פוסט על בית ועל סידורים

רשימת מטלות ועט של פרוייקט מעוכר
(צילום אילוסטרציה)

לפני כשלוש שנים עברנו לרחובות. אני יכולה להסביר רציונאלית למה עברנו. אני יכולה גם להיות כנה עם עצמי ולהסכים שרחובות לגמרי בסדר ואפילו לתת דוגמאות לדברים טובים שהביא עימו המעבר, אם כי אני לא חושבת שהם תלויים ברחובות אלא רק תלויי התקופה שבמקרה, או שלא, התרחשה ברחובות. אני גם יודעת שזמננו ברחובות צריך לבוא על סיומו ושאוטוטו אני אביא את עצמי לפרסם את הדירה ולהתחיל סופסוף בפרוייקט הבא שלנו - למכור את הדירה ברחובות ולמצוא משהו בתל אביב או קרוב אליה. במאמר מוסגר כי לא על זה רציתי לדבר, זה די מדהים שאני, הששה אלי אתגר אוחזת בעט ורשימת מטלות, מצליחה לדחות כל כך פרוייקט שאני דווקא רוצה.


כשעברנו לדירה הזו היה לנו ברור שהיא זמנית. קנינו אותה כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא הצלחנו למצוא ממש את מה שרצינו, אולי חסר היה לנו הדיוק של מה בדיוק אנחנו רוצים ולכן כל התהליך לא היה מסונכרן כראוי. ידענו שאנחנו רוצים לעבור לאזור רחובות/נס-ציונה גם בגלל שיקולים כלכליים ושיקולי גודל דירה וגם בגלל שהיתה כאן קהילת חינוך ביתי ענפה (במאמר מוסגר חודש אחרי שעברנו כבר יותר מחצי קהילה עברה לבית הספר הפתוח). בסוף, וכן זה סיפור ארוך, קנינו את הדירה הזו.

ככה זה נראה: רווי, רווי, רווי

מלכתחילה לא ממש אהבנו את האזור החדש הזה, הבנוי בנייה רוויה ונראה כמו כוורת אנושית גדולה. הידיעה שכל בניין מאוכלס כמו מושב קטן לא ממש עשתה לנו טוב. אבל בכל זאת קנינו מכל מיני סיבות, ביניהן העובדה שהדירה ענקית ומעוצבת נכון והמעבר אליה נתן לכל אחד את מרחב המחיה שהוא היה זקוק לו. גם אם בפועל אנחנו לרוב באותו חדר, זה הפוטנציאל של המרחב שיש לכל אחד וגם הגודל היחסי של כל חדר בדירה הזו שמאפשר את זה. אבל אנחנו כאן כבר שלוש שנים ואם אנחנו רוצים שזה יהיה זמני זה הזמן להזיז את הנושא.


זה בטוח הזמן לעבור כי ההחלטה שהדירה הזו זמנית גרמה לנו להחליט לא להשקיע יותר מדי בדברים הקטנים האלה שאתה משקיע מדי יום בבית שהוא שלך. לא עניינים של סדר וניקיון, אלא כל העניינים העיצוביים הקטנים האלה שהיום נדחים בעיקר כי אין טעם. הבעיה היא שאני מרגישה שהדברים הקטנים האלה רוצים לצאת. רק שזה מרגיש די דבילי להתחיל לעשות לדירה הזו, מה גם שהיא לגמרי מרגישה נעים כמו שהיא עכשיו בהנחה שנעזוב בקרוב מתישהו, מצד שני האנרגיה הזו מוכרחה איכשהו לצאת. באקט בוגר החלטתי לנתב את האנרגיה המתפרצת למשהו שיהיה יעיל בין אם נעבור בקרוב ובין אם לא. מוכנים? פרוייקט העפת כל הדברים המיותרים מהבית. ההחלטה היא לעבור על כל חדר בית ביסודיות ולהעיף כל דבר שאין בו צורך. 

