ערוץ הילדים ופורנו - כן על זה אני כותבת היום למרות שהפליטים בכיכר שברו את ליבי

יש בקרים בהם אלת הנסיבות מייצרת איזושהו חלון הזדמנויות שמאפשר לי להתארגן בבוקר וגם לנהל שיחות טלפון שהן בוגרות במהותן. הבוקר הזדמנה לי שיחה כזו, עם חבר טוב, ואיכשהו התגלגלנו לדבר על ערוץ הילדים ועל כמה הוא מעודד הערצה ומסחריות בקרב הילדים. אני יודעת שיש הורים שמאפשרים רק חלק מהתכנים ויש הורים שמאפשרים הכל ויש כאלה שלא גם אם יתהפך העולם. במקרה דנן, שתי המשפחות לא מאפשרות צפיה בו, אבל ערוץ הילדים מצליח לטפטף את תכניו מכל הכיוונים. אך אין אטימה הרמטית שערוץ הילדים לא יכול לה, לכן אין ברירה אלא לקוות שכושר השיפוט של הילדים שלנו אכן עובד ושהם יכולים להיות ביקורתיים. כמובן שהקושי הוא גדול הרבה יותר אצל משפחות במערכת כי כשתוכנית מסויימת היא שיחת היום בבית הספר, זה קשה הרבה יותר לילד להפעיל את כושר השיפוט שלו מול הצורך לא להיות חריג. לא קל. לרוב אין לי אלא לברך את מזלי הטוב, שמאפשר לי בכל זאת להיות נאמנה לעצמי ולאופן שבו אני מאמינה שיש לגדל ילדים. יכולים לדבר איתי מהבוקר עד הערב על כמה יש צורך בתהליכי חיברות וכישורים חברתיים, אך כשהכישורים האלה מקבלים גוון לא נכון, אני רק יכולה להיות מאושרת שילדיי אינם נמצאים בקלחת. אין לי ספק שהחשיפה הלא נכונה לתכני ערוץ הילדים ולהערצה עיוורת אינם מתאימים לגילאי קהל הצופים. ברור לי שהמוכנות הנפשית שלהם חשובה בתהליך הקליטה אך גם כשיהיו בוגרים ערוץ הילדים הוא כל כך פלסטיקי ורדוד שאין בי שום רצון שיצפו בו ולא משנה מה. ערוץ הילדים בעיני הוא בדיוק אם כל חטאת, וגם אם יש שם תוכניות שהן בסדר, כל הערוץ הזה הוא לחלוטין מיותר והמחשבה שהוא נותן את הטון מעבירה בי צמרמורת ולא של עונג. אם זה ערוץ הילדים, מסכנים הילדים והלומים הם ההורים שנותנים לילדיהם להישטף בו. 

משם בצעד קליל עברנו לנושא החשיפה של הילדים שלנו (שלי-שלי ושלו-שלו ושל כולם-כולם) היום לפורנו. והחיבור בין ילדים לפורנו הוא כל כך עצוב בעיני, כאילו שלא חסר דברים להתעצב עליהם. לא יודעת, אבל נורמה של בת 12 שיורדת לכולם נשמע לי כמו מראות מהדרך לגיהנום. כבר דיברתי על זה, אני יודעת, אבל זה לגמרי מציף אותי. העובדה שזה כל הזמן שם, אורב מעבר לפינה. בגיל צעיר מדי הם כבר רואים ושומעים הרבה יותר מדי, והם אפילו לא מבינים לאשורו מה זה הדבר הזה אבל העיוות שישאר בתפיסה שלהם הוא משהו שיהיה קשה מאוד לשנות והוא בוודאי משמעותי לאורך כל חייהם. יש כאן כל כך הרבה דברים שחוברים זה לזה כמו דימוי האישה, תפיסת המיניות, זילות המעמד וכל זה ימשיך ללוות אותם גם כבוגרים וכשהם יגדלו קמפיינים כמו "תשמרי על הכוס שלך" ייחשבו לגמרי לגיטימיים. מבאס לסיים בצורה כזו שיחה, כי זה לא משאיר מקום לאופטימיות. מיד אחרי נכנסתי לפייסבוק וקבלתי הצעה לעמוד של נעליים איטלקיות - מה תמונת הפרסומת לנעליים? מכנסיים מופשלים תחת ברכיו של גבר (את הנעליים רואים) וגוף אישה כפופה, בגובה המתאים לאתם יודעים מה, עם מכנסוני מלמלה ולה רואים גם את מתאר הישבן אבל גם את הנעליים. עוד פרסומת, כמו תמונת הפרסומת הכמו סצינת אונס קבוצתי למותג אופנה שבטח לא אפרסם כאן. כשמדברים על אוירה ציבורית מתכוונים גם לזה? החשיפה הבוטה של הילדים שלנו לסקס בצורה הלא מתווכת הזו בטח לא תורמת להבהרת העניינים.  זה לגמרי מצריך לקחת את העיניינים לידיים. אותי באופן אישי זה משאיר בתחושת אי נוחות אמיתית, את המערכת המוסרית של הילדים שלנו אי אפשר להעביר בקבלנות לאף אחד אחר, את החינוך המיני של הילדים שלנו אנחנו צריכים לקחת ברצינות. נכון הסיפור הזה של ציפורים ודבורים לא עובד, אבל גם לא האוירה הזו של כל בחורה היא כוסית ומין אוראלי זה משהו שעושים על הדרך עם כל אחת שלא יודעת לשמור בזמן על הכוס שלה. לא יודעת מה איתכם, זה נראה לי כל כך לא נכון בכל כך הרבה אופנים, לא לבנות שלנו, לא לבנים ובכלל לא למין האנושי שקצת יורד מהפסים. רציתי לסיים הנימה אופטימית, משאירה את זה לכם...

