תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 

התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  

מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 

מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 

המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

סקירת פייסבוק יום שישי 29.1.2016

פיתחתי לי מנהג זה כבר כמה וכמה ימי שישי וגם אי אילו ימי חול, לקרוא סטטוסים של פוליטיקאים ישראלים בפייסבוק (כן, כזו אני - חיה על הקצה ומפתחת תחביבים על גבול הביזאר), לסכם אותם בקצרה ולהעביר עליהם ביקורת לרוב צינית (עניין יחסי אני משערת) בסדרת ציוצים בטוויטר. לכן, אני פוצחת בפינה חדשה בבלוג "מאחורי הקלעים של סקירת הפייסבוק - גרסת הבימאי הלא מצונזרת", כולל ביקורת עצמית.

לסדרת הציוצים כבר יש תבנית - פתיח, סדרת הציוצים וכמובן סיום, אם כי באופן עקרוני היא אינה מסתיימת לעולם, ממש כמו עוד כל מיני דברים שאסוציאטיבית מתקשרים אצלי לאינסוף ולפוליטיקאים ישראלים והיה שם עוד משהו, אני כמעט בטוחה.

ספוילר קל - הציוצים אינם קלים לעיכול, אבל אני מאשימה את כותבי הפוסטים ויותר מזה הם אינם מציעים כל נחמה כי אם הסתכלות מבודחת על מציאות מאוד עגומה. אני מיידעת שציוצים בטוויטר מוגבלים ב-140 תווים וזה לא תמיד פשוט להתנסח. זאת ועוד - שימו לב לרשימת ההסתייגויות המתארכת, זו לא סקירה עיתונאית, אם הדברים מעידים על משהו זה לרוב על חוש הומור קלוקל שלי. הסאבטקסט הוא שבתוך כל מה שקורה כאן כל מה שנשאר זה קצת ביקורת וחוש הומור (שוב, זה עניין יחסי).

כמו כן, אין חשיבות לסדר המופיעים, זה לרוב יתחיל בנתניהו/הרצוג/בנט/לפיד וימשיך הלאה, הסטטוסים הנסקרים הם לרוב רק מאותו יום בו נערכה הסקירה, יש ניסיון לייצר איזון זה לא תמיד הולך. אני מתנצלת מראש בפני מי שרצה לראות את הסטטוסים עצמם, אבל הפוסט הזה גם ככה יוצא ארוך מדי.

מכאן זה על אחריותכם, אנא זכרו כי זהו פרק פיילוט והתייחסו אליו בהתאם.
ציוץ הפתיחה: נועד להכריז על הבאות, למשוך תשומת לב וכמובן לעורר סקרנות ובטח אי אילו נאצות מעוקביםים שמתבאסים שאני שוב מכניסה להם פוליטיקה לfeed, ואם הם עד היום לא עשו mute, זה הרגע להודות להם על כך מקרב לב. 

שישי היום וזה אומר שהנה מתחילה לה סקירת פייסבוק שבועית מקווה שאתם מוכנים לזה אז הביאו פופקורן/שקית הקאה/אלכוהול/טישיו וחזרו אלינו

טוב, אין לי דרך לתרץ את ציוץ הפתיחה הספציפי הזה, הוא לא מהטובים ועם זאת הוא מודע לעצמו שזו כבר התחלה והוא גם מאפשר המון מגוון רחב של בחירה שזה כבר יותר ממה שעושה השלטון

ציוץ 1:
נתניהו נפגש עם נשיא קרן בלאקרוק לאיתור הזדמנויות לחיזוק שיתוף הפעולה רה"מ מזכיר שצמיחת הכלכלה בזכותו אני מזכירה שלבלקרוק בעלות חלקית על נובל

זה ציוץ שבדיעבד אני מצטעת עליו ולכן חבל שכך נפתח הפוסט הראשון של סקירת הפייסבוק, אבל ככה זה ולפעמים שוגים. להגנתי יאמר שבאמת חשבתי שזה מצחיק, אך זה גם חסר אחריות כיון שבלאקרוק מושקעת בנובל אנרג'י, אך הלקוחות שלה הם מחזיקי המניות בפועל והאחזקות בנובל הן באמת מזעריות יחסית לחברות האחרות בהן מושקעת החברה. זה לא ציוץ טוב כי הוא למעשה יוצר קישור מחשבתי לא נכון עם מתווה הגז ולא בזה דברים אמורים. מודה ועוזבת - תנוחם.

ציוץ 2:
בנט בשני סטטוסים וקשה לי לבחור, בחרתי בסרטון שמדבר על פרשת השבוע, ואני יודעת שזה קטנוני אבל בחייך, שר החינוך, יופיטר אל יווני? נהיית לפיד?

זה ציוץ "סקירת פייסבוק" קלאסי - בנט הוציא סרטון בו הוא מדבר על פרשת השבוע ובעיקר מדבר על המונותאיזם, כדוגמא הוא לוקח את האל היווני - יופיטר. עכשיו נכון שאני קטנונית, אבל יופיטר הוא ההתגלמות הרומית של זאוס היווני, וכן, אני מצפה משר החינוך שידע את זה, או שלא ישתמש בזה. לגבי הריפרור ללפיד? ובכן, בשם זנון - הרי זה מתבקש.

ציוץ 3: בנט גם מעלה את הראשית של הארץ, עם הכתבה שההשקעה בבתי"ס במזרח ירושלים תותנה באימוץ תה"ל הישראלית, ושואל אם זה לא הגיוני? גם בדמוקרטיה הוא חלש

ציוץ 4: שטייניץ לא מופתע שארה"ב מרגלת גם אחרי ישראל, ידענו את זה. אבל הוא מאוכזב
כשר אסטרטגיה הוא מדגים לא רע את המשפט על הסנדלר היחף

(לא יבואו דברי הסבר אחרי כל ציוץ מן הטעם הפשוט שזה עלול לייגע)

ציוץ 5: השרה שקד בנאום היום בעמותה למשפט ציבורי הצליחה להשתמש בדה-טוקוויל, זה של דמוקרטיה וחירות וחשיבות הביקורת למגבלות השלטון, כדי לתקף משילות

טוב, רק על זה יכולתי לכתוב פוסט שלם, ומי יודע אולי עוד אעשה את זה, בכל מקרה העובדה ששקד השתמשה בפרשנות בלתי אפשרית של דה -טוקוויל כדי להסביר כי ביקורת לעיתים צריכה לחכות להשלמת המהלך כי אחרת היא מצרה את צעדי השלטון, הוא סילוף פרשני שנועד ליצר לגיטימציה במקום בו היא אינה קיימת.

ציוץ 6: משולי מועלם למדתי שמרוץ עיר האבות ה8 התקיים היום היא לא ציינה מספרים, בדקתי ומצאתי 130 משתתפים רשומים- מכאן להסיק שחברון עיר שמחברת את כולם?

ציוץ 7: ליברמן מסביר שקולות החפירה בעוטף עזה וגל הטרור זה כישלון צוק איתן, כמו כן החמאס מאוד עסוק וכשיהיה כאן מחדל תדעו שליברמן לא סולח עליו מעכשיו

ציוץ 8: דב חנין בסטטוס חשוב על מותם של עוד 2 פועלי בניין השבוע ומציע ששר הכלכלה האדיש יפוטר רמת האדישות של רה"מ/שר החוץ/התקשורת/הכלכלה נותרה על כנה

ציוץ 9: אדלשטיין מדבר על כבד את אביך ואת אמך וטוען כי הסיפא למען יאריכון ימיך אינו אישי אלא ברמת המסורת מדור לדור שנאמר יותר ממששמרו היהודים וגו'

זו לא הפעם הראשונה שאדלשטיין מציע פרשנויות לפרשת השבוע, הוא עושה את זה בכל פעם מחדש ועדיין לא הצלחתי להבין בכל פעם מה הוא בעצם רצה לומר, אהל, הי, ניסיון יוצר שיפור, גם אם איטי.

