אישה שלא הולכת עם הקהל - בין יום האישה ליום ההולדת של אינשטיין

יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף

אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.

טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.

די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.

מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.

בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)- 

אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.

אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).

אתגרים, תקתוקים והפתעה

הימים של לפני פורים הם תמיד ימים עמוסים, זאת אומרת כמעט כל הימים שלי עמוסים, אבל פורים (וימי הולדת, וחגים, בעצם) הם ימים עמוסים אפילו יותר. אז עכשיו, שבוע בדיוק לפני מסיבת פורים הראשונה הבאה עלינו נקודה (אתם יכולים להוסיף לטובה, כך או אחרת זה בלתי נמנע), בעוד אצבעותיי דקורות מסיכות ומחטים בנסיוני האומלל, אך מלא הכוונות הטובות, לתפור תחפושות (ללא מכונת תפירה), הזמן לכתיבה מתקצר אף יותר. אבל פוסט לפורים יבוא בפורים ויש לזה זמן. 

אתם לא הרגשתם אבל כבר עברו יומיים, האצבעות שלי עכשיו בעיקר מלאות בדבק, אבל זה נחמד, זה סותם את החורים הקטנים של המחט, ממש כלים שלובים. בינתיים היו כל מיני התפתחויות אישיות והפוסט הזה משתנה תוך כדי תנועה. daedlines מצטברים לי פה על ימין ועל שמאל, יש שלוש תחפושת לסיים ולמרות שהבכור נשמע אומר: "אמא, זה מדהים איזה תחפושות אדירות את עושה למרות שהתחלת רק שבוע לפני" (כן, גם אתם קלטתם את המחמאה המסובבת כולל תלונה מוסווית?), אני בכל זאת תחת לחץ של זמן. חוצמזה, בשבת יש לאמא יומולדת אצלנו, הוא נדחה בגלל הסופה ואין לכם מושג כמה אני מחכה להיבלע בין סירים ומחבתות ולהיות כל כולי עסוקה בקסם שבמטבח. ויש משלוחי מנות להכין ולהתחיל לכתוב את הבקשה לחינוך ביתי (אל תשאלו מה? תקראו, נניח כאן). והבנזוג טס לארה"ב לשמונה ימים כבר ביום ראשון, ויש את כל הדברים הרגילים וגם - אתם מוכנים? אני מתחילה לעבוד.

טוב, לזה חייבים פיסקה חדשה, אני מתחילה לעבוד מהבית כן, כן. זה התחיל שפירסמתי ברשתות החברתיות שאני מחפשת עבודה מהבית. להגיד לכם שחשבתי שבאמת יצא מזה משהוא יהיה שקר גס, אבל קיוויתי. מה שלא האמנתי זה שכל כך הרבה אנשים באמת יתאמצו כדי לגרום לזה לקרות. וככה, סקפטית שאני, אין לי מנוס מלהגיד שאשכרה יש אנשים (והרבה) שאכפת להם. מדהים איזה דיסוננס יש מחד בריחוק הפעולות הפיזיות בתוך העולם הוירטואלי, קשר שאינו "אמיתי" ועם זאת הכי אמיתי (כן, ללא גרשיים), עם מחוייבות ואמפטיה ואפילו ממש היכרות. אבל לא בזה אנחנו עוסקים וגם ככה יש לי נטייה לפטפט על כל דבר.

תוך יומיים מצאתי עבודה, ומיום ראשון, אם כי כבר יומיים שאני קצת עובדת (חפיפה), אני מתחילה בעבודה החדשה שלי. אל דאגה, אני לא יוצאת מהבית בשביל זה, אם את הילדים אפשר לגדל בבית, גם את העבודה אפשר. זה יצריך קצת שינויים, אולי פחות שעות שינה, נקווה שלא פחות שעות כתיבה, אבל יום ראשון here I come. הילדים כבר מוכנים, עד כמה שאפשר לשינוי ולגמרי מעודדים. גם הם מבינים שהכנסה נוספת היא חיונית. מה אני אעשה? (די לזרז אותי) ובכן אני אהיה מנהלת תוכן ב"החלוץ", חברה שלגמרי כיף לי כבר לעבוד בה (להזכירכם, אני מתחילה בראשון, כן?)  וכל העובדות הן אימהות (מקסימות) שעובדות מהבית, שזו כבר סיבה טובה לאהוב את המקום.

כבר יומיים שאני מצליחה לשלב קצת עבודה עם אלף ואחד דברים נוספים שאני מג'נגלת באוויר, ולמען האמת עולם המעשה מחכה לי ואני צריכה כבר לסיים את הפוסט, יש עוד המון דברים על האג'נדה ואני לא רואה את התחפושות נעשות מעצמן, או את הילדים אוכלים וכן, אני יכולה להמשיך עם הדוגמאות אבל כבר הבנתם את הנקודה. אני קצת מתרגשת לקראת הבאות, אבל אין לי ספק שזה יעבוד טוב, כמו כל דבר חדש צריך להתרגל להכניס אותו לשגרה. וכמו תמיד השגרה מתכנסת לה מהר מאוד, בעיקר כשהכל מתוקתק משל הייתי רס"ר בצבא.

אחרי יום של מיליון סידורים והתקלות אתמול, כשסופסוף התפניתי אחרי 11 בלילה לדבר עם הבנזוג, חשבתי רגע על היום שהיה ואין מנוס - הבו לי חוקר שיטות ניהול יפני שיתעד את מלאכתי העדינה ויוכל להפיץ את שיטתי להמונים, עכשיו רק נקווה שאני לא אתמוטט והכל יהיה בסדר. בינתיים גם היום מתנהל לא רע, אבל זה כבר לפוסט אחר לי יש בכור (שאתמול קניתי לו נעליים במידה 39 - אדירים ישמור) שצריך לחזור מכנס תזמורות. הכל עניין של למדר, לארגן, להתקדם. יאללה, אני להיום מתקדמת

פוסט על בית ועל סידורים

רשימת מטלות ועט של פרוייקט מעוכר
(צילום אילוסטרציה)

לפני כשלוש שנים עברנו לרחובות. אני יכולה להסביר רציונאלית למה עברנו. אני יכולה גם להיות כנה עם עצמי ולהסכים שרחובות לגמרי בסדר ואפילו לתת דוגמאות לדברים טובים שהביא עימו המעבר, אם כי אני לא חושבת שהם תלויים ברחובות אלא רק תלויי התקופה שבמקרה, או שלא, התרחשה ברחובות. אני גם יודעת שזמננו ברחובות צריך לבוא על סיומו ושאוטוטו אני אביא את עצמי לפרסם את הדירה ולהתחיל סופסוף בפרוייקט הבא שלנו - למכור את הדירה ברחובות ולמצוא משהו בתל אביב או קרוב אליה. במאמר מוסגר כי לא על זה רציתי לדבר, זה די מדהים שאני, הששה אלי אתגר אוחזת בעט ורשימת מטלות, מצליחה לדחות כל כך פרוייקט שאני דווקא רוצה.


כשעברנו לדירה הזו היה לנו ברור שהיא זמנית. קנינו אותה כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא הצלחנו למצוא ממש את מה שרצינו, אולי חסר היה לנו הדיוק של מה בדיוק אנחנו רוצים ולכן כל התהליך לא היה מסונכרן כראוי. ידענו שאנחנו רוצים לעבור לאזור רחובות/נס-ציונה גם בגלל שיקולים כלכליים ושיקולי גודל דירה וגם בגלל שהיתה כאן קהילת חינוך ביתי ענפה (במאמר מוסגר חודש אחרי שעברנו כבר יותר מחצי קהילה עברה לבית הספר הפתוח). בסוף, וכן זה סיפור ארוך, קנינו את הדירה הזו.

ככה זה נראה: רווי, רווי, רווי

מלכתחילה לא ממש אהבנו את האזור החדש הזה, הבנוי בנייה רוויה ונראה כמו כוורת אנושית גדולה. הידיעה שכל בניין מאוכלס כמו מושב קטן לא ממש עשתה לנו טוב. אבל בכל זאת קנינו מכל מיני סיבות, ביניהן העובדה שהדירה ענקית ומעוצבת נכון והמעבר אליה נתן לכל אחד את מרחב המחיה שהוא היה זקוק לו. גם אם בפועל אנחנו לרוב באותו חדר, זה הפוטנציאל של המרחב שיש לכל אחד וגם הגודל היחסי של כל חדר בדירה הזו שמאפשר את זה. אבל אנחנו כאן כבר שלוש שנים ואם אנחנו רוצים שזה יהיה זמני זה הזמן להזיז את הנושא.


זה בטוח הזמן לעבור כי ההחלטה שהדירה הזו זמנית גרמה לנו להחליט לא להשקיע יותר מדי בדברים הקטנים האלה שאתה משקיע מדי יום בבית שהוא שלך. לא עניינים של סדר וניקיון, אלא כל העניינים העיצוביים הקטנים האלה שהיום נדחים בעיקר כי אין טעם. הבעיה היא שאני מרגישה שהדברים הקטנים האלה רוצים לצאת. רק שזה מרגיש די דבילי להתחיל לעשות לדירה הזו, מה גם שהיא לגמרי מרגישה נעים כמו שהיא עכשיו בהנחה שנעזוב בקרוב מתישהו, מצד שני האנרגיה הזו מוכרחה איכשהו לצאת. באקט בוגר החלטתי לנתב את האנרגיה המתפרצת למשהו שיהיה יעיל בין אם נעבור בקרוב ובין אם לא. מוכנים? פרוייקט העפת כל הדברים המיותרים מהבית. ההחלטה היא לעבור על כל חדר בית ביסודיות ולהעיף כל דבר שאין בו צורך. 

