקצת יהדות ואהבת מולדת?" כאשר הטפטוף האידיאולוגי הופך לשיטפון, זה מחולל שינוי חברתי עצום שיבוא לידי ביטוי בחברה אזרחית מוחלשת ובמערכת פוליטית מדשדשת.

שלוש קדנציות רצופות שיש יד מכוונת הפוגעת באופן דמוקרטי במהות הדמוקרטיה. חוקי יסוד חדשים, שינוי של חוקי יסוד, עקיפת מנגנונים בחסות הליך דמוקרטי, צמצום משמעותי של זכויות אזרח, ובתוך זה קמפיין שהולך ומשתלט הכולל חיזוק המורשת היהודית, מלחמה בהתבוללות, שמירה על זהות העם והם חוברים ליצירת שיח מונוליטי לאומני, בחסות "ציונות חדשה".


במערכת החינוך זה בא לידי ביטוי בהשקעה של פי 10 בלימודי יהדות על פני דמוקרטיה, יחד עם האוירה הציבורית הרי שהשורה התחתונה היא הצרת עולם התוכן הדמוקרטי. אלא שכוחה של ישראל, כוחו של עם הספר, הוא ברעיונות גדולים של יצירתיות ופריצות מחשבתיות ובעיקר של ספקנות ושאילת שאלות. תוכנית הלימודים במערכת החינוך מחניקה את כל אלה היום במודע. אנחנו שותקים, ראש הממשלה שותק והילדים שלנו סופגים את הכל. אנו עומדים בפני צומת דרכים האחת מובילה לעם הספר והשניה לעם הנצח. לאחת יש עתיד, השניה מחכה למשיח.

פורסם לראשונה במעריב ב- 3.1.2015

יום שבת, 2 בינואר 2016

לפתור את השבר בעזרת מכנה משותף?

מול הטענה כי כל דבר טוב יותר מנתניהו נמצאת הטענה שאין מי שיחליף אותו. נתחיל מהעובדה המצערת, אך האנושית למדי, שכל אדם הוא בר תחליף. אם נתניהו, מסיבה כלשהי לא יהיה ראש ממשלה, מדינת ישראל לא עתידה להתמוטט, להפך אני מהאסכולה שאם נתניהו ימשיך להנהיג אותנו מדינת ישראל זה יקרה. כך שמחליף לנתניהו סופו שיקום. 

הנטיה הטבעית היא לחפש מועמד קיים בעיקר משום שבורסת ההימורים על מועד הבחירות הבאות לא נפסקת. מימין, נתניהו עושה כל מה שביכולתו לחזק ולשריין את עצמו גם במקרה של התפוצצות חקירת הרעיה. מאידך גם הליכוד אינו אדיש לטעויות ראש הממשלה, יש ביקורת מבית על התנהלותו, וחזרתו של גדעון סער, בתנאים שלו, עוד צפויה כמו גם חתירתו של ברקת להסתמן כיורש עתידי. מצדו הימני של נתניהו יש כמובן את בנט שמנסה לייצר את דרכו להיות ראש הממשלה הראשון של הציונות הדתית אולם זה בוודאי אינו רלוונטי לבחירות הקרובות, יהא מועדן אשר יהא.

מה שקורה משמאל לראש הממשלה הוא מה שבאמת מעניין. המועמדים כרגע הם לפיד והרצוג - אני מנערת את חוצני, אתם בחרתם. הרצוג הוא שילוב טרגי של הרבה יכולות, דעות פחות או יותר במקום הנכון אבל ללא כריזמה וגרוע מכך - הוא ניחן בקצר ראיה פוליטי ואסטרטגי. הרצוג פועל תחת המטריה "איך אני יכול לסלול את דרכי לראשות הממשלה" במקום "איך יוצרים אלטרנטיבה שלטונית". הסיבה שהרצוג ככל הנראה לא יהיה ראש ממשלה נעוצה בפאסיביות שלו - הוא תמיד בתגובה לראש הממשלה או מדיניות הממשלה. 

