חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות פמניזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פמניזם. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 22 באוקטובר 2013

מטלות הבית, השמנה והמושג עקרת בית - הכל בפוסט אחד שאפילו מכניס את הבחירות

זה ברור שהיום, יום הבחירות המקומיות, היציאה להצביע היא הנושא שצריך לככב בפוסט, לא סתם מלאו דפי האינטרנט במלל וליבות האנשים בעיקר באדישות, שאותה, בעיני, יש לנער ביעילות של חייל גרמני לפני מסדר מפקד. בקלות אני כותבת עכשיו 2000 מילים על הבחירות המקומיות מבלי להתאמץ ולהוגיע את מוחי. יש לי את כל הסיבות הטובות לכאורה לכתוב על הבחירות - החל מהטריוויאלי - חשיבות הנושא והשפעתו הישירה על איכות חיינו, המשך בטיעון האזרחי שזו אחת הזכויות המעטות שיש לנו המאפשרת השפעה פוליטית בצורה קלה יחסית שלא דורשת מאמץ אמיתי (למי שעדכן את כתובתו בזמן במשרד הפנים), וכלה בעובדה שהנושא שמעסיק אותי (אפילו מצאתי את עצמי השבוע מחלקת בתיבות הדואר 600 פלאיירים שניסחנו, בקריאה לתושבי השכונה לצאת ולהצביע) וכידוע דין נושא שמעסיק אותי הוא הופעת אורח בפוסט אחד לפחות. אבל אין לי מה להגיד מעבר להפציר לפחות בקרב קהל קוראי המצומצם ממילא, בטח אחרי שמחסרים את מספר הקוראים הישראלים הנמצאים מעבר לים וחוטאים לעיתים בקריאתו, ללכת ולהצביע. יותר מזה לא אכתוב דבר. אין צורך, גם קריאת הפוסט אינה מותנית בהצבעה, אז הסירו דאגה מליבכם, אם היתה למרות שאני משערת שלא. אלא אם כן אתם גרים ברחובות, כי אז העצלנות שלכם באי היציאה להצבעה משפיעה ישירות על איכות חיי ואני עוד אבוא איתכם חשבון (מוההה - שזה צחוק מבשר רעות). 

אבל, היום במסגרת שיטוטי במרחבי הרשת, גיליתי (כמובן בעיתון "הארץ" ולא, אני לא מקבלת תמלוגים מהם) כתבה שלא רק שהיא מעניינת, היא גם לא מפסיקה לנדנד לי שהיא רוצה שאקדיש לה קצת זמן בפוסט שלי ומאחר ונושאים מעטים מנהלים איתי דיאלוגים כאלה הרי שאין לי ברירה אלא להיענות לדרישתה הפשוטה. כי מהרגע שראיתי היום את המחקר הבא זה היה עניין של זמן בלבד. עניינו של המחקר הוא שמטלות הבית משמינות. כן, כן, שפשפו שוב את העיניים והרשו לי לעבור לטון ממלכתי של קריין ולהודיע שמחקר בריטי (מה שמעיד כמובן על רצינות אקדמית והומור בריטי מדויק וקר) הוכיח מעל כל צל של ספק (טוב, זה לא מדוייק זה רק בגלל הדרמה) שנמצא יחס ישר בין ביצוע מטלות הבית השונות ונטייה להשמנה. אז ראשית, זה נחמד לגלות שיש מחקרים אקדמיים שמספקים תירוצים בעלי מעוף להימנעות ממטלות (מחקר נוסף דרך אגב שראוי היה להתייחס אליו מצא שכשאדם מתעורר מוקדם מכפי שהגוף שלו צריך, שזו דרך יפה לומר "מי שלא ישן מספיק", נמצא במצב של "ג'טלג חברתי" ולכן עשוי לסבול יותר מדיכאון, לחץ, בעיות נשימה ונטייה להשמנה וכן, זה בהחלט מקור נוסף לפוסט על חשיבות השינה והיקיצה הטבעית). לעינייננו - למי מכם/ן שמחפש את הפטור האולטימטיבי ממטלות הבית השונות, נראה לי שמצאתם זהב. כמובן שאני, בת גאה למסדר היקים העולמי, רואה במטלות הבית עשיה קדושה ומקודשת ולכן בעיני תירוצים הם לנמושות ואין אלא לתהות למה לעורכי המחקר לא היתה שאלת מחקר אחרת הבודקת את תרומת מטלות הבית למציאת פתרונות יצירתיים המובילה לערך עצמי גבוה או משהו כזה. אבל כידוע החוקרים היו בריטים ואם חוקרים גרמנים היו מבצעים את שאלת המחקר שהצעתי או משהו בדומה, הרי היו אומרים שהם מוטים חברתית וכנראה שזה גם לא היה מעניין יותר מדי אנשים. אם כך אין לי אין להניח שכדאי שלא ארחיב יותר משהרחבתי בחיבתי למטלות הבית השונות.