אז עזבו את זה שזה רעיון שתמיד טוב, השנים גילו לי דבר מוזר על עצמי, כל כמה שאני אוהבת בתים מעוצבים, מה שאני הכי אוהבת זה בית שיש בו קו נקי, עם כמה שפחות חפצים פזורים, בעיקר אלה המכונים חפצי נוי. מה שתכלס אני הכי רוצה בית שבעיקר מזמין אותך להצטייד במטבח וללכת לסלון, לשלוף איזה ספר, לשים מוזיקה ולא לרצות לצאת מהבית יותר לעולם. בלי הרבה דברים שמושכים את העין, בעיקר בית שמרגיע את העין ומשקיט את הרעש ועושה נעים לכל החושים. עכשיו אם רק אפשר שהבית הזה גם יהיה בתל אביב ואני כבר לגמרי שם. בינתיים הולכת להפשיל שרוולים ולסדר עוד איזה חדר בבית.

התמלאות/התרוקנות וכתיבה

בצעירותי כתבתי שירים, כתבתי לאורך יותר מעשור, הפסקתי לכתוב לא הרבה אחרי גיל 25. זאת אומרת התפקחתי משיגיונותיי לפני כ- 15 שנה. כשהייתי ממש צעירה התגאיתי בשירים שלי, היה לי קהל מצומצם ואוהד שבפניו הקראתי את שיריי במחתרת וחלמתי לפרסם אבל מעולם לא העזתי, ייתכן שבתוך תוכי ידעתי שהם לא עד כדי כך טובים. שיש בהם את האיכות שנוגעת לי בלב אך אין להם את האיכות האמיתית של שירה, אולי רק פוטנציאל. פוטנציאל זה מעולה, אבל לא יותר. היום בעידן שכל כך הרבה אנשים כותבים "שירה", אין לי אלא להודות לאינטואיציה שקיננה בי ולא איפשרה לי להביך את עצמי בפרהסיה.

מאז, הם עוברים ממגירה לארגז ושוב למגירה עם כל מעבר דירה. רק אז הם רואים מעט אור. תקועים במעמקים, מקווים לחילוץ עצמות בכל פעם שהמגירה נפתחת ומתאכזבים שלא אותם אני שולפת. בכל אריזה ופריקה, עיני מרפרפות עליהן, ידיי נוגעות והלב מתכווץ לו. גם לשכל לא קל, הואיל ובכל פעם האספירציות הליריות שלי משעשעות אותו. זה לא שאין שם יצירות נחמדות, אך אלה שירי בוסר, כאלה שיכלו להתפתח ונזנחו. דווקא מידת היעילות, האהובה עלי כל כך, היא מידה חשובה אצל משורר מכל הטעמים הברורים, אך כנראה שחסרות בי כל המידות האחרות שיוצרות את הטיפוס המיוחד הזה ואין לי אלא להצטער ולהכיר במגבלות. 

אני קוראת את השירים שלי מדי פעם, בוחנת את הנערה הרומנטית שהייתי, את האהבה לשברונות לב ולדרמות קטנטנות של חיים. כל דבר קטן הרטיט אותי ובהכל היה כל כך הרבה להט. כל אהבונת היתה אהבת חיים, כל משבר קטן היה דרמה לאומית שמצריכה אולפן פתוח. כל שיר מזכיר את הכאב והשמחה ואיך הם נשפכים לנייר בעוד אני המשכתי להתנהג כאילו הכל כרגיל. תמיד חייכתי החוצה, תמיד ניסיתי להסוות את הכאב, אבל הדמעות היו עולות במעלה הגרון. פעם לא הצלחתי להחניק אותן בשום מצב, היום כבר למדתי. הפריקה אפשרה לעבור ממצב צבירה של נערה לאישה. למדתי לזהות את תחושת החנק ומיד לחשוב מחשבות אחרות או להתעסק במשהו אחר שיקח אותן משם ויאפשר לי לבכות במקום ובזמן שיהיו לי נוחים.

