לדעת חוכמה ומוסר - זה משלי, לא אני

שבת בבוקר, קפה, מרפסת, מקלדת. כל הדרכים מובילות לזמן עבודה. כן, עבודה. שבוע של סיומי שנה של הילדים וטרדות רפואיות שלי ומסתבר ששבת הופכת מזמן מנוחה לזמן עבודה פרודוקטיבי. למטה בפארק קבוצת הורים נעמדת מתחת למרפסת ומתחילה לדבר בקול רם, אני משתדלת לאטום את עצמי לרעשים. הדיון נסוב על גזענות וקשה שלא להקשיב. זה תרגיל פסיכולוגי מעניין, מסתבר (זה חדש לי), לשמוע אנשים מדברים אבל לא להיות באמת נוכחת. לרוב עולה מהגינה רק בליל של רעש לא מובחן, אבל הבוקר הגינה היתה שקטה והם עמדו ממש מתחת למרפסת, גבולות המחשבה שלהם היו כל כך מרתקים שהמחשבה על להביא אוזניות נקטעה באיבה. חייכתי בסיפוק כשעלתה השואה בהשוואה הכי פחות מתבקשת, כי גודווין צדק. הוא צדק.

כשחזרתי מהמטבח עם עוד ספל קפה השיחה כבר היתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויותר מזה על שמאלנים ואוטו-אנטישמיות, המושג ה"הו כה אהוב עליי" שנכנס לז'רגון ללא מחשבה. ניסיתי להתמקד בכתיבה, אבל אי אפשר היה בטח לא אחרי משפט בסגנון "השכנה שגרה כאן (אצבע בכיוון המרפסת שלי) קראה בצוק איתן לחיילי צה"ל חמושים (לא נכון, מעולם לא קראתי להם כך, כן שיתפתי פוסטים של אחרים שהתבטאו כך), היא ריחמה על הפלסטינים! [..] אני מבחינתי שמאלנית אבל ימנית בתפיסת הביטחון שלי. בית חולים עם פצועים? לא אכפת לי! תמחקו אותו, תמחקו הכל!" שנאמר: "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל בניך" - אגב מאז אני מזמזמת את הניגון. "מזעזע" צקצקו כל חברי הקבוצה," נכון?", המשיכה השכנה, "אז מחקתי אותה מהפייסבוק שלי ועברתי לשלום, שלום. אני לא צריכה כאלה. כל האירופאים האלה, נשבעת לכם צריך להעביר אותם לעזה". שכן אחר הסביר שאלה שמרחמים על ילדי הפלסטיניפ הם כמו הורים שאוהבים יותר ילדים של אחרים ולא את שלהם". כאן החלטתי להיכנס הביתה, מרתק ככל שזה יהיה אם אני לא עובדת עדיף שאעשה דברים פרודוקטיביים, נניח למצוא נדל"ן להשקעה בעזה.

אבל אני לא יכולה להניח את זה בצד, בעיקר בגלל שככה הרבה אנשים אחרים רואים את זה, רק שזו לא תמונה אובייקטיבית זה נקרא דיסוננס. הרי איך אפשר לטעון שזה בסדר "למחוק" (מילה מכובסת לפוצץ ולהרוג) בית חולים בו שוכבת יולדת או תינוק באינקובטור? לא צריך להיות לזה שום תירוץ. אז פשוט מסבירים את זה בהימצאות מחבלים ולהרוג מחבלים זו מטרה לגיטימית שהנזק ההיקפי שלה לא נמדד. ואיך אפשר להסביר שזה בסדר לפגוע בילדים של אחרים? פשוט מסבירים שאם לא הם זה הילדים שלנו. מה שבעצם עולה ממה שאמר השכן בגינה זה שאם ילד אחר מרביץ לילד שלי, אני צריכה לגשת ולפגוע בכל הילדים שבסביבת הילד הפוגע. זו המשוואה הנכונה. טעה השכן מהגינה - לגנות פגיעה בילדים פלסטיניים זה לאהוב את הילדים שלי הרבה יותר, כי זה אומר שאני מאמינה שיש להם עתיד פה. זה משול ללכת ולחבק את הילד שלי שנפגע ואחר כך לקוות הוא לעולם לא יתנהג כמו הילד הפוגע. מי שחושב שאפשר למחוק את הפלסטינים לא מבין שלא רק שזה בלתי אפשרי, מחיקה שלהם היא גם מחיקה שלנו. מדינת ישראל לא תוכל להצדיק את קיומה ללא מוסר שהוא אינו יחסי או כפוף לשיקולי ביטחון. 

