סקירת פייסבוק, יום שישי 12.2.2016

שבוע שלישי לסקירת הפייסבוק יוצא לדרך, אתם כבר מכירים את הנוהל

ציוץ פתיחה: 17:51 זו שעה מצויינת לסקירת פייסבוק, הלא כן? שנאמר אם יש לך שלדים בסטטוס, תן לי לרקוד איתם
יצאתי לקושש

רק מציינת שזו פראפרזה על מרק טווין, אבל כבר ידעתם את זה, הלא כן?

ציוץ ראשון: אחרי שבוע כמו השבוע של נתניהו, הייתם מאמינים שיאמר יותר מ"שבת שלום", מצד שני יש להניח שהיום המעון לא התנהל "על מי מנוחות" כפי שרעייתו אוהבת
למרות שאהבתם של ראש הממשלה ורעייתו משתבחת עם הזמן והרשתות החברתיות, ובעיקר פייסבוק, העניקו לראש הממשלה את ההזדמנות לנצל את העמוד הרשמי כדי לשבח, להלל ולקלס את רעייתו, בסוף השבוע הזה כנראה לא נותר לו אלא לקוות לשבת רגועה וזואת בניגוד לכל התחזיות הפוליטיות, שהרי מבחינה אקלימית יהיה ממש נעים.

ציוץ 2: הרצוג עוד לא עדכן היום, אבל אבדוק לפני סיום.
זה מאתמול:

להרצוג ממש חשוב שתדעו מה הוא חושב על מינוי ראש השב"כ, אז הוא סבבה עם זה ואף מודה ליורם כהן. לו רק כיו"ר אופוזיציה לא היה נדרש לממלכתיות. רגע

פרשנותו המקלה עד מאוד (על פעילות ראש הממשלה זאת אומרת) עוד תילמד מתישהו בבתי הספר למדע המדינה. אחריותה של האופוזיציה להוות אלטרנטיבה לשלטון כנראה פסחה מדף ההנחיות של יועציו אשר רואים ביו"רות אופוזיציה בסגנון מסייע דרך לכבוש את השלטון, אם כי זו מעולם לא הוכחה כמוצלחת.
ציוץ 3: בנט מנסה את הלוק ה"מכיל" ומזכיר שצריך את כולם כדי שנהיה עם שלם, אז או שזה סתם או שזה איום מרומז בטיפולי המרה לכולנו
שנאמר, עוד יבואו ימים
סיסמאות, סיסמאות, סיסמאות - בנט יודע שמעשים מדברים חזק יותר ממילים, אבל זה לא מפריע לו אף פעם

ציוץ 4: יעלון נפגש עם המלך עבדאללה במינכן, שם דנו ביחסים בין ירדן לישראל, המזה"ת והפלסטינים, כנראה דיון אקדמי בלבד
אפרופו עבדאללה מלך ירדן - זה לא היה מול ירדן שראש הממשלה טבע את המונח "חיות טרף"? תוהה אם הסטטוס לא היה רק כדי להרגיע את נתניהו שהוא יצא מזה בשלום וחית הטרף לא תקפה.

ציוץ 5: מתרומתו של עם ישראל לכלי המשכן המפוארים מגיעה רגב לקישור בין רוחני לגשמי, לחיבור לנשגב ומפה כמובן לממשלה שאמורה לממש אידאלים בגינם נבחרה #מה
רק בגדר עוד הוכחה ששרת התרבות היא אדם יצירתי מאוד ובעל מערך אסוציאוטיבי מפותל.

ציוץ 6: לבני נהנית מאוד במינכן ומדברת עם הרבה אנשים לדעתה אם ישראל תתחיל ליזום יהיה הרבה יותר טוב
דברים שרואים משם, גם רואים מכאן, אבל סבבה
הבנאליות של הפוליטיקה

ציוץ 7: כבל בפוסט חינני ליום המשפחה, ממנו למדתי להפתעתי שיש לו ילדה בת ארבע, לעומת זאת לא הפתיע שהוא אבא נוכח
מה אתם מסתכלים עליי ככה? פירגנתי
ציוץ 8: אם תהיתם מה אקוניס, שר המדע, הטכנולוגיה והחלל, עושה, ואני מניחה שלא, אז בכל טיסה לחו"ל נפגש עם צעירים ואומר להם לעשות את הדבר הנכון ולעלות

ציוץ 9: חברי יש עתיד היו בחבל אשכול, אפשר לעשות ביקורת אחת לכל הסטטוסים, בעצם זה גם תקף על הח"כים
האחדות היש עתידית אין שניה לה, למעט אולי בצפון קוריאה. כל חברי הכנסת של יש עתיד מעלים סטטוס דומה, כנראה הורדה הוראה מלמעלה ומי רוצה עוד ערב עם יין ודיאט ספרייט?

ציוץ 10: רועי פולקמן מכירים? לא? רמז? כולנו. בכל מקרה מסתבר שאנשים שואלים אותו שאלות ולכן הוא יענה על חלקן פעם בכמה זמן בוידאו. עדיין לא מעניין, הא?
סליחה אם פגעתי

ציוץ 11: יפעת שאשא ביטון לא מוכרת מספיק ולכן צריך לרשום את שמה וזה גוזל תווים, היא שפטה בתחרות שירה מרהיבה לילדים והקפידה לבדוק את היתרי ההעסקה שלהם
כל ציוץ (משול לסטטוס) בטוויטר הוא בן 140 תווים. אין בליבי לתת יותר תשומת לב לסטטוס המיותר הזה.

ציוץ 12: השרה גמליאל השתתפה בתוכנית פרשת השבוע בערוץ 20 וכנראה לא אמרה שם משהו מעניין כי זה לא היה שווה תמצות בסטטוס
אבל מה שהיה חשוב זה שיצאה מזה תמונה עם גיא זו-ארץ, כנראה שזו השורה התחתונה

ציוץ 13: אלי בן דהן מסביר על פרשת תרומה וחשיבות הצדקה שבאה מהמילה צדק, כנראה שתמונה עדכנית שלו מפעולה התנדבותית לא היתה כי הוא העלה תמונה מ"ויקימדיה"
אבל מגיע סחטיין על השימוש בויקמדיה ומתן הקרדיט

ציוץ 14: ענת ברקו ממשיכה בשלה, מה שהיא למדה השבוע זה שכנראה היא עלתה על נקודת תורפה, מעניין כי זה מרגיש ככה גם לנו
אגב תורפה בפ' דגושה כמו שיש בעברית

ציוץ 15: בר לב היה בוושינגטון לקדם את תוכנית ההיפרדות שלו, סטטוס שכולם יכולים לקבל בשוויון נפש לבד מחיליק בר -המרוץ הלא רלוונטי לראשות הועידה המדינית
המרוץ על ראשות הועידה המדינית מעולם לא היה חם יותר, וזה עצוב שלאף אחד, לבד מחיליק בר ובר לב, זה לא ממש חשוב.