לאחרונה אני שומעת מכל מקום שלפיד הוא התשובה. מבחינתי, אלא אם כן ההגדרה היא "מקל עץ משוח בחומר דליק המסייע להעברת אש ממקום למקום", לפיד אינו תשובה. שלא במפתיע, התמיכה בלפיד היא לא בשל יכולותיו או דעותיו, אלא משום שהוא נתפס כאדם שיכול לקחת את המרכז ואת השמאל ולנצח את נתניהו. אני מבינה את הראציונל העומד בפני הקריאה הזו וזו אופטימיות שהייתי שמחה לאמץ.

אני תוהה איך לתקוף את נושא יאיר לפיד? האם להזכיר שאחת הסיבות ללגיטימציה של ההתנהלות הבנטיסטית היום היא במידה רבה בשל הלגיטימציה שהעניק לאח בנט? האם להזכיר את התנהלותו כשר אוצר? האם לדקדק בהעדר האידיאולוגיה שמאפיין את הפוליטיקה שלו? אולי דווקא שלטון היחיד במפלגתו? אולי על העובדה שהוא ח"כ באופוזיציה ומעדיף לכהן כשר חוץ שלא מן המניין במקום להיות אמון על אופוזיתו. ובכלל - נניח שלפיד הוא התשובה לנתניהו, הרי לא יתכן לא לחשוב על היום שאחרי. תאמרו כל דבר טוב יותר מנתניהו? טוב, לזה אין לי אלא להסכים. 

בהסתכלות על המפה הפוליטית היום ומי עוד יכול להיות זה שיתמודד מול נתניהו משמאל עולים שמות גנרלים כאופציות אם זה גנץ ואם זה אשכנזי. הראשון אינו רוצה בקריירה פוליטית והשני עוד לא בטוח אם הוא יכול. כך או אחרת, אני לא רואה אותם מביאים בשורה אמיתית או ניצחון בבחירות. 

אך הדיון על מי יחליף את נתניהו הוא מיותר כי בינתיים, נתניהו מחליף את השיח. בעוד שהמדינה הולכת ימינה בנושא הסכסוך מול הפלסטינים, היא גם משלמת מחיר דמוקרטי. הדרך להתמודד עם נתניהו היא לא בלהציע מתווה מדיני או לומר אני אעשה את זה טוב יותר. מי שעושה את זה משתמש בעצמו בלקסיקון שטובע נתניהו. הדרך היחידה היא להחזיר לקסיקון אחר ולזה יש רוב. במדינת ישראל היום יש עדיין רוב מתון, חילוני ושעדיין מאמין בדמוקרטיה וזכויות אדם. לרוב הזה אין ממש ייצוג, הוא מתפלג, מכיון שהוא חלוק בנושאים רבים, אולם רב המכנה המשותף ובזמנים קריטיים ייתכן שלהיות טהרן לא יוביל למאום. 

האיום הגדול ביותר שעומד לפתח ישראל הוא האיום הלאומני, הצרת גבולות המחשבה והשיח הציבורי ועימם הגדרות מצמצמות יותר ויותר של הדמוקרטיה. זו סכנה מיידת ומוחשית כדי לפתור אותה יש צורך בפעולות שהן מחוץ לקופסא. 

האחת היא להמשיך עם שלטון נתניהו ובינתיים לנסות להצמיח את הקול של השמאל, אם על ידי צמיחת גופים חוץ פרלמנטריים חדשים שינסו להרחיב את השיח הדמוקרטי ולחדש ימי רצ כקדם ואם על ידי קמפיין שמאל של הגופים הקיימים היום, תוך ניסיון של הקמתה לתחיה של חברה אזרחית פעילה בישראל. זו פעולה שדורשת זמן ולמעשה יש ניסיון לעשות אותה כבר תקופה והיא אינה נושאת פרי. רבים, ממש כמוני, שואלים איך זה שאנחנו לא מתקוממים ובכל זאת, עיננו הרואות שאנחנו לא מתקוממים. אולי זה יקרה בנקודת שיברון בעתיד.