הדרמה הפכה כל חוויה לשיר והם היו נשפכים ממני, נוזלים בסך דרך דמעות ולב גועש אל עיפרון ודף, משתרבטים לעצמם ומסתדרים. הכל היה נפרץ לתוך מילים שהיו מסדרות את הרגש ועם הירגע הלב גם את המחשבות. מסיימת שיר, קוראת אותו, דומעת וכותבת חדש. משרטטת שברון לב כדי לבנות מחדש את הלב השבור. את כל הכמיהות העליתי על דפים מהוגגים, הופכת רגשות למפל של מילים, משתפכת, שופכת וזולגת, מתרוקנת, מרוקנת את הלב ואוגרת מילים כדי לאפשר מחדש ללב להתמלא או לפחות את המקום, את האפשרות שהוא יתמלא מחדש. אהבות, אכזבות, פגיעות, שברונות היו הופכים למילים קצובות ומתוך הקצב באה רגיעה. מתוך הכתיבה נוצרה אפשרות של איחסון בגוף חיצוני מנותק ומכיל. דף, כולו שתי אותיות. דף מתמלא, לב מתרוקן. דף מתאפסן.

זה עבר לי, בדיוק אחרי שקיבלתי מחברה מחברת שירים חדשה. זו היתה המחברת הייעודית הראשונה שלא קניתי לעצמי. עוד כתבתי בה קצת, אבל אז בדיוק הגיעו משברים אמיתיים, לא לב סוער של נערה, משברים של אישה. את הדף וההגיגים החליף חבר אמיתי לחיים. אחר כך באה הפסיכולוגית. הלכתי אליה כשהרגשתי שבתוך החיים החדשים שאני מקימה אסור שהחיים הישנים ישכבו כמו פצצה מתקתקת. אחר כך כבר לא היה לי צורך בשירים. רוקנתי את עצמי במחשבות, איחסנתי בתוך קופסאות מטאפוריות והכנסתי לפריזר בתוך המוח שלמד לנתק ולהתקדם. אחר כך היה לי צורך בשקט ואחריו בכתיבה. בלי מבנים, בלי חרוזים, בלי הדיוק הקטן שמצריכה השירה, בלי התמצות המדוייק משורה לשורה. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו פורקן בספרי ילדים. עכשיו זה הבלוג הזה, זה אני, המקלדת, השפה שאני כל כך אוהבת, השקט, השקט היחסי בין לבין הילדים ובלאגאן החיים והשקט היחסי הזה בזמן שאני כותבת. מתרוקנת, מתמלאת וחוזרת

כן, אדוני השר - קצת מייגע כשזה לפיד ולא האקר, ופלוג ולא סייר האמפרי אבל עדיין שווה צחקוק

אז לפיד מנסה למכור לכם דירה ראשונה מקבלן בעלות של עד 1.6 מיליון ש"ח ב- 0% מע"מ? אכן אבל זה לא לכולם - אם אתם זוג נשוי (אופס, נפרדנו מקהילת הלהט"ב וגם מרווקים, גרושים וכל מי שלא התחתן דרך הרבנות או לא הצהיר על חתונה אזרחית בחו"ל), ואם אחד מבני הזוג שירת בצבא (אופס, נפרדנו מערבים ומחרדים), אם יש לכם ילד אחד לפחות (אופס, ככה נפרדנו ממי שעוד לא רוצה ילדים, מי שמנסה להביא ילדים וגם ככה הטיפולים עולים לו הון, אבל לעומת זאת מצבת כוח האדם העתידית של צה"ל מובטחת), אם במקרה קניתם כבר דירה אז אכלתם אותה כי לא מגיע לכם (בישראל לא צריך לשפר דיור, זה לא חשוב כנראה). ואם כבר עניתם על כל הקריטריונים וגם עמדתם בתנאים לקבלת משכנתא (כי צריך מקורות מימון, לא?!), אז לא תשלמו מע"מ אבל תתחייבו להחזיק בנכס 5 שנים. אחרי כל ההתקזזות הזו בעצם לא נשארנו עם הרבה כל כך מ"אנחנו" אזרחי מדינת ישראל, נכון? 