ציוץ 16: מוטי יוגב מספר על פעילות הצוות שלו השבוע ומקנח בפרשת תרומה שמדגישה התנדבות ואחדות, על זה יש 2 דברים שאציין:
א. שכר ח"כ ב. D9


ציוץ 17: אדלשטיין גם מציין את פרשת תרומה ומאחל לכולנו שייכות שמאחדת את העם, תחושת שותפות וסולידאריות, כן כמו בימים הטובים ההם של בית המקדש

ציוץ 18: לפיד מסכם את הפיקניק בעוטף: השבוע היה יום המשפחה ותושבי העוטף הם משפחה
ברור, כאלה שמבקרים "פעם ב", רק ביום, שיחות על כלום, הרבה אוכל וחוזרים
ציוץ סיכום: ארוחת ערב היא זמן טוב לסיים, למרות שתאבון כבר אין
בכל מקרה הצעת ההגשה כרגיל עם וויסקי, כי צרת רבים היא כבר ממש לא נחמה, אבל וויסקי כן

רק מזכירה, אם בכלל צריך, שאני צינית, אבל הפוליטיקאים עוד הרבה יותר. ככל הנראה לא תקחו את זה בחשבון בביקור הבא שלכם בקלפי

סקירת פייסבוק, יום שישי 5.2.2016

לא ייפקד מקומה של פינתנו "פוסט סקירת הפייסבוק", בטח לא בשבוע השני למניין המסורת. ולכן ללא שהיות מרובות ככה זה התחיל, ואל תשכחו שמהדורת בלוג זה כוללת קטעים בלתי מצונזרים, בעיקר משם שאין כאן עניין צבאי וגם משום שאף גורם רשמי לא פנה אלי השבוע עם בקשה להגשה טרום פרסום ומבחינתי זה רק מוכיח שנותרתי דג רקק על אף מאמצי החתרניים שלא. מה עוד אני צריכה להיעשות כדי לקבל גושפנקא קבל עם ועדה? שוין, ובתקווה לצנזורה עתידית ננוחם.

ציוץ הפתיחה: 

חלון הזדמנויות קצר להתחיל בסקירת פייסבוק, אל תתלוננו שתהיה הפסקה כי היא למטרת האכלת צאצאים. יצאתי לקושש היילייטס, אם תרצו אבק אך ללא כוכבים

ציוץ ראשון: רעיית נתניהו נפגשה עם אחות אייל יפרח ז"ל, ברור שרעייתו מקור כוח, אבל מה שריגש זו השאלה: איך לב רגיש ומתחשב משפיע על החיים? ובכן, הרעיה יודעת

נטייתו של נתניהו להאדיר את רעייתו החלה מזמן, אך תפסה תאוצה אחרי שביקש מכלי התקשורת לעזוב אותה לנפשה. תרגילי ההסברה שלו מגיעים לכלל ליטוש בנישה הזו ואם לשפוט אחרי הביצועים הוא רק משתפר, חבל שאינו נוחל כזו הצלחה גם בתחומים אחרים, כי בתחום הזה הוא ממשיך את מיטב המסורות המלוכניות. בסטטוס הספציפי הזה הוא כבר הלך צעד אחד קדימה ואני כבר שוקלת בנית גומחה לכבוד הרעיה בבית, בכל זאת כזו מתנה לאנושות לא קיבלנו מזמן ואשרי האדם שנשוי לה והעם שהיא עושה כל כך הרבה למענו. איזה, לב רגיש, איזו אכפתיות, איזו נשמה. אולי עובדי המעון לא יעידו על זה, אבל בדיוק בשביל זה יש מיקור-חוץ.

ציוץ 2: לפיד, ממקומו כציר משמן (שום מילה על ג'ל), מתגעגע לקול של אורי אורבך ז"ל שנפטר לפני שנה, יש לשער שלא לדבריו על כינוס מסיבת העיתונאים בשבת

לפיד עובד קשה מאוד כדי שכולנו נזכור שהוא המרכז, הוא יפרוט בשביל זה על כל נים אפשרי, וזיכרון סלקטיבי הוא תמיד אופציה. אין לי ספק שהוא עצוב על מותו של אורבך ועם זאת כרגיל, הוא נוטה לזקק ולברור מן המוץ את מה שיטפל לכם ברגש, בכל זאת לפיד הוא אילוזיה שנשחקת ברגע שמפעילים מחשבה

ציוץ 3: הרצוג אומר ש 65% אחוז מהציבור בעד תוכנית ההפרדה שלו, זה טוב ויפה אבל כמה יצביעו עבורו כדי שיבצע את התוכנית הזו שלו? המממ, נראה שעליתי על כשל

יש לי תחושה שזה מדבר בעד עצמו ולא צריך הסבר, חוצמזה אמרנו שאני אשתדל לא להפריע

ציוץ 4: בנט חושב שראוי שכל נערה ונערה ידעו על גבורתה של הדר כהן ז"ל, אני מניחה שהוא מעדיף שנדבר פחות על כשלון הממשלה.

תשובתי (קישור לבלוג מאתמול)

ציוץ 5: אמרתי שתגיע הפסקה. הגיעה

עמכם הסליחה אשוב

ילדים, אתם יודעים... יש דבר כזה והוא דוחה סקירות פוליטיות

ציוץ 6: רגב בפרשנות פמניסטית לפרשת משפטים, בדגש על דיני נשים, למעט כמובן אמה עבריה, מן הסתם איסור הטיית משפט, עדות שקר ולקיחת שוחד נראו לה פחות טוב

אולי זה המקום לציין שפעמים רבות אני עומדת מול הפרשנות של רגב ומתקשה לעקוב אחרי האינוס שהיא עושה לטקסט. הייתי מנתחת את סגנון הכתיבה, אבל בינינו לא על כישרון הכתיבה שלה היא נסמכה כשקיבלה את תיק התרבות.

ציוץ 7: כן, כן - סקירת הפייסבוק סיימה את הפסקת האוכל וחזרה בחדווה

ציוץ 8: איתן כבל גאה באחיין שלו שסיים טירונות בצנחנים, כמו הרבה 'כבלים' לפניו, חצי מהסטטוס מלא בשמות שכבל נזכר בהם מהטירונות כי הטקס גרם לו להזיות

טוב, הסטטוס הזה של איתן כבל היה מאוד אמיתי ושמח, אבל האיש קצת נסחף, בואו נייחס את זה לשמחה אמיתית ולא נהיה קנטרנים.חוץ מזה זה ציוץ לא פוליטי אז בכלל מה אני מתערבת?

ציוץ 9: ליברמן כועס על נתניהו שמגנה את הח"כים מבל"ד ומחזיר גופות מחבלים ובינתיים הקברים בישראל מתמלאים, שכח שגם הפתרון שלו לא כולל צמצום בתי הקברות

ציוץ 10: אני מניחה שהכתבה בTheMarker, הכתבה בהכל כלול, הנאום במליאה ואפילו הכתבה בחדשות2 על הדואר, לא גרמו לכם להכיר השבוע יותר את חה"כ ברושי

ציוץ 11: בר לב בתקופת הפוש לתוכנית שלו שקיבלה את השם "ההיפרדות", שלו לא של הרצוג. גם הגדיר את מה שנתניהו עושה ניהול סכסוך, כושל אמנם ועדיין "ניהול"

בר לב מגלה כאן פירגון לנתניהו, אמנם פירגון חלקי, אבל במצבו של נתניהו גם רק קרדיט על ניהול זה משהו.