מורשת ריבלין הפרטית שלי

שבוע שעבר, נשארנו עם בקבוק 0.5 ליטר מים מינרלים אחד, אחרון. לא נשמע לכם דרמטי.

הבכור שלי שותה רק מבקבוקים כאלה. עדיין לא דרמטי.

לכל מרכול שהלכנו אליו היו מים מינרלים כמו שהוא שותה רק עם תמונות מהפסטיגל והילד בשום פנים ואופן לא הסכים שנקנה אותם. "לא, אני לא מוכן ללכת עם פרסומת של הפסטיגל". אמר ולא יסף. ומכיון שאת עקשנותו ירש ממני, ידעתי שאין טעם להוציא אנרגיה על זה, הנושא סגור (כן, גם את הביקורתיות לנושא הפסטיגל הוא ירש ממני, תפסיקו כבר לבוא איתי חשבון על כל דבר). בסוף הירקן בגבעתיים (כן אני ממשיכה לקנות ירקות ופירות אצלו בכל הזדמנות, אין כמוהם בכל רחובות) בשקט בשקט הלך לקיוסק הקרוב החליף שישיית מים פסטיגל באחת ישנה ונטולת פרסומות (והנה לכם עוד סיבה להמשיך ולקנות אצלו) ומכר לנו אותה והילד היה מאושר. עד עכשיו הסיפור הזה לא ממש נראה לי חשוב עד אתמול כשספי ריבלין נפטר. ברור שאינכם מבינים את הקשר ומכיון שזהו איננו מבחן פיז"ה (לא חשבתם שלא אגיד דבר בנושא, נכון?!) אני גם אקשור בשבילכם את הקצוות. במשפט אחד - אמא שלי לא אהבה את ספי ריבלין. 

סוג ההומור שלו לא דיבר אליה מעולם ונוכחותו על המסך גרמה לה לסלידה לא רצונית קלה. הפילטר הזה של אמא שלא מסמפטת אותו כנראה יצר אצלי איזשהו ניכור נגדו שמתוכו הוא תמיד נבחן אצלי. אז כשהייתי צעירה יותר, ועל המסך היה רק ערוץ אחד גם אני לא יכולתי להימנע מלגדול על ברכיו של ספי ריבלין (במשמעות של המושג הזה פעם, לא פוסט פרשת גולן). והוא היה חלק מכל כך הרבה קלאסיקות - רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, סולו, זהו זה והפינה הלשונית ומוקש. הוא הצחיק אותי אבל היתה בי התנגדות כלשהיא שאפילו לא שמתי לב אליה. כשהייתי בת עשר וכבר קינן בי החיידק הפוליטי, הופיע ריבלין שוב בתשדירי הבחירות, לי זו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לצפות בתשדירים. בביתי המערכניקי, ההשתלחות בפרס היתה גדולה מנשוא (אל דאגה, לא שכחתי שהגשש כיכב בתשדירי המערך). אז ככה ניהלתי עם ספי ריבלין מערכת חד כיוונית, הוא על המסך מצחיק כהרגלו ואני בביתי צוחקת ולא מתלהבת וזה עבד. שנים הפניתי לו כתף קרירה. מתישהו, כבר הייתי אחרי צבא, הוא התראיין, אני אפילו לא זוכרת איפה ונשארתי לצפות, ומתוך הקומיקאי התזזיתי שלא סימפטתי ראיתי פתאום אדם נורא מצחיק, חכם, אחד שמקרין המון טוב לב, נחישות ושמחת חיים. אחר כך התחלתי לראות את הפרקים של ניקוי ראש ומניותיו עלו פלאים. עם השנים גם גיליתי את איכויותיו כשחקן ופיתחתי סימפטיה לספי ריבלין. מאבקו בסרטן עורר בי השתאות והערכה. אכן, איש מוכשר. זו היתה אולי התעוררות מאוחרת, אך היא מכילה מתיקות מרוכזת.