אז עזבו את זה שזה רעיון שתמיד טוב, השנים גילו לי דבר מוזר על עצמי, כל כמה שאני אוהבת בתים מעוצבים, מה שאני הכי אוהבת זה בית שיש בו קו נקי, עם כמה שפחות חפצים פזורים, בעיקר אלה המכונים חפצי נוי. מה שתכלס אני הכי רוצה בית שבעיקר מזמין אותך להצטייד במטבח וללכת לסלון, לשלוף איזה ספר, לשים מוזיקה ולא לרצות לצאת מהבית יותר לעולם. בלי הרבה דברים שמושכים את העין, בעיקר בית שמרגיע את העין ומשקיט את הרעש ועושה נעים לכל החושים. עכשיו אם רק אפשר שהבית הזה גם יהיה בתל אביב ואני כבר לגמרי שם. בינתיים הולכת להפשיל שרוולים ולסדר עוד איזה חדר בבית.

סוף שבוע מקוצר ונטול ילדים

למעשה כבר 11 שנים, חודש ו- 23 ימים שלא היה לבנזוג ולי לילה בבית שלנו (ולא משנה איזה מהבתים) בלי ילדים, בהנחה ש- 42 שבועות של היריון לא נחשבים כי אם כן, אז כבר אפשר לעגל את זה לכמעט 12 שנים, אבל זו ספירה א-לה-בית הלל. הילדים שלנו אוהבים לישון בבית. אבל כבר דיברנו על זה שנה שעברה כשהבנזוג ואני נסענו בפעם הראשונה בלי הילדים לסופ"ש זוגי. אז ברור שהמחשבה שצפוי לנו שישי בו הילדים ילכו לישון אצל סבא וסבתא הפכה למחשבה מכוננת.

בהתחלה עוד שיחקנו ברעיון של מלון, אבל תכל'ס בשום מלון לא יהיו התנאים המושלמים שיש בבית שלנו כשהוא חף מילדים. זאת אומרת ככה זה נראה לי בהערכה מושכלת ומבלי לדעת אם זה אכן נכון. אבל מכיון שכבר הייתי בהרבה מלונות ומהם במשובחים שבהם ברחבי העולם, גם הסוויטה במלון הבוטיק הכי מגניב לא עשתה לי את זה כמו להיות בבית ולעשות מה שרוצים. כנראה שלא קשה לשמח אותי והדרישות שלי, למרות האנינות, די פשוטות. חוץ מזה אין כמו המחשבה שאין שום צורך להתקשט בבגדים או להידחק לנעלי עקב ורק לנוח בשלווה ולעשות מה שבא לך. ותכל'ס בעיקר בא לי לנוח.

לילה במלון היה מחייב גם איזו ארוחת ערב כזו מגונדרת, עם יין וכמה מנות ולחזור למלון ולהתבאס שאין עכשיו קפה של בית כי גם ההפוך הכי מגניב שיביאו לך לחדר לא יהיה עם הטעם הזה בדיוק.

לילה במלון גם אומר שאין בערב מרפסת ענקית לנשום בה קצת ולשבת בשלווה עם הקפה ולקפוץ למטבח להביא איזה משהו מתוק לנשנש.

לילה במלון אומר שבבוקר כשהוא ישן אני אתבאס שלא הבאתי את הלפטופ בעוד שבבית אני אשב לי בסלון שקט ואכתוב לעצמי בשמחה.  

לילה במלון בקיצור אוכל קש מול כל האפשרויות הגלמות בלילה בבית, בלי ילדים כמובן.


לשמחתי הילדים שיתפו פעולה, כלומר היה כאן מדרג מ"יו, איזה כיף" (מרכזית) דרך "לא ממש בא לי אבל זה נשמע נחמד ואני אשתדל לזרום עם זה" (בכור) ועד "לא" (קטינא). אבל הלא הנחרץ שוכנע במיומנות על ידי האחים שיהיה מגניב. כלומר המרכזית באמת האמינה בזה והבכור כנראה רצה להפגין בגרות וזה בסדר, אני לא מתלוננת.

צהריי יום שישי והתכונה בעיצומה, הפנימו והפיקו לקחים אבל קחו בחשבון שהיה כאן רצון עז שסוף השבוע, קצר ומקוצר ככל שיהיה, יצא לפועל:

ממתק לפני ארוחת צהריים (רשמו לפניכם - ניצול 1 של זכויות היתר שנתקבלו בשל ההסכמה לישון אצל סבא וסבתא)

טלוויזיה/מסך/DS חופשי עד לצהריים (ניצול 2 של זכויות היתר)

ארוחת הצהריים האהובה עליהם כדי שחלילה לא יפסידו אותה בסופ"ש (ניצול 3).

אריזה של כל הדברים שהם אוהבים/רוצים/צריכים and then some בחסות אמא (מבחינתם עזרתי, אני רק וידאתי שלא יחסר שום דבר מטעמים אגואיסטיים לחלוטין כמובן)

יציאה לסבא וסבתא. עקרונית מכאן ההמשך היה אמור להיות פשוט. הוא רק שותה משהו עם ההורים, חוזר הביתה ואנחנו משחזרים את החיים מפעם. זה לא ממש עבד לפי התוכניות, כן צפוי. אז הוא חשב שאני יוצאת לריצה מאוחרת ולכן ישב קצת עם ההורים שהוא לא ראה המון זמן, אני החלטתי לא לרוץ וככה הזמן הגנוב לבד קצת התאחר. אבל הוא חזר נושא עימו אלכוהול, חלה טריה, קרמבואים טריים כאלה והרבה חלב (זכרו כי מה שהופיע באיזושהי מערכה ישוב ויופיע באיזושהי מערכה). 

תשמעו, אני אוהבת את הילדים שלי בלי סוף והבחירה להיות איתם בחינוך ביתי היא מופלאה, ואחרי שביססנו את זה אני מוכרחה לציין שלהיות לילה אחד בלי הילדים זה כל כך משחרר. אם לסכם - לילה לבד בלי הילדים בבית צריך להיות מוצר צריכה בסיסי. אז כן, אני עדיין מאמינה שהרצון לישון מחוץ לבית צריך להיות שלהם, אבל הי לתרגל אותם לישון אצל סבא וסבתא זה אחד מהרעיונות הטובים. אתה יודע שזה חסר לך, אתה מתגעגע לזה, אבל עד שזה לא קורה אתה לא מבין כמה זה היה אנדרסטייטמנט. להיות אדוני הבית ולעשות מה שרוצים. בשל העובדה שהילדים שלי לפעמים צולחים את קריאת הפוסט בשלמותו, אז אני רק אקרוץ קריצה רבת משמעות ולא אכפת לי שתגידו שזה יצא סליזי. אני בת 40.

אבל סוף השבוע לא עבר נטול תקלות, בחצות וחצי (הא, סינדרלה - השוויתי והעלתי בחצי שעה) התקשר הבכור. היתה שיחה לא פשוטה. הפגנתי איפוק, תמיכה ונחרצות בו זמנית. ייתכן שאם הייתי מיומנת הייתי פותרת את זה בחמש דקות, אני מודה זה לקח לי עשרים. אבל מה ששימח אותי זה כשנגמרה השיחה ניתקתי את עצמי גם מהסיטואציה. אני בחופש, יש רק אהבה מרחוק עד למפגש המיוחל. הוא שאל אם אני כועסת, הבטחתי שלא. זה נכון, אבל הייתי רוצה שהוא ידע שבעצם זה לא ממש אתגר וברור שהוא יכול.

גם הבוקר יכול היה להיות יותר מוצלח, רק שבשבע החתול שרט אותי ונשך אותי ובשמונה וחצי השעון שלו צלצל. כן, עם סנוז. כן הוא המשיך לישון ואני התעוררתי. מי שם שעון בשבת? ובכן מסתבר שזה שהבתזוג שלו הוגיע לו בשבת שעברה שהגיע הזמו שהוא יתחיל לקום בשבת. אפשר לומר בביטחה שזה נשך אותי בישבן. שנאמר הזהר במה שאתה מבקש. 

מה שכן מזל שהוא הביא חלב (זוכרים) כי ככה לי היה בוקר של כתיבה וקריאה והמון המון קפה. שנאמר מי שהביא לזוגתו חלב בשישי יישן בשבת ויעירו אותו בסבבה אחר כך. 

בכל מקרה צהריים, עובר עלינו זמן משובח, הכל טוב, אני כותבת בהפסקות ועושה מה שאני רוצה ואף אחד לא קורא לי ואני כל הזמן מחייכת ורגוע לי נורא. אז עכשיו די ברור לי מה עוד יהיה אתגר לשנה הקרובה, לעשות עוד אתנחות כאלה בדיוק, יש לי תחושה שזה דווקא יעשה אותי אמא עוד יותר טובה.

אז תסלחו לי יש לנו עוד כמה שעות של חירות ובעוד שבנהזוג יחזור אל הצאצאים לי מחכה אחה"צ של אלכוהול ושיחת נשים עם האחיות שלי. מה אומר ומה אגיד? אה, לא פייר, זו הרמה להנחתה אצלי, כי תמיד יש לי מה לומר ומה להגיד. אבל במשפט אחד - סוף שבוע נטול ילדים זה חובה בכל בית

גבירת האמת החמקמקה

האמת היא בעלת גבולות מטושטשים

יש לה קהל מעריצים והיא נישאת בפי כל והיא בעיקר בודדה ועירומה, היא נדמית אובייקטיבית אבל המשמעות שלה לנצח תהיה סובייקטיבית במגע יד אדם. אומרים שהיא ניצחית, אבל זה כנראה כיוון שהיא מצליחה לשנות את צורתה ועם זאת לא את תכונותיה. היא תשתנה, וגם לא, ברגע שאכתוב עליה וזה עניין של הסתכלות.

ואני יכולה להמשיך כך עוד שעות אבל יש מצב שאיבדתי אתכם עם הפתיחה הפואטית משהו הזו. פתיחה כזו לא שגרתית וקצת פומפוזית מוכרחה להישאר ואפילו להיבדל, אם לומר את ה - אמת. גם כי האמת ביצבצה כנושא בפני עצמו בשולי הפוסטים האחרונים וגם כי הוגרלה במסגרת תוכניתנו "מצא את הנושא".