ציוץ 10: נחמן שי קורא לפתרון 2 מדינות לשני עמים, הבעיה העיקרית היא שאף אחד לא מקשיב לו או זוכר מי הוא, אז עשיתי את כל מה שיכולתי ונתתי לו like

ציוץ 11: לפיד בסיפור יפה על איש שעובר ממוצב למוצב על גבול סוריה ומחלק עוגות להנצחת אחיינו שנרצח בפיגוע אבל ייתכן שלפיד עבר על בטחון שדה בתיאור המוצב

לא יודעת אם מותר להגיד מה מצבת כוח האדם במוצב, מצד שני אני מניחה שחיזבאללה לא באמת צריכים את לפיד בשביל זה

ציוץ 12: רגב מסבירה שכל פרשת יתרו זה לצאת מהקופסא כי מטרתה להדגיש את חשיבות הגמישות, ההקשבה והפתיחות המחשבתית, אני משערת שזה לא במסגרת note to self

ציוץ 13: הרצוג משתף את ארי שביט שמשבח את מהלך הרצוג השבוע ומשווה אותו לרבין ולבן גוריון תהליך הטרנספורמציה הושלם, בהצלחה לאנשי השלום בועידת העבודה

ציוץ 14: מרב מיכאלי בסטטוס עם הצעת בילוי לשבת כולל פסקול (ספויילר: כלניות לשושנה דמארי), בכל מקרה אני לא רואה סיבה לצאת מהבית בשבת למרות התמונה היפה

ציוץ 15: גלנט מספר את סיפורה של אמו, ניצולת השואה שעלתה באקסודוס וגורשה חזרה, את לקחי השואה הוא מפנה אל אומות העולם ולא מסתכל גם קצת עלינו #סליחה

ציוץ 16: בנט, בעוד סטטוס, משבח את אנשי אם תרצו שחזרו בהם מקמפיין השתולים בתרבות ומדרבן אותם לעבוד למען חיילי צה"ל ועם ישראל לשאלות בעתיד לנושא תמיכה

ציוץ 17: יעלון מעלה תמונה מהליכודיאדה "עם החברים היקרים", אלא שבתמונה נראה יעלון נואם על פודיום, אני חוששת שעלינו לערוך שיחה על מהי חברות

ציוץ 18: נחמן שי בעוד סטטוס - מי היה מאמין? הפעם לנושא הנאמנות וסתימת הפיות. אבל מה שמפתיע , לפחות אותי, זה בעיקר העובדה שהוא פעיל, באופן עקרוני

ציוץ 19: קארין אלהרר בתמונה מהדלקת נרות בסמטה "עם כל משפחת יש עתיד" (משפחה אשכנזית לא גדולה) כי "חייבים להמשיך לשמוח" (ולנסות להשיג קולות איפה שאפשר)

ציוץ 20: עומר בר לב בסטטוס שמתייחס לאירועי השבוע, בנוי לתפארת, טוען לפתרון ושאפשר לעשות הכל ואחרי כל זה, ואני כבר משוכנעת, הוא לא כתב מה צריך לעשות

ציוץ 21: רזבוזוב מעלה תמונת שאלון כישורי חיים על שתיית אלכוהול בכיתה ה' (!) בו מופיעה טענה שרוסים משתכרים פחות והבעיה העיקרית שלו היא עם סטריאוטיפים

ציוץ 22: ציפי לבני מעלה סרטון מיום שעשתה בירוחם והכי חשוב זה שהאיש שמאחל לה שבשנה הבאה היא תהיה ראש הממשלה לא נחתך בעריכה, כמו כן שבת שלום

ציוץ סיכום: הציוץ שהוא בגדר אזעקת הרגעה לכל מי שכבר נמאס לו לא רק מהפוליטיקאים, אלא גם ממני ומסקירות הפייסבוק, כי אם הם היו רוצים פייסבוק, הם היו מתעדכנים שם.

בזאת נסיים מה למדנו? 1. יש ח"כ בשם רזבוזוב 2. נחמן שי פעיל 3. רגב לא מיישמת עצות טובות של עצמה 4. אין חדש תחת השמש לא הצעתי נחמה ולא נוחמתם

סיכמנו, לא? משוב יתקבל בברכה

מטפטוף לשיטפון

החלטת משרד החינוך לפסול את הכללת הספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן בתוכנית הלימודים בספרות, כמו התעלמות משרד החינוך מהביקורת על מהדורתו החדשה של ספר האזרחות וההחלטה להוציאו למרות הכל, יונקות מאותו שורש. שתיהן משרתות את מדיניות שר החינוך הנוכחי, כמו גם קודמיו, הרואה בחיזוק 

היהדות וגיבוש תודעה קולקטיבית לאומית את מהות החינוך בישראל.

שתי ההחלטות הן סימבוליות והן בגדר תסמין אחד מסדרת תסמינים שצצים ועולים כבר שש שנים מתוך מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו. כל תסמין כזה מדוכא בכל פעם בתעמולה וספינים והאופוזיציה, כמו גם התקשורת נכשלים בהצגת התמונה הרחבה. כל תסמין נקודתי נתפס קטן, אולם צירופם יחד מאפשר הצצה לתמונה מדאיגה במיוחד. בעידן של מסרים מידיים הרי ש"עם הנצח" מנכס את "עם הספר" ומחזיר אותו אל התנ"ך.

דווקא התנ"ך, מכל ספר אחר ברשימת הספרים לבגרות בספרות, מכיל יותר סיפורי התבוללות מאשר ב"גדר חיה", בו המציאות אינה מאפשרת את פוטנציאל ההתבוללות. יוסף התחתן עם מצריה, אחיו עם כנעניות? אז סופרים רק ממעמד הר סיני? יופי, כי שושלת ההתבוללות לא נגמרת שם וממשיכה עם בעז ורות, שמשון ודלילה ואפילו יהדותה של בת שבע, נכדתו של אחיתופל, מוטלת מעט בספק. לפי הקריטריונים של משרד החינוך ככל הנראה יש חלקים רבים בספר התנ"ך שאין ללמד, בהנחה שהתנ"ך נשאר בתוכנית הלימודים.

האם פסילת הספר לגיטימית? כן. אך לא כל דבר לגיטימי מן הראוי שיעשה, לגיטימיות איננה קריטריון יחיד, בטח שלא במערכת חשובה כמערכת החינוך. הממשלה רשאית ומחוייבת לקדם יעדים לאומיים דרך מערכת החינוך, כפי שטבע כבר גדעון סער כשר חינוך, אך יש הבדל עצום בין אינדוקטרינציה של נרטיבים יהודיים ולאומיים לבין חינוך לאהבת המולדת. בחינוך עיוור לאהבת המולדת, גדלים ילדים ללא חשיבה עצמאית, מידת ביקורת או יצירתיות, בעיניי אלה אינטרסים לאומיים לא פחות חשובים מאהבת המולדת.

פסילת הספר היא סיפור קטן, אך היא צריכה לפקוח את עיניי הציבור החילוני בארץ שפותר את מגמת "הזהות היהודית והלאומית" ב"מה רע בקצת יהדות ואהבת מולדת?" כאשר הטפטוף האידיאולוגי הופך לשיטפון, זה מחולל שינוי חברתי עצום שיבוא לידי ביטוי בחברה אזרחית מוחלשת ובמערכת פוליטית מדשדשת.

שלוש קדנציות רצופות שיש יד מכוונת הפוגעת באופן דמוקרטי במהות הדמוקרטיה. חוקי יסוד חדשים, שינוי של חוקי יסוד, עקיפת מנגנונים בחסות הליך דמוקרטי, צמצום משמעותי של זכויות אזרח, ובתוך זה קמפיין שהולך ומשתלט הכולל חיזוק המורשת היהודית, מלחמה בהתבוללות, שמירה על זהות העם והם חוברים ליצירת שיח מונוליטי לאומני, בחסות "ציונות חדשה".

במערכת החינוך זה בא לידי ביטוי בהשקעה של פי 10 בלימודי יהדות על פני דמוקרטיה, יחד עם האוירה הציבורית הרי שהשורה התחתונה היא הצרת עולם התוכן הדמוקרטי. אלא שכוחה של ישראל, כוחו של עם הספר, הוא ברעיונות גדולים של יצירתיות ופריצות מחשבתיות ובעיקר של ספקנות ושאילת שאלות. תוכנית הלימודים במערכת החינוך מחניקה את כל אלה היום במודע. אנחנו שותקים, ראש הממשלה שותק והילדים שלנו סופגים את הכל. אנו עומדים בפני צומת דרכים האחת מובילה לעם הספר והשניה לעם הנצח. לאחת יש עתיד, השניה מחכה למשיח.

פורסם לראשונה במעריב ב- 3.1.2015

לפתור את השבר בעזרת מכנה משותף?

מול הטענה כי כל דבר טוב יותר מנתניהו נמצאת הטענה שאין מי שיחליף אותו. נתחיל מהעובדה המצערת, אך האנושית למדי, שכל אדם הוא בר תחליף. אם נתניהו, מסיבה כלשהי לא יהיה ראש ממשלה, מדינת ישראל לא עתידה להתמוטט, להפך אני מהאסכולה שאם נתניהו ימשיך להנהיג אותנו מדינת ישראל זה יקרה. כך שמחליף לנתניהו סופו שיקום. 

