חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות שמיים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שמיים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 27 ביולי 2014

מסרבת להיות אויבת או בוגדת - קיראו לי אדם

שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.

בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.

כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ. 

מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.

כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי. 

הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות. 

מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.

נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין. 

כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.

יום חמישי, 26 ביוני 2014

להתבונן במטוסים מלמטה

לא כותבת היום על פוליטיקה. נו די, שומעים את אנחת הרווחה שלכם עד לכאן ולא, זה לא משעשע אותי וזה גם לא גורם לי לחשוב פעמיים אם להמשיך לכתוב. כי התשובה היא ברורה. שנים דיכאתי את החלק הזה שבי שחי ונושם פוליטיקה כדי להתמסר כל כולי לגידול הילדים, אבל שני דברים קרו: א. המצב הדרדר בעשר השנים שעברו מאז התכנסתי בתוך בועתי, ב. השד הפוליטי שלי השתחרר ומה ששוחרר כנראה לא יוחזר. הבנתי יותר מכל שאי אפשר לשתוק, זאת אומרת מעולם לא הצטיינתי בשתיקות ואני מניחה שאחת הסיבות שילדיי קשקשנים מטבעם זה כי אבולוציונית הם הבינו שאם הם לא ידברו הם ייבלעו בקשקשת שלי, אבל למעשה הבנתי שהשתיקה שלי לנוכח מה שקורה היא קבלה וזה כידוע לא יכול להיות מקובל עלי. אני שוברת שתיקה ושוברת מסורת של עשר שנים של שתיקה ואני לא מתכוונת לסגת. אבל היום אתן לכם הפוגה. 

תהיתי על מה לכתוב, הבטחתי פוסט על תעודות, אני יודעת וכמובן שאקיים. ייתכן שכדאי שקודם אכתוב את התעודות של השנה בטרם אכתוב על זה, ככה תוכלו להנות מתמונות מצורפות ולהכיר בכשרון הציור המוגבל שלי. בינתיים הימים כל כך עמוסים עם כל הקונצרטים, ההופעות והחזרות, אבל כל מי שהילד שלו נמצא בחוגים יש לו עכשיו אינסוף שכאלה, כך שאני לא באמת ייחודית והתלונה היא תלונה קולקטיבית. אבל הילדים מאושרים אז הלאה. בואו נזרום עם זה, ממילא כולנו בישורת אחרונה והסיכוי שהילדים יחזרו עם עוד פתק על עוד שיעור פתוח או הופעה כבר נמוג, תכף אפשר יהיה לנשום. וברור שרק אעצבן אתכם אם אומר שבעיני כל זה מרגש. אולי קל לי יותר בגלל שבדיוק הערב כל ההופעות מאחורי וגם הקונצרט האחרון לעונה נגמר עם 2 קטעים מנוגנים להפליא על ידי הטרומבוניסט הצעיר שלי, אבל שוב אני גולשת (נוט טו סלף: אולי מחר פוסט אחרון על הופעות ומוזיקה). ואז, אתם בטח סופרים טוב ממני, יתחיל החופש הגדול וזו כבר אופרה אחרת לגמרי. 

גם על החופש הגדול כתבתי עוד אכתוב, אל דאגה. אבל הפעם החופש הגדול פורט לי על נימים אחרים. לא על חום, לחות, ילדים בבית, אלא דווקא על חופש. מה שמוביל אותי לחשוב על חופשה. אולי כי הילדים שלי לא מפסיקים לדבר על טיסות וכמה הם היו רוצים שוב לטוס להולנד, וגם לגרמניה ("למרות ששם אין חינוך ביתי, אמא"; "זה בסדר ילד, אין בעיה עם חופשה") וגם לארצות הברית (רשימה חלקית). זה נפלא בעיני שהם התאהבו בהולנד, כך הם חולקים את אהבתנו המשותפת, של בנזוגי ושלי, לארץ שאין דומה לה על פני האדמה. מה שמוביל אותי, אסוציאטיבית שכמותי, למטוסים. 

יש משהו מדהים במטוסים. בכלי הכבד הזה, המלא בבני אדם ורכוש ותקוות, שמצליח למרות כובדו לפלח את השמיים בחינניות שובת לב, לנסוק בין עננים ולעבור ממקום למקום בתוך שקט סואן. מאות אנשים בתוך כלי מתכת אחד, כבד יותר מהאויר ומצליח להתרומם, חותך את האויר ומשתמש בו כדי להתקדם, מסתכל על כוח הכבידה מלמעלה ומשתמש בו לטובתו. מופלא עד כמה התקדמנו ב- 111 השנים שעברו מטיסתו הראשונה של המטוס הממונע ועד היום. זה היה אך ברור שנהפוך כלי שמוכיח יותר מכל את ניצחון הרוח והמחשבה האנושית לכלי כל כך דואלי, כזה שמשמש לתקשורת בהטיסו בני אדם ממקום למקום, כזה שמשמש למלחמה וריגול, כזה שמשמש למדע. מטוסים מעוררים בי יראה מהולה במחשבות רומנטיות, הרבה יותר מרכבות. 

