חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות למידה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות למידה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 31 באוקטובר 2015

למידה מחברת

השבוע הבכור התחיל ללמוד סדרות במתמטיקה, העובדה שהוא ניגש ללימודים במצב רוח מלחמתי ותבוסתני היא סיפור אחר, שהצלחתי (למרבה הפלא) להתגבר עליו עם המון סבלנות ומתוך מודעת שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כשהצלחתי להגיע לשיתוף פעולה התחלנו לדבר על נושא החוקיות. זה הביא אותנו לדיון לשוני ומשם לשיחה על חוקים, חברה, פילוסופיה, זכויות, הרשות המבצעת, תקדימים, פסיקה, הפרדת רשויות, חנינה, מוסד הנשיאות וחוקי יסוד. אחר כך חזרנו למתמטיקה. הוא פתר את שלוש השאלות בערך בשניה. למחרת הוא עבר לשאלות הבאות ואמר - "אה טוב זה קל, בעצם את כבר הסברת לי את זה". 

כל ההתנסות הזו היתה רגע בוננות אחד גדול. מעבר לבריקדות הראשוניות שהוצבו מולי והיו מלאות בכעס ורחמים עצמיים ועוד כל מיני דברים שנוער לפעמים מתכסה בהם ויש לנטרל אותם בעדינות ומתוך אופטימיות חיצונית מלווה בקול ציני פנימי שמאפשר פרספקטיבה. אבל תהליך הלמידה היה נהדר בעיני, כמו גם השיחה האסוציאטיבית שגרמה לנו לנוע מנושא לנושא ולקשר בין הכל וחוץ מללמוד מתמטיקה, ללמוד עוד המון על הדרך. גם היו הרבה תוצרי לוואי נוספים כמו לייצר תהליכי חשיבה, כיצד להגיע לפיתרון, כיצד לפעול כשנתקלים בקושי ואפילו איך נרגעים כשניצבים מול אתגר. כל זה בשעה של למידה. 

אלה הדברים שאני אוהבת במיוחד בחינוך ביתי, החיבור בין דברים ויצירת דיון מעמיק שמייצר חשיבה. אחד הדברים שהבנתי כסטודנטית היה שהדברים מתחברים יחד ונותנים תמונה הרבה יותר שלמה, פתאום אסכולה פילוסופית מצאה את ביטוי אפילו במדעים מדוייקים. הרצון ללמוד היה בין היתר איזשהו ניסיון לחבר בין המון תחומי ידע יחד ולא כדי ליצור בלאגן, אלא סדר. לאור העובדה שמערכת החינוך בנויה על דיסציפלינות ושהמורים עצמם לא תמיד רואים את ההקשרים העמוקים יותר בין הדברים, התלמידים לא מגלים איך ההיסטוריה מסבירה את הפילוסופיה ואת הספרות והשירה והאומנות הפלסטית ושינויים חברתיים ושינויים פוליטיים ואלה מסבירים שוב את ההיסטוריה. והכל מתחבר. מעולם לא היתה דמות חינוכית בחיי שיצרה חיבור בין הסינפסות האלה. אבל כשראיתי את זה פתאום היה לי קל יותר להבין את הכל.

אולי אני מקרה יחיד, אבל לתחושתי מרביתנו עברנו כך את בית הספר, כשכל נושא עומד בפני עצמו. מרביתנו גם אומרים ששווה לשלוח את הילדים לבית הספר רק בשביל החברים כי ממילא לא לומדים שם הרבה, אבל מבלים את מרבית שעותינו בבית בדאגה שהילדים יעשו את כל השיעורים. אלא שבזאת אנחנו תורמים בעיקר לשינון של חומר לימודי. אנחנו מוותרים על ההבנה שלהם כל עוד הם מצליחים לפתור את התרגיל או השאלה. אלא שמה שיעשה את הלמידה שלהם אפקטיבית זה לא עוד תרגילים במתמטיקה שצריך לעשות מעמוד 76 עד עמוד 79, התירגול שלהם הוא רק חלק ספציפי וקטן מאוד מהלמידה.