הנטיה הטבעית היא לחפש מועמד קיים בעיקר משום שבורסת ההימורים על מועד הבחירות הבאות לא נפסקת. מימין, נתניהו עושה כל מה שביכולתו לחזק ולשריין את עצמו גם במקרה של התפוצצות חקירת הרעיה. מאידך גם הליכוד אינו אדיש לטעויות ראש הממשלה, יש ביקורת מבית על התנהלותו, וחזרתו של גדעון סער, בתנאים שלו, עוד צפויה כמו גם חתירתו של ברקת להסתמן כיורש עתידי. מצדו הימני של נתניהו יש כמובן את בנט שמנסה לייצר את דרכו להיות ראש הממשלה הראשון של הציונות הדתית אולם זה בוודאי אינו רלוונטי לבחירות הקרובות, יהא מועדן אשר יהא.

מה שקורה משמאל לראש הממשלה הוא מה שבאמת מעניין. המועמדים כרגע הם לפיד והרצוג - אני מנערת את חוצני, אתם בחרתם. הרצוג הוא שילוב טרגי של הרבה יכולות, דעות פחות או יותר במקום הנכון אבל ללא כריזמה וגרוע מכך - הוא ניחן בקצר ראיה פוליטי ואסטרטגי. הרצוג פועל תחת המטריה "איך אני יכול לסלול את דרכי לראשות הממשלה" במקום "איך יוצרים אלטרנטיבה שלטונית". הסיבה שהרצוג ככל הנראה לא יהיה ראש ממשלה נעוצה בפאסיביות שלו - הוא תמיד בתגובה לראש הממשלה או מדיניות הממשלה. 

לאחרונה אני שומעת מכל מקום שלפיד הוא התשובה. מבחינתי, אלא אם כן ההגדרה היא "מקל עץ משוח בחומר דליק המסייע להעברת אש ממקום למקום", לפיד אינו תשובה. שלא במפתיע, התמיכה בלפיד היא לא בשל יכולותיו או דעותיו, אלא משום שהוא נתפס כאדם שיכול לקחת את המרכז ואת השמאל ולנצח את נתניהו. אני מבינה את הראציונל העומד בפני הקריאה הזו וזו אופטימיות שהייתי שמחה לאמץ.

אני תוהה איך לתקוף את נושא יאיר לפיד? האם להזכיר שאחת הסיבות ללגיטימציה של ההתנהלות הבנטיסטית היום היא במידה רבה בשל הלגיטימציה שהעניק לאח בנט? האם להזכיר את התנהלותו כשר אוצר? האם לדקדק בהעדר האידיאולוגיה שמאפיין את הפוליטיקה שלו? אולי דווקא שלטון היחיד במפלגתו? אולי על העובדה שהוא ח"כ באופוזיציה ומעדיף לכהן כשר חוץ שלא מן המניין במקום להיות אמון על אופוזיתו. ובכלל - נניח שלפיד הוא התשובה לנתניהו, הרי לא יתכן לא לחשוב על היום שאחרי. תאמרו כל דבר טוב יותר מנתניהו? טוב, לזה אין לי אלא להסכים. 

בהסתכלות על המפה הפוליטית היום ומי עוד יכול להיות זה שיתמודד מול נתניהו משמאל עולים שמות גנרלים כאופציות אם זה גנץ ואם זה אשכנזי. הראשון אינו רוצה בקריירה פוליטית והשני עוד לא בטוח אם הוא יכול. כך או אחרת, אני לא רואה אותם מביאים בשורה אמיתית או ניצחון בבחירות. 

אך הדיון על מי יחליף את נתניהו הוא מיותר כי בינתיים, נתניהו מחליף את השיח. בעוד שהמדינה הולכת ימינה בנושא הסכסוך מול הפלסטינים, היא גם משלמת מחיר דמוקרטי. הדרך להתמודד עם נתניהו היא לא בלהציע מתווה מדיני או לומר אני אעשה את זה טוב יותר. מי שעושה את זה משתמש בעצמו בלקסיקון שטובע נתניהו. הדרך היחידה היא להחזיר לקסיקון אחר ולזה יש רוב. במדינת ישראל היום יש עדיין רוב מתון, חילוני ושעדיין מאמין בדמוקרטיה וזכויות אדם. לרוב הזה אין ממש ייצוג, הוא מתפלג, מכיון שהוא חלוק בנושאים רבים, אולם רב המכנה המשותף ובזמנים קריטיים ייתכן שלהיות טהרן לא יוביל למאום. 

האיום הגדול ביותר שעומד לפתח ישראל הוא האיום הלאומני, הצרת גבולות המחשבה והשיח הציבורי ועימם הגדרות מצמצמות יותר ויותר של הדמוקרטיה. זו סכנה מיידת ומוחשית כדי לפתור אותה יש צורך בפעולות שהן מחוץ לקופסא. 

האחת היא להמשיך עם שלטון נתניהו ובינתיים לנסות להצמיח את הקול של השמאל, אם על ידי צמיחת גופים חוץ פרלמנטריים חדשים שינסו להרחיב את השיח הדמוקרטי ולחדש ימי רצ כקדם ואם על ידי קמפיין שמאל של הגופים הקיימים היום, תוך ניסיון של הקמתה לתחיה של חברה אזרחית פעילה בישראל. זו פעולה שדורשת זמן ולמעשה יש ניסיון לעשות אותה כבר תקופה והיא אינה נושאת פרי. רבים, ממש כמוני, שואלים איך זה שאנחנו לא מתקוממים ובכל זאת, עיננו הרואות שאנחנו לא מתקוממים. אולי זה יקרה בנקודת שיברון בעתיד.

השניה היא באמת להשתמש במה שיש, שזה להתאגד תחת מטרית אד הוק רחבה אותה יחזיק יאיר לפיד ולידו הרצוג, לבני וכחלון ותחת סיסמא רחבה של רוב חילוני דמוקרטי לרוץ לבחירות הבאות. זאת מתוך הבנה שכרגע דחוף יותר לתקן את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים. חבירה משולבת בהתפטרות של כולנו מהקואליציה, הקדמת הבחירות ואיחוד חילוני בתקופה של טרפת ימין קיצונית משיחית יכול להיות ערבוב מחדש של כל הקלפים וליצור שינוי מתבקש. 

האם הייתי רוצה לראות את לפיד כראש ממשלה? לא, אבל לפיד יכול להיות ראש ממשלה רק אם יחברו אליו אחרים שגם יאזנו אותו. האם לפיד/הרצוג/כחלון/לבני זה מה שהייתי מאחלת לעצמי לשנה החדשה? בוודאי שלא אבל זו קואליציה שהייתי יכולה לחיות איתה ולו כדי לעצור את הדרדור ההרסני במדרון בו אנו דוהרים ללא מעצור. זמנים קשים, דורשים מעשים נואשים ולמרות שהשילוב הזה בכל קונסטלציה אחרת היה נראה לי כמו משענת קנה רצוץ, זה בעיקר מה שיכול להחזיר את ישראל פחות או יותר לתלם. אלא שזה מצריך חניה ברוורס של הרבה מאוד אגו ומהי ישראל מול אגו של פוליטיקאים?

כשהתחלתי לכתוב את הדברים רציתי לצאת חוצץ נגד לפיד והרצוג, בסופו של דבר הדברים יצאו קצת אחרים. אולי גם אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. עידן התבהלה של בנט ונתניהו לא יכול להימשך, אולי באמת התשובה יכולה לבוא רק ממרכז, שאולי הוא קצת מזגזג, אבל הוא לא לאומני וזה כבר יותר טוב. נתניהו מוביל אותנו אל שבר, את השבר הזה יפתור המכנה המשותף.

שתיקת הקואליציה - שתיקתו של סילבן שלום

במידה רבה, פנייתן של נשים לתקשורת או לרשתות החברתיות במקרים של הטרדה מינית היא שבירת קשר גורדי. שבירת קשר שתיקה של נשים שחוו פגיעה, אך התלונה או הטיפול בה יגרמו למרבה הצער פגיעה גדולה ובעלת נזק היקפי יותר מההחלטה להתמודד עם הקושי באופן אישי, לשלם מחיר עצום ולשתוק. הפחד מהתגובות החברתיות של אנשים במוקדי כוח והמקורבים אליהם, התגובות החברתיות, ההכפשות והאיומים הופכים את המחיר האישי לגבוה במיוחד.

המצב מסובך עוד יותר כאשר המטריד לכאורה הוא איש חזק פוליטית שמגובה באישה חזקה לא פחות. בסיטואציה לא נוחה גם כך, השיקול של מה יהיו ההשלכות רב וגדול הרבה יותר. ההחלטה לשתוק מטרידה לא פחות מההטרדה ומעידה ביתר שאת על הפגיעה הכפולה והמכופלת באישה עצמה בעוד הפוגע לא משלם מחיר. זה עול, שכל אשה שהוטרדה ולא התלוננה מכירה על בשרה, שאינו נשטף במי המקלחת ואינו קהה עם הזמן.