ציוץ 12: נחמן שי מסביר שזה לא גל טרור כי הוא עדיין לא שכך, רק אומרת שזה לא ממש טיעון טוב אם אתה לא יודע מה אורך הגל

עדיין מופתעת שהאיש פעיל, אם תהיתם

ציוץ 13: חיליק בר מזמין אתכם לניוזלטר שלו שם הנושא הראשון הוא האבל על הדר כהן ובנושא השני הוא מיד עובר להתרגשות לקראת הועידה המדינית. #ממלכתיות

חוסר הרגישות של בר במסווה של ענייניות היה די מדכא. בגדר בואו נסמן וי שכולנו עצובים ואז נמשיך עם סדר היום. ציניות פוליטית במיטבה.

ציוץ 14: דרעי מזכיר שבפרשת השבוע מדובר בעיקר על החובה להתייחס בשוויון לאחרים, אפילו לשונאים, ושכך ש"ס נוהגת

אני מניחה שהוא בונה על זיכרון ציבורי קצר

דרעי כנראה בונה על זה שלשקופים יש זיכרון קצר מאוד, וגם לאלי ישי ולנשות הכותל ולאשכנזים - נו אל תתנו להתחיל, נסגור על בכלל לכל מי שדרעי לפעמים פחות מסמפט

ציוץ 15: ואם הגענו לאורן חזן, זו תחנתנו האחרונה - כמה מטאפורי, אז מהסטטוס שלו עולה שהוא לא ישן וזה בגלל חנין זועבי

ציוץ 16: איך לסכם את זה? ובכן, עם הנצח צריך לחשוש מדרך ארוכה בלי וויסקי

מן הידועים הוא שעל וויסקי פועל הכלל "אל תשאלו מה אני עשיתי עבור הוויסקי אלא מה הוויסקי עשה למעני".

ציוץ 17: ואם זה לא ביאס אתכם מספיק, אתם תמיד מוזמנים לקרוא את הפוסט החדש בבלוג

http://karenhaber.blogspot.co.il/2016/02/blog-post_5.html?m=1 … על קברי ילדות בנות 19

סיימנו? סיימנו. להתראות בשבוע הבא, זה לא ישתפר וזה אפילו לא ספוילר

סקירת פייסבוק יום שישי 29.1.2016

פיתחתי לי מנהג זה כבר כמה וכמה ימי שישי וגם אי אילו ימי חול, לקרוא סטטוסים של פוליטיקאים ישראלים בפייסבוק (כן, כזו אני - חיה על הקצה ומפתחת תחביבים על גבול הביזאר), לסכם אותם בקצרה ולהעביר עליהם ביקורת לרוב צינית (עניין יחסי אני משערת) בסדרת ציוצים בטוויטר. לכן, אני פוצחת בפינה חדשה בבלוג "מאחורי הקלעים של סקירת הפייסבוק - גרסת הבימאי הלא מצונזרת", כולל ביקורת עצמית.

לסדרת הציוצים כבר יש תבנית - פתיח, סדרת הציוצים וכמובן סיום, אם כי באופן עקרוני היא אינה מסתיימת לעולם, ממש כמו עוד כל מיני דברים שאסוציאטיבית מתקשרים אצלי לאינסוף ולפוליטיקאים ישראלים והיה שם עוד משהו, אני כמעט בטוחה.

ספוילר קל - הציוצים אינם קלים לעיכול, אבל אני מאשימה את כותבי הפוסטים ויותר מזה הם אינם מציעים כל נחמה כי אם הסתכלות מבודחת על מציאות מאוד עגומה. אני מיידעת שציוצים בטוויטר מוגבלים ב-140 תווים וזה לא תמיד פשוט להתנסח. זאת ועוד - שימו לב לרשימת ההסתייגויות המתארכת, זו לא סקירה עיתונאית, אם הדברים מעידים על משהו זה לרוב על חוש הומור קלוקל שלי. הסאבטקסט הוא שבתוך כל מה שקורה כאן כל מה שנשאר זה קצת ביקורת וחוש הומור (שוב, זה עניין יחסי).

כמו כן, אין חשיבות לסדר המופיעים, זה לרוב יתחיל בנתניהו/הרצוג/בנט/לפיד וימשיך הלאה, הסטטוסים הנסקרים הם לרוב רק מאותו יום בו נערכה הסקירה, יש ניסיון לייצר איזון זה לא תמיד הולך. אני מתנצלת מראש בפני מי שרצה לראות את הסטטוסים עצמם, אבל הפוסט הזה גם ככה יוצא ארוך מדי.

מכאן זה על אחריותכם, אנא זכרו כי זהו פרק פיילוט והתייחסו אליו בהתאם.
ציוץ הפתיחה: נועד להכריז על הבאות, למשוך תשומת לב וכמובן לעורר סקרנות ובטח אי אילו נאצות מעוקביםים שמתבאסים שאני שוב מכניסה להם פוליטיקה לfeed, ואם הם עד היום לא עשו mute, זה הרגע להודות להם על כך מקרב לב. 

שישי היום וזה אומר שהנה מתחילה לה סקירת פייסבוק שבועית מקווה שאתם מוכנים לזה אז הביאו פופקורן/שקית הקאה/אלכוהול/טישיו וחזרו אלינו

טוב, אין לי דרך לתרץ את ציוץ הפתיחה הספציפי הזה, הוא לא מהטובים ועם זאת הוא מודע לעצמו שזו כבר התחלה והוא גם מאפשר המון מגוון רחב של בחירה שזה כבר יותר ממה שעושה השלטון

ציוץ 1:
נתניהו נפגש עם נשיא קרן בלאקרוק לאיתור הזדמנויות לחיזוק שיתוף הפעולה רה"מ מזכיר שצמיחת הכלכלה בזכותו אני מזכירה שלבלקרוק בעלות חלקית על נובל

זה ציוץ שבדיעבד אני מצטעת עליו ולכן חבל שכך נפתח הפוסט הראשון של סקירת הפייסבוק, אבל ככה זה ולפעמים שוגים. להגנתי יאמר שבאמת חשבתי שזה מצחיק, אך זה גם חסר אחריות כיון שבלאקרוק מושקעת בנובל אנרג'י, אך הלקוחות שלה הם מחזיקי המניות בפועל והאחזקות בנובל הן באמת מזעריות יחסית לחברות האחרות בהן מושקעת החברה. זה לא ציוץ טוב כי הוא למעשה יוצר קישור מחשבתי לא נכון עם מתווה הגז ולא בזה דברים אמורים. מודה ועוזבת - תנוחם.

ציוץ 2:
בנט בשני סטטוסים וקשה לי לבחור, בחרתי בסרטון שמדבר על פרשת השבוע, ואני יודעת שזה קטנוני אבל בחייך, שר החינוך, יופיטר אל יווני? נהיית לפיד?

זה ציוץ "סקירת פייסבוק" קלאסי - בנט הוציא סרטון בו הוא מדבר על פרשת השבוע ובעיקר מדבר על המונותאיזם, כדוגמא הוא לוקח את האל היווני - יופיטר. עכשיו נכון שאני קטנונית, אבל יופיטר הוא ההתגלמות הרומית של זאוס היווני, וכן, אני מצפה משר החינוך שידע את זה, או שלא ישתמש בזה. לגבי הריפרור ללפיד? ובכן, בשם זנון - הרי זה מתבקש.

