סתיו אהוב

סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

צבעוניות שאין שניה לה

את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.

אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת. 

הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.

אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.

ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.

תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.

"שוב חצב. אתה מביט בו  

במבט חטוף, כאדם בשעונו  בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים  בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.  עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם  לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"

יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"

גשם ואנשים מעצבנים

כשסוף סוף נמצא זמן לכתיבה, הוכן הקפה. השמש היתה חמימית ומזמינה, המרפסת היתה מוצלת והילדים עסוקים בענייניהם, התיישבתי מוכנה לשכוח מהשטויות של כל מיני אנשים סביבי שמאיימות לדכא אותי כליל ולהתמכר לדקוֹת המילים ודקוּיוֹת הניסוחים ואז החל לרדת גשם. חמש דקות של גשם סוחף, אני בגופיה ולא קר, השמש שם והגשם יורד, נקי ומנותב מטרה. אבל כמו שהוא החל לרדת פתאום הוא הסתיים. משאיר אחריו ריח נפלא ורעננות משחררת. אישית הייתי שמחה אם היה נשאר יותר. הטעימה הקצרה הזו משאירה רק טעם של עוד והידיעה שצפויים השבוע יותר ימים של שמש מעט מעציבה. גם העונה הזו יפה, השמיים מתרחקים מהאדמה ויוצרים הקלה שאין לתאר, הירוק מתכהה ונהיה חיוני יותר וכל כך נעים. אני יודעת להינות ממה שיש ואני מעריכה כל הקלה בעומס החום, אבל אין כמו החורף.

אין בעולם תיאור מספק לאהבתי את החורף וכל מה שהוא טומן בחובו - הגשם, הרוח, הקור, האויר, הצבעים והשמחה המתפרצת. עונה מטורפת שמעוררת את כל החושים. אני לא גרה במקום המתאים לאהבת החורף שלי, ישראל ברובה אינה יודעת חורף. ומאז שעזבתי את ירושלים, חורף הוא סוג של סתיו אירופאי ואני מוצאת את עצמי כמהה לחורף אמיתי. חורף כזה שדורש מעיל ולא מעיל רוח, כזה של צעיף ואפילו כפפות, של אף שנצבע באדום, של קור בחוץ וחום וריחות תבשילים בבית. חורף הוא העונה שהכי מחממת לי את הלב. אמרו לי שזה ישתנה כשיהיו לי ילדים - זה לא. אבל הרבה דברים שאמרו לי שישתנו לא השתנו עם הגעת הילדים, מילא. בכל מקרה היה יכול להיות רומנטי לכתוב את הפוסט בזמן שיורד גשם, לא הלך. גם כי אי אפשר להגן על המחשב מפני הטיפות ובעיקר כי נגמר הגשם, נשאר הפוסט ובכלל לא התכוונתי לכתוב על גשם או חורף.

רציתי בכלל לכתוב היום פוסט על אנשים קטנים, אלה בדיוק שלא ממש הגיעו לאן שהם רצו להגיע, הם לא מסוגלים להגיע ליותר כי אין להם את הכישורים והיכולות ולכן הדבר היחיד שהם עושים הוא לאמץ את כוחותיהם הקטנים כדי לשלוח את ידיהם הקטנות לנסות ולתפוס את המקום הכי כואב שהם יכולים. הם קטנים כל כך שהם מצליחים להשתחל לכל מקום וליצר בוקה ומבולקה שלתוכה מצליחים להשתחל עוד כמה קטנים כאלה. והם פורים ורבים וממלאים את הארץ. ודרך אגב גם הגשם לא מטביע אותם, אבל זה בלי שום קשר. אחד הדברים שניסיתי בשנים האחרונות זה להתעלם מאנשים קטנים, אבל הם מצליחים לחדור גם לבועות. אתה פוגש אותם בכל מיני הזדמנויות, חלקם יודע להסוות את עצמו ממש טוב. אבל לעולם לא תצטרך להמתין הרבה עד שתחוש את לפיתתם במקום הכואב.זה יכול להיות איש השרות שלא יודע לתת שירות, הטכנאי שלא מגיע בשעות שקבע איתך אבל יודע שאתה תישאר כמו טעטלה בבית, השומר שלא נותן לך להיכנס כי הוא עושה שרירים, או הגזבר של הועד שלא טורח להגיע לישיבות אבל למרות החלטות שהתקבלו כראוי מסרב להעביר את הצ'ק ומכריחים אותך שוב להוציא מכיסך. טוב, המשחק האסוציאטיבי הזה עבד. עליתם עלי - זה הגזבר עם הצ'ק במטבח והוא עשה את זה עם הטלפון. אני באמת משתדלת לסנן. אם היה אלוהים הוא היה עדי - אני מנסה להכניס אותם לרובריקה הקטנה שהם מתאימים לה, אבל לפעמים כמו דג אבו נפחא מעצבן קשה מלעצור אותם מלהתנפח. 

רבים הם האנשים הקטנים והמעצבנים שפגשתי בחיי, יש כאלה שחולפים כהרף עין ויש כאלה שנשארים עוד קצת ואותם אני הכי לא סובלת. אני בעיקר כועסת על עצמי שמצאתי להם מקום, גם אם ארעי. כי בניגוד לבעיות אמיתיות שאם נתעלם מהן הן רק יגדלו, אם לא נשים לב לאנשים הקטנים הם לא יתנפחו, הם לא ישימו לב שהם הצליחו לצבוט את צביטתם המעצבנת, הם פשוט ישארו מגומדים. וגמדים שוב מחזירים אותי אל הגשם, כי גמדים אוהבים פטריות והן צצות אחרי הגשם. אז אולי למרות הקלישאה הגשם כן יכול לשטוף את הכל? אני בכל מקרה עם אנשים קטנים גמרתי, לא נותנת להם לעצבן אותי יותר ויפה שעה אחת קודם. עכשיו אפשר עוד ממטר קטן כזה סתם בשביל הכיף? זה ילך מצוין עם המרק של היום והקדירה של מחר.