צוק איתן? צוקים שפחות

כבר יותר מחודשיים שהנושא הזה של אמת ברמה הלאומית יושב לי על הלב וכרגיל הוא לא יושב רק על מיתר הלאומי אלא נוגע במישרין גם במיתרים אחרים, האישי, ההורי, האנושי. זה התחיל בחטיפה, עם המבצע המטורף של צה"ל בגדה שנראה חסר פורפורציות עוד כשאנחנו לא ידענו שהממשלה יודעת שהם לא בחיים ובעצם מעולם לא דרשנו דין וחשבון מהממשלה על ההתנהלות ועל המחדל ועל השקר. ממשלה שהתפתלה מול הציבור והסתירה את האמת מכולנו כדי לרכב על גל של לגיטימציה לפעולות שלה שגלשו לצוק איתן. יש המון שאלות שיש לשאול, אך אם לזכך את המחשבה ולמקד אותה הרי שמבחינתי השאלה העיקרית שיש לשאול היא - האם היום אחרי כל ההרוגים שהמבצע הזה גבה, האם עדיין שחרור האסירים וישיבה למו"מ עם ממשלת הפיוס הפלסטינית נראים מחיר גבוה מדי? כי לדעתי, 4 חודשים אחרי אפריל ובתכל'ס אנחנו נמצאים במקום גרוע יותר, הרוגים, פצועים, פליטים, מפונים, מחיר של מלחמה, פגיעה בכוחו של אבו מאזן ותדמית זוועתית של ממשלת ישראל וכל זה למעשה כדי להגיע לשקט (שאין). פתאום המחיר של המשא ומתן באפריל נראה אחרת, לא? ומה שעצוב הוא שתכל'ס זה כבר חמש וחצי שנים של נתניהו והמחיר רק עולה ביחס ישיר להיצרותו של חלון ההזדמנויות. התחושה שלי היא שהאמת שאנחנו דבקים בה, גם אם כל העולם לא ממש שותף לה, לא מוכיחה את עצמה אבל אנחנו רק הולכים ומתחפרים בה. וככל התחפרות, הסכנה היא בהישארות במקום לאורך זמן תוך הידרדרות בתנאים.

בסוף בחרתי בתמונה הזו כי
מופיע בה תאריך יום ההולדת
שלי - מודה

השנים האלה הן שנים מצויינות לבחון את התעמולה שמואבסת לקרבינו. הצלחתה של התעמולה הזו היא ביצירת אמת חדשה, אמת אינסטנט שמבוססת על זיכרון קצר ופורטת על נימים של סולידאריות ופטריוטיות ומהר מאוד מאומצת כך שהיא מתאימה את עצמה משל היתה חתיכה בפאזל האינסופי של בניית האתוס הלאומי. והרי זה מגוחך כל מי שקראו לי בוגדת וצקצקו בלשונם כשאמרתי ולא הייתי היחידה שאין טעם במבצע ושהמחיר שלו כבד, נחלקים היום לשניים - אלה שמאמינים בהסכם הפסקת האש ואלה שחושבים שהמבצע פוספס כי לא חיסלנו את עזה ו/או כבשנו אותה מחדש. מה שבטוח הוא שאין באמת אנשים מרוצים מצוק איתן- מעצם קיומו או מאופן סיומו. הפסקת האש, כמו שנראה עכשיו, היא רגעית ולכן למעשה לא השגנו דבר, לא מול החמאס, לא מול הפלסטינים, לא מול העולם ובוודאי לא מול ארה"ב וגם לא בתוך עצמנו. ההישג היחיד הוא שיצאנו למלחמת ברירה שלשמה הצליח נתניהו להשיג סולידריות ישראלית כמעט גורפת וכמעט נטולת ביקורת. במובנים של הישג זה הישג עם הפסד בצידו, עוד הוכחה באמונה בהפגנת כוח לא מידתית בשם ערכים ישראלים שבסופו של דבר מייצרת דינמיקה מאוד לא דמוקרטית קודם כל ברמה הפנימית שלנו כמדינה. אנחנו כל כך שבויים בתוך אמת האתוס שלנו שהיא מאפילה על היגיון ועל מוסר. וזה שכלום לא הושג ואנו עומדים מול שורות של מתים הוא ההוכחה הכואבת ביותר לשימוש הציני של "האמת" בדרך להשגת כלום.

העם הנבחר הוא סינדרום שילווה אותנו לנצח

אבל זה יותר מזה כי המבצע במידה רבה זימן לנו הזדמנות לראות מה יקרה כאן בשנים הקרובות אם מערכת החינוך תמשיך להיות מוזנחת וערכים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם לא יהוו נדבך חשוב בתוך מערכת הלימודים. במעין צירוף מיקרים, אנחנו מקבלים במקום את התוכנית של פירון להרחבת לימודי השואה שנכנסת השנה לתוקף ומדגימה מצויין את סוגי הנרטיב המוטמעים במערכת וכן, עם כל כמה שהם חשובים הם לא חשובים יותר מדמוקרטיה וזכויות אדם. חוסר הסבלנות הציבורית למתנגדים למבצע בזמן המבצע הוא אכן נורה אדומה שדורשת התייחסות ולא זו לא קלישאה, זו אבחנה. שנים שאנחנו מגדלים ילדים, על כמה שונאים אותנו בעולם, על היסטוריה יהודית כמנותקת ממה שקורה בעולם. האמת ההיסטורית שהילדים שלנו שומעים היא כל כך בועתית וחד מימדית וממנה יוצאים ילדים דוגמטיים - שונאים אותנו בעולם מאז ומתמיד, אין לנו ברירה אלא לצאת מנקודת הנחה שכולם ימשיכו לשנוא אותנו ולכן צה"ל הוא התשובה ועימו גם האמונה בהיותנו עם נבחר והנה זו האמת שעל ברכיה גדלים ילדינו. זה לא שאין בזה אמת היסטורית אבל לגדל ילדים רק לאמת חלקית יש מחיר ובמידה רבה המחיר הוא שהלקח ההיסטורי לא נלמד ובעיקר - אם נמשיך לראות אך ורק את הצד שלנו לא נצא לעולם מהסכסוך הזה, גם לא אחרי עוד 100 מבצעי "צוק איתן".

נזק היקפי

זו הבעיה במושג הלכאורה פשוט הזה אך תכל'ס חמקמק. אמת היא מחד טענה שתואמת את המציאות אך אינהרנטית טמונה כאן בעיה כי תפיסת המציאות היא לעולם סובייקטיבית והיא גם השקפת עולם שזו בוודאי סובייקטיביות טהורה ועם זאת בעצם קיומה יש הנחה אובייקטיבית בדבר מהי האמת. לאמת יש גם סדר טענות והאופן שתארגן את סדר הטענות שלך גם ישפיע על ראיית האמת שלך. הנה דוגמא ברורה שהשתקפה בצוק איתן - הרג ילדים תמימים בעזה כ"נזק היקפי" יכול מסתבר להיות מקובל על אנשים (על הספקטרום מ"זה לא מזיז לי" ועד "זה עצוב אך אין ברירה"), בעוד שיש אנשים שמאמינים שחייבת להיות דרך אחרת ושהרג ילדים יביא רק להעצמת העימות. והנה לכם דוגמא לאמת ועד כמה היא קיימת אך לא קיימת. הכל שאלה היא מה האמת שלפיה אתה חי. במידה רבה האמת היא תוצר ההגדרות שלך, צוק איתן הבחין בין מי שקודם כל ישראלי ומי שקודם כל אדם ואלה שתי תפיסות שונות בתכלית ולכל אחת אמת אחרת, לא פחות אבסולטית מסתבר. זה לא חדש שהבנה היסטורית היא מוטה מיסודה על אף שפעמים רבות כל העובדות ידועות, כי אמת היסטורית חלקית תביא למסקנות אחרות לגמרי מהתמונה הכללית. לא סתם התרגום של המילה היסטוריה מגרמנית היא Geschichte "סיפורים", ההיסטוריה היא המכלול של העובדות אך ההיסטוריה האנושית היא אסופת סיפורים המתלכדים לכדי נרטיב שיכול למשוך בני אדם, ממש כמו דת, ממש כמו כל אידיאולוגיה, ממש כמו כל דבר שטוען לאמת.


אני רואה שכבר הארכתי ועוד לא הגעתי לאמת שלי, לא רק הפוליטית אלא גם בחיי היומיום ובעצם לזה רציתי להגיע. רק שעכשיו, אני חוששת לאבד אתכם וכרגיל מוצאת את עצמי מסבירה שתמיד אפשר להמשיך בנושא גם בפוסטים אחרים. אבל אני לא באמת רוצה לסיים. התחושה הזו שאני אמורה לחוש את האמת שנדמית מקובלת בציבור הישראלי היום, יוצרת אצלי בעיקר זרות וניכור במקום שבו הייתי אמורה להרגיש "הכי בבית". הזמן הזה הוא זמן של הרבה שיחות נפש עם עצמי. בעיניי אמת היא משהו שכל הזמן נבחן, אני לא רק ספקנית, אני מגבשת עמדות ואני מנסה להעמיד את המציאות מול המערכת האמונות שלי באופן קבוע ולא להישאר מקובעת. מול קריאות הבוגדת ושאר הנאצות והאיומים מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש נוקב. יש המון תובנות שהבנתי, אחת מהן, שהיא רלוונטית כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, היא שככל שאמיתות שלך יותר ספציפיות ופחות רחבות כך האמת שלך היא יותר סובייקטיבית. מערך האמונות של מי שקודם כל ישראלי מביא אותו לאמת סולידרית אחת, מערך האמונות של מי שקודם כל אדם מביא אותו להתנגד לסולידריות הזו הנשענת על פרשנות פרטנית. העניין הוא שככל שאמת מצומצמת יותר היא בגדר פרשנות וככל שהיא רחבה יותר היא אמיתית יותר אך חמקמקה יותר ובעצם לאמת הרחבה אין משמעות אמיתית בהיסטוריה האנושית ללא הפרשנות האישית. הרי אם היינו משאירים את הפרשנות האישית - הדתית, הפילוסופית, האידיאולוגית בתוך המרחב האישי ובמרחב הציבורי היינו מחזיקים בתפיסות רחבות יותר וחופשיות יותר היה כאן עולם נעים יותר לחיות בו, הבעיה היא שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שזה לא באמת עובד וכל מה שנשאר הוא לדמיין, לקוות אבל לדעת שזה לא באמת יקרה אלא אם כן תתחולל פה קטסטרופה אמיתית.