ציוץ 3: בנט גם מעלה את הראשית של הארץ, עם הכתבה שההשקעה בבתי"ס במזרח ירושלים תותנה באימוץ תה"ל הישראלית, ושואל אם זה לא הגיוני? גם בדמוקרטיה הוא חלש

ציוץ 4: שטייניץ לא מופתע שארה"ב מרגלת גם אחרי ישראל, ידענו את זה. אבל הוא מאוכזב
כשר אסטרטגיה הוא מדגים לא רע את המשפט על הסנדלר היחף

(לא יבואו דברי הסבר אחרי כל ציוץ מן הטעם הפשוט שזה עלול לייגע)

ציוץ 5: השרה שקד בנאום היום בעמותה למשפט ציבורי הצליחה להשתמש בדה-טוקוויל, זה של דמוקרטיה וחירות וחשיבות הביקורת למגבלות השלטון, כדי לתקף משילות

טוב, רק על זה יכולתי לכתוב פוסט שלם, ומי יודע אולי עוד אעשה את זה, בכל מקרה העובדה ששקד השתמשה בפרשנות בלתי אפשרית של דה -טוקוויל כדי להסביר כי ביקורת לעיתים צריכה לחכות להשלמת המהלך כי אחרת היא מצרה את צעדי השלטון, הוא סילוף פרשני שנועד ליצר לגיטימציה במקום בו היא אינה קיימת.

ציוץ 6: משולי מועלם למדתי שמרוץ עיר האבות ה8 התקיים היום היא לא ציינה מספרים, בדקתי ומצאתי 130 משתתפים רשומים- מכאן להסיק שחברון עיר שמחברת את כולם?

ציוץ 7: ליברמן מסביר שקולות החפירה בעוטף עזה וגל הטרור זה כישלון צוק איתן, כמו כן החמאס מאוד עסוק וכשיהיה כאן מחדל תדעו שליברמן לא סולח עליו מעכשיו

ציוץ 8: דב חנין בסטטוס חשוב על מותם של עוד 2 פועלי בניין השבוע ומציע ששר הכלכלה האדיש יפוטר רמת האדישות של רה"מ/שר החוץ/התקשורת/הכלכלה נותרה על כנה

ציוץ 9: אדלשטיין מדבר על כבד את אביך ואת אמך וטוען כי הסיפא למען יאריכון ימיך אינו אישי אלא ברמת המסורת מדור לדור שנאמר יותר ממששמרו היהודים וגו'

זו לא הפעם הראשונה שאדלשטיין מציע פרשנויות לפרשת השבוע, הוא עושה את זה בכל פעם מחדש ועדיין לא הצלחתי להבין בכל פעם מה הוא בעצם רצה לומר, אהל, הי, ניסיון יוצר שיפור, גם אם איטי.

ציוץ 10: נחמן שי קורא לפתרון 2 מדינות לשני עמים, הבעיה העיקרית היא שאף אחד לא מקשיב לו או זוכר מי הוא, אז עשיתי את כל מה שיכולתי ונתתי לו like

ציוץ 11: לפיד בסיפור יפה על איש שעובר ממוצב למוצב על גבול סוריה ומחלק עוגות להנצחת אחיינו שנרצח בפיגוע אבל ייתכן שלפיד עבר על בטחון שדה בתיאור המוצב

לא יודעת אם מותר להגיד מה מצבת כוח האדם במוצב, מצד שני אני מניחה שחיזבאללה לא באמת צריכים את לפיד בשביל זה

ציוץ 12: רגב מסבירה שכל פרשת יתרו זה לצאת מהקופסא כי מטרתה להדגיש את חשיבות הגמישות, ההקשבה והפתיחות המחשבתית, אני משערת שזה לא במסגרת note to self

ציוץ 13: הרצוג משתף את ארי שביט שמשבח את מהלך הרצוג השבוע ומשווה אותו לרבין ולבן גוריון תהליך הטרנספורמציה הושלם, בהצלחה לאנשי השלום בועידת העבודה

ציוץ 14: מרב מיכאלי בסטטוס עם הצעת בילוי לשבת כולל פסקול (ספויילר: כלניות לשושנה דמארי), בכל מקרה אני לא רואה סיבה לצאת מהבית בשבת למרות התמונה היפה

ציוץ 15: גלנט מספר את סיפורה של אמו, ניצולת השואה שעלתה באקסודוס וגורשה חזרה, את לקחי השואה הוא מפנה אל אומות העולם ולא מסתכל גם קצת עלינו #סליחה

ציוץ 16: בנט, בעוד סטטוס, משבח את אנשי אם תרצו שחזרו בהם מקמפיין השתולים בתרבות ומדרבן אותם לעבוד למען חיילי צה"ל ועם ישראל לשאלות בעתיד לנושא תמיכה

ציוץ 17: יעלון מעלה תמונה מהליכודיאדה "עם החברים היקרים", אלא שבתמונה נראה יעלון נואם על פודיום, אני חוששת שעלינו לערוך שיחה על מהי חברות

ציוץ 18: נחמן שי בעוד סטטוס - מי היה מאמין? הפעם לנושא הנאמנות וסתימת הפיות. אבל מה שמפתיע , לפחות אותי, זה בעיקר העובדה שהוא פעיל, באופן עקרוני

ציוץ 19: קארין אלהרר בתמונה מהדלקת נרות בסמטה "עם כל משפחת יש עתיד" (משפחה אשכנזית לא גדולה) כי "חייבים להמשיך לשמוח" (ולנסות להשיג קולות איפה שאפשר)

ציוץ 20: עומר בר לב בסטטוס שמתייחס לאירועי השבוע, בנוי לתפארת, טוען לפתרון ושאפשר לעשות הכל ואחרי כל זה, ואני כבר משוכנעת, הוא לא כתב מה צריך לעשות

ציוץ 21: רזבוזוב מעלה תמונת שאלון כישורי חיים על שתיית אלכוהול בכיתה ה' (!) בו מופיעה טענה שרוסים משתכרים פחות והבעיה העיקרית שלו היא עם סטריאוטיפים

ציוץ 22: ציפי לבני מעלה סרטון מיום שעשתה בירוחם והכי חשוב זה שהאיש שמאחל לה שבשנה הבאה היא תהיה ראש הממשלה לא נחתך בעריכה, כמו כן שבת שלום

ציוץ סיכום: הציוץ שהוא בגדר אזעקת הרגעה לכל מי שכבר נמאס לו לא רק מהפוליטיקאים, אלא גם ממני ומסקירות הפייסבוק, כי אם הם היו רוצים פייסבוק, הם היו מתעדכנים שם.

בזאת נסיים מה למדנו? 1. יש ח"כ בשם רזבוזוב 2. נחמן שי פעיל 3. רגב לא מיישמת עצות טובות של עצמה 4. אין חדש תחת השמש לא הצעתי נחמה ולא נוחמתם

סיכמנו, לא? משוב יתקבל בברכה

כלום. זאת התשובה. השאלה בפנים

לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.

אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו. 

אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.

משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.

אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום? 

בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.