מטוסים היו הדבר הראשון שהפך את העולם הגדול לדי קטן, כאילו הכניס את העולם לפרופורציות, כוכב קטן בתוך מערכת השמש, שנדמית ענקית אבל היא כלום בתוך החלל הגדול שמעבר. אבל לא בחלליות עסקינן. מטוסים, לא טרמינלים, שגם בטח להם מגיע איזה פוסט של נפש רומנטית. מטוסים. אולי בעצם מטוסים הם בכלל עוד איזה סמל פאלי, גברי שלא לומר מצו'איסטי, של ציפור כסופה המפלחת את השמיים והנפש הרומנטית שלי רק מתלהבת מהקסם שבטיסה, מהנסיקה לשמיים ממאיר אריאל בשורות הפותחות של טרמינל שמתנגנת לי בקולו המחוספס 

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי 
ביקור חודשי בנמל התעופה 
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול 
ממריא דרך דמעה שקופה 
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה"

ואולי זה בכלל כל אותם אנשים בקופסת המתכת שבטח סיפורי חייהם שזורים באנקדוטות מעניינות ומרגשות. והם טסים לאנשהו שאני לא יודעת, מהמון סיבות שאני לא יודעת וזה מצית לי את הדימיון. מסתכלת עליהם למטה ותוהה במחשבות שנושאות אותי הרחק. אולי זה פשוט המבט בשמיים.

אני מסתכלת על השמיים שעם כל יום קיץ עובר נעשים נמוכים יותר ועייפים יותר וחולמת על העננים באירופה שאף פעם לא נראים כאילו השמיים מאיימים ליפול על ההולכים על האדמה. על השמש ששוקעת כל כך מאוחר בעוד אצלנו בשמונה בערב כבר חשוך. אני מסתכלת בערגה על מטוסים שממריאים מפה, תוהה במוחי לאן פניהם מועדות. מנסה לדמיין את היושבים בתוכו, את שלל הרגשות - את ההתרגשות של טיסה, את בכי התינוקות, את עצב הפרידה, את מונוטוניות הטיסה של מי שמורגל, את החוויה הראשונית של מי שלו זו פעם ראשונה, את הלחץ של אחדים, את הרומנטיקה של מסע בין עננים, את הארץ שהופכת כל כך קטנה מלמעלה. אני מתבוננת על מטוסים מלמטה ומרגישה כל כך קטנה. לפעמים אפילו קצת אבודה. רק שאז אני מסתכלת סביבי ונזכרת שגם אני יכולה להמריא קצת למעלה, אם לא במטוס אז לפחות בדימיון.

יום רביעי, 16 באפריל 2014

להיות עם חופשי בארצנו, למעט אתאיסטים

אני אישית לא הייתי צריכה עוד הוכחה שלפיד אדיוט, רק אומרת. ערב פסח תשע"ד ושר האוצר, יו"ר המפלגה שחרטה על דגלה את ייצוג החילונים, אבל כנראה שזה חרוט בג'ל, וג'ל כידוע נמחק בקלות, מעלה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו שנועד לרגש את כולנו סביב מה שכנראה בעיני לפיד הוא קונצנזוס - "אבינו שבשמיים". זה סטטוס כל כך גרוע מכל כך הרבה בחינות שקצרה היריעה מלקטול אותו ברמת הידע, הדקדוק, המלל, הבנת ההיסטוריה, הדימויים והניתוק מהמציאות. אבל בקצרה - נתחיל מזה שהוא מכנה את הסטטוס "תפילה פרטית" - תפילה פרטית בעיני היא אישית ולא לפירסום, אבל מה אני מבינה בלפידית? לא מתקטננת, ממשיכה. חשוב מזה, שר האוצר מודה קבל עם ואלוהים שקצרה ידו וידיי אלה היושבים איתו בממשלה - כל כך רע לנו כאן עד שאנחנו יכולים רק לפנות לאלוהים ולבקש ממנו התערבות ניסית. בנאדם, במקום תפילה אישית הייתי מסיקה מסקנות אישיות ומתפטרת. לפיד בסטטוס הזה מגלה אוזלת יד ואוזלת שכל, עם רמת דימויים מביכה, אבל היא חשוב שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שיכול להעלות על הדעת ראש מפלגה חילונית  - הוא פונה לאלוהים אחד, לאלוהים יהודי. 

