להשחיל איזו עז. זה השם של הפוסט

התחלתי עבודה חדשה היום.

התחלתי עבודה חדשה אבל זה לא שהפסקתי לעבוד, לפני כ-9 שנים חדלתי מלהתפרנס אבל זה לא שאין לי עבודה. יש לי כל כך הרבה עבודה שהיא באמת לא נגמרת, אין רגע אחד בלי העבודה שלי ואני מאוד מרוצה אגב, אל תקראו את השורות האחרונות בקול של מתלוננת. אז אולי בעצם רק הוספתי עבודה היום. הפעם עבודה שמפרנסת.

היום הזה כולו בסימן מאוד מוזר.
מעט שעות שינה היו לו ללילה האחרון, אם אפשר לקרוא לו לילה.
בבוקר קמתי עם הבנזוג ובלילה עכשיו אני יושבת לבד
יום של עבודה במקביל כשארבעה ערוצי קשב שונים פתוחים כל הזמן (עבודה, ילדים, בנזוג, בית, פורים, לימודים, חוגים, כתיבה, קריאה, עריכה, בישולים, כביסות ואין סוף דברים על הדרך). 
יום שאמור היה להתיש אך בסך הכל השאיר אותי בהרגשה שכל האופרציה הזו ממש יכולה לעבוד.

זה לא שאין צרימות, למשל לכם בערך בשעה ארבע ועשרים, אצלכם אולי הכל היה סטנדרטי (ואני באמת מקווה בשבילכם שהיה למעלה מזה), אבל אני בדיוק נכנסתי למסמך שהייתי צריכה לסיים ובבית התרגשה סערה על חומוס שהגיע עם (לא עלינו) גרגירים (!) ולכי תעדכני מסמך אקסל כשהילד שלך שכל כך רצה חומוס קיבל חומוס בתוספת גרגרים ואת בכלל תוך רבע שעה צריכה שוב לאסוף ילדה מהקונסרבטוריון. 

אבל בדיוק כמו שלמדתי לתקתק את הכל אפילו טוב יותר כשהבנזוג לא נמצא בארץ, ככה תיפקדתי היום. אפשר היה לחשוב שרק הייתי צריכה להשחיל לסדר היום שלי עוד איזו עז כדי להרגיש כמה הרבה עוד אפשר להספיק. ימים כאלה גורמים לי לחשוש שיותר מהכל אני פשוט יעילה וזה בהחלט לא מה שאני רוצה להיות בעיקר. לפעמים עוברת בי המחשבה שזה סוג של התמכרות (שלום, אני קרן ואני מכורה ליעילות), שאני מאתגרת את עצמי רק כדי לראות עד כמה עוד אפשר ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב. וזה מפליא כי דווקא ברגעים כאלה אני הרבה פחות לחוצה ותכל'ס המשפט הזה צריך להדאיג אותי במקום לחייך. 

יעילות ואתגרים. שתי מילות המפתח בהגדרה הקיומית שלי. לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן ולא מבינה איך זה מתחבר עם הקרן שאני עכשיו שהיא סבלנית (אני חושבת), זה הרבה יותר מסתדר עם הקרן שהייתי פעם, לפני שהפכתי הורה. ואני לא באמת יכולה לנהל דיון אם זה טוב או לא, אני יכולה לפרט את הפלוסים והמינוסים, אבל אני לא באמת יכולה להימלט מהשריטה הזאת. היא ממש שם, אני רק יכולה להיות קשובה ולנסות להבין לפני שאני עוברת את הגבול שלי. כי היכן עובר הגבול זה הדבר שהכי חשוב לדעת, העצירה לפני שמגיעים לקצה היא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו רחוק יותר. 

אז היה מן יום של אתגר רודף אתגר - הבנזוג טס? לילדים יש אינסוף פעילויות? צריך לעשות זמני לימוד? צריך לבשל? צריך להכין משלוחי מנות? אז יאללה בואו נוסיף גם כמה שעות עבודה בשכר ונראה אם אפשר גם לשטוף את בית (אפשר), אז לנקות את הכלוב של התוכית (אפשר), אז להכין שלושה סוגי ארוחת ערב (אפשר), אז לכתוב אחרי חצות קצת בבלוג... טוב זה כבר צריך, זה עוזר לסדר מחשבות. 