אני עוקבת אחר תהליך הלמידה של הילדים והוא אחר לגמרי משלי. הלמידה שזורה בכל דבר. היא בהתנהגות היומיומית, היא במציאת פתרונות, היא בבחינת דברים מכיוונים שונים תוך ניסיון להשתמש בדימיון מחד ומאידך לראות את אותו הדבר מכמה שיותר כיוונים מתוך ידע שנצבר או כתהליך לוגי של הסקת מסקנות. בשביל זה הם לא צריכים רק מחברות. יש להם גם אותן, בשביל זה הם צריכים בעיקר שילמדו אותם לפקפק, שידרשו מהם לחשוב, שיראו להם עוד דרכים לבחון נושאים. בשביל ללמוד איך לחשוב, הם לא צריכים לענות על שאלת מי אמר למי ומדוע, אבל אם הם ילמדו לחשוב הם ידעו גם את זה.

נושאים ספציפיים של תחומי ידע קל יחסית להקנות לילדים, את החומר הספציפי הנדרש מהילדים אפשר בתכל'ס ללמד הרבה פחות זמן ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, אם מקדישים זמן לא למדדים אלא לערכים חשיבתיים. כל הצורה בה לומדים ילדינו במרבית מבתי הספר השייכים למערכת החינוך היא לא נכונה והיא לא מותאמת לא לילדים ולא לקדמה הטכנולוגית. אלא שהמערכת לא תשנה יותר מדי כי המערכת פועלת משיקולים אחרים. מה שאפשר לשנות זה את מה שאנחנו נותנים להם בבית. לשבת איתם מההתחלה עם החומר שהם מביאים הביתה וליצור מזה שיחה ומחשבה שבסיסה הוא הרצון לחבר בין נושאים, לטעת ספקנות, ביקורתיות לחדד את היצירתיות. זה מחבר את חומר הלימודים, זה מחבר בין הורים לילדים, זה יוצר משהו שלם יותר בתוך עולם של סדר עדיפויות קצת מעוות. קראו לזה למידה מחברת.




יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

הנה התחלנו. ספטמבר

ככה קוראים למה שעכשיו וזה לא סתיו
אחרי שבת עצלה, השבוע הזה תפס אותי מחוסרת נשימה. כל כך חם בחוץ שיכולתי להישבע שאוגוסט (אוגוסט זה כמו להגיד חופש גדול - רק מבהירה) וזה שעולם כמנהגו נוהג והורים מטורטרים בלי הרף זה פשוט לא פייר כי כשיש לך רגע לקחת נשימה זה לא שווה כלום אם אין מזגן, אלא אם כן זה ערב ואתה חי באזור הררי. ובעצם ספטמבר ונכון שעוד לא כל הפעילות שלנו כבר עומדת על הרגליים אבל בכל זאת כבר יש המון פעילות. ובעיקר אסור לשכוח שספטמבר הוא רק עוד חודש של חום מבאס עם מיתוג לא מוצדק של סוף קיץ שלא עוזר בשיט. וכל הפעילות הזאת בחום הזה צריכה בכלל להיות אסורה על פי חוק לדעתי.


תכל'ס זה כבר יותר ספטמבר
כי בספטמבר, חוץ מהשוטף: להכין אוכל, לנקות, לכבס, לקפל, לסדר, לארגן, לנהוג, לקנות, קקי חתולים, קקי תוכית, לתדלק שזה כאילו לא נספר כי זה על הדרך, חוזרים שוב כל שאר הדברים. שני שיעורי נגינה בשבוע לכל ילד ועוד תזמורת ועוד תיאוריה, בלט וקפואירה, וזה רק אחר הצהריים ואוטוטו מצטרף לזה עוד שיעור תופים. ובבקרים יש שחמט, מפגשי חברים, סיורים במוזיאונים ועוד לא התחילו שומרי הגן, חוג המדע, סיורי יום רביעי, מבוכים ודרקונים, החוג בגן החיות, קבוצת הלמידה, סדנאות שפת התיכנות ואולי בכלל הילדים גם רוצים את שעורי הגלישה. חוץ מזה צריך להספיק גם ללמד בבית ולג'נגל בין מפגשי חברים אחר הצהריים בהתאם ללוחות של כל ילד, וגם למצוא זמן לפרוייקטים המיוחדים שלקחנו על עצמנו לשנה הזו. כן, ככה נראה היום/השבוע/השנה שלי. כן, זה מבחירה.