אישית נמאס לי מהפנייה הקולקטיבית לאלוהים. מה אומר שהבקשה שלו למציאת נפט במדבר יהודה (עזבו שטחים כבושים) היא כמו לחפש את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן? שבקשתו להעלים את הפלסטינים היא בגדר משאלת לב להשמדת עם ובעיניו אלוה רחום יסכים לזה בטח אם נזכיר את אבא שלו בגטו? איך ייתכן, לעזאזל, שאיש חילוני שמשחק אותה נאור, בעצם אומר שהמצב כל כך חרא ששום דבר לא יושיע אותנו חוץ מאלוהים. אם ללכת על קלישאות - יש מצב שהגשם של אתמול היו הדמעות של טומי לפיד על טמטומו של בנו. שלא לדבר על חוסר יכולתו של לפיד להסיק את המסקנות המתבקשות שהבעיה היא לא אלוהים אלא מדיניות הממשלה ואוזלת ידם ומחשבתם של היושבים בה. "אבינו שבשמיים" הוא רק דמגוגיה, עוד דרך לסחיטה רגשית, כזו שאפשרית במדינה שהופכת מיום ליום ליותר ויותר פונדומנטליסטית

לא אני לא מתכוונת להמשיך לכתוב פה על לפיד, באמת למי יש כוח? גם ככה כבר הקדשתי לו יותר מדי זמן ומלל. אז למה הזכרתי אותו? כי מה שהכי עיצבן אותי זו הפניה הקולקטיבית לאלוהים שטומנת בחובה את המחשבה שמה שמשותף לכולנו פה במדינת היהודים הוא אלוהים. כמה שהוא כיוון גבוה - ככה זה נמוך. לא שאני מצפה מלפיד למשהו, ברור שלא, אבל התודעה החילונית המעוותת שבכל זאת יש אלוהים לכולנו מרתיחה לי את הדם. אלוהים לא משותף לי, כלל וכלל לא ועדיין יש לי פה מקום, הבעיה היא שהמקום הזה הולך ומצטמצם. 

אין לי בעיה עם העובדה שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ברור שיש לי טיעונים שמנצחים לוגית כל טענה שגורסת שיש אלוהים, אבל אני לא מרגישה צורך לדחוף אותה לאנשים בפנים. זה לגמרי לגיטימי להאמין באלוהים, בעיקר אם זה עושה לכם טוב. הבעיה מתחילה במקום שבו אין כבוד הדדי. לא ייתכן שציבור שלם שלא מאמין באלוהים לא יכול לדבר עכשיו וגם לא יכול לדבר אחר כך, הוא מצווה לסתום את הפה ולהתחשב. התחשבות פועלת לשני הכיוונים. אבל אין התחשבות בציבור החילוני הוא אנוס, כמו הפלסטינים, להכיר במדינה יהודית אבל לא ברמה האתנית, אלא ברמה הדתית. פעם הוקמה פה מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי אך גם מדינת כל אזרחיה, היום השיח אינו ישראלי אלא יהודי בלבד. אלוהים צריך להיות אינטימי, בטח לא ציבורי. את הדרת האלוהים מהשיח הציבורי אני מבקשת, את הפרדת הדת מהמדינה, אך במקום זה אני, החילונית, מודרת. 

ברוח הדמוקרטיה אלחם על זכותו של כל אדם לבטא את דעותיו, בעיקר אם הן מנוגדות לשלי, אבל פה בארץ חמדת אבות אי האמונה באלוהים היא סיבה להרכנת ראש וסתימת פיות. הקשר בין אדם למקום הפך לסמל אחד בלבד - המצוות שבין יהודי לאלוהיו, רק שהקשר שלי למקום הוא אינו אלוהי כלל ועיקר וכמוני יש עוד רבים. רצונו של אלוהים שאינני מכירה בו אינו שיקול בהחלטות שלי, אך לי אסור לומר זאת מחשש שאפגע באחרים שחושבים אחרת. זה שזכויותי נרמסות זה בהחלט לא חשוב מסתבר, מה שחשוב הוא שלא אפגע בציבור שחושב אחרת. כל אלה מעידים על אי שוויון, אי שוויון שאנחנו מסכינים עימו בשם הנאורות ובשם הדמוקרטיה. אי שוויון שהולך ומתרחב בשם האלוהים והאמונה. אי שוויון שמחירו כבד והולך ונעשה מכביד יותר ויותר עם מדיניות ממשלתית מייהדת ומנהלת דת משתוללת. זה תמיד המתחשב שמשלם את המחיר.  