שום פיסת אדמה מסוכסכת לא שווה את טישטוש גבולות המוסר. מוסר שהופך להיות יחסי הוא במידה רבה העדר מוסר. אין מוסר בגבולות ביטחון, מוסר זה מוסר זה מוסר. למעשה השיחה הזו מוכיחה שוב שהשיח בישראל הופך את הבעיה המוסרית למשנית לבעיה הבטחונית. אם יש משהו מפחיד בזה זו המשמעות החברתית. חברה שאמות המוסר שלה כפופות לסוגיה ביטחונית תהיה שבויה בידי גנרלים ותחת דיסוננס קבוע. יותר מזה התערערות המוסר בשל סוגיה ביטחונית פותחת פתח לאגרגציה של מוסר. טוב חברתי לא צומח מזה. מה שיוצא החוצה, פועל כם פנימה - אלה אותם כוחות. 

הרי הסיבה לשלוח אותי ושכמותי לעזה היא כי לא רוצים לשמוע אותנו, זה לגמרי לא נעים ומצריך מציאת תירוצים. אבל איזה מן עולם זה אם את כל מה שלא מוצא חן בעיננו בסופו של דבר נעיף רק כדי לא לראות? הרגע שבו תמיכה בפגיעה בחפים מפשע במידת הצורך הופך להיות להיות מוגן בלי שום שהייה קצרה למחשבה הוא חציית הרוביקון המוסרי. שיקולים של ביטחון צריכים להיות כפופים למוסר אחרת מה עוצר אותנו? חינוך מחשבתי, או אינדוקטרינציה, ללא קנה מידה מוסרי אוניברסלי לא מועיל לחברה, לשום חברה, לא בהישרדותה הפנימית ולא במאבקיה החיצוניים. רוצים את זה ביהודית? אז משלי כתב את זה קודם - לדעת חוכמה ומוסר. מרטין בובר הסביר כי חכמה ומוסר שניהם מאוזכרים כי אם יש באדם חוכמה הוא לומד מוסר, ואם אין - ובכן, אין. 

הרצון ללאומיות ישראלית הוא חלק ממני כישראלית, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון מוסר או על חשבון מישהו אחר. גם אם הייתי מסכימה שיש צדק עם הרעיון של הבטחה אלוהית ושהארץ ניתנה לנו ושאין עם כובש בארצו, ואני לא, עדיין אי אפשר להכחיש שבתוך השטח הזה, אנחנו מדכאים את האחר ובעינינו החיים שלהם פחות חשובים. מצחיק שגם לזה התייחס בובר עוד ב- 1938 "... אילו היינו נותנים לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיו יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עימו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה...". כשאני שומעת את השכנים שלי, כשאני מקבלת תגובות "בוגדת", כשאני קוראת אנשי תקשורת שמדברים על "איפוק" (סליחה - המרכאות שלי) החיילים בג'לזון, אני מבינה שהפכנו את המוסר לכלי ריק להתהדר בו. העובדה המצערת ביותר היא לא שמנגדים למה שאני אומרת, עם זה אני יכולה להתמודד, הבעיה היא שלא רואים בזה דעה לגיטימית. מהי דמוקרטיה אם לא היכולת להכיל דעות? בלי פלורליזם? בלי האפשרות לבקר? 

כשמסתכלים על זה מלמעלה, על דעת הקהל, על התרופפות המוסר וכפיפותו היחסית לנרטיב הבטחוני, על סערת ה"תרבות" האחרונה, על הצתת הכנסייה בטבחה - כשמסתכלים על הכל לא באופן פרטני ונקודתי אלא ממעוף הציפור, ובכן אם הייתי ציפור הייתי ממשיכה בנדודיי. רק שאני לא יכולה אני כאן. אז מה שנותר לי הוא לכתוב ולקוות שאיכשהו מתישהו זה יהדהד קצת, ואז עוד קצת. אולי. אבל אופטימיות זה מה שנשאר. זה ולחפש דירה בעזה.