זה בלי לדבר על המשקל העודף שזה מטיל על ציר מרכז -פריפריה, וגם על ההנחה המושכלת שאם תכנס שליפתו זו של השר לתוקף, יכנס ענף הבניה לקפאון ואחר כך, בגלל שהביקוש יגבר אך ההיצע לא, עוד נחווה עליית מחירים. אה, וכמעט שכחתי, זו יוזמה של התאחדות הקבלנים והם די מרוצים ממנה, אולי כי אופציית גילום ההנחה כל כך קורצת? מבריק. הנה לכם עוד שליפה ממשלתית גזענית שמקדמת אפליה. אבל זה כבר לא חדש... אני מניחה שאם אתם זוג נשוי, סטרייטי, צעיר עם ילד/ים, עם בנזוג ששירת בישיבת הסדר ורוצים לקנות דירה חדשה, פרי תנופת הבנייה בשטחים הכבושים - לגמרי שיחקתם אותה. כי הימין הלאומי הפך להיות המרכז החדש.

מה שמדהים עוד יותר בכל הסיפור הזה, כי הגזענות כבר מזמן לא מטרידה כנראה יחד עם מדיניות התעדוף האזרחי והשליפות מהמותן, זו המתקפה על נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. לא מוצא חן בעיני לפיד שקרנית פלוג ופקידות האוצר לא מרוצים מהשליפה החדשה שלו? אל דאגה, עדת מעריצות מהמפלגה שלו חותמות על מכתב מלא תמיהה כיצד פלוג לא מצטרפת להחלטה ה"האמיצה של שר האוצר", טוב הן מצפות מפלוג שתעשה כמעשה קול - לא תתמוך בהצעה כי זו הצעה טובה, אלא שתתמוך בגלל יאיר. מה קורה שם ב"יש עתיד"? מה מכניס להם צוות יש עתיד לשתיה שהם כולם מתנהגים כמו חבורה בכת הזחיחות הסוגדת לג'ל ולזה שמחובר אליו מלמטה? 

אבל גם יועץ שר האוצר לענייני דיור תוקף את הפקידות ומסביר (בהמון מילים) שבעצם הם לא עשו את העבודה שלהם כראוי וטוען שמשבר הדיור הוא בגלל הפקידות והיא בכלל הבעיה. אני רגע עוצרת, נותנת לכם גם זמן לקרוא את זה שוב. אני לא בטוחה שהבנתי - פקידות משרד האוצר ובנק ישראל היא הסיבה למשבר הדיור? אני צריכה רגע להבין - אם הבנתי נכון ואני מבטיחה לקצר:  יש חברי כנסת - הם נבחרים בבחירות ארציות ושוות וכו', מתוכם על ראש המפלגה בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה מוטל התפקיד להקים ממשלה ולעמוד בראשה. מו"מ קואליציוני וכו' - יש ממשלה. עכשיו - לממשלה הזו יש מדיניות, לא? הפקידות נועדה רק לייעץ וליישם לא? אז איך הפקידות הזו אשמה בדיוק בבעיות שהמדיניות הממשלתית יצרה? ומי ממנה את הפקידות הזו? והאם לא תפקיד הפקידות הזו להיות אנשי המקצוע שהמדינה סומכת את ידיה עליהם? אז מה לעזאזל פיספסתי פה? אבל אפילו מירי רגב הצליחה לומר היום "כשהשר רוצה אז הפקידים הם לא אלה שקובעים" (ויסלחו אלות הגורל שהשתמשתי בה כדוגמא, אבל אם רגב הצליחה להבין...) זאת אומרת שהפקידות פועלת בתוך המתווה של מדיניות השר. נראה לי שהנקודה הובנה. 

אז לגבי קרנית פלוג המצב ידוע, לפיד בעצם לא ממש רצה אותה מההתחלה, תהליך המינוי שלה היה מבזה עד שלהזכירכם 4 ימים לפני מינויה ישב שר האוצר ואמר בטלויזיה שהיא אדם מצוין שלא תהיה נגיד כמו רבים אחרים. כך שכמו כל דבר תקוע בגרון, כך גם יאיר מקיא אותה מיד, קלי קלות. אבל זה הרבה יותר מזה. הדברים שנשא שר האוצר בארוע הפתיחה של מכון אהרן למדיניות כלכלית זה אך לפני יומיים, מצטרפים לכל הכאוס הממשלתי-פקידותי הזה.