לא ברור לי איך אנשים שכל כך בטוחים באמונתם לא יכולים להתמודד עם אלה שחושבים אחרת, הרי אם אמונתכם כל כך גדולה אינכם צריכים גם אותי כדי לחזק אותה. אני אינני זקוקה לאחרים שיאמינו כמוני שאין אלוהים, אז למה לעזאזל דתיים כל כך מתערערים ממחוסרי האמונה? אני לא צריכה הסבר באמת, אני לגמרי מבינה. די להכניס לי את אלוהים לצלחת, לתאונות הדרכים, למצב הכלכלי, לשואה, לשירתן של נשים, לשוק העבודה. אלוהים הוא עניין פרטי. אני לא צריכה עוד משהו שיבדיל ביני ובין אחרים. כולנו בני אדם ומה שבלב טוב לו שישאר בלב ולא יכנס למרחב הציבורי. כניסתו של אלוהים לשיח הכללי, היא פגיעה אדירה בדמוקרטיה ובחיים המודרניים. הכניסה הזו של אלוהים, אם יורשה לי, מרגישה לי כמו בעילה אסורה ושלא בהסכמה. כן, אני בוטה, אבל אני רוצה לצעוק לשמיים, רק ששם יושב כנראה אבינו והוא לא אוהב כופרים. ובעצם הבעיה שלי היא בכלל לא עם אלוהים, אלא עם בני אדם.

יש מקום לכולם תחת השמיים, אבל בעיקר אם אתה מסכים שיש אלוהים בשמיים. אם אינך מסכים מוטב שתשתוק ותקבל את הדין. קבלי את זה שכל המוצרים כשרים בסיבסודך, קבל את זה שלהתחתן זה תמיד שלושה - את/ה, את/ה ואלוהים, קבלי שאין תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. הרשימה ליהודים היא ארוכה, ללא יהודים היא ארוכה עוד יותר, אבל קבל את הדין, גם אם הדיין מוטה. 

אתה חילוני אז קצת יהדות לא תזיק לך - אין לי בעיה עם זה, להפך אני נהנית להבין יותר את המקורות שלי, אדרבא זה עושה את אי האמונה שלי שלמה יותר, מתוך היכרות והבנה, מתוך חיבור שמתאים לי והוא לא קשור בשום צורה לאלוהים. לא מרגישה צורך להתנצל, רק רוצה להיות חופשיה, בינתיים אני רק אזוקה. מנצלת את הפירצה לפני שגם הזכות לצעוק נגד אלוהים תהיה בארץ הקודש אסורה.

יום ראשון, 2 במרץ 2014

השמיים לא נופלים על הראש, אבל האדמה מאיימת לבלוע - או שקט! עכשיו מייהדים

הייתי צריכה להגיב על זה קודם, אני מודה, לתרץ אני יכולה בלי סוף. 6 ימים למניין החוק הגזעני החדש ונראה ששום דבר לא קרה, השמיים לא נפלו לנו על הראש. הם גם לא נופלים עם כל העברת כספים מוטרפת להתנחלויות וגם לא עם כל התפרצות של חברי כנסת ו/או ממשלה על אורחים מזדמנים ואפילו לא עם כל פנינה שיוצאת מפיה של מירי רגב (נו, נו ראו תמונה) וגם לא כאשר מרכז הכובד התקשורתי והחקיקתי עובר לנושא ייהודהּ של המדינה. הפעם מתברר שהם אינם לא נופלים כשמחוקקים בישראל חוק גזעני באמתלה מתקדמת של העדפה מתקנת, אבל שום עלה תאנה לא ממש מכסה ערווה זו. 

השמיים לא ממש נופלים. נקודה. ולמה הם לא נופלים? לא בגלל שזה לא נורא אלא בגלל שהסברים פיזיקליים חוברים כדי להסביר את החלק הזה שמעל האדמה והוא למעשה רק מה שהעין רואה מהאטמוספירה שלנו - השמיים. זה לא קשור אלינו בני האדם, לכן כשרות לקורא אני מכריזה בזאת כי לא משנה מה נעשה, כן, כן אפילו פצצות אטום ומימן, השמיים יישארו, אלה רק אנחנו שכנראה לא נהיה כאן כדי לראות אותם. עזבו את כל הקטע של גשם חומצי וכאלה, השמיים עדיין יהיו. טוב, לא בענייני ד'אפוקליפסה עסקינן. 