הרחקה - דפוס חדש שאני מאמצת

השבוע האחרון שהיה שבוע של עבודה בקצב בלתי אפשרי, ניסיון להספיק הכל ועוד קצת, לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי ללא הורדת רף איכות הביצועים. המחיר היה בעיקר שעות שינה, אבל חשוב מזה העדר זמן לכתיבה שאיננה מקצועית. בבטן מלאה בנושאים פוליטיים התיישבתי לכתוב אחרי שהורדתי את בנהזוג בשדה התעופה בדרך לנסיעת עסקים, סיימתי את כל העבודה להיום ודאגתי שכל צרכיהם של הדרדקים מסופקים ואיבטחתי לעצמי זמן כתיבה. עם הקפה והלפטופ ובועת השקט החצי עבירה שיצרתי לעצמי, לקחתי לעצמי את הזמן לנשום והבנתי שאני צריכה לפרוק. לפוסט הזה אין ברירה אלא להיות אישי.

החינוך הביתי והעבודה, על כל המשתמע מהם, מחייבים ריכוז מקסימלי בכאן ובעכשיו כדי להספיק ולתמרן בהצלחה בין שניהם.החדירה שלהם האחד לתוך השני היא בלתי נמנעת ולא משנה עד כמה אני מנסה למדר בין השניים. יש משהו יותר ממאתגר בלהתמודד בבעיה בעבודה בזמן שצריך לעזור לאחד עם עבודה על קפקא, ותוך כדי לארגן ילדה לשיעור בלט ורגע להכין איזה משהו לאכול לאחר. האתגר נעשה גדול יותר כאשר בשתי המערכות יש לחץ בו זמני ובשתיהן יש צורך לגייס סבלנות וכושר המצאה כדי לפתור את הבעיות ולא לתת להן להתערבב ולזלוג - מה שכמובן מייצר פוטנציאל (אתם לא מצפים שאכתוב יוכלה - כן זו המילה בעברית) נפץ בעל נזק היקפי מורחב. 

זה יוצר מצב שבו אין ממש מקום לעצור על דברים שאינם רלוונטיים להתקדמות בשני הצירים האלה. כל דבר אחר נדחק הצידה ועימו גם ההתמודדות איתו, היא נדחית למועד מאוחר בו אפשר יהיה לתת לזה תשומת לב. זה קצת בעייתי כיון שזה מצמצם מאוד את היכולת שלי להיות חברותית ולתת תשומת לב, עם זאת זה פותר חיכוכים קטנים שאם היה לי זמן קרוב לוודאי הייתי מתעכבת עליהם. זה אומר שאין זמן לייצר דרמה כזו או אחרת על צרימות, לא שחלילה אני מכניסה את עצמי מרצון לקבוצת הטיפוסים הדרמתיים.


ההרחקה המתבקשת בזמן הטיפול של דברים שאינם קריטיים ברמה היומיומית יוצרת נקודת מבט טובה. יותר מזה, מאפשרת הסקת מסקנות טובה יותר, פחות נשלטת על ידי רגשות. ברור שזה מאוד כוללני וזה תלוי באירוע עצמו, ויש כמובן אירועים שאין ברירה אלא להגיב עליהם בזמן אמת, אולם הימנעות מתגובה לאירוע בעת התרחשותו, כשאפשר ואחרי כל ההסתייגויות שהוספתי ולא הוספתי, מאפשרת מנעד התנהגותי רחב והרבה יותר בריא. שמתי לב לזה כי אנשים שפעם נטו לעצבן אותי בהתנהגותם, לא שינו התנהגות, זו אני שהפסקתי להתייחס כי אין לי ממש זמן לזה ופתאום התפנה לי הרבה זמן ומקום (שמיד התמלא בעבודה וילדים).