אבל היופי הגדול בנושא הזה נמצא דווקא בקישור המתבקש לנושא הפמיניסטי שעלה פה אך אתמול. אני מניחה שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הבחירה שלי להישאר עם הילדים ולגדלם בבית, הפכה אותי ל"עקרת בית", גם כהגדרה למס הכנסה וגם בפועל - כי אם את זו שנמצאת בעיקר בבית הרי שהטיפול בבית באופן טבעי נופל על כתפיך בין אם תרצי ובין אם לאו, וכן הפניה היא בעיקר בלשון נקבה. כפי שניתן היה להבין מדבריי, באמת שאין לי בעיה עם מטלות הבית השונות, והן מרובות, אך הבעיה היא בהתוויה של המושג עקרת בית. עקרת בית הוא מושג נקבי והוא חלק בלתי נפרד מהשיח הגברי אליו התייחסתי אתמול. ייתכן שהמקור שלו בתהילים שם מופיע "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אבל אני לא אוהבת את ההנחה הזו כי עקרת הבית שואבת פה את מקורה מהרעיון של עקר ואין ספר שעבודות הבית אינן עקרות לא מתוכן ולא מעשייה. כך או אחרת הרעיון הוא שעקרת בית היא זו האמונה על טיפול הילדים, כביסות, ניקיונות, קניות, בישול וכיוצא באלה, היא אינה מקבלת משכורת על עבודתה זו ונסמכת על בן זוגה, להלן "המפרנס". הבעיה היא שעקרת בית הוא מושג שסובל מזילות רצינית, הוא עומד ביחס הפוך לאישה הקרייריסטית. והוא ממשיך את הקו הפטרוני שאישה נשארת בבית ודואגת לכל מה שקשור בו ובילדים והגבר הוא הנושא בעול, בעוד האישה לא נחשבת ונמצאת בדיוק בתחום המיועד לה - הבית. אפשר לחשוב שעקרת הבית היא טיפוס מפונק של אם פרברית שמעסיקה אומנת, גנן ועוזרת (שימו לב שגם אומנת וגם עוזרת מובאות בצורתן הנשית המקובלית אך גנן הוא זכר, כך שכמו שטענה מירב מיכאלי השפה מתווה לנו גם במקרים אלה את עולם המושגים) והיא סכה את גופה באמבט שמנים לאחר שנת צהריים מוקדמת בטרם תקבל רעננה את ילדיה השבים מבתי הספר עם ארוחה חמה ומפיות בד מגולגלות בטבעת מוכספת. זה מזכיר לי את הפוסט שמסתובב כבר כמה זמן ברשת על האמא שקמה לפני כולם, מסדרת, מארגנת, מנקהף מבשלת, מכבסת, עורכת קניות, מנהלת את הבית והילדה שלה אומרת שאבא עובד ואמא לא עושה כלום. כשאנו משתמשים במושג עקרת בית אנחנו פעמים רבות ובלי משים מיד חושבים שההחלטה להישאר בבית מעידה על מחסור בפוטנציאל או לחלופין בפוטנציאל מבוזבז. יש בזה משום יריקה לבאר ממנה אנו שותים, כי מה היינו עושים ללא האדם שממלא את כל הפונקציות האלה (בין אם בשילוב עם קריירה ובין אם לאו)?וזה עוד יותר גרוע כי אין אפשרות למלא את המשרה הזו בצורה חלקית. זאת אומרת גם אימהות קרייריסטיות מוכרחות בצורה מסויימת, כזו או אחרת למצוא את מי שימלא את הפונקציות האלה בין אם בעצמן ובין אם במיקור חוץ (כן, זו המילה העברית ל- out sourcing). במסגרת אותה הפיכה פמיניסטית ושינוי השיח, אני מעלה לסדר היום את החלפת המשמעות השלילית למושג עקרת בית והפיכתו למושג חיובי המתאר בחירה שלמה של אדם ודרך חיים. 