קצת חששתי לקראת היום הזה, אבל פרק הזמן הקצר הזה שבין להחליט להוסיף עבודה בשכר ועד התחלת העבודה היה כל כך מהיר שלא ממש הותיר לי זמן לחשוב. השבת הזו שהיתה כל כך עמוסה (ומצויינת) שלא היה לי זמן לפתח באמת פחדים לנוכח גודל הצעד הזה שעשיתי. גם לא היה לי ממש זמן באמצע היום הזה לעצור ולחשוב. ואז נגמר היום, והבנזוג יצא לטיסה והילדים (סופסוף) הלכו לישון והתיישבתי לחשוב.

לא ידעתי איך יהיה היום הזה, ידעתי שזו נקודת ציון חשובה, אבל הוא היה כל כך מלא וגדוש שלא היה לי זמן לעצור ולחשוב. זה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת, החשש היה מתוצר של החיבור של כל זה ביחד. אבל עברתי את היום הזה, ודי טוב אפילו, והדברים לקחו לי יותר זמן בעבודה בשכר, אבל כבר התחלתי לחשוב על איך אני מייעלת אותם. יש לי עוד מה ללמוד, ועוד יהיו ימים קשים יותר של ניסיון לג'נגל בין דברים שמעט מתנגשים, אבל היום הראשון הזה, שהוא כל כך חשוב עבר ממש טוב ויש לי ממה להיות מרוצה ויש עוד דברים שבהם אשתפר. ועכשיו הכי הייתי רוצה להציע לבנזוג ללכת לישון, אבל הוא עובר בערך מעליי כרגע ואין לי אלא להניח שאם הוא היה כאן הוא כבר היה סוחב אותי למקום שראוי שאהיה בו - המיטה. 

אז אין ברירה אלא לעשות את הדבר הבוגר וללכת לישון. סליחה שהצפתי אתכם, זה היה יום די מציף הייתי אומרת ותכל'ס אני לא רואה איך מחר יהיה אחרת

להתבונן במטוסים מלמטה

לא כותבת היום על פוליטיקה. נו די, שומעים את אנחת הרווחה שלכם עד לכאן ולא, זה לא משעשע אותי וזה גם לא גורם לי לחשוב פעמיים אם להמשיך לכתוב. כי התשובה היא ברורה. שנים דיכאתי את החלק הזה שבי שחי ונושם פוליטיקה כדי להתמסר כל כולי לגידול הילדים, אבל שני דברים קרו: א. המצב הדרדר בעשר השנים שעברו מאז התכנסתי בתוך בועתי, ב. השד הפוליטי שלי השתחרר ומה ששוחרר כנראה לא יוחזר. הבנתי יותר מכל שאי אפשר לשתוק, זאת אומרת מעולם לא הצטיינתי בשתיקות ואני מניחה שאחת הסיבות שילדיי קשקשנים מטבעם זה כי אבולוציונית הם הבינו שאם הם לא ידברו הם ייבלעו בקשקשת שלי, אבל למעשה הבנתי שהשתיקה שלי לנוכח מה שקורה היא קבלה וזה כידוע לא יכול להיות מקובל עלי. אני שוברת שתיקה ושוברת מסורת של עשר שנים של שתיקה ואני לא מתכוונת לסגת. אבל היום אתן לכם הפוגה. 

תהיתי על מה לכתוב, הבטחתי פוסט על תעודות, אני יודעת וכמובן שאקיים. ייתכן שכדאי שקודם אכתוב את התעודות של השנה בטרם אכתוב על זה, ככה תוכלו להנות מתמונות מצורפות ולהכיר בכשרון הציור המוגבל שלי. בינתיים הימים כל כך עמוסים עם כל הקונצרטים, ההופעות והחזרות, אבל כל מי שהילד שלו נמצא בחוגים יש לו עכשיו אינסוף שכאלה, כך שאני לא באמת ייחודית והתלונה היא תלונה קולקטיבית. אבל הילדים מאושרים אז הלאה. בואו נזרום עם זה, ממילא כולנו בישורת אחרונה והסיכוי שהילדים יחזרו עם עוד פתק על עוד שיעור פתוח או הופעה כבר נמוג, תכף אפשר יהיה לנשום. וברור שרק אעצבן אתכם אם אומר שבעיני כל זה מרגש. אולי קל לי יותר בגלל שבדיוק הערב כל ההופעות מאחורי וגם הקונצרט האחרון לעונה נגמר עם 2 קטעים מנוגנים להפליא על ידי הטרומבוניסט הצעיר שלי, אבל שוב אני גולשת (נוט טו סלף: אולי מחר פוסט אחרון על הופעות ומוזיקה). ואז, אתם בטח סופרים טוב ממני, יתחיל החופש הגדול וזו כבר אופרה אחרת לגמרי. 