השניה היא באמת להשתמש במה שיש, שזה להתאגד תחת מטרית אד הוק רחבה אותה יחזיק יאיר לפיד ולידו הרצוג, לבני וכחלון ותחת סיסמא רחבה של רוב חילוני דמוקרטי לרוץ לבחירות הבאות. זאת מתוך הבנה שכרגע דחוף יותר לתקן את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים. חבירה משולבת בהתפטרות של כולנו מהקואליציה, הקדמת הבחירות ואיחוד חילוני בתקופה של טרפת ימין קיצונית משיחית יכול להיות ערבוב מחדש של כל הקלפים וליצור שינוי מתבקש. 

האם הייתי רוצה לראות את לפיד כראש ממשלה? לא, אבל לפיד יכול להיות ראש ממשלה רק אם יחברו אליו אחרים שגם יאזנו אותו. האם לפיד/הרצוג/כחלון/לבני זה מה שהייתי מאחלת לעצמי לשנה החדשה? בוודאי שלא אבל זו קואליציה שהייתי יכולה לחיות איתה ולו כדי לעצור את הדרדור ההרסני במדרון בו אנו דוהרים ללא מעצור. זמנים קשים, דורשים מעשים נואשים ולמרות שהשילוב הזה בכל קונסטלציה אחרת היה נראה לי כמו משענת קנה רצוץ, זה בעיקר מה שיכול להחזיר את ישראל פחות או יותר לתלם. אלא שזה מצריך חניה ברוורס של הרבה מאוד אגו ומהי ישראל מול אגו של פוליטיקאים?

כשהתחלתי לכתוב את הדברים רציתי לצאת חוצץ נגד לפיד והרצוג, בסופו של דבר הדברים יצאו קצת אחרים. אולי גם אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. עידן התבהלה של בנט ונתניהו לא יכול להימשך, אולי באמת התשובה יכולה לבוא רק ממרכז, שאולי הוא קצת מזגזג, אבל הוא לא לאומני וזה כבר יותר טוב. נתניהו מוביל אותנו אל שבר, את השבר הזה יפתור המכנה המשותף.




יום שישי, 1 בינואר 2016

יסודות הדמוקרטיה מרקיבים מהראש - אבחון מוקדם מציל חיים

במידה רבה, לפחות לתחושתי, ההליכה לבחירות לפני פחות משנה לא היתה לה סיבה לבד ליטוף האגו של ראש הממשלה שרצה לחזק את כוחו ואת כוחה של מפלגתו ולהוכיח, בעיקר לעצמו שהוא בלתי מנוצח. זה אמנם משעשע, אולם נתניהו זקוק להרבה חיזוקים והוא לא אוהב תחרות, כמו רבים שנמצאים בעמדות כוח והמחשבה על פרידה מהן היא המאיימת מכולן. מאז היוודע תוצאות הבחירות, נתניהו זחוח הרבה יותר מבעבר, וזה כלל זה לא פשוט. אמנם חקירתה של רעייתו אינה מוסיפה לו נעורים, אולם בל נשכח שנתניהו איננו רבין, והוא יוותר על התפקיד רק אם באמת לא תהיה לו ברירה.

מאז הבחירות האחרונות מר "אני רוצה אני משיג" נתניהו עושה טעויות אינספור, הן קטנות אך מצטברות - ההתנהלות שלו מול ארה"ב בנושא ההסכם עם איראן, העברת מתווה הגז תוך פגיעה במנהל תקין ובאינטרס הציבורי, ניהול מסע הדה לגיטימציה נגד השמאל אך עם אחראי משנה בנט ושקד, הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל - רשימה חלקית. על זה יש להוסיף את הידרדרות זכויות האדם בישראל, צמצום הדמוקרטיה ויוקר המחיה. למעשה בין אם מסתכלים על השלם ובין אם על חלקיו, לא ניתן להבחין בהצלחה של נתניהו מלבד הצלחה אלקטורלית. ולאור הנתונים לא ממש ברור איך זה קורה. יש רק לקוות שהוא יוסיף לעשות טעויות.