אני לא ממציאה את הגלגל - ניתוק של זמן ובמידה רבה גם של רגש הופך את ההתמודדות לקלה הרבה יותר ולפעמים אפילו מאיין אותה. מהמורות קטנות, שלו היה לך זמן להתייחס אליהן, היו הופכות לבור, שלא לדבר על תהום, מאבדות את משמעותן. אני מתרגלת את זה כרגע במרבית תחומי החיים. אבל לא משנה כמה אנחנו מנסים לתרגל דברים להכרח יש דרך משלו. כשמשהו מכעיס אותי או מעליב אותי ואין לי זמן להתייחס אליו, ברגע שאתפנה לחשוב עליו שוב, אם בכלל, אני אשים לב שפתאום זה כבר לא כל כך חשוב. כלומר כן, ברגע ההתרחשות הפגיעה או העצבים גדולים, אבל ההכרח של לא להתייחס לא מאפשר להתעכב על ההתנהגויות האלה. ההתייחסות אליהם בדיעבד מגמדת אותם, אולי כי באיזשהו מקום בעצם כבר המשכת הלאה, אז למה לחזור לאחור?

זה הביא אותי לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שזה כלל מעולה ביחסי אנוש, אבל יותר מזה כלל מצוין ליחסים עם הילדים. ומה זה אומר? ובכן, התגובה שלנו לילדים היא לרוב מיידית, זה די מוכתב מסוג הקשר. כלומר כשהילדים רבים ביניהם, אני לא רואה אותנו אומרים "תנו לי לחזור אליכם בנושא, בינתיים תפסיקו". אנחנו מיד מגיבים אליהם, בין אם באופן חיובי ובין אם באופן שלילי. העניין הוא שלתגובה שלנו לילדים אמורים להיות שני צדדים: אחד תגובה מיידית לאירוע, השניה היא הלקח הנלמד או שאולי נקרא לו חינוך/הכוונה. 

הבעיה פחות חריפה במצבים חיוביים, אבל מה קורה דווקא בזמן של לחץ או עצבים? ובכן, דווקא אז אנחנו נוטים לשכוח את שני ההבטים שיש להתנהגות שלנו. אנחנו מונעים מהצורך לסיים את הבעיה ולא תמיד מבינים שהדרך לסיים את הבעיה היא דרך למידה שתביא בסופו של דבר (גם אם באופן איטי עד כאב) לשנוי בהתנהגות של הילד. זאת אומרת שהפעולה צריכה להתחלק לשני שלבים: אחד להפסיק את מה שזה לא יהיה שדורש התייחסות; השני, ליצור מצב שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה ולתת לילד כלים לעשות את זה בעצמו. 

איך מפסיקים? ובכן זו החלטה אישית, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפסיקה מריבה בין הילדים על ידי כניסה למטבח, שליפת סיר ותיפוף עליו כדי להסיט את תשומת הלב לדוגמא. אם כי במחשבה שניה, יש פה אחלה קטע. ברור יש צורך בסמכות הורית, שאגב לא נקנית בצעקות, להפך. שמתי לב שאני לרוב מדברת המון בניסיון להפסיק מצבים בעייתיים בין הילדים ושמתי לב שאני גם לפעמים נעשית עצבנית בגלל אינטראקציות שלהם. זה בטוח פוגם בחוש השיפוט שלי באשר לדרך הנכונה לטפל בזה, זה בטח לא מאפשר להם לשמוע את כל המלל או להפיק מזה תובנות. כשאני לא מטפלת בזה נכון קורים הרבה דברים, אבל מה שבעיקר קורה הוא שאני דנה אותם ואותי לחזרה בלתי נמנעת על אותה טעות שוב ושוב.

וזה באמת קטע כזה. כי הורה היה רוצה להאמין שהילדים הנבונים שלו קלטו שההתנהגות הזו לא בסדר ומעכשיו ימנעו ממנה, לפחות כדי להמנע מכעסו של ההורה. רק שזו לא באמת סיבה לשינוי התנהגות, בטח לא לעומק. ותכל'ס זו התנהגות מאוד מעצבנת. אז למה הילדים לא לומדים וממשיכים לחזור על התנהגויות? אני מניחה שזה נובע מהמון סיבות ואני בטח לא פסיכולוגית ילדים. אבל עלה בדעתי שרק להגיד להם שמשהו הוא לא טוב זה לא ממש עוזר, גם להסביר להם למה זה לא עוזר כי את מבקשת מהם לאמץ את זוית הראיה שלך, אבל בעוד שהוא מסוגלים לקבל אותה, הם לא מטמיעים אותה, היא לרוב מתנגשת בזוית הראיה שלהם.