אבל אני נשארת פה עם ההבנה החמקמקה שהאמת כנראה אמורה לשקף מציאות, אך המציאות היא רק כאילו אובייקטיבית כשלמעשה כל עוד הסובייקטיביות שולטת גם המציאות נתונה לעיוות וכמוה גם האמת. אכן אמת היא במידה רבה אבסולוטית, אך אולי כמו כל ערך אבסולוטי, נניח זכויות אדם, אנחנו לא יכולים לקבל אותה ללא נרטיב מובנה שמייצר מצידו אמת חדשה שקצת סוטה מהאמת ובכל זאת נתפסית כאמת. אמת, מסתבר היא התעמולה הכי אובייקטיבית, בין אם היא נעשית ברמת הפרט ובין אם ברמת הלאום. ואמת גם תמיד יכולה להיות רק הדרך בה לא נאמרים שקרים וזה גם סוג של אמת, ביננו.

לא חתולתלה, לא על גג הפח אלא בתוכו ודווקא כן לוהט כי 28 מעלות בחוץ ובכלל עדיין פברואר

אז שוב נסע הבנזוג לחו"ל, את הטריק של הקושי להישאר לבד עם הילדים כבר ניסיתי בעבר (הא לכם הקישור אם ברצונכם לרענן את זכרונכם בפוסט הקודם שהיה לדעתי משעשע ביותר) ולכן לא אעשה זאת שוב. לא נותר לי אלא לשים לב שבכל פעם שהוא נוסע (ועם יד על הלב בעבודה החדשה התדירות נמוכה) אני נעשית יעילה הרבה יותר. אולי זה איזה מנגנון פיצוי, אך גם זה משעשע כי בתכל'ס עם שעות העבודה הבלתי נגמרות שלו שזולגות לכל שעה נורמלית ולא נורמלית ובקושי מאפשרות לו לישון, הרי שאין כמעט הבדל בין אם הוא בארץ ובין אם הוא בחו"ל בהתנהלות היומיומית שלי ושל הילדים. בקיצור - הוא נוסע, אני נעשית עוד יותר יעילה, הכל מתקתק מצוין ובכל זאת הנוכחות שלו בבית עדיפה הרבה יותר. אולי זה בגלל שכשהוא מגיע אני עוברת חזרה מטורבו למצב תקין ורמת הכוננות יורדת משמעותית ויש בכך משום הקלה נפשית שאין להקל בה ראש. אולי זה הגעגוע לרגעי השקט המשותפים בערב? אולי זו הידיעה שהוא קרוב שעושה את הכל קל יותר? אני באמת לא יודעת את התשובה. כך או אחרת זה מה שזה ולמרות סגידתי ליעילות, כאשר בצד השני של המשוואה נמצא בנהזוג, שיקול היעילות בטל בשישים. זהו אמרתי.

היום התחוור לי ביתר חריפות עד כמה בנהזוג יקיר לי חסר ועד כמה הוא מיטיב להכיר אותי. הסיפור הבא יאיר אותי באור אחר לגמרי ויש סיכוי שלא תסתכלו עלי שוב באותה צורה, אך מכיון שאינני יודעת איך רובכם מתייחסים אלי, אקח את הסיכון. ובכן, יש לנו בבית סכיני מטבח שקנינו במינכן כשנסענו להתחתן (יותר - 13 שנה - כבוד). הסכינים הגרמניים האלה הם בבת עיני, אתם יכולים לצחוק עד מחר, אבל זר לא יבין זאת. העונג בלטול את הסכין ליד, להרגיש את משקלו וחדותו ואם להסתכן בלהישמע כמו אייל שני להתענג על החיתוך המדויק המהול בחרדה הקיומית לקצות אצבעותיך שהורגלת להשתמש בהן מימים ימימה. וכמובן יש את כל הריטואל של תום השימוש - ניקוי יסודי וניגוב, החזרתו למקומו והנסיגה לאחור ללא הפניית האחוריים המסמלת את הכבוד שאתה רוחש לסכין ואת ההודיה החרישית שנותרת בריא ושלם. אז יש את הסכין, המכונה בפי כל "סכין שף", מבחינתי הוא האולטימטיבי, אבי כל הסכינים, המושלם והראוי מכל. זה שחוץ מבנהזוג לאף אחד, אבל לאף אחד אין אישור לגעת בו ויגידו תודה שאני נותנת לבני תמותה רגילים לשזוף את עיניהם בו. אז הסכין הזה, הסכין בסכינים, זה שאפילו רק קשר עין חטוף ומקרי איתו יכול להעלות את המוראל שלי גם ברגעים הכי קשים (טוב נסחפתי), נעלם. (טה-טה-טה-טה).

אין לכם מושג איך הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אותו, כמה היה קשה לעצור את רטט השפה התחתונה והעיניים שנמלאו דמעות (בכל זאת צריך ללמד את הילדים לא להיקשר בצורה לא בריאה לחפצים [כן, זה מצחיק אותי]). חיפשתי אותו בכל מקום, הגיוני ולא הגיוני ואין לכם מושג עד נטרדה מחשבתי. יוק, נאדה, זילץ', כלום - אין סכין. לילה קשה עבר על כוחותינו. בשיחה עם בנהזוג, הוא ניסה להיות תומך, אך אבוי לאוזניים ששמעו את פליטת הפה שלו שבטח זרקתי אותו לפח. אה-הא העלבון המשתמע במחשבת הכפירה הזו היה קשה מנשוא. אבל אין ספק שזה טרד את מנוחתי, אוהו כמה שטרד. ולמה אני אומרת את זה? כבר בניתי מספיק מתח ועכשיו לשורת המחץ.

היום יום ראשון, היום השלישי למניין האבדה שאין שניה לה, שוב רוקנתי את הפח. הפח הענק בחדר האשפה היה ריק לבד מקרטון הפיצה ושקית הזבל שלנו. החזקתי את מכסה הפח לעוד כמה שניות והחלטתי שראיתי ניצוץ. שביב התקווה הקלוש שהתעורר בי (הרי את הפחים כולם רוקנו ביום שישי ואני את הזבל זרקתי בחמישי, אז אולי לזה התכוונו בלימונים ולימונדה וגו') מחק כל היגיון פנימי שניסה עוד להחזיק אותי. תוך שניה כבר הייתי בתוך פח הזבל ואחרי לא יותר מחמש שניות החזקתי בידי את הבן האובד. האושר. הייתי קופצת משמחה לולא מכסה הפח היה תקרת הזכוכית שלי. הר הבית בידי, מצאתי את אררט, אני ברקיע השביעי רק שהוא עמוק בתוך פח זבל ירוק ומצחין ועכשיו אני צריכה לצאת ממנו. מזל שאני בכושר. רצתי הביתה מניפה את סכיני אל על ומודה לאלוהי הסכינים שהביאני הלום וגם למזל הממוזל שמנע את ריקון הפח (שזה למעשה פועל יוצא מהעובדה שהשכנים שלי ממשיכים תמיד למלא פחים שגם שהם מלאים ולכן אני תמיד זורקת את שקית הזבל שלנו לפח הרחוק ביותר - הו, אודה לסיכון מחושב).

רק כשסגרתי את הדלת מאחורי ופצחתי בריקוד ניצחון, הבנתי שאם היה שכן שראה אותי בריצת האמוק עם הסכין החד בטירוף הזה שועטת מחדר האשפה לעבר חדר המדרגות, הוא עשוי היה ללא שהיות להתקשר למשטרה ולהודיע על אישה שאיבדה את זה ומתרוצצת עם סכין משל היתה פרדי קרוגר בסרט ההמשך החדש. לא אכפת לי. תחושת האובדן היתה קשה יותר מכל ליכלוך שנדבק אלי בתהליך וכל פגיעה אפשרית במוניטין. בינתיים הסכין כבר נוקה באלכוהול, נשטף במים חמימים והוחזר אחר כבוד במקומו כדי להוסיף ולשלוט שוב ביד רמה במטבח. ואני אפילו לא מתלוננת על החתך שעשה לי סכין הלחם בזמן שהתגעגעתי לאהובי מפלדת האל-חלד המופלא שמאיר את חיי.

לבנהזוג עוד לא סיפרתי, אבל יודע צדיק נפש בהמתו גם כשהיא מלאה ברפש ונראית די פאטתית בגרסת פרדי קרוגר שלה לחתלתולה על גג פח לוהט. לא לוהטת, כבר לא מסריחה, אבל עדיין נרעשת מגלי האושר. 

ולחשוב שרציתי לספר לכם על התקרית הדרמטית בשעת לילה מאוחרת שהיתה מנת חלקי בשישי בשעה שישבתי לי וכתבתי (דווקא לא לבלוג, אלא יותר להארד דיסק) ולפתע בתוך הדממה החריד אותי קול של יריה. ועוד איזה שתיים. לא קרוב מאוד, אבל קרוב מספיק. אבל די עם הדרמה ליום אחד, הנה הלינק של מה שקרה אחרי שבבוקר מצאו גופה של שומר ברחובות, חצי קילומטר מהבית שלי. משם רציתי לדבר על הגל העכור המכונה התעצמות הפשע ומשם על אוזלת ידה של המשטרה. אבל עזבו אתכם, אני הולכת לסכין שלי ואני עוד אמצא מה לחתוך (די, נודניקים, רק ירקות). חוצמזה אני צריכה לחזור - אנחנו עכשיו לומדים על מצרים העתיקה והילדים יוצרים פירמידות. לו הייתי מלך מצרי אני יודעת מה הייתי לוקחת עמי אל הקבר...

הורות לכל ילד

כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה. 

דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו  ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב. 

כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר. 

מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.

תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה. 

כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.