גם על החופש הגדול כתבתי עוד אכתוב, אל דאגה. אבל הפעם החופש הגדול פורט לי על נימים אחרים. לא על חום, לחות, ילדים בבית, אלא דווקא על חופש. מה שמוביל אותי לחשוב על חופשה. אולי כי הילדים שלי לא מפסיקים לדבר על טיסות וכמה הם היו רוצים שוב לטוס להולנד, וגם לגרמניה ("למרות ששם אין חינוך ביתי, אמא"; "זה בסדר ילד, אין בעיה עם חופשה") וגם לארצות הברית (רשימה חלקית). זה נפלא בעיני שהם התאהבו בהולנד, כך הם חולקים את אהבתנו המשותפת, של בנזוגי ושלי, לארץ שאין דומה לה על פני האדמה. מה שמוביל אותי, אסוציאטיבית שכמותי, למטוסים. 

יש משהו מדהים במטוסים. בכלי הכבד הזה, המלא בבני אדם ורכוש ותקוות, שמצליח למרות כובדו לפלח את השמיים בחינניות שובת לב, לנסוק בין עננים ולעבור ממקום למקום בתוך שקט סואן. מאות אנשים בתוך כלי מתכת אחד, כבד יותר מהאויר ומצליח להתרומם, חותך את האויר ומשתמש בו כדי להתקדם, מסתכל על כוח הכבידה מלמעלה ומשתמש בו לטובתו. מופלא עד כמה התקדמנו ב- 111 השנים שעברו מטיסתו הראשונה של המטוס הממונע ועד היום. זה היה אך ברור שנהפוך כלי שמוכיח יותר מכל את ניצחון הרוח והמחשבה האנושית לכלי כל כך דואלי, כזה שמשמש לתקשורת בהטיסו בני אדם ממקום למקום, כזה שמשמש למלחמה וריגול, כזה שמשמש למדע. מטוסים מעוררים בי יראה מהולה במחשבות רומנטיות, הרבה יותר מרכבות. 

מטוסים היו הדבר הראשון שהפך את העולם הגדול לדי קטן, כאילו הכניס את העולם לפרופורציות, כוכב קטן בתוך מערכת השמש, שנדמית ענקית אבל היא כלום בתוך החלל הגדול שמעבר. אבל לא בחלליות עסקינן. מטוסים, לא טרמינלים, שגם בטח להם מגיע איזה פוסט של נפש רומנטית. מטוסים. אולי בעצם מטוסים הם בכלל עוד איזה סמל פאלי, גברי שלא לומר מצו'איסטי, של ציפור כסופה המפלחת את השמיים והנפש הרומנטית שלי רק מתלהבת מהקסם שבטיסה, מהנסיקה לשמיים ממאיר אריאל בשורות הפותחות של טרמינל שמתנגנת לי בקולו המחוספס 

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי 

ביקור חודשי בנמל התעופה 
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול 
ממריא דרך דמעה שקופה 

אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה"

ואולי זה בכלל כל אותם אנשים בקופסת המתכת שבטח סיפורי חייהם שזורים באנקדוטות מעניינות ומרגשות. והם טסים לאנשהו שאני לא יודעת, מהמון סיבות שאני לא יודעת וזה מצית לי את הדימיון. מסתכלת עליהם למטה ותוהה במחשבות שנושאות אותי הרחק. אולי זה פשוט המבט בשמיים.