השיטה החדשה שלי היא להפסיק ולהתרחק. כלומר לא בהכרח להתרחק מהם. אלא להפסיק את הבעיה, לקצר בשיחה (טוב, זה משהו שאני מתרגלת שנים והוא לא קל לשכמותי) ובעיקר להידבק להנחיות מעשיות - מה לא בסדר ואיך כדאי היה לעשות אחרת. שיחות אחרות על התנהגות אפשר לעשות במועד מאוחר יותר אם ממש מוכרחים, אגב אחרי שעובר הזמן ממש לא מתחשק לחזור לזה, אז זה בערך כמו להרוג שתי ציפורים במכה אחת. ויותר מזה, מתן כלים אופרטיביים לילדים מקל עליך את משימת החינוך - זה נותן להם משהו להיאחז בו כדי לשנות או להתחיל לייצר שינוי וזה בעיקר מגביל מבחינת מלל. 

כמו כל דבר זה לוקח המון זמן וסבלנות, אבל בניתוק הזה יש משהו מאוד מרגיע. זו לא התעלמות, זו דרך מלאכותית למסגר דברים, לתחם אותם. בעיניי זה צורך שלי לא לאבד את מוקד הכוח שלי, אם אני מטפלת בבעיה כשאני כועסת או לחוצה או נעלבת לרוב הטיפול שלי יהיה יותר טוב. זה לא עושה אותי אדם פחות רגיש, הכלים האלה מאפשרים לי להרגיש יותר, להיות מאוזנת ולהרגיש בשליטה. התנהגות שהיא כולה רגשית ללא ראציונלאליות היא כנראה משהו שאני לפחות לא מסוגלת לו. התנהגות שהיא רק רגשית או מיידית היא לרוב משהו שמשנה לי את מרכז הכובד. אני חייבת לאזן, לאזן אומר לקחת את הזמן ולשנות את הפרספקטיבה לרגעים שבהם אני יכולה להעריך את התמונה בכללותה. 

דברים שנראים נוראיים באותו הרגע לא באמת כאלה לרוב, לכן הזמן כפוי ככל שיהיה הוא הסיכה שמפוצצת אותם ומחזירה אותם לגודלם הטבעי. מעבר לזה שברגעים של לחץ או התרגשות קיימת נטייה טבעית להגזים בתגובות. הגזמה בתגובות היא בוודאי לא בריאה, על אחת כמה וכמה עם הילדים. אז זהו, מסתבר שכוח פנימי הוא תוצאה של מרחק וזמן, אבל הי אינשטיין כבר פחות או יותר אמר את זה קודם. 

זה לא ייגמר טוב

ושוב אני כמהה לזהות וירטואלית שתוכל לכתוב במקומי את כל העומס שליבי רוצה להשיל מעצמו, למה לעזאזל אני לא יכולה פשוט לכתוב את הכל? למה תמיד לעצור ולחשוב מה מותר ומה אסור? למה כשאני כל כך נפגעת והמילים הן סוג של מזור, אני מפחדת שהמילים שלי ימשיכו את מעגל הקסמים של הפגיעה ולכן את עצמי אני עוצרת? אולי צריך להוציא את הכל ולקוות שמתוך ההרס המוחלט יתחיל לצמוח משהו טוב? זה לא עובד ככה, אני מסבירה לעצמי בפעם המיליון.

אם לא אכתוב את הפגיעה אחטא לעצמי. לכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד, אני כותבת. אין לי שיקולים אחרים מלבד עצמי, זה בלוג אישי. כשאני כותבת על פוליטיקה אני מעצבנת רבים, כשאני כותבת על חינוך ביתי אני מעניינת, כשאני כותבת על האישי אני פורקת אבל בעיני המשפחה שלי, אולי בעיקר בעיני אמי, אני מכבסת את הכביסה ברבים וכמובן רק מחזקת את מעמדי ככבשה השחורה של העדר. כבשה שחורה היא לא רעה, היא רק לא בהכרח עושה את מה שהעדר מצפה ממנה, לכן אני אוהבת את הכבשה השחורה ומקשיבה לה ברוב קשב, לפעמים היא הולכת עם העדר, לפעמים עוצרת ולפעמים פונה לכיוון אחר. זה לגמרי בסדר.

