הפרינט לא מת, הוא רודף אמבולנסים

עם כתיבת שורות אלה כבר 6 נשים מעידות על הטרדה מינית או התנהגות לא הולמת בעלת אופי מיני שבוצעה לכאורה על ידי השר שלום. הפרשה הזו סוחפת את כל הרשתות חברתיות, אולם היא תופסת גם מקום מכובד בתקשורת. עם כל החשיבות בהעלאת המודעות להטרדה מינית ועם הצורך בהעצמת נשים נפגעות מינית וליצירת אוירה ציבורית מכילה, יש פה טעם לפגם. אין תלונה במשטרה, אין הוכחות, לא ברור אם יש עילה בכלל לפתיחת חקירה בנושא, מן הצד השני יש מתלוננות שחוסות באנונימיות ולא מספקות הוכחה ויש איש ציבור שנשפט לחובה בכיכר העיר בלי שנדע אם הוא אשם או לא. זה מחיר גבוה לאדם שלא הוכחה אשמתו.

בניגוד לפרשת מגל, שם יצאה רחלי רוטנר בוידוי אמיץ ואמרה "זה הסיפור, זכותי לשתף", בפרשת שלום אין התייצבות של אישה בשמה המלא שאומרת זה הסיפור שלי, אין כאן אימות לטענות. מה שאומר שאם השר שלום אינו אשם, גם אם הסיכוי מזערי, הרי שיש כאן לא 6 קרבנות אלא קרבן אחד ויש לזה נזק היקפי. אין זה אומר שהדברים לא קרו, רק שמוקדם מדי לשפוט. אלא שכבר מאוחר מדי - השר שלום נשפט במרחב הציבורי, בין אם מגיע לו ובין אם לא. פה הבעיה.

בפרשת שלום כדאי לציין שכרגע הסיפור הוא שיש טענה, אין לה הוכחות, אם כי ריבוי הפגעות מקנה לה אמינות מרובה. אבל לא ברור אם בכלל יש כאן סיפור ובכל זאת זו שיחת היום. אלא שההבדל בין שיחת היום לסיקור תקשורתי הוא רב. במקרה הזה על התקשורת האחריות להשאיר את הסיפור בפרופורציות הראויות – עוד לא יודעים כלום.

הסיקור התקשורתי מחוייב לאמת בפרסום, בפרשת שלום הנוכחית אין לדעת מה האמת. התקשורת נכנעת לפרובוקציה ובמקום לדווח על העניין בלאקוניות הראויה בטרם התבררו פרטים היא שועטת  אלי רייטינג. העיתונות אינה רשת חברתית, יש לה אחריות. הסיקור הנוכחי הוא כניעה לנורמה החברתית של "הכל שפיט" במדיה החברתית, אלא שלשפוט בלי לדעת את כל האמת לא מביא למיצוי הדין, זה רק כלי ניגוח לשמחת ההמונים. שנאמר "הבו לנו קרבן – נגילה ונשמחה בו". ואם הוא מפורסם ואם אשתו מהסוג הפרובוקטיבי – דיינו.

מידת האמון של הציבור בתקשורת מקורה ביכולת התקשורת להביא סיפור המבוסס על מקורות מהימנים ורציניים, אחרי שהעיתונאי נקט בפעולות סבירות לאימות העובדות. סיפור טוב נמדד לא רק במידת העסיסיות ופוטנציאל כניסות גולשים. את הגושפנקא שלו הוא מקבל מתוקף היותו הוגן, סביר ומידתי. פרשת שלום שבאה עלינו לטובה אין בה לא את זה ולא את זה ומוטב היה לתקשורת לשמור על אמינותה מאשר לרוץ אחרי הדם שנשפך ברשתות החברתיות, גם אם הטענות יאומתו בסופו של דבר.

העובדה שלא פשוט לנשים להתלונן ידועה, היכולת היום לצאת עם הסיפור גם דרך הרשתות החברתיות והתקשורת היא חשובה, אולם היא חייבת להיות מבוקרת כדי לשמור על אמינות הדיווח. פרסום העיתונאי מחייב אימות. אימות אינו הכניסה לפרטים המציצניים של מה אולי עברה המתלוננת, אלא סף כניסה ברור המפריד בין רכילות ובין עיתונאות. אי אפשר גם לחסות בצל האנונימיות וגם לא להביא תימוכין – תלונה במשטרה, הוכחות, בדיקת אמת.

מה שעולה מהסיפור זה שבניסיון להשאיר את הפרינט בחיים, הפכה התקשורת לרודפת אמבלונסים. זו שעטה על הקרבן עוד לפני מתן טיפול רפואי. גלגל הצריכה וההלעטה מזין את עצמו והוא לא פועל לטובת אף אחד מהצדדים, אבל בלאו הכי זה יחזיק מעמד עד האטרקציה הבאה שתגיע ממש בקרוב.