אני מסתכלת על השמיים שעם כל יום קיץ עובר נעשים נמוכים יותר ועייפים יותר וחולמת על העננים באירופה שאף פעם לא נראים כאילו השמיים מאיימים ליפול על ההולכים על האדמה. על השמש ששוקעת כל כך מאוחר בעוד אצלנו בשמונה בערב כבר חשוך. אני מסתכלת בערגה על מטוסים שממריאים מפה, תוהה במוחי לאן פניהם מועדות. מנסה לדמיין את היושבים בתוכו, את שלל הרגשות - את ההתרגשות של טיסה, את בכי התינוקות, את עצב הפרידה, את מונוטוניות הטיסה של מי שמורגל, את החוויה הראשונית של מי שלו זו פעם ראשונה, את הלחץ של אחדים, את הרומנטיקה של מסע בין עננים, את הארץ שהופכת כל כך קטנה מלמעלה. אני מתבוננת על מטוסים מלמטה ומרגישה כל כך קטנה. לפעמים אפילו קצת אבודה. רק שאז אני מסתכלת סביבי ונזכרת שגם אני יכולה להמריא קצת למעלה, אם לא במטוס אז לפחות בדימיון.

10 ימים - מאזן אישי קצרצר

11 לילות ו- 10 ימים בנהזוג בחו"ל, קלי קלות. התכנון היה שהכל יתקתק כרגיל.

10 ימים יכולים להישמע כנצח או כרגע חולף. הכל שאלה של ספירה. 

כי 10 ימים הם גם (רשימה בסיסית בלבד): אינסוף ספרים להקריא, מאות הודעות טקסט טראנסאטלנטיות, מינימום 100 כוסות למלא רק לקטינא, 91 ארוחות ביתיות, מינימום 60 פעמים של פיקוח צחצוח שיניים, 30 נסיעות לפחות ליעדים משתנים, מינימום 20 פעמים לעזור לקטינא להתלבש, מינימום 30 מקלחות ילדים, 10 פוסטים, 20 אימוני נגינה, זמני לימוד, זמני יצירה, 8 שיעורי קפואירה, מינימום 7 מכונות כביסה (בהנחה שהחתול לא מקיא), ואפרופו חתול גם 6 ניקיונות של חול ועוד פעמיים לתוכית, 5 ריקוני פח, לקחת לחברים, לארח חברים, מינימום 7 אסיפת שיער לקוקו, 6 שיעורי מוסיקה, 3 שיעורי בלט, 2 שיעורי שחמט, 2 סיורים, שומרי הגן, מבוכים ודרקונים, שיעור היפ-הופ, קניות ואם אפשר 3 שיעורי התעמלות שלי ומינימום 3 ריצות.

10 ימים בנהזוג בחו"ל, יכול להיות קלי קלות אבל זה תלוי גם בנתוני הפתיחה. כאן היה הפספוס הראשון כי אני בכלל עוד סחבתי כאב אוזניים בשלהי מתקפת סינוסיטיס. ובאחת אתגר פשוט הפך לאתגר למתקדמים.

מחר בנהזוג חוזר וזה הזמן לסיכומים:

הטיפול בילדים היה משביע רצון כמעט שבוע ימים, עד שקטינא התעורר בלילה ה- 9 במתקפת שיעולים נבחנית שהדבר היחיד שהביא להרגעתה היה נשימות איטיות ומרגיעות בתוך הפריזר כשאמא מהווה מגן מפני הקור. בבוקר ה- 10, בעודי מנסה להתאושש מ- 3 שעות שינה ולהפשיר את הגב תוך שיחה ערה עם מזכירת הרופאה, החלה המרכזית לחוש מחושים בגרון. קפיצה קלה לרופאה ולה יש דלקת קלילה, לו יש זיהום במערכת הנשימה. לא אשמתי, מודה, אבל בכל מקרה אני לא מחזירה את הילדים באותו מצב בו הם עברו זמנית לחזקתי הבלעדית לפני 10 לילות. עמידה ביעדים? חלקית - 49.95% (היינו שליש חולֵה ושישית חולַה), נחשב? מצד שני, אם הבריאות היא לא פקטור, אז לגמרי שיחקתי אותה עם הילדים.

החתול לא עמד ביעדים, אבל כן בציפיות, והקיא (3 פעמים, אבל רק אחת על המיטה - אז למה להתלונן?)

התוכית לא הטילה בינתיים שום ביצה - שזה בכלל לא רע, אפילו מעל המצופה. 

אבל יש נקודות בונוס - פעמיים ים, קרקס, מוזיאון, תפירה של דברים שכבר הייתי צריכה לתפור מזמן, תשלום חשבונות, וגם להתחיל להתארגן על יום ההולדת של המרכזית שיחול בשבוע הבא. אבל הכי טוב - הבית נקי. הבית לגמרי נקי. לדעתי מגיעות פה נקודות על יוזמה ונחישות, חוצמזה שהפאנלים סייעו בהפשרת הגב... 