אתמול מניין הנשים המתלוננות עלה ל- 13, מניין הקולות בתקשורת ובפוליטיקה שקראו לשר שלום לפרוש גדל ומה שהדהד ביותר היתה השתיקה. השתיקה הרועמת של שלום והשתיקה הרועמת של חבריו לממשלה, לסיעה, למפלגה ולקואליציה. בעוד הנשים הנפגעות "שברו שתיקה", הליכוד לא רק שלא שבר שתיקה, הוא גם לא שבר שורה. למעט ציפי חוטובלי שהתגלתה כצדיקה בסדום, סליחה - בליכוד.

עד אמש היה ברור מה שלום לא – הוא לא הודה, לא דיבר, לא הגיע לישיבת שרי הליכוד, לא הגיע לישיבת הממשלה, לא הודיע על נבצרות ובעיקר לא התפטר. שמו הטוב כבר נפגע, אמנם נכון ללא חקירה או אישום, ועם זאת – 13 נשים ועוד עדויות מרשיעות של עובדי לשכה הן טעם לפגם. טוב עשה בהביאו לזה סוף, גם אם באיחור וגם אם לא מהסיבות הנכונות, אלא רק על מנת למזער נזקים גדולים יותר.

כל העדויות המצטברות הוכיחו כי לסילבן שלום יש בעיה והבעיה היא לא המשפט הציבורי שנעשה לו. בין אם יש מקום לחקירה ובין אם לאו, ומסתבר שיש, בחיים הציבוריים צריך להיות ברור שלסילבן שלום אין מקום, יהיו מעלותיו אשר יהיו ומקהלת "עדי היושר" אינה רלוונטית.

העובדות לאור מסכת ההטרדות האפשרית הזאת הצריכו שתי פעולות מיידיות שהשתהו יתר על המידה ויש בזה טעם לפגם, המעיד על הציבוריות הישראלית: 1. פתיחה מחודשת של החקירה 2. עזיבה של שלום את החיים הפוליטיים או לפחות הכרזה על נבצרות עד להתבהרות הפרטים.

שלום פתר בעיה נקודתית בפרישתו, אך הבעיה האמיתית בעינה עומדת. נורמות ההתנהגות החברתיות בנושא הטדת נשים מצריכות דיון מעמיק בכלל ואלה של נבחרי הציבור בפרט. השתיקה מטרידה. ראוי וחשוב לשאול מדוע לא נשמע קולו של ראש הממשלה או של מי מבכירי הליכוד? ואיפה נשות הליכוד? איפה גילה גמליאל שהיתה פסקנית למדי בפרשת מגל-רוטנר? המסר מהשתיקה רב מכל מלל. השתיקה הזו לא מעידה על רעות יוצאת דופן, אלא על אוירה ציבורית קלוקלת.

הטרדה מינית היא נורמה פסולה, השתיקה המהדהדת בשורות הליכוד והקואליציה היא פסולה. היא לא צריכה להיות מקובלת בשום מקום וההתייחסות של נבחרי הציבור אליה צריכה להיות משוללת סבלנות או חסד. פרישתו של שלום היא חשובה, כמו גם פרישתו של מגל לפניו.

אבל זה לא נגמר בפרישה ואסור שזה יגמר כך. זו הזדמנות לבחון את נושא ההטרדה מינית בעין ציבורית וביקורתית. מה שצריך להיות ברור הוא שזה החטא וזה עונשו ושתיקה אסור שתהיה חלק מהפרוטוקול.

פורסם בסלונה 21.12.2015

שתול זה הבוגד החדש

מבחינת 'אםתרצו' , אין הבדל בין בוגד ל"שתול", לבד מזה שבוגד מוגדר בחוק ושתול לא. גם ההסבר של מנכ"ל 'אםתרצו' ששתול משמעו אדם בעל אג'נדה זרה שבשמה הוא פועל, בניגוד לבוגד הפועל מתוך המדינה כדי לפגוע בה, לא סייע בהבחנה. מבחינתם, "שתול" זה ה"בוגד" החדש.

"שתול" הוא 'חפרפרת' הפועלת בתוך חברה כסוכן זר – זה לא מישהו שאתם מוכנים להסכין עם קיומו. 'אםתרצו' מחברת בין גל הטרור ובין פעילות ארגוני זכויות האדם ובשם "שירות לציבור" מפנה אצבע מאשימה כלפי פעילים ספציפיים. אלא שהטרור ממנו סובלת ישראל אינו בגלל מנוחין, גבריהו, עו"ד בן ארי או פעיל שמאל אחר. הטרור לא ייפסק כאשר יאלמו פעילי זכויות האדם בישראל. רוצים שתחשבו כך.

בעידן בו ביקורת לא מקובלת כשאינה מתיישבת עם שירת המקהלה, 'אםתרצו' בונה על העדר מחשבה עצמאית ומתנדבת "לחשוב" עבור הציבור. והאמת המעציבה היא שזה עובד. דמוקרטיה יציבה לא משתיקה קולות אופוזציונים כמו שטרור/מלחמה לא אמור להשתיק זכויות האדם. זו מהות דמוקרטית.

הקמפיין אינו רק הסתה הוא אנטי דמוקרטי מובהק ואסור שיהיה מקובל. לא הארגונים פוגעים בישראל - דמוקרטיה מתמודדת עם ביקורת, השתקת הארגונים, הצרת צעדיהם ומסע הדה-לגיטימציה הם הפגיעה בדמוקרטיה.

אפשר להסכים עם ארגוני זכויות האדם ואפשר גם לא, אבל הקמפיין הזה חצה את הגבול. זה משפט שדה. באוירת ההפחדה השוררת בארץ ותחת גל של טרור, 'אםתרצו' מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם, ובעת שהם סוקלים סקילה וירטואלית את הפעילים, נפגעים יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

בדיוק כמו שהמתנחלים מגלים היום את אי החוקיות של מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ומניעת עורך דין עליהם מתריעים ארגוני זכויות אדם, גם בנושא הגנת הפרט, הפגיעה באוכלוסיות נוספות עוד תבוא. זה לא נגמר בפלסטינים או בשמאל, אבל זה מתחיל בדמוקרטיה.

'אםתרצו' מגלה יצירתיות רבה בהגדרת הקמפיין כ"קמפיין חשיפה", הלא חשיפה זה שונה מהותית. חוק העונשין מאפשר להשית על הסתה עונש עד מחצית מהעונש המקסימלי על העבירה, על "חשיפה" אין עונש. מה נחשף? תעמולה זולה. זו גישה קלוגהפטית ידועה של "אל תהססו לשפוך הכל, ככה יש יותר סיכוי שמשהו יידבק". וזה נדבק.

העובדה שהמילה המיותרת "שתולים" נשמעת מעל דוכן הכנסת מעידה שהדמוניזציה של השמאל מקובלת. עד כדי כך שראש הממשלה לא מוצא לנכון להגן על חופש הביטוי. אותו ראש ממשלה שכשל לראות בהסתה נגד רבין הסתה, אותו אחד שביסס קמפיין בחירות על "אנחנו או הם", שסימן את הגבולות הנורמטיביים של הציבוריות הישראלית והיא לא כוללת שמאל.

ארגוני זכויות האדם כשמם כן הם. במדינה מתוקנת, עבודתם היא נדבך חיוני וחשוב בדמוקרטיה. אדרבא, גם בישראל מודים מקורות ביטחוניים, אנשי צבא ואפילו ראשי שב"כ לשעבר שדו"חותיהם חשובים, גם אם נופלות בהם טעויות/אי דיוקים. מטרתם תומכת בעמוד השדרה של הדמוקרטיה – זכויות אדם, מוסר, ביקורת, חופש הביטוי, הגבלת השלטון.

הביקורת שלהם מטרידה? היא נועדה להטריד. לא להיות מטואטאת תחת השטיח או להידחות על הסף בביטול. אל הביקורת יש להתייחס בענייניות – נכונה? עליה להיות מטופלת, לא נכונה? עליה להיות מוצגת ככזאת בלווית הוכחות. במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את פעילותם, ניתן לטעון שהפניה שלהם למוסדות בינלאומיים היא בעייתית, אך הקשירה בינם ובין טרור היא פסולה מכל וכל. ביקורת מבוססת על היגיון והוכחה, תעמולה על רגש. קמפיין השתולים נבנה על הפחדה ודמגוגיה ליצירת אוירה ציבורית בניחוח לאומני מרענן.