הדמוקרטיה בכינון ישיר של התקשורת

התקשורת פוגעת בדמוקרטיה. אפשר לקרוא פעמיים, אני גם מוכנה להגיד את זה שוב. התקשורת חד וחלק פוגעת בדמוקרטיה. ואני אסביר - התקשורת שאמורה מסורתית להיות נדבך חשוב בדמוקרטיה ואף זכתה לכינוי כלב השמירה של דמוקרטיה, הפכה הלכה למעשה לכלי שפוגע פגיעות מהותיות בדמוקרטיה הישראלית החבוטה ממילא.

דוגמא מצויינת היא דו"ח מבקר המדינה שיצא אחר הצהריים (רביעי) על הפיימריז במפלגות, מה עושה התקשורת? האם היא מתייחסת לנושא בכללותו? לקלות העונש? למסר? ברור שלא, התקשורת מפנה זרקור לאורן חזן. הנה דוגמא חריפה לבגידתה של התקשורת בתפקידה. חזן אינו הסיפור, אבל האייטם החם הופך למהות. הדיון בחזן הוא תעודת עניות של תקשורת שמסקרת איש קטן ומסייעת ביודעין להפיכתו לאייקון. אלה לא ערכים, זו פרובוקציה. העדר כללי אתיקה בספירה הציבורית בא לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה, העדר כללי אתיקה בתקשורת בא לידי ביטוי בסיקור הנושא.

עוד נקודה? אורן חזן ככל הנראה העלים 25,000 שקלים, יושת עליו קנס מזערי של 5,000 שקלים. מכה קלה בכנף אבל היא נושא היום. במתווה הגז לוקחים מהציבור מיליארדים והתקשורת לא מצליחה לעניין את הציבור. חוסר היכולת של התקשורת לעניין את הציבור בנושא למרות שרובה יוצאת מפורשות נגד מתווה הגז ואף מביאה עובדות לגיבוי לטענותיה היא דוגמא לכשלון התקשורת - היא לא מצליחה לעורר שיח, "מגש הכסף" שיצר עניין גם לא יצא מהמיינסטרים וגם הגיע מאוחר. למה התקשורת נכשלת? לא בגלל הדיווח אלא בגלל שהיא איבדה את אמון הציבור, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה מידת האמון בתקשורת ירדה למטה מ- 30% בשנה האחרונה. זה לא קרה סתם וזה צריך להעיר את התקשורת מכהות החושים שאחזה בה בנוגע לתפקידה בדמוקרטיה. אם התקשורת היא סיפורי אורן חזן ומרעיו היא רק עוד ערוץ של תרבות דיון רדודה ולא מקור מידע.

כאשר התקשורת ממעיטה להתייחס לנושאים המהותיים ובעיקר מציפה את הנושאים ה"סקסיים" שמושכים קהל ומביאים רייטינג, היא לא רק מרדדת את השיח היא מעבירה את תפקידה ממקום של ספק מידע ויצרן ביקורת למקום של מידע בידורי שלא דורש חשיבה מעמיקה. התקשורת בישראל נעה על הגבול של סנאף, שנועד לענות לצורך של הציבור בהתרגשות. תחום בו, ממש כמו פורנו, הדרישה לאקשן הולכת וגדלה והתקשורת בישראל ששה לספק אותה ללא הבחנה ולראייה ההבדל בין הצנזורה העצמית שהטילה על עצמה התקשורת הצרפתית מול הסרטונים המתומללים בישראל המתעדים אירוע דקירה עד לוידוא ההריגה של המחבל. התבטלות התקשורת בפני הרייטינג, הכניעה לטוקבקיזם היא בגידה בתפקידה.

לתקשורת היכולת החיונית להעניק נקודת מבט רחבה, התקשורת היום היא נקודתית מרצון. עברה מ- zoom out ל- zoom in והתוצאה היא איבוד פרופורציות בסיקור. התקשורת היא לחיצת היד לפרוטוקול של נתניהו ועבאס ולא הקפאון המדיני, אורן חזן ולא שחיתות שלטונית. תקשורת שמצרה את  גבולות הדיון בוגדת בתפקידה. רידוד והצרת גבולות השיח הם פגיעה בדמוקרטיה. התקשורת שלא מייצרת שיקוף מציאות, מייצרת עיוות מציאות.