וחזרה לתחילתו של הפוסט היום, ההשפעה שלנו כהורים על הילדים שלנו היא אדירה. יש חשיבות למסרים שאנו שולחים להם מעל פני השטח וגם מתחת. ההתנגדות למסחריות הגורפת של הפסטיגל שניעורה בבני הבכור, וכמובן שימחה אותי, המחישה לי את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. היחס שלי כאדם לספי ריבלין הדגים לי את זה ושני הדברים נפגשו זה עם זה בסמיכות מיקרית ולא נותר לי אלא להרהר בקשר שביניהן ולהבין שכהורה אני צריכה לבחון את עצמי כל הזמן ולזכור שבאופן אוטומטית אני עצמי נבחנת תחת זכוכית מגדלת. אם יש משהו שאני אקח דווקא ממותו של ספי ריבלין זה לא לשכוח שכאדם, ובטח כהורה, אני צריכה לשאוף בכל יום למקסימום מעצמי וכלי מצוין לעשות זאת הוא הומור. לא נראה לי שזה מה שספי ריבלין היה מצהיר כמורשת רישמית, אבל ביננו לא נראה לי שהוא היה מתנגד. 

  

חג הפסטיגל? לא אצלנו

חנוכה, כמו בעצם כל החגים אם להודות על האמת והשבתות ובכלל, הוא מאוד ביתי במחוזותינו הפרטיים. נכון, כפי שניתן היה להסיק מהמשפט הקודם, ניתן לטעון נגדנו שאנחנו משפחה מאוד ביתית באופן עקרוני - תמיד אוהבים להישאר בבית, מעדיפים תמיד לארח, משתדלים לצמצם יציאות מהבית כשאנחנו במתכונת מלאה. תמיד היינו כאלה, גם כזוג היה די קשה להוציא אותנו מהבית, אם כי אז עוד נרשמו הצלחות בנושא אבל מאז שהתמשפחנו (הפכנו למשפחה) המצב התחדד עוד יותר. כאלה אנחנו וטוב לנו להיות בבית, מעדיפים להתנתק מכל מה שיש בחוץ ולשקוע בחום ובשמחה שיש בתוך הבית פנימה. ולא, לא אנצל את האבל על אריק איינשטיין כדי לדון בתה ולימון וספרים ישנים. 

הבחירה בחינוך ביתי היא לא בגלל שאנחנו אוהבים להיות בבית אלא מהמון סיבות אחרות, אבל אין ספק שגם היא מתכווננת למחשבה הבסיסית שלנו שהבית הוא המרכז. אם הילדים שלנו היו במערכת החינוך, ייתכן שהייתי מרגישה צורך לצאת בשבתות אל הטבע או לצאת בכלל, אבל השבוע שלנו הוא כל כך עמוס ואנחנו יוצאים כמעט כל הזמן כך שהשבתות הן תמיד יותר ביתיות וכמוהן חגים ושאר חופשות מבית הספר. בחנוכה, חג הפסטיגל, אנחנו גם מעדיפים להיות בבית. ההמולה והדוחק הורסים לנו את מצב הרוח באופן עקרוני. אני באופן אישי, שונאת פסטיגלים הם נראים לי רדודים ויותר מזה הם נדמים בעיני כשיא נוסף של תרבות הצרכנות והקונפורמיזם. אבל יותר מזה, כשאני שומעת על ההתלהבות של ילדים מכוכבי טלויזיה שונים (שמשום מה רובם נותנים קולם בשיר) ורואה את ההיסטריה והבכי שנלווים לזה (מעדיפה להיות בבית זה נכון, אבל לא מנותקת לגמרי מהעולם), אני חוששת מהמסר שאנחנו כהורים מעבירים לילדים שלנו. אני יודעת שזה יישמע צורם, כי הפסיטגל הוא בלתי מזיק במחשבתם של הורים רבים, אבל בעיני יש קשר הדוק בין פסיטיגלים להערצה עיוורת ולפרשיות מחרידות כמו זו האחרונה של אייל גולן. אבל אל דאגה אני לא אשאיר את המשפט הזה ללא הסבר - בעיני, הפסטיגל מעלה על נס את הכוכבנות, ההערצה והחיקוי וכמובן את הצרכנות, הוא ממסחר את הקהל לא פחות מהכאילו אומנות שעלתה על הבמה. וכאשר ילד בכיתה ב' בוכה כשהוא רואה את הכוכב האהוב עליו שר על הבמה והוא אינו יכול להכיל את ההתרגשות, הוא יגדל ועימו תגדל גם ההערצה לכוכב וגם השפעתו כמודל חיקוי. בעיני, המרחק בין זה לבין הקריאות אחר כך של "הוא זכאי" הוא קצר מאוד. 