המעורבים בפעילות בארגונים הם אזרחים ישראלים, אין ולא צריך להטיל, ספק בנאמנותם למדינה. דעתם אינה עבירה על החוק, זכותה להישמע ומחובתה של הדמוקרטיה להכיל אותה. מול "עם אינו כובש בארצו" מותר לומר "די לכיבוש", מול "תירה בו, תגמור אותו" ראוי לומר "הביאו אותו למשפט". אם הדמוקרטיה בישראל אינה מסוגלת להכיל את זה, אם חופש הביטוי כפוף לביטחון, אם החברה הישראלית מוכנה לצמצום הפלורליזם והעדר מחשבה ביקורתית, אם המדינה מייצרת חקיקה להצרת גבולות הפעילות החוץ-פרלמנטרית, הרי שמדורת השבט הישראלית אינה אש להתחמם לאורה, זו אש לחישול חרבות.

פורסם לראשונה ב- saloona, ניתן לקרוא כאן

זה לא מיעוט שעושה רעש זה רבים שמסכימים לשתוק

אתמול הצל העלה את הססטוס הזה בפייסבוק. בקיצור? הוא מפרסם את שמו של חייל צה"ל (ושוגה בשמו) ומזכיר שהחייל דיבר בתקשורת נגד צה"ל על אכזריות אנשי מג"ב לפלסטינים, נשפט לשבוע, ישב בכלא יום ושוחרר. ולא רק שהוא לא למד לקח, עכשיו הוא התלונן נגד חבריו לכוח שנשלחו לכלא ועכשיו מקבל צ'ופר ונשלח לקורס קצינים. הצל טוען שכך מסתנן השמאל הקיצוני לשורות צה"ל ושאסור לתת לזה לעבור בשקט. התגובות מלמדות המון. 

למי שמוכרח להתבוסס במי אפסיים

זה כבר לא עניין של חופש ביטוי - הצל מסית, בתגובות יש קריאות לרצח. זה לא שמאל-וימין. ברור לי שמיד יטענו כנגדי שזה מיעוט בטל, אלא שזו לא הנקודה וזה גם לא מספיק נכון. זה סוג אזרחים שצריך להטריד את כולנו ולא מטריד מספיק.

עובדתית אם מה שכותב הצל נכון הרי יש כאן מקרה של חייל מוסרי שראה עוול ופעל נגדו והצבא אף בדק ומצא את טענתו מוצדקת. הנה דוגמא למצב בו לו הייתי יועצת התקשורת של מי מהקואליציה הייתי מציגה לישראלים ולעולם. אם מישהו רוצה לטעון משהו על מוסריותו של צה"ל, הרי שבניגוד למקרים רבים אחרים שלא נגמרים ככה, הנה לכם התנהגות שלפחות עונה למה שישראלים רבים אוהבים לכנות "הקוד המוסרי של צה"ל". מדברים על מוסריות? הנה לכם צה"ל מצא התנהגות פגומה ולא רק שפעל אלא אף הוציא חייל בעל ערכים כאלה שצה"ל מעוניין לקדם לקצונה. סופסוף מצב בו אין צורך לדבר על מה ש"מותר" לעשות בשם אלא על מה "אסור" לעשות בשם.   

אני לא ראיתי את ההסברה הישראלית משתמשת בסיפור הזה, אבל למותר לציין גם לא ציפיתי ועוד יותר שיש מצב שהסיפור פורסם ואני לא מודעת לזה, אבל לפחות זה מאפשר הוכחה נוספת למשפט בערות היא כוח. אז אם טעיתי הנה אני מתנצלת ואתם יודעים שלמרות אני עוכרת, זה לא קורה הרבה, אבל זה רק מאז שבנט תייג אותי כמתנצלת שאני חשה צורך למרוד ולהתנצל פחות. 

כך או אחרת השוליים האלה שקל להגיד שהם לגמרי קטנים, אם כי אני חושבת שאת היקף ההסכמה שיש לגביה קשה לכמת והוא גדול יותר מכפי שחושבים, הם שוליים שיתרחבו. למה? בעיקר בגלל שגם שרים בכירים ופוליטיקאים מתבטאים למעשה כמו הצל אך בצורה מעט יותר מתוחכמת. כשהשר בנט מוציא סטטוס בפייסבוק בו הוא מסביר שהוא עבר ראיון קשה וזה בעיקר בגלל שמציבים מולו ביקורת על ישראל שנאמרה על ידי ישראלים, המסר הוא אותו מסר. כשהוא נואם בכנסת נגד מימון עמותות זרות ומסביר את ההגיון, הרי ההגיון שלו הוא כמו ההגיון של הצל. ואגב הוא בטח לא רוצה לפתוח את נושא המימון הזר של מפלגתו בבחירות. הבון-טון "הציוני" החדש שאומר כל ביקורת היא פגיעה במדינה הוא נוראי. הביקורת שמושמעת היום על ישראל על ידי ישראלים זה אחד מנדבכיה החשובים של הדמוקרטיה. חוסר היכולת של הציבור להכיל את זה הוא מדאיג.

מסבירים לי זה רעש כבד שעושה קהל קטן, אבל אני לא מגיבה לרעש של הצל, אני מגיבה לשקט שמאחורי אנשים כמו בנט שמנסים להשתיק כל טיפה של ביקורת ומבינה שהעתיד יהיה עוד פחות טוב. לאורך כל תקופות שלטון השמאל, הימין תסס ובצדק והזכות הזו ניתנה לו בשם הדמוקרטיה. השתקת הביקורת הנעשית היום היא אחד הדברים המסוכנים והחמורים ביותר הנשקפים לדמוקרטיה. בשעה זו דווקא ההתמודדות עם הביקורת וההתייחסות המעשית אליה היא מה שצריך להניע אותנו כישראלים. לא ייתכן שציוני טוב הוא מי שדורש מדינה הומוגניות והעדר ביקורת. כאדם אני יודעת שביקורת, בין אם נכונה ובין אם לאו, היא הדרך שלי להתפתח ולדרוש מעצמי יותר. זה עובד ברמת האדם וזה עובד ברמת המדינה. אי אפשר לאהוב משהו ולחשוב הוא מושלם, מתישהו תצטרך לעמוד מול כל מה שהדחקת. 

אתם יכולים להגיד שאני שמאלנית רוצה שיסכימו איתה, אני שמאלנית כן אבל אני לא צריכה את הסכמתכם. אני אומרת בצורה מפורשת - אם זה הפתרון של הימין, אני לא חושבת שהוא מוסרי, אבל אני כן חושבת אם ככה אתם רוצים ליישם, מוטב שתעשו את זה בזהירות ומתוך הקפדה לזכויות האדם, כי ההתנהגות הלא מוסרית היום של ישראל נעשית בשמי ולזה לעולם לא אתן את היד. רוצים כיבוש? אין בעיה. זה שלנו? אין בעיה, אבל יש דרך לעשות כל דבר ורמיסת זכויות אדם שנעשית כל יום בשמי ובשם ישראלים נוספים אסור לה שתהיה מקובלת. לא משנה מה ההצדקות, אין לזה בסיס מוסרי. את זה צריך להגיד. את זה נתניהו, בנט, שקד, יעלון וחבריהם צריכים להבין כל יום. את הדיכוי הצבאי הזה צריך להפסיק. זה פוגע בפלסטינים, זה פוגע בחיילי צה"ל ובאמות המידה שלהם וזה פוגע בכל אחד מהאזרחים שחיים כאן.

לטיפולכם - אודה. אבל אני לא מצפה.

הציניות שהרגה את הציונות

כרזה (אילוסטרציה)

שים את האקדח על השולחן ובוא נדבר על זה. מכירים? אז ככה. רק שאני לא יודעת איפה להתחיל. מלחמות ומערכות בחירות מוציאות את כל הפוליטיקה והרעלים מהאנשים, זו תקופה לא קלה לכל מי שאינו מוצא את עצמו במרכז הפוליטי. יש משהו שמוציא את הכל בהקצנה החוצה. אני מניחה שזה טבעי. בכל מערכת בחירות או מלחמה ניתן לראות את התחדדות הדעות ופופולאריזיה של דעות מקובלות או אדם מקובל, סוג של אולטרה-נאמנות אם תרצו. במדע המדינה התופעה הזאת בתקופות מלחמה מכונה "התכנסות סביב הדגל" (gathering around the flag), אני מוצאת שזה קורה בעוד מקרים בהם האדם מרגיש צורך להגן על הדרך שלו.

אני לא היחידה שמאמינה בפלורליזם ובחשיבות של השמעת דעות מנוגדות. אדרבא, כהגליאנית מזדמנת, אני מאמינה בתיזה ואנטי-תזה. אם לא היה מי שמתנגד לדעות שלי הייתי מוצאת את זה מוזר להחריד והעובדה שיש אנשים שחושבים אחרת וגם מתווכחים איתי עוזרת לי לחשוב, לפקפק ולבחון מחדש את דעותיי. זה לא אומר שהדעות שלי לא מוצקות, זה רק אומר שאני בוחנת אותן כל פעם מחדש. בעיניי זה חשוב. אבל לא זו הנקודה. כמו בתקופת צוק איתן, גם לפני מערכת הבחירות הזו, אני שמה לב לצמצום נוראי של השיח ולניכוס חד משמעי של ערכים. אבל אולי זה דווקא טוב, כי הדיון הזה שם מחדש את הנושא החם על השולחן (אקדח, כבר אמרנו?).