אם ניקח את השבועיים האחרונים כמשל, הנה מספר אירועים בולטים: חקירה של חשודים בטרור יהודי, חתונה עם ריקוד סכינים בה דוקרים תמונת פעוט שנרצח, חוק שמסמן בני אדם בשל דעה פוליטית (תקראו לזה עמותות ומימון זר - לכבס כולנו יודעים), ספר אזרחות שרובו אינדוקטרינציה לאומנית, פסילת ספר מתוכנית הלימודים בספרות בשל סכנה של פגיעה בזהות והתבוללות או שמא זה בגלל שיש בו תיאורים לא מחמיאים של חיילים (תלוי באיזה יום תשאלו את בנט) - רשימה חלקית.

למרבה הפלא ולמרות שהמציאות טופחת על הפנים, מי שעוצר לשאול אם לא פיספסנו איזה שלט נאון מהבהב "תחנת גבול: קצה הדמוקרטיה", נתפס כמתבכיין שמאלני "אחוז תבהלה". סליחה, אבל זו המונאות, עוד מילה שחידשה אתמול האקדמיה ללשון, מקבילתה בעברית של הפופוליזם. מדיניות הממשלה מייצרת התנגשות יומיומית עם ערכי הדמוקרטיה. מדיניות הממשלה היא בניצוחו של ראש הממשלה והמוסיקה המאיימת שהוא משמיע מניעה את הציבור. מי שלא שומע שזו מוסיקה יכול לעמוד משתאה נוכח הרוקדים, מן הצד השני הרוקדים לא יוכלו להבין איך לא כולם שומעים את "המוסיקה". 

אין לי מושג איך אנחנו לא ברחובות אבל אולי זה בגלל שסוף השבוע חורפי והטרור הגיע לתל אביב. העובדה היא שאין ביטחון ואין מדיניות ויש פחות דמוקרטיה - זה מסוג המקרים בהם אבחון מוקדם מציל חיים. נתניהו מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. זה מזמן כבר לא רק הנהנתנות; גם לא הגישה של "הכל מגיע לי כי אפילו לכלבה יש תפקיד לאומי ואין שום סיבה שלא תממנו את האוכל שלה"; זה גם מזמן לא התקווה לשלום כי "לנצח נאכל חרב" וכמו כן "אין פרטנר"; זה לא הביטחון האישי כי אין, אולי באשמת המופתי; זה כבר מזמן לא "עזבו את רעייתי, אבל אני אעלה סטטוס עליה כאילו היא מופקדת על ביטחון המדינה ואתם חייבים לה משהו", זה הרס הדמוקרטיה ופגיעה בחילוניות - חד וחלק. זה איום מוחשי ומיידי על ישראל כמו שהייתי רוצה לראות אותה - דמוקרטית בלי "פחות או יותר" ו/או "אבל".

שתיקה היום פירושה הסכמה למדינה היהודית שבדרך ואלא אם כן נוציא את המציאות מתוכנית הלימודים, מהמדיניות ואם אפשר גם מחיי היומיום, ככל הנראה בלי דמוקרטיה לא נצליח לשרוד כאן לאורך זמן. והחשש לעתידה של ישראל צריך להניע את כולנו, ימין ושמאל ובעיקר מרכז. בעיני יש שני דברים על הפרק: כן לדמוקרטיה, לא לנתניהו. 

ויפה שעה אחת קודם.

עכשיו נשארה שאלת המחליף, אבל עם זה נמשיך מחר - למדתי מנתניהו שזה טוב להשאיר את הציבור במתח.