אולי הבלוג שלי הוא מקום טוב להתחיל. תמיד כתבתי, מילים הן הדרך שלי להביע, לראות ולחקור, אני אוהבת מילים ואוהבת לכתוב. הבחירה בחינוך ביתי שאבה אותי כליל, הייתי בעיקר אמא, מזל שאמא היא כל כך הרבה פונקציות שלא היה לי זמן להרהר בנושא. אדם לא יכול להיות רק דבר אחד, הוא אלפי דברים נוספים, מודה - לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך כל מהומת החינוך הביתי - בין לידות להנקות, ספרים ומפגשים בין עשרות הפעילויות, הדבר היחיד שהצלחתי עוד קצת להיות זה בת זוג וגם שם, אני מניחה, תפקודי היה קצת צולע. כשכתבתי זה היה לילדים, את עצמי הכנתי בשלל אופנים והכל היה מיועד לקהל יעד מצומצם יחסית - שלושה ילדים ובנזוג. זה לקח זמן למצוא את עצמי מחדש, קטינא היה צריך קצת לגדול ולפנות לי מקום לביטוי העצמי הפרטי. לקח המון זמן עד שהחברה מסביב ישרה עימי קו וגם אם היא עדיין רואה בבחירה שלי טעות, היא לפחות מקבלת אותה, מסתבר שלא כולם. לומדים להעביר את זה הלאה, לא כולם מוכרחים להסכים.

לא ראיתי צורך לשכנע את העולם בצדקתי, זה מוציא המון אנרגיה וגם ככה יש לי המון עיסוקים. מציאת הזמן לעצמי התחילה עם החזרה לכושר בתוך חלון הזדמנויות קצר שנוצר כשבנהזוג היה בין עבודות. אחרי חודשיים של פעילות גופנית, חזרה מעצמה גם הפעילות המוחית העצמאית, המנותקת מהורות ועיסוקי היומיום - חזרתי לכתוב. הרעיון היה למצוא לעצמי מחדש את פרקטיקת הכתיבה. למרבה המזל זה הצליח וכבר שמונה חודשים שאני כותבת כל יום. עכשיו הגעתי לנקודה - קיוויתי שבתוך הסביבה האינטימית שלי, הכתיבה תיצור פירגון. ניצנץ בי הבהוב של תקווה שהמשפחה שלי, שראתה (וחלק עדיין) בעין עקומה את הבחירה שלי בחינוך ביתי וקיטלגה אותה תחת הכותרת המקטינה של "ביזבוז", תדע לפרגן ולראות בעין יפה את הניסיון שלי לחזור ולפתח את עצמי בתוך מה שהם מכנים "ביטול העצמי". טעיתי. שמונה חודשים של כתיבה ואפילו לא פעם אחת של פירגון, של גאווה. ניסיתי להעביר את זה הלאה, אבל פגיעה היא פגיעה גם כשמנסים להתעלם ממנה. זה כנראה פגם אנושי יסודי להמשיך ולבקש את הקבלה מאחרים.

כך או אחרת, אני כותבת. ועכשיו סוגרת מעגל כי אני חוזרת לנקודה ההתחלתית של פוסט זה - "אני צריכה לכתוב ולא יודעת איך לעשות את זה". אני אכתוב כאן דברים שאולי יפגעו באנשים אחרים, אבל כשהם לא מסוגלים לשמוע, לפעמים הם מסוגלים לקרוא. ואני שמתבטאת מצוין בעל פה מעדיפה תמיד לכתוב. אני כותבת בלוג, הדברים פומביים, זה מותר, זו החלטה שלי. אני בטח לא רוצה לפגוע וכל המשך מכאן יהיה לא טוב. אני אצנזר את עצמי, לא אכתוב את הכל. זה גם לא ממש יכול לצאת כמו שצריך עכשיו, צריך לתת זמן לעכל, צריך לדעת לתת למילים למצוא את דרכן ולזרום. כנראה שגם זה יהיה רק פוסט ראשון.