גם כאן בא לעזרתי המושג בחירה, ההבנה שבחרתי ולא ויתרתי על קריירה בשביל לעשות את מה שאני עושה, הופכת את הבחירה שלי לבחירה שהיא גם פמיניסטית - "אני אישה, יכולתי לעשות כל מה שבא לי ובחרתי להישאר עם הילדים שלי מתוך בחירה במשמעות אישית שלי שנראית לי ההגיונית והנכונה ביותר לי". אולי בגלל שבחרתי ולא ויתרתי, אין בי צורך לפצות את עצמי על הדברים שאני "חייבת" לעשות (ובחיבור למחקר האקדמי כך אני שוברת לעצמי את משוואת המטלות שמשוועות לפיצוי שמוצא את ביטויו בנטיה להשמנה). אבל גם במושג בחירה אני הופכת שוב את מרחב הפעולה שלי לפרטי בלבד ולא מסמנת שום הפיכה ממשמשת ובאה שהיא ציבורית וגם מחוייבת המציאות, אבל לא מעודדת נטייה להשמנה כמובן ושוב רק ברמה האישית.

אבל אם לנסות לחבר את הרעיון הזה למחקר, מטלות הבית נתפסות כבזויות (קצת כמו הבחירות המוניציפאליות), כהכרח, כמשהו שיש לעשות ולרוב הן נחלתן של נשים, כך שאם מישהו צריך פיצוי אלה נשים שממילא נמצאות במטבח ויכולות להכין להן משהו לנשנש. אם באמת נתבונן במטלות הביתיות הללו הרי זה יותר מברור שהן חשובות וחיוניות ובלעדיהן מתפורר היסוד שעליו נבנים החיים שלנו, אז למה הן נתפסות כמשהו כל כך מעצבן שדורש פיצוי? כי זה חלק מהשיח החברתי שלנו שהפך את מיצוי הפוטנציאל שלנו לחזות הכל והוא מבטל במידה מסויימת את היסודות מהם אנחנו נבנים, כי את השיח הזה מנהלים בעיקר גברים שממילא בטוחים שאת כל המטלות הללו אין בעיה לבצע ולכן אין צורך שבעלי כישורי גבוהים יותר יעסקו בהם. לא פעם תשמעו נשים מתלוננות על זה, בין אם הן עקרות בית או נשות קריירה על הצורך לג'נגל בין מיליון דברים ולהיות המרכז של הכל. זה בדיוק מה שזה - ניהול הבית הוא המרכז של הכל גם של אותו מפרנס טרוד. זה לא דורש פיצוי, אבל זה כן דורש גישה חיובית. עקרת בית היא במידה רבה הדבק של הכל, היא השעון שמתקתק בדייקנות ולכן עקרת הבית היא לא רעיון בזוי, זהו תפקיד ניהולי בכיר שדורש כישורים רבים ופוטנציאל גבוה, והוא לא נחלתן של נשים אלא של אנשים שזו בחירתם ועל הבחירה הזו הם לא צריכים פיצוי או לפתח נטייה להשמנה.

ואם כבר דיברתי על בחירות, אז לצאת ולהצביע כבר יצאתם? (כי גם הבחירות המוניפאליות הן מושג שמייחל להטבה במוניטין...)

יום שני, 21 באוקטובר 2013

פוסט נהדרת

היום בשיטוטי באתרי החדשות, נתקלתי בטור של חברת הכנסת מרב מיכאלי לגבי השפה הנקבית שלה וזה גרם לי לתהות. ראשית, הטור של מיכאלי אינו חובת קריאה, אם כי בעיני הוא מעניין, לראיה פוסט זו, אה סליחה - זה. שנית - הפוסט הזה כולו/ה י/תבאר את נושא התהיה ואתם יכולים לבחור לכם אם בזכר או בנקבה עסקינן, אבל אני אחזור לדבר כרגיל. כמובן שעכשיט אסוציאטיבית קפצתי לספר "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה. וזה יתקשר לגבולות השפה של ויטגנשטיין שיגיע בקרוב, אבל גם פרדיננד מנסה לשנות את תנאי החיים של נתיניו כדי לבחון אם הם עדיין אוהבים אותו, ובסופו של דבר גם מצמצם את גבולות השפה ועולה לנתיניו על כל עצב אפשרי עד שהם שולחים אותו לאי מבודד. לא, אני לא מציעה לשלוח את מיכאלי לאי מבודד, להפך. אבל אל תסיקו מכך שזהו צו קורא למהפכה נקבית, כי זה גם לא זה. 