זאת אומרת שמי שמחפש בכל זאת איזה סימן קוסמי כזה או אחר, מוטב שבאותה הזדמנות יחפש כבר גם את המראה של אמה החורגת של שלגיה או את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן. אבל בעינייני מדינה, כך לימדו אותי לחשוב, יש לחפש את הראציונל והוא לגמרי פשוט - יש לנו היום ממשלה שאולי חתומה על קוי יסוד ברורים, אבל יוצאת מתוך הנחה שהיא אינה מחוייבת להם. קוי היסוד שלה נועדו לסבר את האוזן והמדיניות שלה נועדה לקדם את האינטרסים הפוליטיים הימניים-דתיים של היושבים בה, הבטחת קיומה של מדינת ישראל מבחינתם היא לא בהשגת שלום אלא בייהוד הארץ. לא קרי הוא המשיחי, כמאמר יעלון, מי שמשיחי הם המנהיגים שלנו ודרך הפריזמה הזו הם רואים את העולם,  אל דאגה הסבר מגיע.

במתח התדיר המצוי בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית, ילדי גנון נתניהו מחוייבים אך ורק לחזון היהודי והם מתנגחים בדמוקרטיה, הם לא צריכים לשנות כלום רק להשתמש בכלים שמעניקה הדמוקרטיה להרס עצמי. במערכת האיזונים והבלמים המורכבת של הדמוקרטיה, מצאו להם חברי הכנסת מהקואליציה וחברי הממשלה את הדרך לקדם את הראיה הלא דמוקרטית שלהם, אך הם לא רואים כיצד הם למעשה פוצעים נואשות את המרכיב החלש בתוך המשוואה העגומה הזו. בתום המשחקים שלהם עם שברים עשרוניים נגלה בסופו של דבר שאיבדנו את הדמוקרטית ונשארנו עם יהודית. במסווה של שוויון בנטל והפסקת הרודנות הפוליטית -חרדית, הלכו בנט וחבריו לחפש אתונות ומצאו מלוכה. מעולם, גם כשש"ס היו בקואליציה לא היה ייהוד הארץ כל כך קונקרטי כמו שהוא עכשיו, עם הפוליטיקה החדשה שקיבלנו בפרצוף.

במסגרת שיפור יכולת ההרס של בני האדם, הצלחנו אמנם לייצר נשקים משוכללים ומרתיעים, אך הפצצות המדוייקות שלנו לא גורמות לנו להתקדם לעבר משא ומתן מתוך עמדת כוח, להפך עמדת הכוח הזו משכרת את הממשלה ומעוורת אותה לנוכח הצורך הקיומי הממשי לא להתבסס על יכולת הלחימה, כי אם לשכלל את המשא ומתן ולהגיע להישגים. דווקא הכוח היחסי שלנו, היה אמור לייצר בתוך מדינה מודרנית את הצורך לעגן את החלק החלש יותר שלנו - שמירה על זכויות האדם. ייתכן שזה נשמע בארץ גרמני מדי ולכן אתקן לשפת המקום - במידות שבין אדם לחברו (ובניגוד לפרשנות המצמצמת של קברניטי המדינה היינו חברי חוג הסילון, הכוונה כאן, מצמררת ככל שתהיה לחלקים גזענים בציבור, היא למושג אדם באשר הוא אדם). לא סתם לא מופיע אלוהים מפורשות בתוך המסמך המכונן של מדינת ישראל, הרעיון המקורי היה לייצר מדינת כל אזרחיה. התקומה הלאומית היתה במהותה אזרחית ולא דתית. כאשר השיוך האתני והדתי ליהדות הוא כחוט השני, הוא הסיבה אך לא המסובב. תהליך היהוד והאגרגציה המתבקשת בשוויון האזרחי תשאיר אותנו עם צד אחד של מה שמזמן כבר איננו משוואה אלא אי שוייון מובהק. 