הקושי במערכות יחסים עם אנשים שלא בחרת הוא גדול, משולבים בהם רגשות וגם הטיות חברתיות של מה צריך, או לא, לעשות בחיים (כבר כתבתי על זה, הנה כאן), שלא לדבר על מערכת ציפיות שלעיתים, גם אם היא מדודה ומוגבלת, עדיין יוצרת מסכת שלמה של אכזבות שאין להן פתרון גם כשהן ידועות מראש. יש אנשים שצימצמתי את הציפיות מהם למינימום ובכל זאת האכזבה מהם ניגרת במרירות לחיי ואין לי יכולת לעצור את הטפטוף. אתמול היה כזה. הרגשתי שאולי אני יכולה רגע לשתף בכאב ולמצוא נקודת מפנה, מקום שממנו ניתן יהיה לצמוח. טעיתי.

זה התחיל בדיווחים ממקורות שונים על עניינים שמתרחשים מאחורי גבי וקשורים אלי בלעדית. שונאת את התכונה האנושית הזאת של לרכל ולדבר מאחורי הגב. באקט אידיוטי החלטתי להפסיק לקבל את הדין, הרמתי טלפון. צעדתי על קצות האצבעות, ביצים או קרח דק זה לא משנה, הייתי זהירה וקלילה ככל שיכולתי. הדבר הנכון במקרה כזה זה להגיד טעיתי, יש אנשים שלא יודעים להכיר בטעות, בָּמקום שבו ציפיתי להקשבה חטפתי מטחי אש בפנים. נדחקתי לפינה, ניסיתי בכל כוחותיי להביא את השיחה שוב למקום ראוי, כל הצלחה לא נרשמה. זה היה המקום להפסיק. להפסיק כי בלאו הכי לא נותר דבר להפיק. אבל גופת מערכת היחסים הזו כבר מרקיבה המון זמן ולמרות כמויות הבושם שפיזרנו עליה כבר דבר לא יעזור. הפיצוץ היה בלתי נמנע. זה עניין של כימיה פשוטה. למשול בעצמי כבר מזמן לא עוזר. הוצאתי את הכאב. משפט אחד והשיחה נגמרה. ניתן היה לחשוב שכל מה שישאר אחרי שהטלפון יעזוב את היד יהיה רק כאב. במקום זה נשארתי בשוק שהוצאתי את זה. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההקלה. אולי מכאן יצמח משהו טוב שמתבסס על קבלה עקרונית של מה שכל אחד מסוגל להכיל. זה לא נכון, כבר ניסינו את זה מיליון פעמים, זה פשוט לא עובד. ועדיין - אולי? תקווה היא דבר משונה להחריד.

אני לא יודעת מה אני אעשה עם כל זה, אני יודעת שפגעתי, זה בטח לא עושה לי טוב. אבל זה כן. כבר כמה שנים אני מרגישה כמו נאנסת, משתדלת כמיטב יכולתי בכל פעם לספוג ולשתוק. לצמצמם ציפיות כדי למנוע מכות, לצמצם אינטראקציה, לוותר ושוב לנסות. אני שמנסה להכניס לחיי רק את מה שעושה לי טוב, אוכלת את החרא בשקט ומנסה למכור לעצמי אשליות. הדרך שבחרתי היא בטח לא נכונה, כל פסיכולוג בגרוש יכול להרצות לי על זה שעות, אבל לפעמים הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא טיפול בשוק. לפעמים הדבר היחיד להגיד זה לא עוד, יהא המחיר אשר יהא. זה כואב עוד יותר כשיש אהבה. אבל אהבה בלבד זה ממש לא מספיק. אהבה זה דבר נפלא, אבל לפעמים משמעותה לשחרר, אהבה היא תיבול נהדר אבל כדי לתבל צריך שיהיה בסיס. צריך לומר את זה בצורה פשוטה רק לאהוב זה פשוט לא מספיק, לאהוב זה בהמון אופנים, בטח לא רק במילים, כי אהבה זה הקשבה והכלה, אי הסכמה, פירגון, קשיים, זו בניה משותפת. אהבה זה להעצים. שום משפט של אהבה לא יכול להתאים כשאת מושא האהבה אנחנו מקטינים. אהבה זה לא משהו שמדי פעם מוציאים מהכיס ובוחנים. זו אני, ככה, אני משתנה, אני משתדלת, אני מקבלת, אני תמיד אוהבת. רק לאהוב לא מאפשר סוף טוב. והנה זה לא נגמר טוב.

