שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.
בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.
כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ.
מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.
כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי.
הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות.
מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.
נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין.
כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.