ספטמבר של דם, יזע, ודמעות.
טוב בעיקר יזע, כי זה מתחבר לזיעה
מתהילה ולא שובר את רצף תמונות
ספטמבר 
לא פלא שאני לא באמת מצליחה לנשום, ועוד לא העברנו להילוך מלא - מה יהיה? אם יש משהו שהבנתי מעל לכל צל של ספק זה שהבחירה שלי (מזכירה - רק על עצמי לספר ידעתי) כוללת הנחה סמויה שכזאת שיש שני דברים שעומדים בראש סדר העדיפויות - מפגשי חברים ויצירת קבוצת שווים (peer group) ויצירת הזדמנויות למידה והתנסויות. בשביל שני הדברים האלה מסתבר שאין ברירה אלא להתאמץ. כמאמר לידיה גרנט, המורה למחול ב"תהילה": "אתם רוצים תהילה? ובכן על תהילה משלמים וכאן תתחילו לשלם. בזיעה". אני מזיעה כמו חזיר שחוט ותהילה כנראה לא תהיה כאן, אבל נסגור על סיפוק. סבבה? הסיפוק שלי מחינוך ביתי נמדד קודם כל בכישורים החברתיים שלהם ובהנאה שלהם מהלמידה עצמה. כל השאר מגיע לבד, למדתי לא לקרוא לו (לכל השאר ז"א) אלא לחכות שיופיע מעצמו גם אם נראה לי שהוא קצת מתעכב. בסוף הוא מגיע. אבל חיברות וכישורי למידה אלה דברי שבכל זאת צריך להקנות והמודעות אליהם היא קריטית. כל עוד הפעילויות שלהם נושאות את שני תווי האיכות האלה אני רגועה ולכן לזה אני כל הזמן מכוונת. רק שזה אומר לא ממש לנוח, עקרונית זה מסתדר איתי יופי. זה בטח מתאים לחלוטין לרמות האנרגיה ואישית זה נראה לי מחיר קטן לשלם כדי למזער את מעט החסרונות שאני מוצאת בחינוך ביתי.



מנוחה גם בספטמבר
בכל מקרה אני בונה על זה שאחרי החגים, ההקלה במזג האוויר תבוא יחד עם השקיעה הנינוחה בשגרה. אז גם יהיה לי קל יותר למצוא את הזמן הנכון לכתיבה, עכשיו אני עדיין בשלב שלנסות למצוא איפה כל דבר נכנס במשך היום וצריך לחזור ולתרגל דברים שעוד חודש כבר יבואו די באוטומט (כן, זה היה סוג של תירוץ עכשווי ללמה אני לא מספיק לפרסם כל יום). וזה לא רק האוטומוט שלי, זה גם האוטומט שלהם. הם נכנסים בהתלהבות לשנה החדשה, אבל את המומנטום הזה צריך לשמר מחד כדי להיכנס לשגרה ולאזן מאידך, כדי להשאיר גם מקום למנוחה. כי תכל'ס בלי להישמע כמו איזה גורו ניו אייג'י המנוחה חשובה לא פחות. היא גם מחדשת כוחות וגם נותנת פרספקטיבה. כך שכניסה מדורגת לשיגרה הופכת את כל הסיפור הזה לקצת יותר קל, לפחות בשבילי ואז כשאני כבר ממש נכנסת לשגרה, אני גם מוצאת את ההפוגה. 


רציתי קצת לספר על התיכנונים לשנה החדשה וכרגיל הארכתי בדבריי (לא שהיו לכם ציפיות אחרות. כן, שוב מתאמת). אבל בינתיים הדברים מסתדרים לי בראש אז הנה פוסט פתיחה, ככל הנראה, מחר יגיע פוסט קצת יותר רציני שעיקרו האחד בספטמבר. יש שיראו בזה אזהרה. אחר כך אתפנה קצת לעשות סדר עם כל הדברים שצופנת לנו השנה החדשה.

לסיום אסכם - יש ירח מלא יפהפה בחוץ, אין ספק שמה שנשאר לי לעשות זה רק לצאת למרפסת להעריך אותו. אבל למי יש כוח? מאמינה לכם שהוא מהמם אבל לי יש מעט שעות שינה. יהיה גם בחודש הבא. ספטמבר הוא חודש עמוס ואמרתי כבר - גם חם.