מילים - כתיבה. פוסט מהסוג האישי ביותר

השבוע אמא שלי הקריאה לי שיר שכתבתי ב- 1995, כתבתי לה מכתב והוספתי את השיר. כשאמא שלי הקריאה אותו לא זכרתי אותו, אבל מאז שהיא הקריאה לי אותו הוא מתנגן בי. שיר כאב, קצת תמים, שיר שמתאים לורתר הצעיר. קצת אגואיסטי אולי, מגיע קצת מתקופה של מחשבות רומנטיות בעיקרן. מחבר בין הטבע ובין תחושות אנושיות, מגיע מהזמן שניטשה היה הפילוסוף המועדף עלי. ההקדמה מלמדת שזו היתה התקופה בה שיחקתי עם המחשבה להוציא לאור את שיריי. כתבתי שירים מתחילת גיל ההתבגרות, אולי אפילו לפני. כתבתי שיר בכל פעם שהתלהבתי מילד ושיחקתי במחשבות התאהבות. כתבתי שירים, במקום יומן, שליוו את האהבה הראשונה והגדולה שלי. כתבתי על חיי ועל זכרונות ילדות, כתבתי שירים על הכל. ולמרות שעבר זמן רב מאז שכתבתי או מאז ששזפה עיני את הטקסט, ישנם שירים שמלווים אותי עדיין.

לא כתבתי שירים בערך מאז שהתחתנתי, הרגל של שנים שנקטע, תחביב אמיתי שנזנח ולא עוד. אפילו לא שיר אחד, לא מצאתי עצמי ולו פעם אחת מתחילה שיר, כותבת שורה. מה שהיה חלק קבוע בחיי נעלם ואף לא חשתי בחסרונו. לקח לי זמן להבין שלכתיבת השירים היה כנראה תפקיד בחיי ולכן נזנחה השירה כאבן שאין בה הופכין. שהשירים שלי היו טיפול עצמי, ההתמודדות שלי עם כל מה שקורה. לו הייתי משתעבדת ליומן הייתי נכנסת לטריפ אגואיסטי מאמלל, כתיבה יומיומית היתה מדכאת אותי. השירים הכניסו מצבים מדכאים לתבניות אסטטיות, מלל של שעות למספר מצומצם של שורות. השירים היו הגבול שאני שירטטתי לעצמי כשהחיים היו פוגעים מדי מלהכיל.

לפני החתונה הלכתי לטיפול בפעם הראשונה בחיי, לדבר על חיי הקודמים. לסגור פרק אחד לפני פתיחת החדש. אמנם הפרק החדש כבר היה די ישן אבל יש בחתונה עצמה, איזושהיא סימבוליות זו הסיבה שבגללה החלטנו שאת החתונה האזרחית אנחנו עושים לבד ובלי עדים, משהו של שניים. הטיפול שלי נועד לעגן את היותינו שניים במעמד ולא מלווים בשדים אימתניים מהעבר. זה לא משהו שהייתי עושה לולא היה טריגר שחייב אותי לתפוס פרספקטיבה ואיזה מזל שהיה טריגר ושמצאתי את המטפלת הנכונה ויצרנו את הקשר המתאים והשכלנו לרפא מהר. היה תקתוק יסודי, כמעט יקי, בשליפת הנושאים, ניעורם וקיפולם מחדש בארגזים. היו כאלה שנאלצנו להעביר יד מיישרת יותר מפעם אחת, היו כאלה שנראו כל כך מאיימים ביושבם כמו הרי ענק בחיי הישנים, אך למרות כבודתם הנראית הם היו קלים לניעור, סידור וקיפול. כאילו רק חיכו לרגע שמישהו יצמצם אותם. ויחד עם הקיפול, התקפל לו גם הצורך בכתיבת שירים. 

אז התפניתי לכתיבה אקדמית וכתיבות נוספות, פוליטיות בעיקרן - מאמרים, נאומים, ניירות עמדה, מכתבים. בעבודה - האחרונים ובבית - הראשונים ולא נותר עוד מקום לכתיבה אחרת. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו עצמן בעיקר בסיפורים שבעל פה ואחר כך בסיפורים קטנים שבכתב. ועכשיו יש לי בלוג ואני כותבת. והמילים כל כך חסרו לי והן זורמות בשפע שכזה שאני צריכה לעצור את עצמי כי יש לי זמן ולמילים טוב כשיש להן זמן.