פוסט מאמסטרדם

פוסט מאמסטרדם הייתי חייבת. אם לא הייתי כותבת זה היה שובר את כל האמינות שבניתי, לא? ואיך הייתי יכולה שלא לספק לעולם הרחב והמצפה בקוצר רוח את מילותי להיום? הבעיה העיקרית בסיפור הזה, היא הכתיבה על הסלולארי. מאוד לא נוח ומסרס. אבל ננסה. 

יצאנו אתמול מהבית, הילדים נפרדו בשיוויון נפש מעורר השתאות וכבוד. בדרך לשדה הזלתי דמעה. כנראה שהייתי צריכה טקס מעבר קל. לא התייפחות קורעת לב, אלא דמעות שקטות, בודדות ומעורבות - עצב, חשש, התרגשות ואפילו שמחה.


שדה תעופה כשאתה טס במחלקה ראשונה הוא נטול חיכיון ומנהלה, תוך 5 דקות סיימנו ביטחון ו- check in. בארץ המובטחת היא הדיוטי פרי אנחנו לא מהמתלהבים - אלכוהול וטבק ונגמרו העניינים. בשעה שנפניתי להתמכרות שלי, היא קפה ברד, איתמר קצת בדק אלקטרוניקה. התיישבנו, פגשנו חבר ותיק, כזה שכיף לפגוש ומרגיש הכי נוח. הצטלבות שכזו בטרמינל. הגענו אחרונים לטיסה. לדיילת קראו קרן הגר, היא התרגשה מהבדל האות היחידה לאורך כל הטיסה, מה רבה היתה שמחתה שגילתה שגם אני הייתי דיילת. משעשע.

וינה, אמסטרדם וכל שניה במטוס שוברת שיאים במרחק הפיזי ביני ובין הילדים. תחושה מוזרה שמקננת בי, מודעת ונחבאת ולגמרי לא משתלטת.

הטיסה מוינה לאמסטרדם כבר מתנהלת בחשיכה. ירח עגול ומלא ולבן מלווה את דרכנו, משתנה בין עננים, ופתאום כוכב נופל ונכבה לאורו של ירח. אולי קיבלתי משאלה. כך או אחרת אני בפעם הראשונה מזה עשר שנים בחופשה זוגית, כמה מוזר ומשחרר.

מחר (לא) חוזרים לבית הספר

מחר מתחילים הלימודים, על אנחת ההקלה של ההורים כולם מדברים, אך אנחת ההקלה של המחנכים בחינוך ביתי אינה נשמעת. ואולי הגיע הזמן להשמיע אותה באופן פומבי (גם אם מטאפורי, שוב כי בלוג זה נחבא אל הכלים). אני מלאת ציפיה למחר ולמחרים שאחריו - לשקט של הבוקר ברחובות שמתרוקנים אחרי הפקקים, לתערוכות שתכננו ללכת אליהן וממחר הן תהיינה פנויות, לשגרה הרגילה, לחוגים, למפגשי הבוקר, ללמידה הביתית. 

אל תבינו לא נכון, היה נורא כיף בחופש. באמת שלא עשינו יותר מדי, נחנו ואגרנו כוחות והיינו המון עם חברים שסופסוף לא הלכו לגן ולבית הספר - היה כיף למרות שגם היה דביק, חם ומייגע. אבל הכיף של החזרה לשגרה שלנו, אכן גם לנו יש שגרה, הוא אדיר. משנה לשנה אני מצפה יותר ויותר לתחילת שנת הלימודים. יש משהו בהתאספות הזו לעצמנו, אחרי הקיץ המפוזר והמבורדק. כיול מחדש לתוך השקט.

חינוך ביתי הוא בחירה שסובלת מחוסר ידע ציבורי. אנשים מיד חושבים שהילדים המסכנים נמצאים עם אמא כל היום ובתחילת שנת הלימודים מתיישבים אל מול לוחות צפחה עתיקים וחורטים עליה בגיר עד שיוצאת הנשמה מול אמא קפדנית המחזיקה סרגל עץ גמיש במיוחד (נו טוב, סתם הוספתי דרמה מיותרת). תהליך הלמידה של ילדים הוא תהליך יפהפה ולעיתים חמקמק, כל כך הרבה פעמים חשבתי שאני מסבירה וזה לא נכנס ואז ברגעים הכי לא צפויים זה יוצא מהם כל כך ברור שלמדתי לא לסמוך על עצמי אלא פשוט לסמוך עליהם. הדבר שילדים הכי צריכים זה תשומת לב, תחילת שנת הלימודים בשבילי זה לחזור לשים לב להכל וזה כיף לשים לב לדבר הטוב ביותר שעשית אי פעם. 

אני נכנסת לשנת הלימודים הבאה עם אמונה גדולה יותר במה שאני עושה, עם ההבנה שהבחירה שלי היא לא מקטינה ולא מוותרת, היא מעצימה והיא מספקת. אני נמצאת בחיי ילדיי וחווה את הקסם הכי גדול בעולם ושהוא באופן פרדוקסלי גם בנאלי ופשוט.