יער או קפה - השאלה הרטורית

תכל'ס הייתי אמורה עכשיו להיות במכונית בדרך לפעילות ביער ואין זו סתם פעילות ביער כי אם פעילות עם ההורים ביער, כאילו לא די בזה ששבוע שעבר (אולי שבועיים אבל זה עוד כואב, אז מי זוכר?!) הייתה פעילות עם הקבוצה של המרכזית. הפעילות הזו ביער מקסימה בעיניי, בדיוק בגלל זה רשמתי את הילדים, את הילדים לא אותי. לי כבר מאוחר מדי כל הקטע הרוחני הזה, הציניות כבר קנתה בי אחיזה מזמן. שבוע שעבר המדריכה החדשה של המרכזית ביקשה ממני להפסיק לדבר (כן, שאני. אפסיק. לדבר. לזכותה יאמר שאנחנו לא ממש מכירות) כי הילדים צריכים את כל הכוונה שלי כדי להדליק את האש (לא, לא עם מצית, או גפרור, גם לא עם אבני צור, אלא בחיכוך של מקלות עץ זה בזה עד שיצא ניצוץ), מלמלתי לאימהות שהיו איתי שממילא אין לי כל כוונה לעזור. אני חוששת שזה לא מצא חן בעינייי המדריכה. שלא לדבר על הרגע שהיא העבירה קערה מלאה תרמילי אפונים מגינתה וביקשה שכל אחד יאכל רק אחד כדי שישאר לכולם. אני את שלי תרמתי לטובת הכלל. זה בסדר, קליפות תפו"א זו החגיגה האמיתית של העדה שלי (נו, די זה נאמר לשם הצחוק ותפסיקו עם כל המאבק העדתי הזה לרגע). 

מקל לימבו
יו נואו

אני אבהיר - הפעילות הזו ביער מדהימה בעיניי, אני באמת ובתמים רואה עד כמה הילדים נשכרים מזה. המדריכים נהדרים ומלאים באהבה (לטבע, לאדם, לרוח, למים, לאש, לאוכל טבעוני, לישות כלשהי - הבנתם את העניין) ונתינה לילדים. אני ממש לא מתחברת לזה וזו בדיוק הסיבה שאני שולחת את הילדים לזה, כי אני נותנת דברים אחרים ותחושת השבט שיש להם שם היא נהדרת. אני לגמרי בעד, אבל חלק מהעיסקה הוא שאני רק שותפה חיובית, זהו. רק שזה מרגיש שכל פעם שנדרשת התערבות שהיא מעבר שכאילו מישהו מגביה את רף הסבלנות. לא פשוט ומעולם לא אהבתי לעבור מתחת למקל לימבו, טוב בעצם קצת. אני עושה הכל כדי לא להעביר את הציניות בנושא הזה לילדים, אבל כל המפגשים שכוללים אותי קצת הורסים לי את כל ההתקדמות. מודה. עוזבת. תנוחם? אני באמת משתדלת.  

כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.

מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת. 

לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה. 

הציניות שהרגה את הציונות

כרזה (אילוסטרציה)

שים את האקדח על השולחן ובוא נדבר על זה. מכירים? אז ככה. רק שאני לא יודעת איפה להתחיל. מלחמות ומערכות בחירות מוציאות את כל הפוליטיקה והרעלים מהאנשים, זו תקופה לא קלה לכל מי שאינו מוצא את עצמו במרכז הפוליטי. יש משהו שמוציא את הכל בהקצנה החוצה. אני מניחה שזה טבעי. בכל מערכת בחירות או מלחמה ניתן לראות את התחדדות הדעות ופופולאריזיה של דעות מקובלות או אדם מקובל, סוג של אולטרה-נאמנות אם תרצו. במדע המדינה התופעה הזאת בתקופות מלחמה מכונה "התכנסות סביב הדגל" (gathering around the flag), אני מוצאת שזה קורה בעוד מקרים בהם האדם מרגיש צורך להגן על הדרך שלו.

אני לא היחידה שמאמינה בפלורליזם ובחשיבות של השמעת דעות מנוגדות. אדרבא, כהגליאנית מזדמנת, אני מאמינה בתיזה ואנטי-תזה. אם לא היה מי שמתנגד לדעות שלי הייתי מוצאת את זה מוזר להחריד והעובדה שיש אנשים שחושבים אחרת וגם מתווכחים איתי עוזרת לי לחשוב, לפקפק ולבחון מחדש את דעותיי. זה לא אומר שהדעות שלי לא מוצקות, זה רק אומר שאני בוחנת אותן כל פעם מחדש. בעיניי זה חשוב. אבל לא זו הנקודה. כמו בתקופת צוק איתן, גם לפני מערכת הבחירות הזו, אני שמה לב לצמצום נוראי של השיח ולניכוס חד משמעי של ערכים. אבל אולי זה דווקא טוב, כי הדיון הזה שם מחדש את הנושא החם על השולחן (אקדח, כבר אמרנו?).

אם רגע מסתכלים מהצד אפשר לחשוב שנפלנו על הראש, אבל איכשהו אנחנו לא רואים את זה. הבחירות הקרובות צריכות להיות על המצב בישראל היום - כן גם על המצב המדיני והבטחוני, אבל הרבה יותר מזה על כלכלה, חברה, חינוך. מה קורה בפועל? בפועל נראה שהקמפיין, בעיקר זה של נתניהו (בהנחה שלליכוד כנראה אין קמפיין) ושל הבית היהודי הוא מי הוא ציוני. כל הרשתות החברתיות גועשות בריב בלתי נגמר על ציונות ותכל'ס אנשים, זה כבר ציני, אבל בטח שלא ציוני. באמת הדבר הכי חשוב עכשיו זה "מה זאת ציונות" ושל מי היא? כי הציונות תעניק בית למחוסרי הדיור? הציונות תפסיק לספר טייקונים? הציונות תעלה אוכל על שולחנם של מי שאין להם? כנראה שלא, הנה חסכתי לכם

אז מעבר לעובדה שלדעתי אנחנו שוב מחטיאים את המטרה, הדיון על "מיהו ציוני" נכנס לסחרור מטורף ומסוכן. נתניהו, בנט ומפלגותיהם הופכים כל מי שמאמין בפתרון מדיני ללא ציוני. יש בזה הרבה אירוניה, בעיקר לאור העובדה שהציונות המדינית כזרם מרכזי בציונות פעלה להסדר מדיני שכלל אגב את הערבים שישבו בארץ. הדיון על ניכוס הציונות הוא הזוי, אבל הוא גם מסוכן. דמוקרטיה נשענת על פלורליזם, צמצום הפלורליזם מביא איתו חוליים רבים לחברה, אבל הוא בעיקר מביא לשיסוע. הוא יוצר "הם" ו"אנחנו" בתוך החברה עצמה. הרבה נקודות אירוניה ניתן למצוא כשמי שמדבר על אחים, הוא גם זה שמביא איתו הכי הרבה שנאה לאחר, מי שמפלג את העם הוא איש מאמין ששוכח שאמרו חז"לינו "כל ישראל ערבים זה לזה". אך בעוד פרצופו האמיתי של בנט נחשף, הציבור כבר נכנס לסחרור. האש הוצתה, על מי שאינו מצביע ליכוד/הבית היהודי/ישראל ביתנו מוטלת חובת ההוכחה שהוא ציוני.