מה שכן ברמת העמידה ביעדים אישיים - טוב פה אני מקבלת נכשל, 33.3% (ריצה אחת, שיעור אחד). אבל כן כתבתי כל לילה, או בוקר הכל כל כך מטושטש, אז אולי נסכם על עובר. 

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהכי חשוב שבנהזוג יהיה כאן בשבילי, עזבו אתכם מילדים מתגעגעים, מזמן איכות עם אבא, מזמן איכות עם בנהזוג. שיבוא כבר ואפשר יהיה לחזור לעשות ספורט. (כן, בכל צחוק יש שמץ של אמת, אני יודעת)

10 ימים שהבנזוג בחו"ל מסתיימים מחר, נראה לי שבבוקר עוד נצליח לדחוף עוגה לתנור לפני שניסע לשדה התעופה (נקרא לזה שיעור בישול כמובן). נחזור, נכניס כביסה למכונה, נושיב את כולם לאכול ת'עוגה ואני אצא לריצה. מזל שהבנזוג חוזר, אני אומרת לכם... 

יום שגרתי שכזה - הכל הולך קצת הפוך, אבל סבבה, צוחקים

זה התחיל אתמול בבוקר (שבת, כן?) כשבנהזוג קם וגילה שבעצם הוא צריך לטוס כבר בשני בערב ובכלל אמור להיות בארה"ב עשרה ימים (יום החזרה אף פעם לא נחשב, אבל הפעם הוא חוזר בבוקר). זה כבר הופך את כל השבת כי פתאום זו שבת אחרונה לפני טיסה והופ! הנה הלכו לי 3 השעות השבועיות של רגע שקט לבד, שכבר נלקחו ממני בשבוע שעבר מטעמי אירוח קדחתני ויגזלו ממני גם בשבוע הבא מטעמי טיסה. לא רוצה להישמע אגואיסטית אבל אלה בדיוק הרגעים היחידים שלי לבד ועם כל אהבת הנפש לבנזוגי וילדיי, 3 שעות נטולות דאגה (חוץ מחרדות קלות כמו "הם כבר היו אמורים להיות שם, למה הם לא מודיעים?!" וזוטות שכאלה) הן שעות הכרחיות לשמירה על שלווה. כמו זו שאיפשרה לי היום לקחת בסבבה ואפילו לצחוק על כל מרק העדשים (הטעים באופן אקסרא-אורדינרי) שנשפך על רצפת המטבח והכריח אותי להזיז את המקרר חצי שעה בערך לפני שיעור אינטרוולים...

יש מצב שעכשיו סתרתי את הצורך בזמן לבד, נכון? כי אם לקחתי את זה בסבבה בשבוע השלישי ללא זמן לבד אז כנראה שאני בסדר. בטח אם לוקחים בחשבון את השוקו שהמרכזית שפכה על עצמה ועל כל פינת האוכל בבוקר ועוד אחרי שהיא התחפשה, 20 דקות לפני שמתחיל שיעור שחמט, שגם לקחתי בסבבה. כמה סבבה לי. סבבה. אבל דעו לכם שזו הנחה שגויה כי ייתכן שכל הסבבה הזה רק מעיד על רמת נפיצות רצינית ולכן כמו במקרים רבים של ספק, הרי שאין ספק שאני צריכה רגע שקט ואין ספק שזה לא יקרה ב- 11 הימים הקרובים תוסיפו לזה 17 ימים קודמים וקיבלתם 28 ימים של 24/7 אינטנסיביים להחריד ללא יכולת מילוט. עכשיו תחליטו בעצמכם אם זה שווה את זה. טוב, אז זה לא ככה, אבל הייתי שמחה אם כן. 