דרך אגב מחר, 

יום שני, 1 בספטמבר 2014

מה בין איגרת לאגרה

חשבתי לכתוב על תחילת השנה בחינוך ביתי, אבל אז נפלה לידיי הפנינה הזו - האיגרת של שר החינוך לתלמידים לקראת שנת הלימודים, מכיון שלא בכל יום נופלות תשורות שכאלה, מיד היה לי ברור שאני חייבת לכתוב בדיוק על זה. במידה מסויימת וכחלק ממערך שיקולים שלם, אגרות ממין אלה נופלות תחת הקטגוריה של סיבות מערכתיות בגינן אני שמחה עוד יותר על הבחירה בחינוך ביתי. כבר מזמן הסברתי שהשיקולים שלי לבחור בחינוך ביתי התחילו אמנם מתוך סלידתי מהמערכת, אבל עם השנים (כתבתי על זה הרבה, למשל כאן), שיקולים אחרים תפסו את מקומם, אבל זה לא בגלל שהמערכת השתפרה לצערי, היא פשוט לא פונקציה מבחינתי. 

בעוד שהורים רבים חושבים שהסיבה העיקרית לשלוח ילדים לבית הספר היא חברה ופיתוח העצמאות, אני מוצאת את זה קורה גם בחינוך ביתי בהנחה שלהורים יש מספיק מודעות לזה וכיון שרוב ההורים בחינוך בעלי מודעות הרי שזה בדרך כלל ככה. אני לא אלאה אתכם כיון שגם על זה כבר כתבתי. לכן אם ניתן לייצר חברה לילדים בחינוך ביתי הכוללת גם את קבוצת השווים וגם מסגרות רב גילאיות ואת העצמאות ש הילדים ניתן לפתח ע"י דרכים נוספות מלבד ההליכה לבית הספר, הרי שאני נשארת עם הנושא של לימודים וערכים. לצערי מרבית ההורים יסכימו איתי שלא רק שאין למידה משמעותית בבית הספר, בית הספר לא ממש מכין את הילדים לחיים ומרבית המקצועות הנלמדים בו לא ממש יעילים לעתיד הילדים ויתרה גם ניתן, אם רוצים ללמוד אותם די בקלות בהרבה פחות שנים, אני נשארת עם ערכים ואינדוקטרינציה. ואישית, אני מערכיה את כל ההורים שעומדים בקו האש ומנסים למזער את נזקיה, אני אישית לא אמיצה דיי להתמודד עם זה.

שר החינוך הנוכחי ממשיך בקו אינדוקטרינציה שהמערכת כבר מקדמת שנים רבות, אינדוקטרינציה שכל מטרתה היא להפוך את הילדים שלנו לישראלים טובים יותר. אל תבינו לא נכון, גם אני מגדלת את ילדיי לאהוב את המקום הזה וכבר מזמן הפסקתי לחפש סיבות רציונאליות, כי רגש לא זקוק לסיבות. אני מגדלת אותם לאהוב את השפה, לכבד בני אדם, להבין את ההיסטוריה שהביאה אותנו לכאן, לראות את המסורת ארוכת היומין שמשייכת אותנו למקום ולאנשים מסביב, אבל אלה נלמדים על הדרך, בעוד שחשוב לי יותר ללמוד אותם לחשוב, לשאול שאלות, להיות בני אדם והמכירים בערכם של ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם וכבוד האדם. 

אני לא מלמדת אותם בסיסמאות - אין "למידה משמעותית", אין "האחר הוא אני", אין "שואה, צבא, אלוהים" - אין קלישאות כי מקלישאות אי אפשר ללמוד כלום, קלישאות הן דיקלום ודיקלום יכול להיות נחמד אם הוא מגיע בחרוזים אבל בטח לא ממש יותר מזה. שר החינוך הנוכחי הוא אריזה, והיום הוא גם אריזה יותר מהודקת אחרי ניתוח קיצור הקיבה שלו. הוא כנראה גם אדם ערכי בדרכו, אבל הוא לא באמת עושה רפורמה בתוך מערכת החינוך, הוא בעיקר אורז את כל החבילה הזו במילים יפות שלא ממש מחזיקות מים ולא מתורגמות למציאות. האגרת שלו לתלמידים השנה היא אך עוד דוגמא בדיוק לזה.