עיוותי שפה הם כנראה משהו שקורה כל הזמן וחלק מהם מתקבל וחלק לא, אך הם נדבך בתהליך השיוני שעובר על כל שפה. אני משתדלת מאוד להיות טהרנית שפה כנראה, אך גם אני לא מקפידה כפי שדרש נניח אבשלום קור, שלא לדבר על בן יהודה. מכל סוגי עיוותי השפה, שיבושי שפה של ילדים זה דבר מצודד להחריד ומעבר להיותם מצחיקים זה שופך אור על הדרך בה הם לומדים את השפה ויתרה, זה מקור לסיפורים משפחתיים ולצחוק משותף. למרות הרצון ללמד אותם לדבר נכון, יותר מפעם השתדלתי שלא לשנות כל מיני עיוותים קטנים כדי שאלה ישארו, עוד שריד של תינוקיות קטן, וביותר מילד אחד. אכן אני מודה. כך ניסיתי לשמר את הליפופטר (מסוק, כן, אני יודעת אבל מה לעשות?) קדימונית (שהיא ההפך מאחורנית) או את כרנגול (בנזוגה של התרנגולת) או פקטוס (הוא קקטוס) ועוד ועוד וכל אחד קיבל את מקומו הראוי בפנתאון השיבושים. כל שיבוש שתוקן היה עוד צעד בהתפתחות התינוק לילד והלאה. 

השפה היא דרך התקשורת הכי חשובה, היא שימושית, אם לא חיונית, לחשיבה וללמידה והיא כנראה עונה על צורך אנושי בסיסי, אישי כמו גם חברתי. אינני בטוחה, בניגוד לחומסקי, שהשפה היא גנרטיבית, היינו שהאדם נולד עם מעין תוכנת דקדוק פנימי, אני כן יודעת שהשפה היא כלי שיש לנו צורך בו והיא שלובה בהיסטוריה האנושית שלנו. הסתכלות בילדים שלנו מראה כי תפיסת השפה מובנית אצלם והיא שזורה באינטראקציות חברתיות, הלמידה הטובה ביותר היא כתוצאה מתקשורת בינאישית ויעידו כל המחקרים שהוכיחו חד משמעית ששום דבר, גם לא קלטות baby einstein, יכול להחליף את התקשורת הבינאישית בלימוד ילדינו והרחבת אופקיהם. גבולות השפה שלהם הם גם במידה רבה גבולות עולמם, והתפתחות השפה היא גם הסיבה וגם המסובב להבנתם את החוקים והעולם הסובבים אותם.

למעשה הדבר נשאר כך גם בבגרותינו והיה זה ויטגנשטיין שהציע שהשפה בונה את מרחב המציאות ושלמילים יש משמעות בשל התפקיד שלהן שאותן יוצקת החברה ובעצם גם האדם היחיד. זאת אומרת שכשברצוננו לשנות, אחד הדברים שיש עלינו לעשות הוא לשנות את התפקיד המילולי של מילים מסויימות. ההתפתחות הלשונית יונקת את שורשיה מחשיבה פילוסופית כזו או אחרת אך בה במידה היא גם מגדירה אותה, זאת אומרת שרעיונות פילוסופיים יוצרים שפה אך נוצרים ממנה ובכך נוצר מעגל לוגי הכרחי. שיח חברתי שולט הוא תולדה של פילוסופיה חברתית כזו או אחרת. ניסיון  להביא לשינוי בשיח שולט מתבטא גם בשינוי לשוני, ככל שיתקבע יותר השינוי הלשוני כך משתנה פני השיח השלט. כך אני מתייחסת לניסיון של חברת הכנסת מירב מיכאלי לדבר בשפה ניקבית שאמורה להיות חלק מהניסיון שלה להשליט שיח שוויוני שקורא תיגר על השיח הגברי. וזה רעיון מאוד יפה, אם כי מעצבן עד מאוד. ולמעשה יש בו הבנה מאוד סכמטית ופחות פילוסופית של ויטגנשטיין. כי ויטגנשטיין דיבר בעיקר על השוני בתפקיד המילה זאת אומרת איך למעשה אנחנו משנים את המשמעות הניתנת לאותה מילה בדיוק. זאת אומרת יש הבדל במשמעות המילה "יאיר" כשהיא פועל וכשהיא שם (וכמובן במצב היוצא מן הכלל כשה- א' נהגית כה' כשאומרים יאיר לפיד). בשפתה הנקבית מירב מיכאלי עושה תרגיל יפה על ויטגנשטיין ואולי היא באמת מצליחה להוביל טרנד, אם כי לא נראה לי שהטרנד הזה ממריא הרבה מעבר לרמת הקוריוז. יש שיגידו שכאישה אני צריכה לאמץ את השינוי הלשוני שמציעה מיכאלי, יש שיפטרו אותי במשפט המיותר ש"נשים לא מפרגנות לנשים". אבל גם אני מאמינה שהשיח צריך להשתנות. רק שכנראה אני נאיבית מספיק כדי לפעול ברמה האישית בלבד ולחשוב שזה מספיק ואולי באמת אתבגר יום אחד ואחליט שיש לפעול ברמה שהיא ציבורית, אינני יודעת. אין לי ספק שהשיח צריך להשתנות, אבל האם באמת במחיר של תפיסה דיקדוקית חדשה? או אם הדיקדוק הוא שיוצר את המשמעות? בינתיים לא תתפסו אותי משנה לנקבה את מה שמקורו הוא זכרי. אבל מבטיחה להודיע אם ארגיש שינוי שממשמשת ובאה (כן, כך במקור). 