בכל מקרה כל היום הזה היה יום של הפוך, אולי זה עניין של פורים, לפחות עברנו אותו בחיוך. בבוקר התארגנו מהר עם תחפושות כדי להספיק לשיעור שחמט שבסוף אף אחד כמעט לא זכר להגיע אליו, אחר כך עשיתי את טעות ידועה מראש אך בלתי נמנעת והצלחתי להיכנס ולצאת ממנה בראש מורם. למרכזית היה שיעור שחמט, לבכור, לקטינא ולי היתה שעה וחצי לבזבז עם סידורים מוגדרים בקניון ההומה, הדחוס, המרעיש והמיותר להחריד. זוועת עולם. אני שונאת קניונים, אני סובלת הרבה יותר כאשר הם מלאים לכן אני חייבת תוכנית פעולה ברורה. יצאנו בלי הרבה נזקים, לפחות פחות מהצפוי. חזרנו הביתה. אימון טרומבון וריצה מטורפת להספיק לשיעור. חניה ריקה. כניסה סגורה, כניסה שניה סגורה. כנראה שאין שיעור. קטן עלינו, אבל ליתר ביטחון אנחנו בודקים גם עם המורה לקפואירה. אין שיעור. את נושא ההיפ הופ אנחנו כבר לא טורחים לברר. טוב, לא נציל את היום עם איזו פעילות מהנה של אחר הצהריים בחוץ, נמשיך יום עצל בבית. מגיע חבר.

חוצמזה לכבוד פורים התחלנו משחק גמדים וענקים, אך עוד לפני שהוא התחיל כבר סגרנו על הסדר, לא שזה מנע מהילדים לערוך הגרלה, שנאמר "לפרוטוקול". אז כל יום כל אחד מחברי המשפחה הגרעינית מכין מתנה לאחר. הרבה יצירתיות ואהבה. שפע. שעה לפני שיעור אינטרוולים נפרדנו מהחבר, בכור ומרכזית פרשו לאימוני נגינה ואני פרשתי למשחקים עם קטינא והכנת ארוחת ערב. עוף במרינדה - יש. סלט - יש, פסטה - מתבשלת, מלפפון חתוך - יש. ילדים סיימו אימון ומסדרים שולחן - יש. מחשבה מטופשת שכדאי להכניס את מרק העדשים למקרר והנה יש לנו מרק עדשים על הריצפה ומתחת למקרר. מנקים. רבע שעה לשיעור אינטרוולים. ילדים רעבים, בנזוג עדיין בדרכים. הלך שיעור האינטרוולים? לא. אופטימיות. גם נקי. אפילו מתחת למקרר. אה - צריך מקלחות. חזה עוף נזרק למחבת - קטינא חפוף ונקי. צד שני לבשר - בכור חפוף ונקי. המרכזית מתעכבת. חמש דקות לשיעור. אני עדיין אופטימית. הפסטה עוד לא מוכנה. העוף ממש עוד שניה. לא נורא נתחיל חימום ליד הכיריים ונגיע בחמש דקות איחור. אה הא כן. או שלא. והאוזן כואבת כבר מאתמול. שמן זית חמים לא ממש עוזר, אבל זה מעמעם את הקולות של הילדים. כדאי שאטפל בזה מחר, יש לי 22 שעות להבריא ולצאת לריצה (בכל זאת צריך לפצות על שיעור האינטרוולים) והבנזוג יוצא לטיסה. יום נוסף בשגרה. מחר תחרות שחמט משולבת בתחפושות והבנזוג בערב טס. אני חוזרת על עצמי? אולי בכל זאת אני צריכה עוד קצת זמן.

12 שעות ראשונות לבד עם הילדים - התופת

בלילה הבנזוג טס, אמר לילה טוב לקטנטנים, לקח מזוודה. עמד בפתח לחיבוק אחרון. אני מחזירה מבט נחוש ומחייכת חיוך מרגיע. מעלית נפתחת, מבט אחרון וזהו אני סוגרת את הדלת ונשארת לבד ל-12 יום עם שלושה בנדיטים, לשמחתי הבכור נכנס מיד למיטה ונרדם, הבאים אחריו מסתכלים עלי במבט של "המסיבה רק התחילה". אני מתיישבת על המיטה ומתחילה להקריא, קלי קלות. "אבא תמיד מסכים שנקרא עוד ספר" אומר הקטן כדי לקבל את הספר הרביעי ואז האמצעית מצטרפת "אז גם לי מגיע עוד אחד". אני לא בטוחה אם להאמין להם או לא, אבל אם אבא אז ברור שגם אני, רק נשתה קצת מים ואפשר להמשיך. "זה לא הקול של המפלצת, אמא" מסביר הקטן ואני מסבירה שהמפלצת איבדה את הקול, הקטן מביט בי משועשע, המרכזית עוצרת את עצמה מלהעיר. אני בסדר. ממשיכה. אני לא יודעת איך הערב הזה נגמר, בשתיים לפנות בוקר סנטר רטוב מעיר אותי, עין אחת לא נפתחת ואני נכנסת ללחץ עד שאני מגלה שזו כף הרגל של המרכזית ולא דלקת עיניים אוריינטלית וקטלנית. מחליטה לכבות את האור. הדרך קצרה אבל זרת כף רגל ימין שלי נתקעת בבית לגו שהושאר ליד המיטה, יודעת שאסור לי לצעוק, קופצת בשקט על רגל אחת. מכבה את האור וכושלת חזרה למרגלות המיטה בהעדר מקום על המיטה עצמה.