הנה היא לפניכם - פאר הקלישאתיות ואי אמירת דבר ב- 356 מילים:

תלמידים ותלמידות יקרים,
מחר מתחילה שנה חדשה, שנה של הזדמנויות, שנה שבה אתם ומדינת ישראל כולה עולה כיתה. במהלך השנה שחלפה שקדנו על יישומה של תכנית חדשה, כזו שתהפוך את חווית הלמידה למסעירה, מעוררת, מסקרנת. מערכת החינוך אליה תבואו מחר מותאמת יותר למאה ה – 21. את שיעורי ההיסטוריה, התנ"ך או מדעים ומתמטיקה תקדישו לא רק לרכישת ידע אלא גם לפיתוח חשיבה, להעמקה, לדיון ודיאלוג פורה. למידה משמעותית תוביל אתכם למפגש מעמיק עם החומר הנלמד. אנו מקווים, שתכנית הלימודים תשפיע על הזהות שלכם, על האישיות שלכם ותאפשר לכם לבנות חיים משמעותיים.

נתחיל מזה שהיה נחמד לו היה כותב תלמידות ותלמידים, אבל אז תגידו לי שאני נטפלת לזוטות אז הלאה. 

בחנתי את תוכניות הלימוד שהעלה משרד החינוך לרשת ולא ממש ראיתי  את ההבדלים המשמעותיים בתוכניות הלימודים. לכן אין לי אלא להסיק ששר החינוך מתעסק בעיקר בכתיבה שיווקית. זה אמנם נדבך חשוב בשוק העסקי, אבל אני סקפטית לגבי החשיבות האמיתית שלו בתחום החינוך. יתרה, כאשר מחליפים לי את האריזה הקרועה באריזה מנצנצת אני עדיין יודעת שהמהות עצמה לא משתנה. הרעיון שחומר הלימודים הוא לא רק ידע אלא תהליך חשיבה הוא אכן נכון, אולם אני סקפטית אם לבד מאמירה זה גם יתפוס בשטח. תראו לי את המורה העומד/ת מול כיתה של 40 תלמידים ויכול/ה באמת להיכנס למהות ולייצר תהליך של חשיבה. א. יותר מ- 50% מהשיעור מוקדש לבעיות משמעת. ב. היא/הוא צריך/כה להספיק לעבור על החומר ולהגיע לאיזשהו קו מינימלי של הבנה בקרב כל הכיתה. איך אפשר בתוך כל זה לייצר תהליך למידה מסעיר אין לי מושג. איזה דיאלוג פורה אפשר לייצר מול קבוצה גדולה כל כך של תלמידים? אלא אם כן בדיאלוג פורה מתכוון שר החינוך לדיאלוגים בנושא משמעת וצרחות של מורה עצבנית שלא משתלטת על הכיתה. והעמקה היא רק עוד דרך להסביר את הפערים.

שימו לב כמה שמות תואר נכנסו כאן, לעבות טקסט בשמות תואר זה נחמד אבל זה בעיקר מעיד על מאמץ כי כאשר יש באמת תוכן אין צורך בשמות תואר רבים. אני לא מתיימרת לקרוא לעצמי כותבת, אבל מהקצת שאני כן יודעת כאשר טקסט מלא בכל כך הרבה שמות תואר סביר להניח שיש כאן האדרה שלא לשמה - מסעירה, מעוררת, מסקרנת, פורה, משמעותית, מעמיק. אם אתה צריך כל כך הרבה מילים כדי לתאר כנראה שזה לא ממש ככה ותיאורים שכאלה רק יכולים להכניס לאווירה אבל לא באמת לייצר אותה. 

ולקינוח הפיסקה סיסמא חסרת משמעות. מה בדיוק בתוכנית הלימודים בהיסטוריה, תנ"ך, מדעים ומתמטיקה (ושימו לב גם לבחירת המיקום של כל אחד מהנושאים ברשימה)  ישפיע על זהות ואישיות ויבנה חיים משמעותיים? לי נראה שמדעים ומתמטיקה הוכנסו למשפט הזה סתם (ע"ע לימודי אבולוציה בישראל). לעומת זאת תוכניות להרחבת לימודי התנ"ך והשואה (נו היסטוריה, רק שבהיסטוריה משרד החינוך מתכוון בעיקר להיסטוריה של העם היהודי) מכוונת בדיוק למטרה האמיתית של משרד החינוך - יצירת דור דתי ולאומי יותר. אם המשמעות של להיות תלמיד בארץ הוא להיות יותר יהודי ויותר לאומני הרי שאין ספק שבתחום הזה אכן משרד החינוך הולך ונותן דגש רב יותר. השאלה היא מתי יתעורר ציבור ההורים? מסורת, דת, היסטוריה אתנוצנטרית זה לגיטימי כל עוד יש תכנים נוספים, השאלה היא מה קורה כשלאט לאט תכנים שכאלה הולכים ומתייתרים. לעומת זאת שיעורי אזרחות, פילוסופיה, ספרות, היסטוריה כללית ולא עלינו גם שמני התנדבות הם אלה שיעניקו לילדים שלנו תוכן ויצקו משמעות, רק שכאלה אין.