אני יודעת שאשמע מיושנת וממוחזרת (שזה דווקא טרנד עדכני) כשאומר שפסטיבל החנוכה לילדים בצעירותי היה שונה לחלוטין מהפסטיגלים של היום, אבל זה נכון. גם אז הפסטיבל היה ממוקד מיסחור והיה מקור משיכה אדיר לילדים ובור כספי ללא תחתית להורים וכולנו רצינו את התקליט, ואם אפשר את החולצה או את כל המוצרים הממוסחרים שהיו אז, אבל עדיין הפסטיבל היה תמים יותר. ובכל זאת הלחץ החברתי היה גדול, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו וגם מי שלא היה עושה הכל כדי להשיג כרטיס לילדים שלו, כי לבד מההנאה מהפסטיבל עצמו היה את כל נושא המקובלות בחברה שהיה חיוני לא פחות. ובכל זאת הפסטיבלים האלה (ורגע נפנה לפינת העברית שלנו ונגמור כבר עם הפארסה שבהגייה: ה- פ' במקרה של פסטיבל היא פ' רפה וזה ש"בגד כפת" בראש מילה לא תופס על מילים בלועזית) היום הם גלגול אכזרי של הפסטיבלים של אז. וזה מתחיל בכוכבים שהיו שם - היו שם אומנים אמיתיים, זמרים מבוססים שעלייתם לא היתה אינסטנט עקב תוכניות כמו כוכב נולד. הדגש היה המוסיקה לא השואו. הריקודים היו תמימים והילדים היו שותפים ליצירה לא להתיילדות וכוכבנות. 

הורים רבים שאני מכירה שולחים או לוקחים את הילדים לפסטיגל, אולי ההתרפקות על העבר גורמת להם לראות בשואו הזה איזושהי תמימות לא מזיקה, אולי הרצון שהילדים לא יהיו מנותקים מהחברה הסובבת אותם, אין לי מושג. אבל בעיני הפסיטיגלים האלה מסמלים את כל מה שרדוד בחברה שלנו ואין שום סיבה לחשוף את הילדים שלי לזה. אני יודעת שהתמזל מזלי וזה שאנחנו בחינוך ביתי מאפשר לי יותר מהורים אחרים שילדיהם נמצאים במערכת לא להתכופף לצוי אופנה ותכתיבים חברתיים מגוחכים ולחשוף את ילדיי לתכנים איכותיים יותר ולחשיבה ביקורתית. אבל אני די בטוחה שבנושא הפסטיגלים הקו היה נמתח באופן ברור. מבחינתי זו עוד סיבה לחינוך ביתי - הידיעה שילדיי גדלים באוירה שמאפשרת להם חשיבה ביקורתית והפעלת שיקול דעת ובמידה רבה גם צרכנות מבוקרת יותר ועמידות למסחריות יתר. ערכים אלה, אם אכן יוטמעו בילדיי, הם סיבה טובה להשאיר אותם בבית והם חשובים לא פחות מכל הידע הפורמלי שהם צוברים, כיון שאלה יהיו הכלים הטובים ביותר שיהיו להם כמתבגרים וכבוגרים בעולם הממוסחר הזה שבחוץ.

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על מסיבת החנוכה של קבוצת החינוך הביתי שלנו שהיא בדיוק מסוג המסיבות המגניבות שמחממות את הלב ובהחלט מהוות תרוץ מצוין ליציאה מהבית... אבל יותר מכל רציתי להשוויץ בהצגה הקצרה שחיבר הבכור למסיבה הערב - אבל אולי השויץ הזה פשוט דורש פוסט נוסף...