התקשורת שאמורה להיות מוגנת על ידי חופש הביטוי, שאמורה להגן על הדמוקרטיה מעדיפה להפוך את חופש הביטוי לחופש מאתיקה, מהעקרונות שהיו אמורים להיות נר לרגליה. התקשורת מעדיפה פס לדים מנצנץ בשם פרובוקציית הרייטינג, הדמוקרטיה מוזמנת למצוא מקום נוח לרגלי מזבח הזהב החדש.

גבו השבור של קרי והסכיזופרניה הממשלתית

זה היה עניין של זמן עד שקרי לא יוכל יותר להיות מנומס ולהכיל את כל הבולשיט שישראל והרשות הפלסטינית השליכו לעברו. פליטת הפה של קרי "מועילות?" בתחילת החודש הקודם היתה הסדק הפומבי הראשון והיתה אמורה להיות איתות לשני הצדדים, בעיקר לצד הישראלי (פרשנות שלי) שהוסיף לבנות ולהעביר כספים להתנחלויות למרות שקרי כבר היה מטאפורית על הברכיים.

הקשבתי אתמול לעדותו של קרי בשימוע של ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי (במאמר מוסגר גם חוויתי צביטת קנאה דמוקרטית קטנה כשנזכרתי שלנו אין עדיין יו"ר לועדת החוץ והביטחון וגם אם היה לנו, הוא לא היה באמת חוקר את שר החוץ ודורש ממנו ירידה עד לפרטים הקטנים), ניסיתי לראות איפה בדיוק הוא חד צדדי, הוא לא היה. אין מנוס אלא להגיד - קרי לא הזוי, הוא רואה את הדברים ניכוחה, אלה אנחנו שלא רואים את הדברים נכון ומכניסים הכל תחת פריזמה של היהודי חסר הביטחון. מדינת ישראל היא מדינה ואם אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כאל מדינה אין לנו ברירה אלא להתבגר. בעצם ההליכה למו"מ עם ישראל מובלעת ההנחה שמדינת ישראל קיימת, אי אפשר לערוך הסכם עם משהו לא קיים. כמו בחיים האנושיים, מגיע רגע ההתפקחות בו המתבגר מבין שהוא בוגר גם אם לא כולם מתייחסים אליו ככזה.

היושבים בממשלה בירושלים, בירתנו הנצחית, מדשדשים בתוך הסכיזופרניה שהם גזרו על עצמם ולכן מתקשים באינטראקציה עם אחרים ונמנעים מפעילות החורגת את גבולות עולמם. גבולות העולם של הממשלה הזו הם ברורים - ייהוד בראש ובראשונה (מה שמסביר, בין היתר, את מעבר כספי העזבונות לידיים אורתודוכסיות, הזרמת הכספים להתנחלויות ואת מנהלת הדת), אין כיבוש (הזיות זה חלק בלתי נפרד מהמחלה), הסתה והאשמות פרועות נגד הצד השני (דלוזיות יוצרות פחד וחרדה שיוצרות תגובות נגד מפחידות).

זה לא שאני חושבת שהצד הפלסטיני הוא טלית שכולה תכלת וכבר אמרתי את זה, אבל מה לעשות אנחנו לא במשא ומתן מול אוסטרליה. זה לא שאנחנו צריכים לקבל כל דבר מהפלסטינים ולומר אמן, אבל אי אפשר לעשות פעולות חד צדדיות שפוגעות במתכוון בצד השני ולהגיד במתק שפתיים שפנינו לשלום. אם באמת היינו רוצים לעשות שלום, הקפאת ההרחבה בהתנחלויות הייתה אמורה להיות ברורה ומחייבת, אבל מדיניות ה"יהיה בסדר - אל תדאגו, אפשר להעלים מזה עין" לא באמת יכולה לעבוד כאשר אנחנו נבחנים תחת זכוכית מגדלת. אחרי שישראל עשתה כמעט כל מה שאפשר כדי כאילו לחתום ביד אחת ולהעביר משאבים עם היד השניה, אי אפשר לצפות מהפלסטינים שלא יעשו כלום. אין ספק שעם שחרור האסירים בפעימה הרביעית ישראל היתה צריכה בטחונות שהפלסטינים לא יקבלו את שחרור האסירים ועדיין יפנו בצעד חד-צדדי לאו"מ. אבל זו ראיה מאוד חד צדדית. כיון שבתוך המשחק הישראלי, המכונה בחיבה על ידי נתניהו "טנגו", צריך להבין שלפלסטינאים אין יותר מדי כלים, אם המו"מ לא עובד - זה או לפנות לטרור או לפנות לאו"מ. מה שעשה עבאס הוא לא מועיל, אולם מה שישראל עושה הורס במתכוון, לכן המשוואה לא מאוזנת, אבל היא גם אף פעם לא הייתה. לאוזניים ישראליות זה אולי נשמע כמו האשמה, אך לא לזה התכוון קרי. 