זו תהיה שנה ראשונה בה נחל בתכנית עשיה קהילתית מקיפה. כל תלמיד יתרום לטובת החברה, לעשיית טוב. זו תהיה שנה ראשונה בה היקף המדידה ירד – על אף שהשאיפה למיצוי כישורים ומצוינות – תעלה. אנו סומכים עליכם ועל מוריכם שלמידה משמעותית תוביל  אתכם קדימה.

טוב, ברור שאני יכולה גם לתהות על קנקנה של פיסקה זו. היא גם ממשיכה את השאלה הקודמת שלי. אם אכן תתחיל עשיה קהילתית מה טוב, עד כמה שאני יודעת אין היערכות ממשית בבתי הספר לנושא הזה, אבל אשמח אם מישהו יתקן אותי. אני יכולה לקוות שכל תלמיד אכן יתרום לחברה ולעשיית טוב, אבל זה רק נשמע לי סתום ואין כאן כל דירבון לעשייה, אבל בחיי שאשמח לגלות שטעיתי. אז אני בציפייה לבאות. אני לא בטוחה שאני יורדת לסוף דעתו של שר החינוך לגבי היקף המדידה, אם כי הוכח שציונים וכלי מדידה צריכים לפנות את מקומם להערכה, השאלה היא איך זה התבצע. כל עוד יש למורים חומר מסויים שהם צריכים להעביר והם נמדדים לפי זה לא ברור לי השינוי בהיקף המדידה. המשך המשפט הוא מעט מדאיג כיון שהשאיפה הזו למיצוי כשרונות ומצויינות צריכה להיות עקבית והטענה שהיא תעלה מעוררת ספקות לגבי המצב הקיים ועל כן גם לגבי האפשרויות לשיפור. 

ושוב המשפט האחרון - אנו? זה מכתב אישי משר החינוך והוא מדבר על עצמו ברבים? אבל זה קטנוני בוודאי. אבל הנה שוב מגיע הביטוי למידה משמעותית כי הרי הוא נשמע מעולה גם אם הוא ריק מתוכן. בכל הראיונות שקראתי עם מורים ומשיחות שניהלתי עדיין לא הצלחתי למצוא את המורה שהבין כיצד מיושמת אותה למידה משמעותית, אבל ייתכן שכמו כל מנטרה או שהיא תהפוך לסיסמא ריקה מתוכן או שהיא פשוט תישחק עד שתהיה כאבן שאין בה הופכין, אם כי אין ללמוד מדבריי שהיא בגדר משהו אחר כבר עכשיו. 

על כולנו עבר קיץ קשה. הוא החל ברצח של ארבעה נערים, ובמרכזו מבצע "צוק איתן". ראשית, אני מבקש לשלוח חיבוק חם לילדים בדרום. לאחל לכם שנה של שקט ושלווה, שנה של למידה וחוויה. בכל מקום בו הסתובבתי במהלך הקיץ פגשתי בבני נוער מתנדבים. הייתם בבתי חולים ובמקלטים, לצד פצועי צה"ל ובעזרה למשפחות שכולות.

טוב, היתה צריכה לבוא התייחסות לקיץ האחרון, הלא עברנו חוויה כמאמר נתניהו.

יפה ששר החינוך מדבר על ארבעת הנערים, זה באמת ראוי וללא ציניות, גם אם קצר.

ילדי הדרום, אתם רוצים שקט וילדות נורמלית, שקט לא נביא לכם אבל קבלו חיבוק. ילדי הדרום לא זקוקים לחיבוק, הם זקוקים להגנה אמיתית ולמדינאים בעלי חזון, אבל חיבוק לא עולה כסף ואיחולים אפשר בלי סוף. 