הסיבה העיקרית לחוסר הצורך שלי בשינוי היא כי השפה הנקבית הזו משעשעת אותי, אך גם מעצבנת אותי והיא לחלוטין לא טבעית לי. למרות האמור, להפתעתי כי רבה אני חייבת להוריד את הכובע בפני מבצעהּ (לא, לא התחלתי לדבר בנקבית לכן טרחתי למצוא איך מכניסים מפיק למסמך word ודרך אגב בינינו - המילה נקבה די מעצבנת). אני מניחה שלגבי מידת השעשוע שלי מזה אינני צריכה להרחיב, אבל מה זה מעצבן אותי? ובכן, בעיקר כי העיוות של השפה העברית פוגם בכל נימי אהבתי לשפה. המרדנות של מיכאלי בכללי הדקדוק נראית לי מעט כמו חילול הקודש, אם כי מותר כאן לכתוב קדושה, אם בנקבה מדקדקין. כנראה שאינני מרדנית מספיק כדי לפגוע בנכונות השפה ואולי אני פשוט לא מתקדמת מספיק ולא אימצתי ראייה אקטיביסטית פמניסטית עד לשינוי השפה כי יריעות השפה שלי מוגבלות וכך כנראה גם הבנתי את חומרת המצב. ימים יגידו.  


זה הזמן להודות שמעולם לא היתה בי סימפטיה למירב מיכאלי. מודה. זה לא שהיה לי משהו נגדה, אבל גם לא היה לי משהו מוצק לומר לזכותה, כלומר כן, בחורה חכמה ובעלת כישרון כתיבה והתבטאות רהוטה, אבל זו לא סיבה לחוש רגשות עזים כלפי מישהו. על הנייר, לכאורה, הייתי צריכה לסמפט אותה בשל המון סיבות, אבל זה פשוט לא קרה. ואז צצה לה חברת הכנסת מיכאלי ולמען האמת מאז אני מסמפטת אותה, מאוד. לא שבגללה אחזור להצביע למפלגת העבודה, חלילה- ברק, בן אליעזר, מצנע, פרס, פרץ, ברק (שוב) ויחימוביץ' הצליחו לחדד עוד יותר את הסיבות בגינן היא איבדה מחינה בעיני ואת חוסר יכולתה לפרוט לי על מיתרי הנוסטלגיה (ולהזכירכם אני ניזונה מנוסטלגיה קלה וממחשבות רומנטיות עד ילדותיות). מה שהכי מוצא חן בעיני, אכן במפתיע יש מספר דברים, זה שהיא באמת לוקחת ברצינות את עבודתה הפרלמנטרית. נראה שהיא לא כאן בשביל הכבוד או מנעמי המישרה אלא כדי לעבוד, כדי לשנות וזה בהחלט מרענן. אמנם זו רק ההתחלה, אך התחלה מבטיחה היא גם משהו ואפשר לקוות שהיא תמשיך כך. בכל מקרה יש לה אג'נדה ברורה ולפחות כאישה היא מבטאת את קולי באופן מכובד ונכון בתוך השיח הגברי הזה.ואם בגלל זה אני צריכה לסבול את חריקת השפה, והיא בהחלט צורמת, אז אתם יודעים מה? זה מחיר שאני מוכנה לשלם. השיח הזה בהחלט צריך להשתנות, רק שאני חושבת שהוא משתנה בגלל נשים גדולות כמו מיכאלי ולא בגלל השפה שלהן, אלא בגלל שהמחשבות שלהן קוראות למעשים וזה בהחלט מוביל לשינוי, אפילו שינוי די גדולה.