אני שמה לב שכבר נסחפתי ואני צריכה לתת לכם לנוח - אז קחו עוד 5 דקות זמן וצפו בקליפ הזה - על האינדיבידואליות של הילדים שלנו וזה תקף בתוך המערכת וגם בבית. המשך כמובן עוד יבוא :) 

סוף שבוע נעים

ניסיתי לתמצת ל- 3 נקודות זה מה שיצא - תתמודדו

אין כמו שבת נטולת תוכניות ומשובצת תיכנונים קלילים כמו קרני שמש מרצדות ביום חורף בהיר ונטול גשמים (וסליחה לקוראים שבצפון אמריקה הספונים בביתם בשעה שבחוץ 20- ויותר, אבל פה יש שבת שימשית ונעימה). איכשהו בישראל מרבית האנשים מנצלים יום כזה לכל כך הרבה דברים בחוץ ואילו אני תמיד מעדיפה להיות ספונה בבית. ימים כאלה של מחד בטלה נעימה (ספרים, משחקים, זמני מסך ושיחות) ומאידך סידורים קלילים (ניקיונות, אירגונים, בישולים, אימוני נגינה, קצת כושר והשלמת מטלות), הם ימים שאני אוהבת במיוחד. במרוץ החיים שבא לעיתים בדרישות כמעט בלתי אפשריות, שבו כל הזמן אנחנו סופרים את מה שלא הספקנו לעשות, הקלילות הרגועה הזו נותנת פרספקטיבה.

טוב, כל זה היה בבוקר, מאז עברו אי אילו שעות ולשמחתי גיליתי שהתבגרתי, הצלחתי לא להתייסר על כך שאינני כותבת והתפניתי לכל הדברים שהייתי צריכה לעשות והיו הרבה. לצערי רשימת המטלות רק צומצמה ועדיין נותרו דברים רבים שדורשים את תשומת ליבי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי מלשבת ולכתוב קצת. אני מצמצמת את עצמי לשלושה נושאים כי פשוט אני נחמדה והחלטתי לחוס עליכם:

1. שרון - אני לא אוהבת את אריק שרון, התבגרותו המעט שפויה יותר לא סייעה למחות את טראומת לבנון. אמנם הייתי ילדה בת 8, אבל אני זוכרת את אבא שלי יוצא למילואים ומשאיר אותי באי ודאות ופחד, אני זוכרת את חבריה של אחותי הכי "קטנה" (בכל זאת היא בוגרת ממני ב- 11 שנים) יוצאים למלחמה וזוכרת אחד שכבר לא חזר ואת הליחשושים על אלה שחזרו אחרים. את החרא שהביאה איתה מלחמת לבנון אני זוכרת מצוין כי אני אמנם בגרתי אבל אנחנו מלבנון לא יצאנו עד שעברו 18 שנה, עד שהייתי בת 26. את חייהם של כמעט 22,000 בני אדם משני הצדדים לקחה המלחמה הזו. אני לא יודעת מה הייתה דעתי, אם הייתי מבוגר אז, על מבצע ה- 40 ק"מ, זה גם לא משנה (נכון, זה הגיוני שהייתי מתנגדת) אבל אלה אף פעם לא היו 40 ק"מ פשוט כי היה זה אריאל שרון שרצה את ביירות. מבחינתי (אבל אני לא היחידה, גם העולם, גם ועדת כהן, גם חלקים נרחבים מהציבור בישראל), אריק שרון הוא סברה ושתילה. בעודו שר הביטחון והאחראי על הצבא היהודי שהוקם כדי להגן על המדינה היהודית שקמה אחרי השואה, הוא הורה לצבא הזה לתת לפלנגות להיכנס לשטח בשליטתו (נכון שהוא לא היה צריך להיות שם, זה סיפור אחר) מתוך ידיעה ברורה של מה עתיד להתרחש (והיות שהצבא הזה כבר היה שם, הוא היה צריך למנוע את זה). יומיים ישבו כוחות של צה"ל, ידעו מה מתרחש ולא עצרו את טירוף ההריגה, בגדר ניתן לערבים להרוג את עצמם. אריק שרון בעיני, הוא סמל להידרדרות המוסרית שלנו ולא משנה מה עשה אחר כך, אריק שרון מבחינתי צבוע בדם, בדם של כל אלה שלא חזרו, בדם של 20,000 עד שנת 2000, אבל בתכל'ס גם של אלה של אחרי. עכשיו כנראה שימיו ספורים, בכל מקרה נוהל חבצלת בכוננות ובחורינו הטובים מתערבים על היום המדויק וכולם מתעדכנים פעם בכמה זמן לבדוק אם זה קרה. מדינה שלמה נכנסת לכוננות מוות. אני לא אוהבת את אריק שרון, אבל האיש בן 85, הוא עשה המון דברים בחייו וכרגע זה ממש לא משנה. בואו לא נמשיל את רוחו המרחפת מעל השיחות עם קרי (ראבאק כמה בולשיט אפשר להאביס אותנו), אנא חיסכו לנו את כל ההתעדכנות המפורטת הזו, תנו לאריק שרון למות בשקט ובכבוד ואת פורנוגרפיית הגסיסה תחסכו לנו וגם לו. אם אני שלא מאוהביו מוכנה לתת לו את השקט, אני מניחה שמכבדיו ומוקיריו יוכלו להתאפק בטרם ישאו עליו הספדים בעודו נושם עדיין בעולמנו השברירי. בקיצור תספרו לנו כשיהיה משהו סופי לדווח, עזבו אתכם מעידכונים. 

2. לבנון - אני לא מוצאת משהו מטאפיזי בזה שאני עוברת משרון ללבנון, אני בטח לא חושבת שבעירתה המחודשת של לבנון קשורה באופן קוסמי למותו הקרוב של אריק שרון. בכלל כל האזור קצת מתערער לו, וכידוע אנחנו עדיין פיזית חיים כאן ולא באירופה. הבלאגן של סוריה מערער בראש ובראשונה את לבנון, אך הוא משפיע גם על ירדן, טורקיה ועיראק, תוסיפו לזה את הבלאגן שלנו ואת האנדרלמוסיה (היה צריך להבחין בין שני הסוגים) במצרים ומיד תבחינו שבכלל המצב לא מזהיר באזור - לא שהייתם צריכים אותי בשביל זה. בקיצור מה שקורה כרגע בלבנון מאוד מעציב אותי. ברור לי שאלה שממש מימין לי (בינינו רוב המדינה מימין לי, אז אני לא מדברת על אלה שנמצאים יחסית קרוב אלי) יטענו טיעונים בנוסח "הם (עדיף תמיד ניסוח מעורפל ומעט דמוני) לא מצליחים בינם לבין עצמם, אז למה מאשימים אותנו כשאנחנו לא מסתדרים איתם?" מעבר לזה שזה טיעון ילדותי וממש לא קשור, אין לי כוח להתייחס אליו. נכון שכרגע נדמה שאנחנו לא קשורים למה שקורה שם, אבל זו תהיה הטעות שלנו לא להבין שלכל מה שקורה עכשיו יש השלכות אזוריות. זו תהיה טעות הרת גורל וקוצר רואי חריף אם מנהיגי המדינה שלנו (זה מה שיש כרגע ועם זה צריך לעבוד) לא יתעשתו על עצמם ויפה שעה אחת קודם. ואם כבר מדברים על זה אז הרי קרי כאן כרגע והוא עדיין אופטימי (לא שברור למה, לרוב אני נוטה לייחס את זה לטיפשות, אבל קרי כבר הוכיח שהוא לא מהסוג הזה). חלון ההזדמנויות שלנו לשלום אמיתי הולך ונסגר, המחיר ששילמנו כולנו כבר גדול הרבה יותר מדי. הממשלה הזו כל הזמן מוכנה לשלם את המחיר על גבי (והגב שלי סוחב מיסים, התנחלויות, רבנות, צבא - מה לא?) ולי כבר די נמאס לשלם אותו. העניין הוא שבנט עושה כל כך הרבה רעש, לפיד כל כך דביק, לבני כל כך לא משמעותית, ליברמן כל כך לא מתון ונתניהו כל כך לא (בעצם גם סער, אבל לא משנה), שאין שום סיכוי.

3. נכון שאני כל השבוע עם הילדים. מה כל השבוע? כל הזמן!!! אבל השבתות הקטנות האלה בבית מזכירות לי תמיד כמה נפלא העולם כשהם נמצאים בו, כמה נגינת טרומבון מתחילה יכולה לפתוח את הלב, במיוחד כאשר המנגינה מסתיימת בחיוך ניצחון, כמה אצבעות קטנטנות שעוברות שוב ושוב על המיתרים במאמץ עילאי ושקדנות אין קץ יכולות למתוח את מיתרי הלב עד כאב, כמה חיבוק וחיוך ונשיקה הן ההנאות הקטנות באמת, כמה נפלא לחבק את הילד שלך ולקרוא לו ספרים, כמה כיף להפסיד להם בכוונה במשחקים. כמה הילדים שלנו ממלאים בעצם קיומם. אז שילך הכל לעזאזל, אני הולכת לנשק מצח של שלושה מלאכים קטנים שעושים את כל המאמץ הזה להישאר כאן שווה משהו. המדינה הזו הולכת פייפן.

חג הפסטיגל? לא אצלנו

חנוכה, כמו בעצם כל החגים אם להודות על האמת והשבתות ובכלל, הוא מאוד ביתי במחוזותינו הפרטיים. נכון, כפי שניתן היה להסיק מהמשפט הקודם, ניתן לטעון נגדנו שאנחנו משפחה מאוד ביתית באופן עקרוני - תמיד אוהבים להישאר בבית, מעדיפים תמיד לארח, משתדלים לצמצם יציאות מהבית כשאנחנו במתכונת מלאה. תמיד היינו כאלה, גם כזוג היה די קשה להוציא אותנו מהבית, אם כי אז עוד נרשמו הצלחות בנושא אבל מאז שהתמשפחנו (הפכנו למשפחה) המצב התחדד עוד יותר. כאלה אנחנו וטוב לנו להיות בבית, מעדיפים להתנתק מכל מה שיש בחוץ ולשקוע בחום ובשמחה שיש בתוך הבית פנימה. ולא, לא אנצל את האבל על אריק איינשטיין כדי לדון בתה ולימון וספרים ישנים. 