המשפט האחרון הוא קצת סתום, כן יש בני נוער שמתנדבים זה נכון, הם אגב אחוז קטן מאוד ויפה ששר החינוך גם פגש בהם, רק שרבים מבני הנוער היו עסוקים בקיץ בישיבה בפארקים בערב ובהתמסטלות עד אבדן חושים. השאלה היא מה שר החינוך רוצה להגיד בזה? אני אישית לא בטוחה שאני יודעת. 

חיילים צעירים, כאלה שלא מכבר סיימו את לימודיהם במערכת החינוך הובילו את צה"ל להצלחה גדולה. לחימה מביאה לידי ביטוי יכולות צבאיות לצד נחישות ערכית ומחויבות חברתית.

אין לי מילים, בחיי. הנה לכם המהות של משרד החינוך - לגדל נערות ונערים שיהיו חיילים טובים.

לא ברור לי למה מתכוון השר כשהוא משתמש בביטוי הנבוב הצלחה גדולה - איזו הצלחה גדולה? 72 הרוגים סתם בלי להגיע לשום הישג זו הצלחה גדולה? להגיע לאותו מקום בו היינו באפריל בלי להוציא כל כך הרבה כסף זה השג? נעבור הלאה- נחישות ערכית - אילו ערכים הנחיל המבצע הזה לבד מהזילות בחיי חפים מפשע או שמא כבוד השר מתכוון להפעלת נוהל חניבעל? לאיזו מחוייבות חברתית הוא מכוון? להיות מוכן שצה"ל יהרוג אותך במידה ונפלת בשבי? אם אני הייתי אם לילד במערכת הייתי מאוד חוששת ממערכת שאלה הערכים שברצונה להנחיל.

אבל, הקיץ גילה גם צדדים מכוערים: שנאה, ביטויים גזעניים ופגיעה בחופש הביטוי. אסור לנו לוותר על האמונה בשינוי חברתי עמוק של השיח בישראל. את השבועיים הראשונים של שנת הלימודים נקדיש לעיסוק בקיץ על מכלול אירועיו. נעלה על נס סולידאריות ואהבת אחים, נלחם יחד בגזענות ובביטויה, שהרי "האחר הוא אני". ילדי הדרום יקדישו זמן לפעילות הפגה ולשיח על הימים המורכבים שעברו עליהם.

יש לי המון מה להגיד על הפיסקה הזו אבל כנראה שמשרד החינוך יצליח בשבועיים להעביר מסרים שצריך לחנך לאורם כל החיים ויפה שכך, אבל מהם הערכים אם שאלתם? סולדריות ואהבת אחים, היינו ערכים ליהודים בלבד. יפה שהצליח השר לדחוף עוד סיסמא כמו "האחר הוא אני", האמת שאם קוראים לו אחר אז כנראה שהוא לא אני, הוא האחר אז לא ממש ברור לי מה הוא רוצה להגיד. חוץ מזה, למיטב הבנתי "האחר הוא אני" זה בכלל שנה שעברה. אני לא יודעת מה תוכנית הפעולה של המלחמה בגזענות אבל אם היא דומה לתוכנית המלחמה של צוק איתן יש להניח שהיא לא תשיג את מטרותיה. מה גם שיש קושי די גדול מחד לפתח אהבת אחים וסולידריות ומאידך להילחם בגזענות כי אהבת האחים הזו ובסולידריות הזו היא רק למי שמאמין בלב הקונצנזוס, היינו נילחם בגזענות כי זה נשמע טוב אבל תכל'ס פשוט נעמיק את האינדוקטרינציה כדי שכולם יחשבו כמונו. אחלה.

תלמידים ותלמידות יקרים, אני מאמין בכם. יודע שיש בכם כוחות גדולים. אני מאמין שכשמקל השליחות של מדינת ישראל יועבר אליכם, תוכיחו עד כמה אתם טובים, אוהבי אדם, מוסריים ואנושיים, נאמנים לערכיה של מדינת ישראל ומחויבים לזהות הקהילתית והלאומית שלכם.