אני לא מתכוונת להוכיח את ציוניותי, בעצם העובדה שאני בוחרת לחיות כאן, לגדל כאן את ילדיי, לדבר בעברית, להחזיק בתעודת זהות, למלא את חובותיי האזרחיות, לשמור על החוקים - אני כבר עשיתי את הבחירה שלי. אני ישראלית ולא משנה איך תהפכו את הגדרת הציוניות, הבחירות שלי הופכות אותי לציונית מבחירה ולציונית מתוקף. למלחמה האחרונה בעזה התנגדתי בתוקף באמצעים החוקיים שהיו בידי, אך מעצם העובדה שאני ישראלית אני חתומה לצערי על המלחמה הזו ואני מקבלת את הדין. אני לא רואה אותי קוראת למי שהכניס אותנו למלחמה הזו בוגד, אלה לא המושגים שאני משתמשת בהם, אני גם לא קוראת לדה-לגיטימציה שלהם למרות שאני מתעבת אותם בכל ליבי, מה שאני יכולה לעשות זה להשמיע את דעתי, לנסות להחליף את השלטון בקלפי, לצאת להפגנות, לקוות שמשהו פה ישתנה אחרי הבחירות ולקבל את הדין עם היוודע התוצאות.

אבל אנחנו הולכים ומאבדים את זה ויש אל מי להפנות אצבע מאשימה, ראש ממשלה שלא מתבייש לקרוא ליריביו האופוזיציוניים "אנטי-ציונים", מוביל רוח של דה-לגיטימציה. כאשר ראש ממשלה לא מבין עד כמה גדולה חשיבותה של האופוזיציה לשלטון תקין ורואה בהם מטרד שיש לעקוף ע"י חוקי משילות, הוא ראש ממשלה שפוגע הלכה למעשה בדמוקרטיה. היום זה פוגע בשמאלנים, שהם כידוע אנטי-ציונים, מה שהופך אותם לאויבים מבפנים (עכשיו תעשו לבד את החשבון כמה זה רחוק מפשוט לקרוא להם בוגדים), מחר זו יכולה להיות הקבוצה הבאה שלא תיישר קו. 

הציונות היא הגדרה חשובה מספיק כנראה כדי לסמן חלקים באומה שלך כבוגדים בשעה שיש כל כך הרבה דברים חשובים הרבה יותר על הפרק. כל כך הרבה דברים מונחים כרגע על המאזניים ובמקום שישראל תהיה חזקה מתוקף היותה דמוקרטית היא נחלשת על רקע שיסוי וגם שיסוע פנימיים. אולי זו אני שלא מבינה עניין, אבל מול שנאה וצמצום קו המחשבה אני מעדיפה סובלנות ופלורליזם, מול מלחמה אני בוחרת שלום, מול אדמה וחיים, אני בוחרת חיים על אדמה. אני לא תמימה ואני גם לא מסדרת שורה של דובוני אכפת לי שיאירו עלינו "קרן-אור" ופתאום נתחיל לעמוד בתור בפינות ליטוף כדי ללטף חד קרן. ייתכן שלא הפתרון שאני מאמינה בו ייבחר כמועדף על אזרחי המדינה הזו, אך אני מעדיפה לחיות בדעת מיעוט במדינה נאורה שמכבדת את מגוון הדיעות ולא במדינה בה יש קו שמסמן מי הוא האזרח הנכון שמחזיק בדעות שנוחות לשלטון. זו לא דמוקרטיה. בעיני אין ציונות ללא דמוקרטיה. ואגב, הרצל אמר את זה קודם, ולא רק הוא.

אני מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה של ישראל לשרוד בתוך התקופה המטורפת שאנחנו חיים בה היא רק כדמוקרטיה מהותית שמגבילה את שלטון הרוב, שמקדשת את זכויות המיעוטים, שמאפשרת חופש דת כמו גם חופש מדת, שזכויות אדם הם נר לרגליה. בלי דמוקרטיה כזו גם היהדות וגם הציונות לא יוכלו להחזיק אותנו כאן. באופן פרדוקסלי כדי שישראל תוכל להמשיך להיות בית לאומי לעם היהודי, הוא מוכרחה להיות עוד יותר דמוקרטית, אלא אם כן אתם מספרים לי שציונות זה להקים כאן תיאוקרטיה כי אז כל הדיון שלנו עקר ואני כנראה באמת לא ציונית. אני לגמרי בסדר עם זה שאנשים יחשבו שהדגל שלנו מדיר אוכלוסיות, זה באמת נכון, זה לא עושה אותו פחות דגל שלי. זה בסדר גמור לחשוב יותר מפעמיים לפני הגיוס לצבא, ולא רק בישראל, ללכת לצבא זה מפחיד - לכל אחד יש את הבחירות שלו. זה בסדר גמור לחשוב שאנחנו צריכים להתנחל מעבר לקו הירוק למרות שאני מוצאת את זה פסול. זו דמוקרטיה. אסור לתת לרב השיח הזה להצטמצם. 

נראה מוכר? מסתבר שהוא
אנטי ציוני. מי היה מאמין
(מוגש כשרות לרונן שובל)

רוב הציבור בישראל אינו דתי, אני בטוחה שאני לא היחידה שלא רוצה לראות את ישראל מתדרדרת להיות תיאוקרטיה משיחיסטית, זו בהחלט לא הציונות שלי. מאז ומתמיד הציונות לא היתה מקשה אחת ותמיד היו בה גוונים. לא כדי להתווכח אבל דווקא הזרם המרכזי של הציונות, זה שבזכות מאמציו יש לנו מדינה, היה זרם חילוני מובהק, שהאמין בערכים אוניברסליים. השיח שמושמע היום הופך את בנימין זאב הרצל לאנטי ציוני. לא רק אני רואה פה את האירוניה. 

בדמוקרטיה שלי, בין אם זה מוצא חן בעיני או לא, יש מקום גם לאנשים שחושבים שמדינת ישראל צריכה להיות תיאוקרטיה, ולצערי גם יש בה מקום לאנשים שמחזיקים בדעות חשוכות (למשל נגד הקהילה ההומו-לסבית והלהט"בית), רק שבמקום שאליו הם מכוונים אין מקום בשבילי. אם האמונה שלי שבישראל יש מקום לדתיים חרדים ואפילו אנטי-ישראלים, לאנשים שמאמינים בלמחוק את הפלסטינים, לרפורמים, להומואים, לסביות, טראנסג'נדרים, מוסלמים, חד-הוריות, בדואים, חילונים, וכל הגדרה אחרת עושה אותי ללא ציונית, אז אני אשמה. רק שיחד איתי, על ספסל הנאשמים, צריך לשים גם את כל מי שהגו, פעלו והקימו כאן מדינה, אלה שבזכותם אנחנו יושבים פה עכשיו.  

אני יכולה להביא ציטוטים של הרצל, כצנלסון, ז'בוטינסקי ועוד מנהיגים שונים שמזרמים שונים, שאגב כל אחד מהם היה ציוני ללא עוררין ואף אחד מהם לא החזיק באותה "ציונות", מה שכן איחד את כולם הוא הבסיס הבלתי מתפשר בהיות המדינה הזו דמוקרטיה. מי שקורא לאופוזיציה של היום אנטי-ציוני הוא חד וחלק אנטי דמוקרט, כזה שלא מעוניין בקו מחשבה ביקורתי, אלא באחדות דעים. אחדות הדעים הזו, הגדרת המחנה מחדש, צריכה להטריד את כולנו ולהיות תמרור אזהרה ברור וחד משמעי. שני אנשים מחזיקים היום במשרות הרמות ביותר במדינה והם באים מאותו בית מדרש, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. שניהם מחזיקים בדעות פוליטיות דומות אך בעוד האחד מאמין בדמוקרטיה, השני משחק בדמוקרטיה. 