אם רגע מסתכלים מהצד אפשר לחשוב שנפלנו על הראש, אבל איכשהו אנחנו לא רואים את זה. הבחירות הקרובות צריכות להיות על המצב בישראל היום - כן גם על המצב המדיני והבטחוני, אבל הרבה יותר מזה על כלכלה, חברה, חינוך. מה קורה בפועל? בפועל נראה שהקמפיין, בעיקר זה של נתניהו (בהנחה שלליכוד כנראה אין קמפיין) ושל הבית היהודי הוא מי הוא ציוני. כל הרשתות החברתיות גועשות בריב בלתי נגמר על ציונות ותכל'ס אנשים, זה כבר ציני, אבל בטח שלא ציוני. באמת הדבר הכי חשוב עכשיו זה "מה זאת ציונות" ושל מי היא? כי הציונות תעניק בית למחוסרי הדיור? הציונות תפסיק לספר טייקונים? הציונות תעלה אוכל על שולחנם של מי שאין להם? כנראה שלא, הנה חסכתי לכם

אז מעבר לעובדה שלדעתי אנחנו שוב מחטיאים את המטרה, הדיון על "מיהו ציוני" נכנס לסחרור מטורף ומסוכן. נתניהו, בנט ומפלגותיהם הופכים כל מי שמאמין בפתרון מדיני ללא ציוני. יש בזה הרבה אירוניה, בעיקר לאור העובדה שהציונות המדינית כזרם מרכזי בציונות פעלה להסדר מדיני שכלל אגב את הערבים שישבו בארץ. הדיון על ניכוס הציונות הוא הזוי, אבל הוא גם מסוכן. דמוקרטיה נשענת על פלורליזם, צמצום הפלורליזם מביא איתו חוליים רבים לחברה, אבל הוא בעיקר מביא לשיסוע. הוא יוצר "הם" ו"אנחנו" בתוך החברה עצמה. הרבה נקודות אירוניה ניתן למצוא כשמי שמדבר על אחים, הוא גם זה שמביא איתו הכי הרבה שנאה לאחר, מי שמפלג את העם הוא איש מאמין ששוכח שאמרו חז"לינו "כל ישראל ערבים זה לזה". אך בעוד פרצופו האמיתי של בנט נחשף, הציבור כבר נכנס לסחרור. האש הוצתה, על מי שאינו מצביע ליכוד/הבית היהודי/ישראל ביתנו מוטלת חובת ההוכחה שהוא ציוני.

אני לא מתכוונת להוכיח את ציוניותי, בעצם העובדה שאני בוחרת לחיות כאן, לגדל כאן את ילדיי, לדבר בעברית, להחזיק בתעודת זהות, למלא את חובותיי האזרחיות, לשמור על החוקים - אני כבר עשיתי את הבחירה שלי. אני ישראלית ולא משנה איך תהפכו את הגדרת הציוניות, הבחירות שלי הופכות אותי לציונית מבחירה ולציונית מתוקף. למלחמה האחרונה בעזה התנגדתי בתוקף באמצעים החוקיים שהיו בידי, אך מעצם העובדה שאני ישראלית אני חתומה לצערי על המלחמה הזו ואני מקבלת את הדין. אני לא רואה אותי קוראת למי שהכניס אותנו למלחמה הזו בוגד, אלה לא המושגים שאני משתמשת בהם, אני גם לא קוראת לדה-לגיטימציה שלהם למרות שאני מתעבת אותם בכל ליבי, מה שאני יכולה לעשות זה להשמיע את דעתי, לנסות להחליף את השלטון בקלפי, לצאת להפגנות, לקוות שמשהו פה ישתנה אחרי הבחירות ולקבל את הדין עם היוודע התוצאות.

אבל אנחנו הולכים ומאבדים את זה ויש אל מי להפנות אצבע מאשימה, ראש ממשלה שלא מתבייש לקרוא ליריביו האופוזיציוניים "אנטי-ציונים", מוביל רוח של דה-לגיטימציה. כאשר ראש ממשלה לא מבין עד כמה גדולה חשיבותה של האופוזיציה לשלטון תקין ורואה בהם מטרד שיש לעקוף ע"י חוקי משילות, הוא ראש ממשלה שפוגע הלכה למעשה בדמוקרטיה. היום זה פוגע בשמאלנים, שהם כידוע אנטי-ציונים, מה שהופך אותם לאויבים מבפנים (עכשיו תעשו לבד את החשבון כמה זה רחוק מפשוט לקרוא להם בוגדים), מחר זו יכולה להיות הקבוצה הבאה שלא תיישר קו. 

הציונות היא הגדרה חשובה מספיק כנראה כדי לסמן חלקים באומה שלך כבוגדים בשעה שיש כל כך הרבה דברים חשובים הרבה יותר על הפרק. כל כך הרבה דברים מונחים כרגע על המאזניים ובמקום שישראל תהיה חזקה מתוקף היותה דמוקרטית היא נחלשת על רקע שיסוי וגם שיסוע פנימיים. אולי זו אני שלא מבינה עניין, אבל מול שנאה וצמצום קו המחשבה אני מעדיפה סובלנות ופלורליזם, מול מלחמה אני בוחרת שלום, מול אדמה וחיים, אני בוחרת חיים על אדמה. אני לא תמימה ואני גם לא מסדרת שורה של דובוני אכפת לי שיאירו עלינו "קרן-אור" ופתאום נתחיל לעמוד בתור בפינות ליטוף כדי ללטף חד קרן. ייתכן שלא הפתרון שאני מאמינה בו ייבחר כמועדף על אזרחי המדינה הזו, אך אני מעדיפה לחיות בדעת מיעוט במדינה נאורה שמכבדת את מגוון הדיעות ולא במדינה בה יש קו שמסמן מי הוא האזרח הנכון שמחזיק בדעות שנוחות לשלטון. זו לא דמוקרטיה. בעיני אין ציונות ללא דמוקרטיה. ואגב, הרצל אמר את זה קודם, ולא רק הוא.

אני מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה של ישראל לשרוד בתוך התקופה המטורפת שאנחנו חיים בה היא רק כדמוקרטיה מהותית שמגבילה את שלטון הרוב, שמקדשת את זכויות המיעוטים, שמאפשרת חופש דת כמו גם חופש מדת, שזכויות אדם הם נר לרגליה. בלי דמוקרטיה כזו גם היהדות וגם הציונות לא יוכלו להחזיק אותנו כאן. באופן פרדוקסלי כדי שישראל תוכל להמשיך להיות בית לאומי לעם היהודי, הוא מוכרחה להיות עוד יותר דמוקרטית, אלא אם כן אתם מספרים לי שציונות זה להקים כאן תיאוקרטיה כי אז כל הדיון שלנו עקר ואני כנראה באמת לא ציונית. אני לגמרי בסדר עם זה שאנשים יחשבו שהדגל שלנו מדיר אוכלוסיות, זה באמת נכון, זה לא עושה אותו פחות דגל שלי. זה בסדר גמור לחשוב יותר מפעמיים לפני הגיוס לצבא, ולא רק בישראל, ללכת לצבא זה מפחיד - לכל אחד יש את הבחירות שלו. זה בסדר גמור לחשוב שאנחנו צריכים להתנחל מעבר לקו הירוק למרות שאני מוצאת את זה פסול. זו דמוקרטיה. אסור לתת לרב השיח הזה להצטמצם. 

נראה מוכר? מסתבר שהוא
אנטי ציוני. מי היה מאמין
(מוגש כשרות לרונן שובל)

רוב הציבור בישראל אינו דתי, אני בטוחה שאני לא היחידה שלא רוצה לראות את ישראל מתדרדרת להיות תיאוקרטיה משיחיסטית, זו בהחלט לא הציונות שלי. מאז ומתמיד הציונות לא היתה מקשה אחת ותמיד היו בה גוונים. לא כדי להתווכח אבל דווקא הזרם המרכזי של הציונות, זה שבזכות מאמציו יש לנו מדינה, היה זרם חילוני מובהק, שהאמין בערכים אוניברסליים. השיח שמושמע היום הופך את בנימין זאב הרצל לאנטי ציוני. לא רק אני רואה פה את האירוניה. 