אז בתכל'ס, אם חשבתם שבגלל שאתם לא ערבים (ולא משנה מאיזה סוג, הרי אחרי שהשר גדעון עזרא בחוש הריח האנין שלו שמבחין בין יהודים ללא יהודים [לא, זה לא נשכח], בא יריב לוין ומבחין בין סוגי ערבים בחוק, כי חלקנו כנראה תתרנים) שאפשר לעבור הלאה, אז טעות בידכם. כי אם אתם יהודים חילוניים, אז גם אתם על הכוונת, ואם אתם גם שמאלנים ראו בזה אות אזהרה. אין ספק שאם אתם כן ערבים וחיים בישראל, אז די אכלתם אותה עכשיו, אפילו אם אתם נוצרים. כי חלוקה אזרחית שכזו חותרת תחת המושג הנדוש הזה דמוקרטיה, בה לא אמורה להיות אבחנה בין בני אדם, אבל עכשיו יקום חבר הכנסת שיטען שזה לא חוקתי ויביא את זה לדלתו של בג"ץ שיטען שזה בלתי שפיט ויגלגל שוב את תפוחי האדמה החמים הללו לפתחה של הכנסת, שרק תשתמש בהם לקומזיץ לאור מדורות עצי אשוח בחג המולד, כי מרוב שאנחנו פרוגרסיבים יו"ר הכנסת לא הסכים להעמיד אחד בכנסת, זוכרים?  

אבל כדאי לשים לב שהחוק הזה מצביע על כך שכולנו אכלנו אותה, יש לנו כנסת שיש בה רוב לעמדות האתנוצנטריות, הגזעניות והמיותרות של יריב לוין למשל שנוצרים בישראל בכלל לא ערבים, למה? כי יריב לוין לא רואה בהם כאלה. אני גם מכירה אנשים, חלקם אפילו שופטים לשעבר בבית המשפט העליון, שאומרים שאין כיבוש. זה לא אומר שאין, זה רק אומר שהתרגלנו לכבס הכל כדי שזה יתיישב לנו עם תפיסת העולם שלנו. הפגיעה במושג האזרחי נראית לנו לא מורגשת, אבל יריב לוין משרטט את מפת האזרחות בישראל בקוים מאוד ברורים - מסתננים (כי הם לא פליטים והם דווקא משתוקקים לחזור למדינות בהן חייהם בסכנה, אבל שלא יגדירו לנו מהי סכנה כי אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, אנחנו מבינים בסכנה ולכן חומלים עליהם ומוציאים אותם מכאן או לחלופין כולאים אותם), עובדים זרים, פלסטינים, ערביי מזרח ירושלים, ערבים מוסלמים, בדואים, ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים, יהודים חילוניים מעמד נמוך-בינוני, יהודים חרדים, מתנחלים, עשירון עליון. לאט לאט מסמנים מטרות, תחליטו באיזה שלב זה ימאס לכם כי ההתקדמות, אם אפשר לקרוא לה כך, מובטחת. ההבחנה הזו בין מה שבלית ברירה נקרא לו בשמו, ערבי טוב וערבי רע, והיא אבחנה פסולה שאסור שתגמר בעוד חוק גזעני שהציבור אדיש לו. האדישות הזו היא מכה אזרחית אנושה הרבה יותר מהחוק הזה והחוק הזה די כבד למרות שעבר לו בקלות, ואולי בגלל. אם כולנו אזרחים אז כולנו אזרחים, ההבחנות בחוק מעידות אחרת.

אבל אם בכל זאת חשבתם שבגלל שאתם יהודים טוב לכם, אז תנו לי רגע להציג בפניכם כמה מוצגים מעניינים ועכשוויים:

אוטוטו, 30 קהילות המוגדרות כחילוניות ברחבי הארץ יקבלו תקן חדש של רכז יהודי - מטרתו של הרכז הזה לחולל תהליך ייהוד בצורה שתהיה "נוחה" לקהילה. איך נבחרו 30 הקהילות הללו? ובכן אלה הן 30 קהילות בהן מצוי כבר גרעין, תורני, עכשיו מגיע רכז הגינון, סליחה היהדות, שמטרתו לגרום לגרעין הזה להנביט ולצמוח. היינו התרגלתם שיש אצלכם בעיר גרעיון תורני? חשבתם שבזה מתבטא ה"סטטוס קוו" ובכן טעות היתה בידיכם כי עכשיו הסטטוס קוו הזה רוצה עוד ומכוון לנגוס בעדנה תחילה בדברים הפחות חשובים, אבל תנו לו אצבע ותראו איך, כמו הצמח הטורף ב"חנות קטנה ומטריפה", הוא רוצה עוד. ולמי חוברת מנהלת הדת? לרשת אור תורה סטון וגם ל... איך ידעתם? למשרד החינוך, זו שבראשה עומד זה שטוען שיש שילוש קדוש של "שואה, אמונה וצבא" ואת אלה צריכה מערכת החינוך להנחיל לילדינו. לזה רק יכול לסייע רכז הדת, משל היינו ילדים סורחים שצריכים הכוונה כדי לראות ברוע דרכינו ולחסות תחת כנפי השכינה. השמיים אולי לא נופלים, אך אם לא נשנה את דרכנו החילוניות ונפתח ליבנו לאור הדתי הבוקע ממשיחיותה של אור תורה סטון, תבלע אותנו האדמה משל היינו קורח ועדתו. 

