אמא שלי הגדירה פעם מישהו, שלא בפניו כ"זמר הכי טוב מבין כל עורכי הדין שאני מכירה ועורך הדין הכי טוב מבין כל הזמרים שאני מכירה והוא אינו מוצלח באף אחד מהם". לו הייתי נדרשת לתאר את הצעת החוק של מיקי זוהר לגבי יום המנוחה הייתי מתארת כהצעת חוק הכי דתית מבין הצעות החוק הכלכליות והכי כלכלית מבין הצעות החוק הדתיות ובשתיהן היא אינה מצטיינת. הוגה הצעת החוק משתמש בנימוקים סוציאליים קלושים כשהוא נשאל על כפיה דתית ובנימוקים דתיים כשמדברים על חרויות, אבל למעשה הצעת חוק זו מאיימת לנתק קשר נוסף באיזון העדין שבין דת ומדינה.
מיקי זוהר מסביר שזו לא כפיה דתית אלא חוק סוציאלי, זה לא מפריע לו לטעון שיהדות היא סלע קיומנו ובלעדיה אין לנו קיום כאן. השימוש בשני הנימוקים גם יחד לא נראה לזוהר תלוש, אדרבא, מבחינתו זו נימוק "אל-כשל". אך למען ההגינות והלוגיקה, הרי שהעקביות הלוגית היא דתית בלבד, הרי אם היהדות היא סלע קיומינו ובלעדיה אין ישראל, הרי שברור שיש לשמור על השבת כיום קדוש ואם שמירת השבת חשובה לך הרי שברור שמבחינתך זה גם חוק סוציאלי. אלא בחוק אינו נמדד ביחסיות ולא מנקודת המבט האינטרסנטית של המתבונן היחיד.
גם מיקי זוהר מבין את זה ולכן בכל כוחו הוא מנסה להפוך את הצעת החוק שלו לאינטרס לאומי, אלא שבינתיים ההתנגדות להצעת החוק הזו חוצת קוי קואליציה/אופוזיציה ולא פלא שהיא בתהליכי הקפאה. אם כי יש להניח שהיא עוד תצוץ, ולמען האמת יש גם סיכוי שעוד כמה שנים היא גם תמצא רוב לא רק בממשלה, אלא גם בכנסת.
הניסיון של זוהר להעמיד את הצעת החוק כתשובה היהודית המוחצת מול הסכנה האורבת לפתחה של ישראל, הלא היא מדינת תל אביב המתירנית מעוררת רחמים. בעיני רבים, עדיין, תל אביב מסמנת את כל מה שהוגי המדינה חלמו עליו - עיר ישראלית מודרנית וקוסמופוליטית המאפשרת פלורליזם. הבעיה אינה בהצעת החוק שככל הנראה לא תצא לפעול, אלא בהלך המחשבה המאיים על היסודות הדמוקרטיים שתל אביב מסמלת, בעובדה שהשיח בישראל עבר לשלב יהודי מאוד, ולכן יכול זוהר לומר כי בשורה התחתונה, תל אביב היא חוסר התחשבות ברחשי המדינה ויותר מכל מסמלת בריחה מהרעיון היהודי. תלוש? בוודאי, אך עדיין רבים בציבור מסכימים איתו.
את שאלתו של זוהר "מה עם הרעיון היהודי במדינה? הוא לא גובר על הכל?", ניתן לתרגם ל"האם בישראל מותר אורח חיים חילוני?" לשאלה הזו התשובה צריכה להיות באופן ברור כן. אציין רק שדווקא כחילונית בישראל זכויותיי מצומצמות ממילא בשל הצורך להתחשב בדתיים. במידה רבה אני גם משלמת מחיר - אני לא יכולה להתחתן באופן אזרחי, עליי לשלם על "הכשרת" מוצרים שאין לי כל צורך בהכשר עבורם, לממן בני ישיבות, אינני יכולה להתגרש שלא דרך בית דין רבני - רשימה חלקית.
יש מעט דברים שמאפשרים לי למצות את חילוניותי בישראל. אגב, אחד מהם הוא הקניות בשבת. ולמרות שמיקי זוהר חושב ששישה ימים אמורים להספיק, מסתבר שלא. אודה ולא אבוש, כי אני פעמים רבות עורכת קניות בסופר בשבת ואני אפילו לא תל אביבית.
לעניין הפגיעה בסטטוס קוו, מיקי זוהר מתרגז, בעיניו סטטוס קוו הוא משהו דבר שנשאר אותו דבר לאורך זמן ולא "נפרץ באופן ברוטאלי", ככל הנראה הגידול במכסת בני הישיבות לא נחשב בהבנת המושג. סטטוס קוו הוא למעשה בתרגום "המצב הקיים" ולכן דווקא הוא כן נתון לעדכונים, כדי לשמור עליו בהתאם לשינויים. מה שמיקי זוהר מנסה לייצר הוא מודוס ויונדי, עוד נקודת ציון בחיכוך בין יהודית לדמוקרטית שמטה את הכף להגדרה יהודית.
"מי שמאמין לא מפחד" מסכם את מיקי זוהר את משנתו. זה בדיוק העניין, זה הזמן של מי שלא מאמין לעצור את הסחף הזה שישראלי משמעותו יהודי מכבד מסורת. אין צורך להגן בחירוף נפש על תל אביב, מה שמיקי זוהר חושב עליה מעניין כקליפת השום. יש להגן על החילוניות, על זכויות הפרט, ולפעול להשמעת הקול הדמוקרטי, המאפשר לחילוניים ודתיים לחיות כאן יחד. את התהליך של ריקון הדמוקרטיה וערכי הפלורליזם מתוכן לא עושה מיקי זוהר. תפקחו את העיניים.