בראשית דבריו מטיל שר האוצר את בעיית יוקר המחייה על ועדת טרכטנברג ומסביר שבעצם המדינה עשתה מיקור חוץ לעצמה - רוצה לומר נתנה את הנושאים שעליהם היא מופקדת לידיים אחרות. אבל זו דמגוגיה, הרעיון של ועדות מקצעיות הוא לשפר את יכולותיה של המדינה בעזרת ועדת מומחים (זה שבארץ זה כבר לא ממש נעשה כך זה נכון, אבל הרעיון עצמו אין בו פסול). הרי פוליטיקאים לא בהכרח מבינים יותר מדי בתחומי העיסוק של המשרדים שלהם. למשל, ניתן לדמיין מצב בו כותב טורים, סופר ומגיש טלוויזיה הופך להיות שר אוצר לא? ואז מה הוא יעשה? יכתוב בפייסבוק כל היום? לא הוא צריך להחליט על מדיניות. ואיך הוא יחליט על מדיניות אם זה לא תחום עיסוקו, הוא הרי רק פוליטיקאי? או, בדיוק בגלל זה יש לו פקידות וגם את האפשרות להקים ועדות מקצועיות. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שהוא לא טיפש והוא יוכל ליישם מדיניות ראויה לאור חוות דעתם של המקצוענים. זאת אומרת שבעצם מתפקידו פשוט לבחון את העניינים הקשורים למשרדו ולהפעיל שיקול דעת. אין ספק שעם הכניסה לתפקיד, כבוד השר ילמד את החומר ויתחיל להבין בו יותר, אבל לכל הצדדים המקצועיים יש לשר קודם כל יועצים. אם כך זהו תפקידו כפוליטיקאי, להקיף עצמו במומחים מטעמו, להקשיב, לשקול, להחליט ולשאת באחריות, רק את הביצוע הוא משאיר לפקידות. אם כך, איך הפקידות היא המקור לכל הבעיות, בהנחה שהיא רק מיישמת מדיניות? ואיך האחריות הפכה לפונקציה פקידותית?

אז עזבו את זה שלפיד מסביר שהוא (ממרום מושבו) צמח כפוליטקאי מההפגנות ברוטשילד (אה-הא, כן. אבל עזבו אם זה נכון או לא כי הזמזום האופורטוניסטי הזה מאוס עלי, הוא גם מגלה את טירוניותו הפוליטית והופך אותה למעין אפוס היסטורי רחב יריעה בעוד ניתן לספור את השנים להתגלמות הפוליטית שלו על יד אחת מבלי להשתמש בכל האצבעות). אבל אחרי שהוא שפך קיטונות על ועדת טרכטנברג הוא הסביר שהוא מסכים למסקנה שיש לקצץ בתקציב הביטחון ולהעביר את התקציבים לשירותים החברתיים, רק שהוא צריך לשאת באחריות. ועל זה אני אומרת - "אוי, אוי, אוי, מסכן לפיד, הוא גם שר והוא גם נושא באחריות... אנשים טובים, קצת רחמים". אני לא מבינה אם הוא פוליטיקאי הוא נושא באחריות לא? ואם הוא נושא באחריות באיזו אחריות הוא נושא? באחריות למדיניות? באחריות ליישום המדיניות? באחריות על כשלון/הצלחת המדיניות? 