בדמוקרטיה שלי, בין אם זה מוצא חן בעיני או לא, יש מקום גם לאנשים שחושבים שמדינת ישראל צריכה להיות תיאוקרטיה, ולצערי גם יש בה מקום לאנשים שמחזיקים בדעות חשוכות (למשל נגד הקהילה ההומו-לסבית והלהט"בית), רק שבמקום שאליו הם מכוונים אין מקום בשבילי. אם האמונה שלי שבישראל יש מקום לדתיים חרדים ואפילו אנטי-ישראלים, לאנשים שמאמינים בלמחוק את הפלסטינים, לרפורמים, להומואים, לסביות, טראנסג'נדרים, מוסלמים, חד-הוריות, בדואים, חילונים, וכל הגדרה אחרת עושה אותי ללא ציונית, אז אני אשמה. רק שיחד איתי, על ספסל הנאשמים, צריך לשים גם את כל מי שהגו, פעלו והקימו כאן מדינה, אלה שבזכותם אנחנו יושבים פה עכשיו.  

אני יכולה להביא ציטוטים של הרצל, כצנלסון, ז'בוטינסקי ועוד מנהיגים שונים שמזרמים שונים, שאגב כל אחד מהם היה ציוני ללא עוררין ואף אחד מהם לא החזיק באותה "ציונות", מה שכן איחד את כולם הוא הבסיס הבלתי מתפשר בהיות המדינה הזו דמוקרטיה. מי שקורא לאופוזיציה של היום אנטי-ציוני הוא חד וחלק אנטי דמוקרט, כזה שלא מעוניין בקו מחשבה ביקורתי, אלא באחדות דעים. אחדות הדעים הזו, הגדרת המחנה מחדש, צריכה להטריד את כולנו ולהיות תמרור אזהרה ברור וחד משמעי. שני אנשים מחזיקים היום במשרות הרמות ביותר במדינה והם באים מאותו בית מדרש, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. שניהם מחזיקים בדעות פוליטיות דומות אך בעוד האחד מאמין בדמוקרטיה, השני משחק בדמוקרטיה. 

בעיני הדיון היום על הציונות זה הדבר ההזוי ביותר שקרה כאן עד עכשיו וקרו כאן אי אילו. זה שיח שמקדמים בנט ונתניהו, שני האנשים שהדבר הכי חשוב להם זה הפופולאריות שלהם, זה הזמן שלנו כאזרחים למקד אותם במה שהם צריכים להתמקד בו - לא עוד שיח "מיהו ציוני" אלא שיח מהותי כלכלי חברתי וגם מדיני-ביטחוני. בל אם השאלה הבוערת היא מיהו ציוני אז סליחה שהפרעתי לכם. carry on

הידישעקייט הלא מסוכן וההבטחה האלוהית הם מסווה מצוין לזאב בעור של כבש

שבוע של תשישות ואין סוף דברים שהעסיקו אותי גרמו להעדר זמן פנוי ולכן לא כתבתי. זו התשובה שלי לשאלה שכלל לא שאלתם לגבי הכתיבה. חשבתי המון על מה אני רוצה לכתוב, התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי, אבל שלל דיונים בחיים האמיתיים והוירטואליים הביאו אותי למקום אחר. הבחירות  מביאות עימן המון דיונים, התלבטויות וויכוחים. יש הרבה דברים שמטרידים אותי מעבר ל"רק לא נתניהו", הדיון על העדר מנהיגות שמביא עימו חאפרים שבטוחים שהם יכולים להצליח בכל שנת בחירות מחדש (אם זה יצחק מרדכי ואם זה יאיר לפיד או כחלון בבחירות הקרובות), הנפילה הקבועה לדפוסי הצבעה משוללי חשיבה וביקורת, הדגש הלא נכון על הסיבות להצבעה וההתחזקות האפשרית של בנט. 

שיתחיל להשתמש בסרעפת
עצה שלי

אני חושבת שאנשי השמאל נפלו לקלישאה שאין מנהיגות, סליחה שאני אומרת את זה אבל כל המתיימרים להיות מנהיגים, גם אלה שבפועל הם "מנהיגים" הם יותר מדאיגים ממנהיגים. השמאל שמדבר על מה אין ביצחק הרצוג (סלחו לי שאני לא מחובבי הכינויים - לא ביבי, לא בוז'י, לא בוגי, ולא כל שאר הפוצי מוצי) חוטא לעצמו. אין לו, ליצחק הרצוג, הופעה חיצונית כריזמטית וגם אין לו קול נעים במיוחד (אפרופו, אם יש בקהל מיועצי הרצוג - פיתוח קל יכול לסייע - תודו לי אחר כך), אבל הוא ראש מפלגת העבודה, המפלגה היחידה שיש לה סיכוי להיות בעלת רוב משמעותי בתוך הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית (כי העבודה בעיני היא לא שמאל). לכן, הגיע הזמן להפסיק ליפול בבור הזה של "הרצוג הוא לא מנהיג", הרצוג הוא לא רק חזות חיצונית ובתוך שלל האפשרויות הוא האופציה הטובה ביותר ולפחות בניגוד לנתניהו, לפיד ושאר המרעין בישין, הוא לא אדם המונע משיגעון גדלות, וזה כבר, לפחות מבחינתי, מעניק לו יתרון עצום. שלא לדבר על זה שהוא המועמד היחיד כרגע וזה לא שיש זמן לגדל מנהיגות חדשה. זה הזמן לשנס מותניים ולא להתפלסף.

צילום אילוסטרציה כי אני לא טובה בפוטושופ

אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא ההתחזקות האפשרית של בנט. אם ישראל תיפול בפח הבנט המצב יהיה עגום. בנט הוא כולו העמדת פנים אחת גדולה, הוא משווק נכון והוא מייצג את הבו(ח)רים שלו נאמנה, העניין הוא שהבוחרים שלו אינם הרוב המוחץ במדינה והשירות שלו לכלל הציבור הוא שירות דוב. אם אפשר היה להוסיף תמונה לביטוי "זאב בעור של כבש", התמונה האולטימטיבית, מבחינתי, היא תמונתו של בנט. האיש הזה מסוכן לכל מה שישראל צריכה ויכולה להיות. כל האיש הזה בנוי על דימוי, הוא "יעני" אחד משלנו, הייטקיסט מצליח, עם כיפה סרוגה קטנה, הוא ציני, איש משפחה, מדבר בשפה "שלנו", הוא בקי ברזי המדיה החברתית ובעיקר הוא מנסה להצטייר כנכון - אלה כל הדברים שעושים אותו מסוכן. הוא מתחבב על הרבה אנשים בניסיון שלו להיות "חבר'מן", אבל בנט הוא לא אח ולא חבר. הוא משרת מצוין את הציבור שלו והוא נתפס כבעל ברית לגיטימי של המרכז וימינה, אבל זהו, שלא.

בנט בעיניי מסוכן לאין ערוך, הוא מחזיק בדיעות לאומניות, לא לאומיות, ארץ ישראל השלמה, ייהוד הארץ וחיזוק האלמנטים היהודיים על פני הדמוקרטיים, הוא נגד משא ומתן ולא מאמין בפיתרון של שלום ואלה קווים שהוא לא יסטה מהם. קל לחבב את בנט, אם אתה מאמין ביידישעקייט ואם אתה לאומני מספיק, כי הוא פורט בדיוק על הנימים האלה. אבל הבעיה היא שכל עוד ישראל נוהה אחרי קווים כאלה, כי "כולנו יהודים" ו"הארץ הזו היא שלנו", המשמעות האמיתית עליה כמובן בנט לא מדבר היא התפוררות הדמוקרטיה מבפנים. דבר זה לא יאפשר, בסופו של תהליך, את קיומה של מדינת ישראל, אלא אם כן נהפוך את ישראל תיאוקרטיה ונשלול מהציבור הערבי את זכויותיו המעטות כאזרחים.

כן, ספרו לי עכשיו שאני מגזימה וזה בסדר כי אנחנו כבר מתורגלים לא לראות קדימה וזה משרת בדיוק את האינטרסים של כבר אוטוטו 14 שנים של שלטון ימין. הרי כולנו יהודים ולכן קצת יהדות זה לא רע, אבל זה לא קצת יהדות, אי הפרדת הדת מהמדינה כבר מיום הקמתה זה לא קצת יהדות, זה המון יהדות. זה שאנחנו לא יכולים בלי התערבות של הרבנות בחיי האישות שלנו (כן, גם אם התחתנו בחתונה אזרחית בחו"ל כמובן, כי בארץ אי אפשר למרות חוק יסוד: כבוד האדם), זה שאי אפשר לקנות בסופר שום דבר שאינו כשר, המימון הממשלתי את הדת בישראל, שעות הדת והמורשת שנוספו למערכת החינוך המקרטעת שלא מלמדת את ילדינו את מה שראוי היה שילמדו וזה רק קצה הקרחון - כל זה, זה כבר המון דת. ובכל זאת בנט רוצה יותר דת והנה לכם מנהלת דת וחוק לאום והצורך בהכרה במדינה יהודית. מהי ישראל אם לא מדינה יהודית? אנחנו לא צריכים יותר דת, אנחנו צריכים יותר דמוקרטיה.