קרי בסך הכל הציג את השתלשלות העניינים, ברור שכאשר צד אחד לא משלים את התהליך שהוא מחוייב לו (הפעימה הרביעית) ומוסיף על זה פרובוקציה (700 יחידות דיור בבירתינו הנצחית) זה לא נראה טוב, אבל זו השתלשלות העיניינים ולא כתב אישום. זה לא נשמע לנו טוב כי זה אנחנו, אבל בואו נודה על האמת  - קרי לא הציג עמדה, אלא תיעוד רק שהתיעוד הזה לא מתאים להיסטוריוגרפיה שהממשלה מנסה למכור לציבור הישראלי ואף משלה את עצמה שהעולם יקנה את זה. קרי הציג תרשים זרימה מדוייק ולא העלים את הצד הפלסטיני ולא תיאר אותו כמתבונן פאסיבי - מבחינתו ההליכה לאו"מ של עבאס היתה הפרה כמו ההפרות של ישראל, רק שההפרות של ישראל באו קודם. ממש כמו התכתשות בחצר הגנון, הגננת תמיד תראה במי שהתחיל את המקור לבעיה, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הילד, גם אם הוא הילד המועדף על הגננת. בהתכתשות כמו בהתכתשות שני הצדדים מפסידים - עבאס בחר בדרך חתחתים שתהיה לא פשוטה.וישראל? ישראל גוזרת על עצמה בידוד, בעיקר משום שהיא ממשיכה בעיקר לשחק את הנעלבת מול הגננת, הלא היא ארה"ב. ישראל יוצרת סערה במתכוון, אבל הסערה הזו עשוייה לפגוע בעיקר בה, בנו.

העדות של קרי אתמול בסנאט נתנה למהלך הפלסטיני רוח גבית, אמנם קרי לא התכוון לזה אבל זה מה שזה. כל עוד ארה"ב היא המבוגר האחראי על המו"מ, האירופאים ישבו בשקט יחסי וניסו לתת לזה צ'אנס. קרי מספק להם הוכחה חותכת שאולי יש מקום לסנקציות על מדינת ישראל, כיון שישראל מסרבת להתבגר. שום מטבע עתיק שבנט ישלוף לא ישחק תפקיד במשחק הזה. תחילת חודש מאי עשויה לסמן את סוף הסבלנות האירופית למתיחת הגבולות הישראלית. האיום בחרם על מוצרי התנחלויות הוא שריר וקיים והוא תלוי מעל ישראל כחרב ובצדק. אם ישראל בוחרת בהתנחלויות ולא במו"מ, אין שום סיבה שהאירופים ינהגו אחרת, אין שום סיבה לא להטיל סנקציות. בטח לא כאשר נתניהו מנחה את כל משרדי הממשלה בדרגים הגבוהים להפסיק כל קשר עם הרשות (להוציא את ציפי לבני בתפקידה כנושאת ונותנת ומשרד הביטחון). נתניהו משדר שהוא עלה על הגל הבנטיסטי וכשהוא עושה את זה שם את ישראל במקום עוד פחות טוב ברמה הבינלאומית. אלה הם משחקי הגנון של בנט ומרעיו ונתניהו מוכיח להם שיש גיבוי.

אז נתניהו מפסיק את הקשרים עם הפלסטינים, אבל הוא לא מסיים בזאת הוא גם מבהיר שצעדיו של קרי יפגעו במו"מ - נראה שנתניהו כבר לא מבחין מתי הוא עושה שקר בנפשו. מי שפוגע במו"מ במו ידיו הוא נתניהו. הדרישה של נתניהו בהכרה במדינת היהודים ולא מדינת ישראל היתה אחד הצעדים שהוכיחו לעבאס שאין עם מי לדבר, זה לא קרי, זה אנחנו. נתניהו מדבר כל הזמן על הארכת המו"מ, אבל ישראל לא נתנה שום ערבון לעבאס שהארכת המו"מ תעזור, היא בעיקר הוכיחה שהארכת המו"מ נועדה למשוך את עבאס באפו ולחזק את ההתישבות היהודית בשטחים הכבושים. נראה שישראל בעיקר כועסת כי את הבלוף שלה כבר כולם רואים חוץ מאשר חלק מהציבור הישראלי שתמיד יעדיף להאשים רק את הפלסטינים בלי לראות מה אנחנו עושים. כי הפלסטינים מתגרים ואנחנו עומדים על שלנו - מה לא ככה? ופוף נתקע לו המו"מ. פוף, שכמובן בתרגום לשפת המתנחלים של בנט הפך ל"בום", אבל זה לא באמת בום, זה יותר כמו בומרנג והוא חזר ישר אלינו....