בעיני הדיון היום על הציונות זה הדבר ההזוי ביותר שקרה כאן עד עכשיו וקרו כאן אי אילו. זה שיח שמקדמים בנט ונתניהו, שני האנשים שהדבר הכי חשוב להם זה הפופולאריות שלהם, זה הזמן שלנו כאזרחים למקד אותם במה שהם צריכים להתמקד בו - לא עוד שיח "מיהו ציוני" אלא שיח מהותי כלכלי חברתי וגם מדיני-ביטחוני. בל אם השאלה הבוערת היא מיהו ציוני אז סליחה שהפרעתי לכם. carry on

צמצום השיח כמוהו כויתור על התקווה

מהבוקר מנסה לכתוב, סוקרת אתרי אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, יודעת על מה אני רוצה לכתוב ומתקשה לגייס את המילים. לרוב הן קולחות לי ללא שום בעיה, מקסימום מוצאות את מקומן אחרי עריכה קלה. היום מצאתי את עצמי יושבת בלופ אינסופי של הסרטון הזה של מונטי פיתון, לנסות ולהיכנס קצת לפרופורציות. לא יודעת אם זה באמת עבד, כי נכון שאנחנו רק חלק קטן, מה קטן? פצפון, בתוך כל היקום הזה, אבל בתוך כל החלק היחסי הזה, מה שקורה כאן הוא הרה גורל מבחינתי. אלה החיים שלי, זה עתיד ילדיי, זו המדינה שאני בוחרת מדי יום לחיות בה

שמתי לב שאני מאבדת מעט מהציניות שלי, במידה רבה זה אומר שאני מאבדת אנרגיה ואופטימיות, ככה זה עובד אצלי. יושבת מול המסך וקוראת שבקבוצת אימהות, שאני לא חברה בה, היו אימהות ערביות שעזבו בגלל קללות ונאצות שחטפו מאימהות יהודיות חברות הקבוצה. עורכת דין ישראלית ממוצא ערבי יושבת ברכבת הקלה ונעה באי נוחות נוכח מבטי שנאה והתלחשויות ובסוף מוצאת את עצמה רצה לעזרת אם ערביה עם ילד המותקפת על ידי אשה דתיה עם תינוק בעגלה. מאחורי מקלדת, חברים, גם אני בתוכם, מקבלים איומים בלתי פוסקים וזרם שוטף של קללות מהסוג הנחות ביותר. וזה עוד בלי לדבר על האריות ועל הצל, על מירי רגב, דני דנון, ליברמן, בנט, איילת שקד ופייגלין (עזבו אותי מרשימות ארוכות, קבלו רשימה מייצגת). מדברים על כמה הפלסטינים שונאים אותנו יותר מאשר אוהבים את הילדים שלהם (שחוק עד זרא) ואצלנו מצטלמים עם ילדים על הברכיים וכתוביות הדורשות נקמה, אימהות לילדים מתנהגות באלימות בעוד הילדים שלהן מסתכלים עליהם - הם לומדים, אוהו כמה שהם לומדים.

כל סטטוס אנטי המבצע, כל הסתכלות פנימית במבט ביקורתי הם בגידה, כל שמאלני הוא עוכר ישראל, סרטן שצריך לשלוח ולאחל לו מיתות משונות או להעיף אותו למקום בו ידעו איך לטפל בו. ואם הייתי במיטבי הציני הרי שהייתי מייעצת רענון מאסיבי של כל הנאצות האלה, אני רואה את הפוטנציאל ואני בטוחה שאפשר יותר. אבל מסתבר שגם אנחנו יודעים איך לטפל בכל בוגד, רק תקשיבו לצל (שכמובן אינו מסית) ותפנימו. מה שמעורר את הדאגה הגדולה ביותר שלי זה השקט שבה הדברים האלה מתקבלים. אימהות ערביות הוצאו מקבוצה? איפה אתן אימהות יהודיות החרדות לגורל ילדיכן? למה אתן לא יוצאות מהקבוצה כי זה לא לגיטימי? מרביצים לאמא ערביה וילדה? מרבית היושבים ברכבת עסקו בסמארטפון שלהם או התבוננו בנוף הנשקף מחלונות הרכבת. זו הפניית העורף שמפחידה אותי. 

אתמול היה לי דיון ארוך בהשוואה שעשיתי בין ישראל של היום וגרמניה של סוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30. רוב הגרמנים לא עשו דבר כשהחלו הניצנים של אלימות נגד יהודים, קומוניסטים וכל מה שהוגדר כבוגד. חשבו שזה עדיף לשתוק עד יעבור זעם. עד היום כמעט בכל נאום על השואה אנחנו מזכירים את הפניית העורף, מגנים את התעלמות הציבור בגרמניה, באירופה ובכלל בעולם, אבל כשמגיע תורנו, אנחנו מפנים עורף לא פחות. אנחנו מפנים עורף למי שאינו יהודי (בין אם הוא ערבי או אריתראי), אנו מפנים עורף לזוועת החיים הפלסטינים (ולא, לא רק בזמן המבצע הזה), ואנחנו מפנים עורף לכל מי שבתוכנו שיש לו ביקורת שאינה קונסנצואלית. האמת שאם זה היה נגמר בהפניית עורף אז עוד מילא, אך למעשה יש בתוכנו אלימות מילולית ופיזית שאין לה מנגנוני בלימה אמיתיים ולהגיד היום שזה "רק מיעוט" זה אולי אנדרסטייטמנט שיש אנשים שמוכנים לחיות איתו, אבל איפה תוכנית הפעולה. איך יוצרים לזה בלמים ומעצורים? זה כבר לא עניין רק של גינוי דרוש פה טיפול יסודי. רק מכיון שזה לא רק הציבור אלא גם חלק ממנהיגיו, כנראה שלא יהיה לזה טיפול, רק לגיטימציה שתלך ותגדל עד שזה פשוט יהיה הנורמה. 

ביננו, במדינה שמגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, אין ספק שכל מה שאינו יהודי חלקו בדמוקרטיה הולך וקטן. במידה רבה, היות הלאום של מרבית הישראלים יהודי, למרות שהלכה למעשה זו השתייכות דתית בלבד, מעידה על יצירת אומה שלמעשה כל מה שמשותף לה הוא איזו שותפות גורל ובכך הופך הרעיון הלאומי לכלי שרת בידי המדינה. העובדה שהאבות המייסדים הקימו אומה על בסיס דתי היא אולי מכוננת ומאחדת מחד ונותנת לנו גושפנקא היסטורית, אבל היא גם פוגעת עד יסוד בבסיס המודרני של מדינה דמוקרטית. כל עוד הלגיטימציה של המדינה שאובה ממקורות דתיים לעולם לא יוכל באמת להתקיים שוויון אזרחי במדינת ישראל, גם לא בקרב אזרחיה היהודים, כי בסופו של דבר מוכתבת לנו מדינה דתית ועל זה קשה מאוד להקים מדינה דמוקרטית בחברה שהיא לא באמת הומוגנית. זה שנולדנו לאמא יהודיה או שבחרנו להתגייר זה מכנה משותף דל מאוד למדינה, זה מכנה משותף חברתי אולי אבל לא לאומי. לא נוצרה כאן מעולם חברה אזרחית חילונית בעלת אינטרסים מודרניים-דמוקרטיים מובהקים, יש כאן שעטנז שלא באמת יוכל לעבוד במתכונת הזו לאורך זמן. מה שכן נוצר פה זה חברה פוליטית באופן אבסולוטי שקובעת אמות מוסר וכמוה גם את האמת הבלעדית. בישראל של היום רק מי שמקבל את האמת הבלעדית הזו יש לו מקום, כל פיקפוק נתפס כאנטי-דמוקרטי ומוביל לקריאות בוגד כשלמעשה זו המדינה שרק משתמשת בכלים דמוקרטיים ומכוננת אוירה שאינה דמוקרטית כלל וכלל, רק פסאודו-דמוקרטית.