ויפה לנו הקישור לקורח, כי על מה מלין קורח בפני משה ואהרן? על אגרגציה, על מעמדות בקרב העם. נשמע מוכר? אולי מעט עכשווי? קורח מבקש בעצם שיתייחסו לכולנו כמו אל עדת הקדושים, היא בתרגום לימינו המתנחלים או אם תרצו ליפות הימין-הלאומי. אבל בעיני אלוהים הוא מורד ולכן אלוהים מעניש אותו מבלי להתמודד הלכה למעשה עם הטענות שהוא מעלה (גם אם הם באו כדי לשרת אינטרס מגלומני של קורח עצמו, זו לא הנקודה). הנקודה היא שאין מקום לענות לו, אין מקום לעוד דעות. מכאן כנראה שלמרות שכבר מזמן סיימנו עם שיטוטינו המדבריים, כנראה שאנחנו במדבר דמוקרטי, בו אין מקום לחשיבה ביקורתית, נוסח "נעשה ונשמע". למי שלא יהודי מאמין, אין מקום פה. שקט! עכשיו מייהדים.   

יו"ר הועדה למקצוע האזרחות הפריח הבוקר סנונית, עם הקריאה שלו למשרד החינוך להוציא את תוכניות הלימודים של ארגון אמנסטי מבתי הספר, כי הארגון לדידו של היו"ר מכפיש את צה"ל ודוגל בזכות השיבה. תרשו לי רגע לפרש את דבריו של יו"ר הועדה, שלא מרחיק מהמעגל המשורטט היטב של שר לביטחון פנים הנוכחי "די כבר עם זכויות האדם האלה" - מפגשים של בתי ספר עם פליטים? איזו שטות זו? הרי אפשר במקום זה לארגן עוד סיור לחברון, או מפגש עם חיילי צה"ל או אפילו רק תרגול קטן כדי להפוך את המלחמה הבאה לצרוף שגור. כן, עזבו אתכם מאמנסטי, הגיע הזמן להסיר את המסכות. אין כאן חזון של מדינה דמוקרטית, הדמוקרטית היא ברירת מחדל בדרך ליהודית. מי אתה? יהודי. לאום? יהודי. מחשבות? יהודיות. מי הנבחר? היהודי. ספר מועדף? ספר הספרים. יהודים, תנו צ'אנס למדינה יהודית בלי שטויות ליברליות של זכויות אדם. כך נלמד את הדור הזה כדי שאולי סופסוף נוכל לרשת את הארץ ולא להסתובב סחור סחור סביב האמצעי הבזוי - הדמוקרטיה. אללי, מדבר הדמוקרטיה המקולל שמשאיר אותנו בלימבו כבר 65 שנה ולא מותיר לנו לממש את הקלף החזק שלנו הוא המדינה היהודית. 

כמובן שבמסגרת עדכוני השעה יש גם את חוק מירי רגב, היינו חוק העמותות שעולה היום בממשלה, שמטרתו להוסיף על החוק הקיים שעמותות ששוללות את אופיה היהודי של המדינה לא יוכלו להירשם כעמותות. כמובן שיש כאן פרשנות רחבה וביננו אפשר יהיו למצוא המון קריטריונים שיהוו עילה לפסילה. ארגונים רבים יכולים להימצא פסולים אפילו ארגונים כמו התנועה ליהדות מתקדמת. אבל מי לעזאזל רוצה יהדות מתקדמת, כשאפשר להיות תקועים בחושך? האמירה פה ברורה, כל ארגון שמבקש שישראל תעמוד בתוואי שהכתיבה לעצמה במגילת העצמאות היינו "מדינת כל אזרחיה" חותר, אליבא ד'מירי רגב, תחת אושיותיה של המדינה ולכן דינו אחד - לצאת מחוץ לחוק. 

ואפילו לא ציינתי את הפחתת עונשם של השוטרים שהואשמו בגרימת מותו ברשלנות של אבו ג'אריבן, כי בתכל'ס הוא לא ערבי נוצרי, אז לא באמת צריך להתייחס לזה... אנשים כבר 6 ימים אחרי שהחוק עבר, תתאפסו על עצמכם.