הבחירה בחינוך ביתי היא לא בגלל שאנחנו אוהבים להיות בבית אלא מהמון סיבות אחרות, אבל אין ספק שגם היא מתכווננת למחשבה הבסיסית שלנו שהבית הוא המרכז. אם הילדים שלנו היו במערכת החינוך, ייתכן שהייתי מרגישה צורך לצאת בשבתות אל הטבע או לצאת בכלל, אבל השבוע שלנו הוא כל כך עמוס ואנחנו יוצאים כמעט כל הזמן כך שהשבתות הן תמיד יותר ביתיות וכמוהן חגים ושאר חופשות מבית הספר. בחנוכה, חג הפסטיגל, אנחנו גם מעדיפים להיות בבית. ההמולה והדוחק הורסים לנו את מצב הרוח באופן עקרוני. אני באופן אישי, שונאת פסטיגלים הם נראים לי רדודים ויותר מזה הם נדמים בעיני כשיא נוסף של תרבות הצרכנות והקונפורמיזם. אבל יותר מזה, כשאני שומעת על ההתלהבות של ילדים מכוכבי טלויזיה שונים (שמשום מה רובם נותנים קולם בשיר) ורואה את ההיסטריה והבכי שנלווים לזה (מעדיפה להיות בבית זה נכון, אבל לא מנותקת לגמרי מהעולם), אני חוששת מהמסר שאנחנו כהורים מעבירים לילדים שלנו. אני יודעת שזה יישמע צורם, כי הפסיטגל הוא בלתי מזיק במחשבתם של הורים רבים, אבל בעיני יש קשר הדוק בין פסיטיגלים להערצה עיוורת ולפרשיות מחרידות כמו זו האחרונה של אייל גולן. אבל אל דאגה אני לא אשאיר את המשפט הזה ללא הסבר - בעיני, הפסטיגל מעלה על נס את הכוכבנות, ההערצה והחיקוי וכמובן את הצרכנות, הוא ממסחר את הקהל לא פחות מהכאילו אומנות שעלתה על הבמה. וכאשר ילד בכיתה ב' בוכה כשהוא רואה את הכוכב האהוב עליו שר על הבמה והוא אינו יכול להכיל את ההתרגשות, הוא יגדל ועימו תגדל גם ההערצה לכוכב וגם השפעתו כמודל חיקוי. בעיני, המרחק בין זה לבין הקריאות אחר כך של "הוא זכאי" הוא קצר מאוד. 

אני יודעת שאשמע מיושנת וממוחזרת (שזה דווקא טרנד עדכני) כשאומר שפסטיבל החנוכה לילדים בצעירותי היה שונה לחלוטין מהפסטיגלים של היום, אבל זה נכון. גם אז הפסטיבל היה ממוקד מיסחור והיה מקור משיכה אדיר לילדים ובור כספי ללא תחתית להורים וכולנו רצינו את התקליט, ואם אפשר את החולצה או את כל המוצרים הממוסחרים שהיו אז, אבל עדיין הפסטיבל היה תמים יותר. ובכל זאת הלחץ החברתי היה גדול, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו וגם מי שלא היה עושה הכל כדי להשיג כרטיס לילדים שלו, כי לבד מההנאה מהפסטיבל עצמו היה את כל נושא המקובלות בחברה שהיה חיוני לא פחות. ובכל זאת הפסטיבלים האלה (ורגע נפנה לפינת העברית שלנו ונגמור כבר עם הפארסה שבהגייה: ה- פ' במקרה של פסטיבל היא פ' רפה וזה ש"בגד כפת" בראש מילה לא תופס על מילים בלועזית) היום הם גלגול אכזרי של הפסטיבלים של אז. וזה מתחיל בכוכבים שהיו שם - היו שם אומנים אמיתיים, זמרים מבוססים שעלייתם לא היתה אינסטנט עקב תוכניות כמו כוכב נולד. הדגש היה המוסיקה לא השואו. הריקודים היו תמימים והילדים היו שותפים ליצירה לא להתיילדות וכוכבנות. 

הורים רבים שאני מכירה שולחים או לוקחים את הילדים לפסטיגל, אולי ההתרפקות על העבר גורמת להם לראות בשואו הזה איזושהי תמימות לא מזיקה, אולי הרצון שהילדים לא יהיו מנותקים מהחברה הסובבת אותם, אין לי מושג. אבל בעיני הפסיטיגלים האלה מסמלים את כל מה שרדוד בחברה שלנו ואין שום סיבה לחשוף את הילדים שלי לזה. אני יודעת שהתמזל מזלי וזה שאנחנו בחינוך ביתי מאפשר לי יותר מהורים אחרים שילדיהם נמצאים במערכת לא להתכופף לצוי אופנה ותכתיבים חברתיים מגוחכים ולחשוף את ילדיי לתכנים איכותיים יותר ולחשיבה ביקורתית. אבל אני די בטוחה שבנושא הפסטיגלים הקו היה נמתח באופן ברור. מבחינתי זו עוד סיבה לחינוך ביתי - הידיעה שילדיי גדלים באוירה שמאפשרת להם חשיבה ביקורתית והפעלת שיקול דעת ובמידה רבה גם צרכנות מבוקרת יותר ועמידות למסחריות יתר. ערכים אלה, אם אכן יוטמעו בילדיי, הם סיבה טובה להשאיר אותם בבית והם חשובים לא פחות מכל הידע הפורמלי שהם צוברים, כיון שאלה יהיו הכלים הטובים ביותר שיהיו להם כמתבגרים וכבוגרים בעולם הממוסחר הזה שבחוץ.

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על מסיבת החנוכה של קבוצת החינוך הביתי שלנו שהיא בדיוק מסוג המסיבות המגניבות שמחממות את הלב ובהחלט מהוות תרוץ מצוין ליציאה מהבית... אבל יותר מכל רציתי להשוויץ בהצגה הקצרה שחיבר הבכור למסיבה הערב - אבל אולי השויץ הזה פשוט דורש פוסט נוסף...

בכל זאת זה צובט בלב

נו מה? אתמול בבוקר קמתי מוקדם, התיישבתי לכתוב והופ נכתבו להן כמה פיסקאות על השפיל האומלל של היאיר והנתניהו עם אי העלאת המיסים בינואר. אבל אז יצאתי עם הילדים לסיור בנאות קדומים. הסיור היה מוצלח ולנו היה קצת צולע, אבל בדרך חזרה הביתה חווינו רגע בוננות נדיר והכל נראה יותר טוב. אז כשהגעתי הביתה פתאום לא רציתי את כל היאיר והנתניהו ורציתי לכתוב על נפלאות גידול הילדים בהומור עצמי. אבל אז הכנו חנוכיות ובבניין פרצה מהומת אלוהים (לא בגלל החנוכיות, נו באמת) אלא כי לא היו מים בבניין ולמרות שאני לא שרברב בעיסוקי אני בועד ולכן הכל התנקז אלי (חוץ מהמים, הם לא היו. גם לא אצלי). ואז החלטתי שאני יוצאת לריצה ויהי מה (כן, גם אם מים לא יהיו). הייתי צריכה להיות מנומסת ולומר שלדאבוני לחברה שלי אבד הקול, אבל (עלי להודות על האמת) זה פעל לטובתי כי אי אפשר היה לסתום לי את הפה בזמן הריצה (חוץ מבעליות, מזל שיש לא מעט) והצלחתי להשחיז את מחשבותיי והרגשתי פוסט מסתמן ואפילו מהסוג המשעשע. כזה שמספר על שיחות הטלפון, על אנשים, תגובות וכל אלה נשזרות במחשבות שלי כולל התשובות הפוטנציאליות שרציתי לומר אבל הנימוס חייב שלא. אבל אז, כשחזרתי, הילדים הלכו לישון. ואז, אז נפטר אריק איינשטיין וכבר לא ממש התחשק לי להתעסק בשנינויות על נושא טריוויאלי כמו מים ואנשים לחוצים. זה לא שכל יום שמעתי אריק אינשטיין, אבל הוא תמיד צץ ברקע באיזשהו שלב. מעין קבוע כזה בתוך החיים הישראלים, קונצנזוס חוצה גבולות וגם הזמר הנודד של דור הנפילים וגם של אלה שנפלו וגם של אלה שיצאו מכל ה- 73' עם אמירה מאוד ברורה. אולי בעצם, הוא פשוט גדול כל כך שהוא היה בכל כך הרבה דברים, קטנים וגדולים כאחד בחיים של כך רבים, שזור בתוך הפרטי ובתוך הציבורי של כולם.  

כי אריק איינשטיין זה לשים תקליט כשהאחיות שלי לא בבית ולשיר ולרקוד את "שיר הגדי" שלו מההתחלה ועד הסוף כשאת "רוח רוח" שומעים פעמיים כבר בהתחלה, להשתולל ב"מכופף הבננות" ולבכות עם "העלם והעלמה". וגם כמובן את "ילדים", עם עטיפת התקליט המשונה שמשכה אותי אך הטרידה לא פחות ובעיקר היתה העטיפה של השירים שהכי אהבתי, נו טוב, יחד עם כוורת וגזוז.  ולפזם שוב ושוב ולדעת את כל הבתים של "במדינת הגמדים" ולהתענג עד אין קץ עם "התאהבתי בילדה, ילדה יפה נורא" וגם "תנין זקן" ו"יש לי אח קטן". כי זה 20 ומשהו שנה אחר כך לשים את זה שוב, הדיסק הראשון שקנית במיוחד לילד שלך, ולשיר כל מילה ולראות אותו מתאהב כמוך בקול הזה שיודע ללטף, שלא מתיילד, שעדיין היה מסוגל לרדת נמוך ולעלות גבוה למרות הסיגריות.