אפשר לטעון שאין כיבוש כי המדינה הזו ניתנה לנו על ידי אלוהים ולהגיד שמי שכופה עלינו מלחמת דת זה הם ולא אנחנו. הדף, המיקרופון, המקלדת, הם סופגים הכל ובסוף גם משנים את התודעה הציבורית, גם אם ללא ביסוס. גם אם היה אלוהים והוא שנתן לנו את כל השטח, עדיין היום בשטח הזה חיים אנשים, זה דורש משא ומתן, זה דורש פיתרון. אין אפשרות לשנע את בני האדם האלה, אין אפשרות להיות ריבון בלי להיות ריבון כל כך הרבה שנים ויש לנו 47 שנים של ניסיון לא מוצלח בנושא. קל להיסחף אחרי דמגוגיה בגרוש שפורטת על נימי ההזדהות הבסיסיים של ההמון, השאלה היא לאן זה מוביל. אין אפשרות לייהד את המדינה יותר בלי שזה יבוא על חשבון דמוקרטיה ואגרגציה של אזרחים, אין אפשרות להמשיך ולשלוט על השטחים (כבושים או לא כבושים זה לא משנה) בלי שבסופו של דבר זה יתפוצץ לנו יותר בפרצוף. בנט מוכר אשליה שמרבית האנשים בישראל היו רוצים להאמין לה, רק שאללי הפיכחון יהיה כואב.

בנט לא מציע פיתרון, בנט מציע לנו להמשיך להיות יותר יהודיים ויותר לאומניים, אני מבינה שזה נשמע טוב או לא מאיים לחלקים בציבור, אבל בסופו של דבר מה שבנט מציע מעצים את השסעים בחברה הישראלית, ברמה הדתית, העדתית, המדינית והכלכלית ובטח ובטח ברמה הדמוקרטית. ניתן להשתבלל ולמלמל על הבטחה אלוהית וחוסנו של העם היהודי, השאלה היא לאן זה יוביל אותנו. ההיסטוריה מלמדת שעמים אחרים שניסו את זה לא הגיעו רחוק. הגיע הזמן שנושאים אלה בראש המצע לא יזכו לתמיכה רחבה אלא יפנו בדיוק לציבור המצומצם אליהם הוא שייך, בנט צריך להיות תופעה שולית וחולפת. ימים יגידו אם כן.

דוד רבא שלי - שנה למותך

לפני שנה, לפני 12 חודשים, לפני 365 ימים, לפני 8,760 שעות, לפני 525,600 שניות, קיבלתי את ההודעה. זה לא שזה לא היה צפוי, מרוב שזה היה צפוי כבר לא רצית שאבוא לבקר וכפית עלינו פרידה ללא פרידה. זה לא שלא היית מבוגר וחיית חיים שלמים ומלאים. זה לא שלא היית חולה וגופך היה מקור של כאבים שייסר את נשמתך והכרתך. הכל נכון. אבל הכאב על הפרידה שלנו מלווה אותי כל יום, שם, שקט, לא דורש תשומת לב, רק חלק מההכרה היומיומית של מה שאתה תהיה בשבילי לנצח.

ייתכן שאם הייתי יודעת לאהוב יותר הייתי צריכה לחוש הקלה שאינך כואב יותר, אבל האהבה שלי אליך היא מעט אגואיסטית, כי רציתי עוד שנים איתך ומה שהיה פשוט לא הספיק. משתדלת לא לייסר את עצמי שלא באתי יותר, משתדלת לזכור רק כמה יופי וצחוק הכנסת לחיי, כמה נפלאות השעות ששוחחנו, כמה טוב היה לראות אותך מתענג על עוגות שהכנתי ובסוף מדייק בביקורת בלי לחסוך. כמה ההומור שלך היה במקום הנכון. כמה כוח היה בידיך וכמה חוזק משולב ברוך אינסופי היה בנשמתך. כמה היית אדם, קצת סדוק כמו כולנו, אבל קודם כל אדם. 

כבר שנה של געגועים והכאב שם, עמום אבל בלתי פוסק. החיים נמשכים ואתה חלק מהם בתוכי. לנצח יהיה לך חלק בעולם, גם אם אינך פה כרגע. אני יודעת כי אתה איתי כל יום, יודעת כי אתה גם נמצא עם ילדיי שזוכרים אותך באהבה ומזכירים אותך לרוב. זכינו בך וכל דקה היא חלק ממי שאנחנו.

כששואלים אותי אני מסבירה עד כמה היינו קרובים, היית הסבא שלא היה לי כבר מגיל 8, היית הקשר שלי לעולם שהיה בגרמניה של לפני המלחמה. היית האחרון לדור נפילי שבט ורטהיים, האח הקטן מבין ארבעת האחים. זה מצא חן בעיני ההקבלות הקטנות שביננו - פער הגילאים בינך לבין האחים והפער ביני לבין אחיותיי, סוג ההומור, הדימיון בתחושות, העקשנות, הנחרצות וההליכה שלך בדרך שלך, עם האמונות שלך והכבוד הבסיסי שלך לכל אדם באשר הוא אדם. 

היה לסבא שלי אח צעיר, היה לאמא שלי דוד, היה לי דוד רבא שהיה כל מה שיפה ואנושי באדם. יש לי עכשיו זכרונות ובהם אצטרך להסתפק והכאב אינו רק בחסרונך, הוא גם בכל המילים שעוד לא נאמרו, בכל השאלות שעוד לא נשאלו, בכל התשובות החלקיות ובכל האהבה אליך שנותרה ואין על מי להרעיפה. מוצאת את עצמי רוצה להתקשר אליך כל כך הרבה פעמים, לשמוע את החוסן שלך שבוקע מהאפרכסת, מחזק ועוטף. ובעל זאת אתה נוכח עדיין.

מנסה לזכור אותך חזק ואיתן תמיד, להמשיך להרגיש את הכאב בקמיצה של יד שמאל שמעכת מתוך התרגשות אחרי שהודעתי לך שאני מתחתנת. לזכור את המילים שאמרת, תמיד בפנים, אף פעם לא מאחורי הגב של אף אחד כי כבוד זה כבוד. מנסה להחיות את הזכרונות המעטים שטיפטפת במשורה, אני רציתי לדבר על העבר ואתה רצית לדבר על העתיד. משתדלת כל יום לחיות כאילו אתה בוחן אותי גם אם בחיים לא בחנת ולא שפטת. תמיד רואה בחסדם של אחרים, תמיד נכון לעזור ותמיד מובך כמו ילד עם כל גילוי אהבה.

היום לפני שנה ליווינו אותך למנוחת עולמים. התקופה שלפני מותך היתה קשה במיוחד. לפני שחלית אמרת לפעמים שממרום זקנתך כבר קצת קשה לך והיית רוצה לסיים עם זה כבר. אחרי שחלית נלחמת כמו אריה, מנסה למצות כל שניה ולא לוותר למוות האכזרי הזה שהוא אכזרי בכל גיל, כן גם בגיל 89. תמיד כל כך מודע לעצמך עד שלא רצית לראות איש כשהרגשת שהכל כבר מתדרדר, עד שכבר לא היה טעם. לא הבנת שבעינינו כל רגע איתך מלא טעם. מנסה לשכוח את התקופה האחרונה, את הימים בהם זעקת מכאב, אבל אני אוהבת אותם למרות הכל כי הם היו חלק ממך. חשבת שאתה שבור אבל מעולם לא היית שבר.

בלוויה שלך הייתי, אבל לא הייתי לגמרי, כי אחרת הייתי נשברת. שמעתי אנשים שמספרים אותך נכון, שמעתי אנשים שמספרים אותך אחרת, הלב שלי נאנק כשרציתי לזעוק את כל מה שהיה לי אבל לא יכולתי. מולי היו דפים, דפים מלאים במילים שכתבתי, מילים יפות שניסו לתאר אותך בלי לעשות לך חסד, פשוט כי כל המילים התייצבו בשורה לזכותך. והשורות הטשטשו בעיני ולכן רק דיברתי מלב, אמרתי מילים שכבר לא יכולת לשמוע וכל שקיויתי זה שהצלחתי להעביר לך אותן בכל יום שחיית.

היום לפני שנה הלומת צער כתבתי לך וכתבתי עוד והנה אני כותבת שוב ודומה ששום דבר שאכתוב לא יצייר את דמותך כראוי. גודלו של אדם הוא הוא כגודל חסרונו בחיי אחרים. גודלו של אדם הוא כחוסר המילים שלא יוכלו לתארו לעולם.