בוקר, אם אפשר לקרוא לזה כך כי עדיין חושך מוחלט. אני מתעוררת לנגיסות קלות בכף הרגל ושריטות בגב. אה, כן, גורי החתולים. הם מצפים להאכלה, אני רואה במבט שלהם שאבא תמיד מאכיל אותם דבר ראשון, אז כמובן שגם אני. אחרי ההאכלה אני מגלה שבלילה הם חירבנו ליד ארגז הצרכים שלהם. לזה לא הייתי מוכנה. כנראה שאני לא אחזור למיטה לתנומה קלה. לוקחת 5 כפפות חד פעמיות עוטפת את היד בגליל שלם של נייר מגבת. אחרי עשר דקות עבודה אני בבליל של ניירות, ניילונים ומחטא אנטיבקטריאלי, שריחו החריף מעלה בי דמעות ומטשטש את הראייה. הרעש שעולה מן המטבח מוציא אותי משלוות רעלי האקונומיקה שנכנסתי אליה, מסתבר שהילדים התעוררו. חוש הריח מקדים את חוש הראייה ומשהו מזכיר לי מאוד את ריח החירייה אי אז בימי ילדותי, עת טענתי שזה ריחו של הבושם של אחותי. הפח נפל, הקטן תקוע באמצע, לרווחתי רק השליש העליון של תכולת הפח מפוזר על הרצפה השאר עוד בפח. מה עושים קודם? אני מחליטה להתחיל עם הילד. נענוע קל וקליפת המלפפון האחרונה נפלה לערימת הזבל, שהיתה ידועה כרצפת המטבח. שטפתי בקלילות הנחתי אותו בתוך מגבת, מכאן הוא יסתדר לבד. בעודי מנקה את הרצפה ואוספת הכל בא הבכור לבשר שהנורה בספרייה שבקה חיים. אני אוספת את עצמי, יחד עם תלתלי האבק האחרונים וקליפות האגוזים של התוכית זכר לבנזוג המופלא שטאטא ושטף, ניקה את הכלוב והאכיל טרום הנסיעה. השעה שבע בבוקר. אני שוטפת את הידיים, על הרצפה נותרים שיירי רטיבות ולכלוך אפרפרים. אני סוקרת במבט ומחליטה שצבעם קרוב מספיק לצבע האפור של הרצפה ומחליטה לשטוף בהזדמנות אחרת. עכשיו יש לזרוק את הזבל. השקית קרועה וכבדה בטירוף. מילא, אני מנחמת את עצמי, הלא אני לא הייתי מצליחה לזרוק את הפח הכבד בנגלה אחת גם כך ואין שום גבר מסוקס שיעשה זאת בשבילי. עוד כפפות נילון (אקולוגיה זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, אני בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו) והעברת הזבל המתוחכמת ל- 4 שקיות נפרדות מתקדמת. כשאני חוזרת בפעם השניה מחדר האשפה, הבכור מזכיר לי שאין אור בספרייה והוא מוכרח למצוא ספר. אני פותחת את התריס ומציעה את השמש. וחוזרת לרוטינת הפח. כשאני חוזרת ממסע הצלב הרביעי לחדר האשפה, הבכור מגיע עם תהיה קיומית "אבל מה יהיה בערב? אם לא יהיה אור איך נבחר ספרים?" אני מציעה שיעשו עוד ערימה בסלון, ליד זו של הפליימוביל, זו של הלגו וזו של משחקי הקלפים - הפעם אחת של ספרים - כל הספרים שהם עשויים לרצות עד לבוקר למחרת עת שוב תזרח השמש וכך לא נצטרך להזמין חשמלאי שיחליף לי נורה ונחסוך כסף. בכסף שנחסוך אפשר יהיה לקנות פיצה, אני מבטיחה לו. הבכור לא מקבל את הדין "אבא היה פותר את זה את יודעת הוא אומר לי." אני מתיישבת, מושיבה את הבכור