כי אריק איינשטיין זה שישי אחה"צ כשאמא מבשלת ומהרדיו בוקעים צלילים של לקראת שבת הכי ישראלים שיש ומכל עשור בערך יש אריק איינשטיין יפה יותר, נפלא יותר. כי אריק איינשטיין זה טיולים שנתיים עם "אגדת דשא" "ואני ואתה" שהיה ההמנון ששרתי בהכי הרבה דבקות אי פעם. ואריק איינשטיין זה יום הזיכרון, אבל לא רק של שכול וכאב, של אמירת די למלחמות ורצון לשלום, ובעיקר לשקט. והוא להתבגר עם "חיל של שוקולד" ו"אינך יכולה" ו"שיר אחרי המלחמה" ו"עטור מצחך" (ולא, זה לא יעזור הביצוע שלו עם יהודית רביץ הוא הכי טוב שיש) שפתח פתח לביאליק אחר מזה שמלמדים בבית הספר, ולגלות את חלפי בגללו ולהתייסר. אריק איינשטין זה כמעט כל נקודת ציון בחיים, פסקול חיינו הציבוריים והפרטיים. כי אריק איינשטיין היה כל הסמלים, הישראליות שכולם אוהבים לאהוב. 

הוא היה כל מה שכל כך רצינו להיות, הוא שר אותנו לפרטי פרטים ונגע בכולנו. כי אריק אינשטיין זו לא שאלה של טעם מוסיקלי, זו אשכרה שאלה של מהות. כי אריק איינשטיין זו לא הערצה, זו אהבה שקטה כזו ויומיומית, חלק מהנוחות של הבית עם הטי-שירט והתחתונים והזלילה מהסירים. מן אהבה שכל כך ברור שהיא תמיד שם, שמחה שחזרת הביתה, לא סופרת את הזמן שנעדרת. כי אריק אינשטיין היה כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה שנים - היה בו מן המהפכן הרומנטי והמקווה לטוב, והיה בו מן השרמנטי והחוֹמֵד חסר העכבות, והכל מתובל קצת בועט, מצחיק, מלנכולי ובעיקר אמיתי. כי בכל מאורע, טוב או רע, זה לא משנה, מהרדיו התנגן באיזשהו שלב אריק איינשטיין. אריק איינשטיין לא היה גדול מהחיים, אבל הוא כן. הוא היה מן מקל שבט שעובר מדור לדור ולא כלה והוא ימשיך להיות כזה. כי לא, לא נגמרו החיים, אבל במותו נגמרה תקופה ותמיד יש קושי בלהתנתק. בעידן הזה של היום עם כל מצליחי האינסטנט, מותו בולט הרבה יותר. 

כולם מדברים היום על אריק. זה רק טבעי. זו לא טרגדיה, זה לא דרמטי, זה די לירי ועגום. זה שקט וזה צובט, אבל המוסיקה שלו תמשיך ללות אותנו וזה עושה אותו בכל זאת גדול מהחיים ובמידה גם קצת גדול מהמוות. אז לא ממש בא לי עדיין ל"צאת מזה" (טוב, אני האמא שמבשלת כבר לא מבשלים בשבילי) וכיף לי לשמוע אותו בכל תחנה היום וטוב לי לספוד לו, לא בגלל שהיה כזו אושיה אלא בגלל שתמיד הוא היה חלק וככזה הוא יישאר. כי עם מותו, אפשר רגע לעצור ולומר תודה, על השירים הקטנים והשירים הגדולים והחיוך העקום והמבט המצודד וכל הנוכחות הזו. אז כמו שהוא אמר, אתם יודעים - "מה לספר לך? לא מוצא לי מילים. יש כאן הכל אבל אין אותך". אבל גם יש אותך ויהיה תמיד - עמוק בתוך הגרעין הצברי של כל אחד מאיתנו, כמעט חרות על הדנ"א המשותף שלנו. כן לא חרוט במובן הפיזי, אלא במובן של שירת חיים. כי מותו של אריק אינשטיין בכל זאת די צובט בלב...

מפגש משפחתי - חלק א' - פרולוג

אם חשבתם שגם אני ארצה להתלונן על זה שצריך לנוח אחרי החזרה מהחופשה ושאלהג על זה, אל תרגישו לא נוח באמת חשבתי על זה אך זה נפסל על הסף כלא מקורי ונדוש, שלא לומר לעוס. אני עייפה ומותשת כמו שלא הייתי מזמן וכדי לזוז אני צריכה הכנה נפשית ארוכת טווח. לכן ממש אין לי כוח לצאת מהבית, מה גם שאחר הצהריים עם משחקי קופסא, קלפים וספרים נשמע לי כמו בילוי משפחתי נפלא ומתאים בדיוק לכוחותיי וגם זה בקושי, אבל האלטרנטיבה של שינה לא באה בחשבון ולצערי גם לא אחר הצהריים רגוע.

אה, אבל ידי הגורל האכזריות הגרילו לי אירוע משפחתי עם שעה נסיעה בכל כיוון ובלי בנזוג שצריך לעבוד. אירועים משפחתיים אצלנו הם טעונים, משפחתי חובבת דרמות קלילות ותמיד מאחורי התמונה הכאילו מושלמת רוחשת תמה מתמטית שלמה של התחשבנויות. אם אחרי חופשה מתחייבת מנוחה, אזי מפגש משפחתי אצלנו מחייב אשפוז. קטעים נבחרים מחיינו יכלו לספק חומר גלם מושלם לטלנובלה ואם הייתי רוצה להתמסחר הייתי צריכה לכתוב את קורותינו ולמכור למרבה במחיר ויש לי ארסנל לכמה עונות טובות, עם טוויסטים בעלילה ודרמות למכביר. אבל נראה לי שזה עשוי לשרוף אי אילו גשרים שגם כך עומדים להם רעועים וזקוקים לשיפוץ. 

מזמן הבנתי שהדרך היחידה להינות מאירועים משפחתיים זה לנתק את עצמי מכל ההתרחשויות ופשוט להתענג על האנשים שאני באמת אוהבת. פנקס התחשבנויות זה כל כך שנה שעברה (שזו דרכי העדכנית לומר שזה פאסה). במשפחה, כמו בהרבה סיטואציות אחרות האמת חמקמקה. הניסיון לפשר בין הצדדים הוא לרוב עקר וכל מה שנותר הוא לנסות לשים הכל בצד ופשוט לקחת את זה כמו שזה, גם אם זה מר. אני חייבת לסיים עכשיו, לאירוע משפחתי צריך לנסות לא לאחר... המשך יבוא

סיכומון

חזרנו בשתיים לפנות בוקר, חמי באקט הירואי בא לאסוף אותנו ולאסוף את חמותי לביתם. להגיע הביתה אצלנו זה קודם כל להכין קפה. כשהקפה נגמר, טפיפות רגליים זעירות נשמעו וכושל ורדום הגיע הקטן. חיבוק ענק, מחשבות על מתנה ולפתע רבע שעה של בכי עד שהוא נרדם עלי במיטה. הפרידה הזו כנראה קצת נתפסה אצלו כבגידה. דמעות יודעות לשטוף הכל. הגדול התעורר, גם המרכזית, חיוכים ושמחה וחזרה לישון. ואמא אחת שפשוט התמוטטה ולא יכלה אפילו לקום. זה עבר, עשינו את זה, כולנו. עברנו את טבילת הגעגוע הגדולה ושרדנו. בשמונה בכור ומרכזית כבר ניסו להעיר אותי בעדינות. מזל שבלילה אבא שלהם ארגן הכל - בסלון חיכו להם מתנות מגניבות, אבל הם לא פתחו אותן - חיכו לי. לא יכלו לתת לי להרגיש יותר אהובה מזה. מתאוששת לאט, מחוייכת. עשר שנים חיכינו, היה לנו חופש זוגי מרומם, הילדים למדו משהו על עצמם וכוחם הפנימי. הכל טוב. אני צריכה לבנות בלגו אבל הייתי צריכה סיכום קצר. פוסט נוסף עוד יגיע היום.

פוסט על ריצה ועל תיכנונים

מוצאי יום כיפור, כל המשפחה שלי צמה ואני יודעת שלאף אחד מהם אין כוח לשיחת טלפון שבודקת מה קורה איתם והם עדיין מתכנסים בתוך עצמם לשבירת הצום. הילדים והבנזוג יושבים לאכול בלי קשר לסוף הצום כמובן ואני יוצאת לריצה. במוצאי שבת יש לי תמיד בת זוג, אבל הפעם היא בחו"ל ואני יוצאת לבד. מצחיק  - אני אוהבת לרוץ לבד, יצא לי לרוץ יחד לפני אבל תמיד העדפתי לבד ואז התחלתי לרוץ איתה ופתאום גיליתי כמה כיף למצוא את האדם הנכון לרוץ איתו. מבחינה טכנית, הכי כיף לרוץ לבד, אבל לרוץ עם מי שכיף לדבר איתו ולהקשיב לו זה כבר משהו אחר לגמרי.

לפני שנתיים כשעברנו לרחובות, עברנו לדירה בתוך שכונת מפלצות אבן ענקיות. זה אמור היה להיות זמני עד שנמצא בית קרקע (רבים כתבו לפני על קביעות הארעיות אז אין לי מה להוסיף), אבל אחד הדברים שתיכננתי לעצמי זה לרוץ בפארק של השכונה. דיברתי ודיברתי על זה עד שבסוף הצלחתי לקדם את היוזמה. התחלתי לרוץ לפני שנה ושלושה חודשים (כן, לקחו ל 9 חודשים לבצע)  ואחרי כל כך הרבה שנים של הפסקה זו באמת התחלה מחודשת, כי אי אפשר לדבר על חזרה לריצה אחרי יותר מ- 15 שנה, חלה על זה התיישנות, אולי אפילו התנוונות. לבשתי טייץ רגיל וחולצת T, יצאתי לאיזו חצי שעה ואני בספק אם היו שם שני קילומטרים. חזרתי ממוטטת אבל עם הרבה מוטיבציה. שבועיים רצתי כל יום. עד שחברה הסבירה לי שאני לא עושה לעצמי טוב ועברתי ליום כן יום לא. החלטתי לקבוע אתגר - ריצת הלילה של תל אביב, היו לי בערך 4 חודשים אבל המטרה סומנה. כשאני מסמנת מטרה זה לא משאיר לי יותר מדי ברירות. תוך חודש כבר רצתי שישה ותוך חודשיים שמונה. השרירים התחילו להתעצב, הגוף לא רק שהגיב אלא רק רצה עוד. כנראה שיש דברים שמחכים לזמן שלהם. עם הזמן עברתי לרוץ על הכביש העוקף וגם הציוד הלך והשתכלל - בגדי ריצה, מודד דופק, נרתיק לסלולארי, באף לשיער, אוזניות ספורט. 