בכלל אני לא מבינה את הנאום שלו, כל הנאום שלו מתנדנד בין מצד אחד למצד שני, כמו ספין מקולקל על ה"כן ולא" של פרס (שזה כל כך שנות ה- 80 וגם לא עקבי) - בלי להגיד דבר רק עם הרבה יותר מלל והרבה אפשרויות להסתבכויות מילוליות ורעיוניות. למשל- מצד אחד הוא אומר שלפוליטקאים יצא שם של לא רציניים (מעניין למה? הרגע ביקשת רחמים על זה שאתה צריך לשאת באחריות,... או שאולי נדמה שהם לא רציניים כי הם נראים כמו אופורטוניסטים שרוכבים על גל הצלחה בועתי להחריד המוחזק על ידי טיפות ג'ל שמחליפות אידיאולוגיה ברורה?) מהצד השני הוא פוליטיקאי (מה לא?) אבל הוא מנסה להיראות רציני, בעיקר משום שהוא מנער את האחריות לפתחה של הפקידות - עליה הוא לא אחראי. הוא אחראי על המדיניות - זוכרים?

רוצים עוד מצד אחד? אז מצד אחד, הוא מסביר שפוליטקאים עסוקים בלהיות פוליטיקאים והם לא מנהלים את העסק (לראיה הוא מביא את הירידה של ישראל מהמקום הראשון בעולם בחינוך לאחד האחרונים - א. מתי היינו במקום הראשון? ב. הפוסל במומו פוסל? ג. איפה לעזאזל הוא חי? או מה לחלופין הוא לוקח כי זה נראה לי לא רע), אבל אתה פוליטיקאי ואפילו לא באופוזיציה אז מה בעצם את אומר עכשיו? ומצד שני הוא תוקף את הפקידות כאם כל חטאת ומקור החטא הקדמוני, אבל אם הפוליטיקאים לא מנהלים את העסק, אז מי מנהל? אז על מי האחריות? והאם מדובר על אחריות מדינית או אחריות ביצועית? 

ואז הוא אומר את המשפט האלמותי "יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים. אך מה לעשות? כך עובדת הדמוקרטיה...". אוקי, אז אני רק שאלה - על הסקאלה הכל כך חיובית הזו - איפה אתה שם את עצמך? ובתוך זה - האם זו לא ראייה חותכת שיש צורך דווקא בפקידות אם אלה הפוליטיקאים שלנו?

רגע, יאיר לא סיים: "...אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו". קודם כל וואו, איזה מנעד חשיבתי מטורף (!). אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו. יש מצב שלפיד אומר בעצם, שהבעיה שהפוליטיקאים שלנו כל כך חדלי אישים (והוא בתוכם) זה בגלל שהציבור כזה? כך או אחרת כל הנאום הזה לא מאיר אותו באור יפה במיוחד וגם מעורר מחשבות לגבי שכירת כותב נאומים טוב אפרופו שימוש נכון במשאבים. אבל זה כן משאיר אותי עם תמיהה - אם שר האוצר שלנו היה לפני כן כותב טורים אז לא יותר הגיוני שהוא יבין יותר בכתיבת נאומים מאשר במדיניות מוניטרית? אבל אם הנאומים שלו כל כך לא מוצלחים אחרי כל כך הרבה שנים של כתיבה אז איך הוא מתיימר להיות כזה שפיץ בנושאים כלכליים אם בסה"כ עברה שנה ממינויו? לא יודעת, אבל אם אני הייתי שר האוצר הייתי נשענת הרבה יותר על הפקידות ולא הייתי מנסרת את הענף שהפקידות מנסה להחזיק כל כך הרבה זמן בעוד אני יושבת עליו. אבל אולי זו רק אני.

מכל האחריות הביצועית והאחריות המדינית וטיפשותם של פוליטיקאים, הנאום של לפיד, הכל כך אומר הכל ולא אומר כלום הזכיר לי נשכחות. אחת הסדרות האהובות עלי ever היא "כן אדוני השר" והנה קטע קצר בביצוע הרבה יותר טוב משל יאיר על אחריות מדינית ואחריות ביצועית ובעיקר איך באמת מתחמקים באלגנטיות שאין לך מה להגיד ויש לך מה להסתיר. שנינה כזו לא רואים כל יום אז הרי היא לפניכם בלחיצה על הקישור הזה. נראה לי שלפיד יכול ללמוד דבר או שניים בעמימות וחלקות לשון, למרות שבבריטית זה נשמע יותר טוב...