בחיקי ומציעה לו שנעשה שימוש בנרות, זה הצליח שנים וזה גם יהיה ממש מגניב - אני מבטיחה, ובכל מקרה יהיה ממש משעשע אם גלאי העשן יתחילו לפעול ונראה איך הספרינקלרים נכנסים לפעולה. הבכור שואל אם אפשר לנסות עכשיו, אני מתחילה להרגיש אי נוחות פיזית, דומני שנסחפתי. הקטן מגיע עם פרצוף מלא בשוקולד "העוגיות טעימות, אמא" הוא מאשר בשמחה, אני לא זוכרת שניתן אישור לעוגיות. "זה בסדר, אבא תמיד מרשה לנו בבוקר, כדי שתהיה לנו אנרגיה", מסבירה המרכזית. סביב שפתיה יש משהו שמזכיר מאוד שוקולד אבל היא שואלת אם עכשיו גם היא יכולה לאכול, יש לי תחושה שהיא כבר אכלה גם לפני כן. הבכור טוען שהוא לא בקטע של עוגיות, אבא מסתבר תמיד נותן לו גלידה. יש לי תחושה שמסבנים אותי, אבל אני מרגישה שאחרי החרא והזבל גלידה עשויה להיות בדיוק המתכון לאפשרות של מקלחת חמה. הגלידה מהווה בקשיש טוב למקלחת. הו, אודה קלילה למים חמים ואני יוצאת רעננה. השקט שבוקע מאזור הסלון-מטבח מפחיד אותי. בצעד מהוסס ותוך שינון המנטרה "הכל בסדר" אני מגלה שלושה בנדיטים ועוד גוויות של מגבות נייר כנראה מגליל נייר שלם. ספל הקפה המלא שהושאר על השולחן מיותם בדימדומי הבוקר נשפך על כל שולחן האוכל ועשה בריכה לדמויות הפליימוביל שהופקרו שם לנפשן. לא נורא, מנקה את השולחן. "אמא", אומר לי הבכור במתק שפתיים, "רוצה הפסקה? לעזור לך להכין עוד קפה?" כמה מתוק אני חושבת וניגשת במרץ להכין לי ספל בעזרתו של הבכור. "וואו, אמא, נראה שעשינו קפה מצוין. רוצה לשתות אותו? אז אולי עכשיו תתני לנו זמן מסך ותשתי קפה? אבא תמיד מרשה. עסק?" עסק? אני שואלת את עצמי בקול שבור. מרגישה את המלכודת, אבל הקפה באמת נראה טוב. "בסדר," אני אומרת, "רק תוכנית אחת". אני יוצאת למרפסת עם הקפה, מזל ששנים כבר לא הסתפרתי. עכשיו כל שנותר זה לשלשל את שערי מהמגדל ולתפוס איזה גבר שיוכל לעזור לי עם מטלות הבית. אני מסתכל על השעון. עברו 12 שעות מאז שהוא טס, למה לעזאזל לא עובר בגינה עכשיו שום גבר???

אז זהו שלא, זה ממש לא ככה. אבל תמיד נורא משעשע לקרוא את חוויותיו של אב נלהב כשזוגתו יוצאת לה לכמה ימי נופש. זה גם תמיד מזכה אותו בכמה נקודות. אבל האמת העגומה היא שהכל מתוקתק, אני מתורגלת בשגרה - פעילות הילדים, ניקיון, בישולים, החלפת נורות, ריקון הפח, קניות, אירגונים, כתיבת פוסטים, הכנות למסיבת יום הולדת ובניית התקציב לשנה הבאה לבניין, וגם לניקוי הקקי של החתולים (טוב בדרך כלל של חתול אחד), טיפול בתוכית, ואין לי בעיה להוסיף ליום גם את האכלת הגורים בבקבוק ואם צריך אז גם עוד דברים. אין לי סיפורי תוהו ובוהו מצחיקים שכאלה. הילדים סבבה, הבית מתוקתק והכל בסדר גמור. אבל לרגע אחד גרמתי לכם לחשוב שאני חסרת אונים... מדהים שנפלתם בפח הזה. אני אישה, bring it on