ההתרגשות לקראת מרוץ הלילה, שלי ושל הילדים, הייתה גדולה. הריצה שלי הייתה נושא שיחה קבוע וההתלהבות של הילדים רק הגבירה את המוטיבציה. רצתי את המרוץ אבל גיליתי שנחיל רצים מיוזעים ומרעישים זה לא הקטע שלי. לא כיף לי לרוץ בדבוקה - זה אכן דביק וזה מגביל ותחושת הניצחון בסיום לא הייתה שונה מתחושת הסיפוק אחרי הריצה לבד. גם המדליה בסיום התפלקה לי, אפילו לא ראיתי שמקבלים אחת ונאלצתי לחזור לקו הסיום כדי להביא מדליה לילדים. הגעתי למסקנה שאחרי שהמטרה סומנה ואף הושגה אין לי יותר צורך בזה. המשכתי לרוץ לבד ולהתעלם באלגנטיות מכל המיילים השבועיים שמבשרים על עוד מרוץ. ריצה בשבילי היא לעצמי. לא הפסקתי, להפך, האימונים נמשכו אבל לא כדי לסמן עוד מטרה אלא כדי לעשות לעצמי טוב. ואז הגיעה לפני כחודשיים השותפה החדשה שלי ואנו רצות יחד פעמיים בשבוע ושתינו מחוייבות לריצה המשותפת. אני משתדלת לרוץ לפחות עוד פעם אחת בשבוע לבד. עם העבודה החדשה של בנזוגי, עוד לא הצלחתי לפתח פרקטיקת ריצה אבל אני מתכווננת לריצות בוקר ויש לקוות שמרוב כיוונונים זה גם יצליח. מסתבר שבכל זאת זה כיף כשיש מישהו לרוץ איתו.

התכוונתי בכלל לכתוב היום על השיחה של אמא שלי ושלי אתמול אחרי הריצה ועל השיר שכתבתי ב- 1995 ונתתי לה עם הקדמה מרגשת עם מחשבות על ספר שירים שאוציא עוד לאור. מסתבר שגם אצלי לפעמים תיכנונים לחוד ומעשים לחוד... לפחות את הריצה הצלחתי להגשים, אז כנראה שהכל עוד אפשרי.

מהות הורית

יום הולדת וראש השנה עברו חלפו והיו נחמדים מאוד אלי - סיכום קצר וממצה במקום שאלאה אתכם בפרטים שאולי יהיו מצחיקים בדרך כלשהי, בטח יהיו ציניים ובאמת לא יוסיפו דבר. אבל בחושבי הבוקר על ארוחת הבוקר לילדים (ודרך אגב חוץ מהבכור שישב וקרא משמונה בבוקר כולנו קמנו ב- 10 (!) למעט הבנזוג שעדיין ישן אבל הוא גם עבד עד הבוקר- הידד!), אז בחושבי לקראת צהריים על ארוחת הבוקר, הגעתי שוב למסקנה שהייתי רוצה שהתזונה אצלנו בבית תשתנה. יותר מדי פחמימות זו הבעיה העיקרית עם הבכור, אבל זה גורף לגבי כל שלושת הילדים. אז קצת רקע - הבכור אוכל מלפפונים ותפוחים מהצומח וכל שאר התזונה שלו היא אמנם ביתית ולא מעובדת אבל גם לא מגוונת (לשמחתי לאחרונה הוא הוסיף קציצות מבושלות ועוף בתנור לרפרטואר אבל הרשימה כוללת בעיקר שניצלים, המבורגרים, שניצלוני טבעול, פיצה, פיתות עם חומוס, סנדוויץ עם חמאת בוטנים וספגטי). המרכזית אוהבת בעיקר סלט, ירקות, פירות, מרק (עד עכשיו נשמע טוב), פחמימות ומתוקים וגם שניצלים אבל ממש דקים (כבר נשמע פחות טוב) והקטן אוהב מתוקים בעיקר אבל גם יסכים למרק, עדשים, אפונה ומרבית סוגי הבשר. בקיצור הם די מקובעים על האוכל שלהם ולא ממש פתוחים לדברים חדשים. את התזונה שלי אני בהחלט שיניתי לאחרונה - הוספתי שייקים, הרחבתי את מנעד הסלטים, הורדתי הרבה פחמימות והשארתי את הבשר. והבנזוג - אוכל הכל - לא נרשמות בעיות או תלונות מצד הכותבת.

אז זה לא פוסט שידון במעבר לצמחונות או טבעונות ולכן מי שקיווה שאפשר יהיה לדון בנושא יש לו שתי אפשרויות לוותר מראש על הקריאה או לקרוא אבל לוותר מראש על ניסיונות השכנוע.

אז מה הבעיה מבחינתי? אטרף הפחמימות והקושי בפתיחות לטעמים חדשים ואולי בעצם גם הפינוק האמיתי של לאכול רק מה שאני אוהב תמיד ולא גם מה שאני ממש בסדר איתו. אז אני מכינה המון דברים ולאט לאט אני גם מצליחה לגרום להם לטעום, אבל מה שווה הטעימה אם היא נגמרת בלא כלום? אני מודעת לגישות השונות ואני יודעת שאני בהחלט יכולה להחליט שאין בבית את מה שאני לא רוצה שיהיה ושאני יכולה להכין ארוחה, להגיד לילדים זה מה שיש, להבין שיש סיכוי שהם ישבתו רעב ולהיות מוכנה לזה עד שהרעב ישבור אותם והם יאכלו הכל. זו בהחלט אפשרות אבל בעיני היא מעט אלימה. כן, כן אני יודעת ואתם לא צריכים לומר לי שהורה צריך לראות את התמונה הכללית ולכן אם יש ערך שהוא חשוב בעיניו זה גדול יותר מלכבד את רצונם של הילדים ואם יש משהו אני יודעת שיהיה טוב עבורם אז אני צריכה ללכת עליו, על אפם ועל חמתם של הילדים כי אני עושה את זה לטובתם ולכן אני צריכה ללכת בדרך שלי ושהם ייתיישרו עליה. כל זה טוב ויפה אבל זה לא מתיישב עם תפיסת ההורות שלי.

לא מתיישב איתי לשבור את הילד בגיל חצי שנה כדי שהוא יישן לילה מלא במיטה שלו ולא משנה איך תיקרא השיטה הזו וכל ההסברים על כמה זה חשוב, זה לא נראה לי נכון. לא נראה לי נכון שכשילד רוצה את קרבת ההורה בלילה, ההורה ירחיק אותו. לא נראה לי שלצעוק על ילד אבל לצפות ממנו שלא זה הגיוני ואותו דבר על שקרים (שלא לדבר על זה שילד נכנס לדיסוננס כשהורה מסביר לו את ההבדל בין שקר לשקר לבן ואחר כך מצפים ממנו שלא ישקר). לא מתיישבת לי שיטת העונשים או שיטת ה"להכריח". ואני יכולה למנות פה עוד הרבה דברים שלא מסתדרים לי. אחותי קוראת לזה "הורות מרצה", הווי אומר כשהורה עושה הכל כדי לרצות את הילד שלו. אני מבינה על מה היא מדברת, אבל אני לא מסכימה. תסתכלו על מערכות היחסים שלכם בחיים ותראו כמה אתם מתנהגים אחרת עם מבוגרים, אפילו זרים מוחלטים ואיך אנחנו כהורים מתנהגים לילדים. וזו דואליות שאותי מטריפה. הילדים שלנו צריכים ללמוד להיות בני אדם וצריכים לראות בהורה גם אדם, זה מהווה בסיס גם לקשר שלנו כהורים לילדים כשהילדים שלנו מבוגרים, ועם יד הלב יש לנו עם הילדים מערכת יחסים ארוכה יותר כשהם מבוגרים מאשר כשהם ילדים (בהנחה שנאריך ימים כמובן). ואחר כך מתפלאים למה מרבית הילדים הגדולים מסננים את ההורים שלהם או עונים בחוסר רצון או מספרים לאחרים שההורים שלהם הם אחלה אבל... 

אני מוצאת את דרכי לאט, ואני בטח לא אבנה אידיאולוגיה שלמה שתסחוף רבים, אני גם לא רוצה. אבל אני באמת ובתמים לא מאמינה בשבירת הילד כדי שיתיישר איתנו ויתאים לנו כמו כפפה ליד. אני מאמינה בלתת לו מקום ולשמש לו דוגמא ולהעניק לו בחירה, בתוך גבולות כמובן אבל גבולות שההסבר שלהם הוא הגיוני גם בעיננו כמבוגרים ולא בגלל שכך ראוי או רצוי אלא כי זה הגיוני ואנחנו שלמים עם זה. אם אנחנו נראה את ההגיון גם הם יגדלו לתוך זה ויבינו ויפנימו ויגדלו להיות בני אדם. וכך גם בנושא האוכל - אני משמשת דוגמא, אני כל הזמן מציעה, אני מדברת ומסבירה, הדבר היחיד שקשה לי זה שאין לי כבר סבלנות לראות את זה קורה ולכן אני נעזרת במנוע סבלנות חיצוני שעדיין מעניק לי כוחות ומאמינה באמת ובתמים שהדברים יעברו ויסתדרו. זו לא הורות מרצה, אני מחפשת לה שם. זו לא הורות בלי גבולות אבל זאת הורות שמאוד מנסה לראות את הילד כאדם בפני עצמו שתהליך הלמידה שלו הוא מתמשך ומגיע מהלב ולא מגיע כדפוסים שהוטוו מראש מחוסר ברירה אלא מבחירה ותהליך הבחירה הוא איטי ודורש מיומנות ולמידה. אני לא יודעת כרגע, אני לא רוצה להתיש. יוצאת לטייל עם הילדים, הבנזוג נשאר לעבוד. חג שמח!