במשך דורות משתמשים הפוליטיקאים ברטוריקה, סמלים ומיתוסים כדי לבסס לגיטימציה של המדינה כמדינה יהודית. הדמוקרטיה היא רק כסות להתכסות בה ומסגרת נוחה ומודרנית של כלים ראויים. אך הדמוקרטיה אינה יכולה להיות דמוקרטיה בהתבסס על אתוסים לאומיים, כך רק מכוננים אומה אך לא מקיימים מדינה. הסמכות והלגיטימציה הם כאילו של המדינה, אך למעשה הם נעוצים ברמה הלאומית ולא ברמה המדינתית. לא יצרנו לאום חדש של יהודי מודרני, לא השכלנו לתת לזה כלים. ערבוב הדת והמדינה יצר מצב שבו אנו נסמכים על עברנו פה ועל החיבור לדת כנותני התוקף ובכך נגזר על אופיה הדמוקרטי של המדינה תמיד להיות משני. הדת היהודית היא הגורם שמקנה כביכול לגיטימציה לישיבתנו כאן אך זוהי חרב פיפיות כי אם נמשיך לחנך את ילדינו רק על האתוסים האלה מבלי לתת להם ערכים אוניברסליים של דמוקרטיה, צדק, שוויון, לא נוכל להמשיך ולהתהדר בהיותינו דמוקרטיה אמיתית. אין מנוס מלקבוע היום שבקרב הזה ישראל הפסידה, היא הפסידה את האפשרות להיות מדינה חילונית היונקת את הלגיטימציה שלה מהתנועה הציונית ומערכים אוניברסאליים והפכה להיות מדינה שהגדרתה בראש ובראשונה היא דתית לאומית. תוסיפו לזה את האתוס הצבאי שהלך ונבנה כאן ותקבלו תמונת מצב עגומה - נחטפנו על ידי אתוס צבאי, דתי ולאומי ולקינו בתסמונת שטוקהולם. אנחנו כבר לא רואים איפה התחילה הטעות.

זו בדיוק הסיבה שכל מי שמעביר ביקורת נתפס כבוגד, אנחנו כפופים כל חיינו לתעמולה והתעמולה הזו הפכה לכלי מכונן. מכיון שהתעמולה הזו נעשית בכלים דמוקרטיים היא נתפסת כחלק אינהרנטי מהדמוקרטיה, אך היא לא. מהות הדמוקרטיה היא שמירה על זכויות האדם, שמירה על זכויות המיעוט, שמירה על חופש הביטוי ועל הזכות למחות. כל אלה היום קיימים בישראל, אך הם משניים. השניות הזו היא בעייתית כי היא יוצרת נאמנות אזרחית קודם כל לאתוסים ולא למהות. הפניה לאורך השנים של הפוליטיקה הישראלית לאמוציות הבסיסיות שלנו ולא לכלים עליהן מתבססת מדינה דמוקרטית יצרו אצלנו הטיה שכבר לא מבחינה בין כלים ובין תעמולה. תוסיפו לזה שנים רבות של כיבוש ועצימת עין לעוולות שנעשות בשמנו כלפי ציבור שלם שחי תחת דיכוי ומה שתקבלו זה אוסף של הצדקות. תנסו לתקוף את ההצדקות האלה ותקבלו הדיפה ותיוג של בוגד.

זה לא יעזור לי אם עוד 10, 20, 50 שנה אגלה שצדקתי. החולשה העיקרית של ישראל היום הוא העדרה של חברה אזרחית המושתתת על עקרונות ברורים של מוסר וצדק, זה גם מה שהיה חסר דרך אגב ברפובליקת ויימאר, זו שכל השוואה אליה מעוררת תגובות רגשיות חריפות. הפכנו לחיות בתוך פוליטיקה סימבולית, ובשל מצבנו המיוחד הנושא הבטחוני משחק בו תפקיד שהולך וגדל עם השנים ורק יוצר פלונטר גדול יותר. אך ההיסטוריה מלמדת שפוליטיקה כזו תמיד עתידה לקרוס. אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות במדינה דמוקרטית אין לנו ברירה אלא לעשות בדק בית רציני. אך במצב בו אין באמת חברה אזרחית ואין פולטיקאי שהמהות חשובה לו יותר ממנעמי השלטון, כנראה שגורלנו נחרץ.

השקט של המתונים שמבקש שנחכה, שמסביר שאלה עשבים שוטים, שמסביר את פרץ האלימות והשנאה בתוך החברה היהודית פנימה בחטיפה, בפלסטינים בטילים מעזה, הוא שקט שיוביל אותנו לנקודת האל-חזור, אם לא הגענו אליה כבר. מדינת ישראל כבר הוקמה, היא לא צריכה צידוקים כדי להבהיר שהיא כאן להישאר, מה שאנחנו צריכים זו תפיסה אמיתי של צדק, צדק בתוך החברה הישראלית פנימה. צדק אינו השתקה של קולות ביקורתיים, צדק אינו רק התנהלות על פי חוק, חוק לעיתים קרובות אינו בהכרח צודק, הצדק מגולם בתוך מערכת מאוד סדורה של מוסר והתנהלות דמוקרטית, הוא לא שותק בעת מלחמה, או כשנורים טילים או כשנחטפים ילדים. כשאתם מבקשים ממי שאתם רואים בו בוגד לשתוק בשעה הזו, אתם לא שמים לב שמי שבעצם בוגד בכל מה שנבנה כאן הוא מי שמשתיק ומצמצם את הדמוקרטיה.

אני לא מבקשת את ההסכמה שלכם למה שאומר השמאל, למה שאני מאמינה בו, רק את הלגיטימציה שזה חלק משיח דמוקרטי ראוי וחשוב. כי מי שבאמת מאמין בקיומה של מדינת ישראל ובאפשרות שלנו לחיות כאן לאורך זמן, יודע שכדי שזה ימשיך להתקיים צריך לדבוק בעקרונות הנכונים, לא הפופוליסטים, באלה שיאפשרו לנו לחיות כאן בכבוד עכשיו, מחר וגם אחרי מחר. העקרונות האלה הם קודם כל דמוקרטיים, על כל המשתמע. מי שקורא היום למותם של בוגדי השמאל, בהעדר מנגנון של בלימה, אכיפה וחינוך הוא יהיה נותן הטון של המחר והשאלה הנשאלת היא האם ניתן להם לנצח? זה לא עניין של שמאל או ימין, זה פשוט להחריד - לביקורת משמאל יש מקום, היא לגיטימית בתוך שיח דמוקרטי, לקולות שסותמים להם את הפה ושוברים להם את העצמות אין מקום  - הם מחרביה של הדמוקרטיה. ואם הדמוקרטיה לא תשכיל לשנות את זה היום, לא יהיה לדמוקרטיה הזו מחר.

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...