תחושת הנרדפות שלנו שהייתה קיימת מאז ומעולם והשואה רק נתנה לה יותר לגיטימציה מביאה אותנו היום לחשוב בניגוד לכל היגיון. אנחנו רוצים הכרה בנו כמדינה יהודית, אבל עושה רושם שלא הצלחנו אפילו לשכנע את עצמנו. הרי לו היינו מדינה דמוקרטית אמיתית בעלת מודעות אזרחית, לא היה צורך בכל סיסמאות היהוד הללו. חוק השבות היה קובע מי יכול להתאזרח ומי לא, מוסדות יהודיים של המדינה היהודית היו מטפלים בפניות אליהם ומי שרוצה להתנהל בתוך המערכת האזרחית ללא קונוטציה דתית היה יכול לממש את זכותו. הרעיון הציוני המקורי לא היה להיות מדינה המקיימת יהדות דתית אלא המקיימת דמוקרטיה, מדינת כל אזרחיה המהווה גם בית לאומי ליהודים. דומני שהתהפכו היוצרות. 



יום שני, 2 בספטמבר 2013

בראש השנה...

ראש השנה עוד יומיים. הידיעה שהמתח והלחץ הם נחלתן של מרבית המשפחות לא מנחמת. מדהים כמה חג עם כל כך הרבה כוונות טובות תמיד מתפקשש. אני אישית אוהבת חגים, בעיקר בגלל כל התכונה שסביבם - אני אוהבת לסדר את הבית ולבשל, ולכן כל חג אצלי הוא תמיד חג. כל הדברים שנילווים לארוח בחג הם דברים שאני נהנית מהם ומאז שיש לנו מקום בבית טבעי לארח אצלנו. תכנון התפריט, הקניות, היצירה במטבח, הניקיון, עיצוב השולחן וכמובן רשימת המטלות המאורגנת להחריד שלי ותחושת הניצחון עם כל אישור של מטלה (יום אחד שריטה זו תקבל את המקום הראוי לה).

השנה אני לא מארחת. השנה יום ההולדת שלי יוצא בערב ראש השנה אז אני גם לא עושה כלום לטובת ארוחת החג וזה כל כך מוזר לי. לא ממש אוהבת את זה. מבחינתי לעשות משהו לחג הוא דווקא כיף ולא איזה עונש ולא ברור לי למה יום ההולדת שלי מהווה סיבה מספקת למנוע ממני את הכיף שאני מפיקה מלהיות במטבח. החלטתי לזרום ולהנות ומבחינתי זה בראש רשימת המטלות אז אין ברירה. לצערי זה גם מונע ממני לייצר פוסטים בנושא אוכל וחג וכאלה, אז שתדעו. 

אבל ראש השנה הוא חג שאני אוהבת במיוחד. גם כי מאז שהילדים קצת גדלו התחלנו ממש לחגוג את החג כולל ברכות מסורתיות וברכות משלנו וזה חלק כיפי במיוחד וגם לראות את המרכזית מתענגת על תפוח בדבש וגרעיני רימון זה תמיד משמח, והחגיגיות מסביב וההתאספות המשפחתית (עזבו אתכם רגע מאינטריגות ודרמות משפחתיות - יום אחד אכתוב תסריט ביוגרפי לערוץ הטלנובלות. לא עכשיו). אבל יותר מהכל ראש השנה הוא החג הפרטי שלי, הלילה בו ניצלו חייו של אופה שלי (שזה כידוע סבא בגרמנית). שנים אני מתכננת לכתוב על בסיס זה ספר ויעידו העטים הרבים שקיפחו את חייהם במשימה שעדיין לא צלחה. אבל אני נותנת לזה להתבשל ובטוחה שיום אחד זה גם יצליח. 

בכל ראש השנה, יש רגע אחד שאני יוצאת החוצה ומסתכלת לשמיים וחושבת על סבא שלי שיצא בדיוק באותו לילה מהבית שלו עם מעט מטלטלים והרבה חשש ומנסה להבין מה עכשיו. הדלת לא נסגרת מאחוריו כי כל המשפחה שבורת הלב שלו מסתכלת, הוא מביט לשמיים בעיקר כדי לעצור את הדמעות ויודע שיותר החיים לא ייראו אותו הדבר. פחות משנה אחרי זה, הוא ירד עם אשתו הטרייה מ"הפטריה" לאדמת פלסטינה.

כל ראש השנה, אני עוצרת לרגע, מביטה לשמיים ומחליטה החלטה חדשה לשנה החדשה ויודעת שגם השנה אופה שלי ילווה אותי כל רגע ואם יש צורך הוא גם ינזוף בגרמנית. כל ראש השנה, אני לא מוצאת את הירח כי הוא פשוט לא שם אבל יודעת שמתוך השמיים החשוכים האלה תמיד בוקע גם אור. כל ראש השנה וגם השנה.