טוב, בחיי, די לדמגוגיה. לאור הצלחתו של דור הבוגרים הנוכחי להוכיח את טיבם, אהבת האדם, המוסריות והאנושיות נוסח "הרג ילדים זה נזק היקפי", אין ספק שהדור החדש לא צריך לעשות הרבה כדי להצליח יותר. אבל כידוע ממבצע למבצע כוחנו עולה והפעם יש לנו גם ראש לאריות והוא בכלל צל. כן יש הרבה עתיד. 

נצלו את שנת הלימודים להתפתחות אישית.

יאללה סבבה. עופו על זה.

נצלו את שנת הלימודים ללמידה, לרכישת ידע, לסקרנות ולחשיבה. נהגו כבוד בחבריכם ובמוריכם, הקפידו על שפה נקיה, על אהבה לזולת, על עזרה לכל נזקק.

אין לי אלא לקוות שזה באמת יקרה. אם כי אני חייבת לומר שאם אכן יגבר נטל המיסים יהיו יותר נזקקים מה שהופך את זה למשימה בלתי אפשרית, אבל שוין.

שנת לימודים צריכה להיות נדבך חשוב בבניית העתיד שלכם ושלנו.
 
אכן היא צריכה להיות, כמה חבל שזה לא יקרה לרוב התלמידים גם לא השנה. אבל הי יהיו יותר בתי ספר עם מורים רוחניים, אז אי אפשר להגיד שלא ניסינו.

שנה טובה,
אוהבכם בכל לב

טוב, כולנו יודעים שכל מה שצריך זה אהבה. דמיין. 

האיגרת הזו בעיני היא יותר כמו אגרה, היינו משהו שכולנו בסוף נשלם עליו מחיר מאוד כבד. שנאמר שיהיה לנו בהצלחה עם זה

יום שלישי, 13 במאי 2014

4 ימים בלי פוסטים - הדרמה, ההשלמה והסוף הטוב

בשישי בבוקר הייתי שאננה, לא יכולתי לדעת כי תוך שעות ספורות יתהפך עלי עולמי, כן, כן ממש כך (טוב אני חובבת דרמות ואתם יודעים שבתכל'ס אני אולי מתלוננת אבל החיים שלי דבש). בבוקר שישי קמתי מוקדם כדי להספיק לקדם את מיזם התרגום השבועי שלי ולתרגם את אחד הפוסטים. קפה ויצאתי להיפגש עם חברה בנמל תל אביב, מכיוון שזה אירוע שלא קורה כל יום, הייתי שמחה ומאושרת בחלקי. מזג האוויר היה מושלם, מוסיקה טובה ונהיגה נטולת פקקים. מפגש מרגש, שיטוט בנמל, מציאת מקום ושיחות מצויינות של שתיים שלא צריכות הרבה כדי להתחיל בשיחה ולא לסיים אותה עד שהמציאות מאלצת אותן להתקדם הלאה. אפילו הספקנו לעבור בחנות לבגדי ספורט, שם לוטף לי האגו נואשות שלא במתכוון כיוון שהבגדים היחידים שהיו טובים לי היו ממדור בגדי הילדים (שום שיקול עריכה לא יגרום לי לוותר על המשפט הזה, שתדעו). חזרה הביתה - ילדים, סופר, אתנחתא לקפה שמובילה מיד לזמן כתיבה ואז זה קרה. לא היתה לי שום הכנה. לא יכולתי לדעת שזה עומד לקרות. האופציה הזו, חרדתית ככל שאהיה, לא עלתה במוחי (המוכן לכל דבר) מעולם. אבל זה קרה. המסך החשיך. פתאום. החשיך. זהו. 

אוקי, אולי אתם לא מבינים את גודל העניין. restart. כלום. המחשב מרצד לרגע ואחר כך שום דבר. ברציונאליות, שלא במקומה אך כזו שמעידה על איפוק, אני מוכרת לעצמי שזה בטח נורת מסך או משהו וזה יעבור. פונה אל הפראמדיק של הבית. הוא בוחן את העניין ומגיע למסקנה דומה. אין מאמצי החייאה אך לשמחתי גם לא נקבע מותו בטרם עת של הלפטופ האהוב עלי, מושא סודותיי הכתובים (טוב זה לא נכון, אבל לגמרי רומנטי - דיון פנימי בזמן עריכה). חוזרת לנשום, מעט שורקנית, אבל מקבלת את הדין. טוב זה לא הולילנד ואני לא אולמרט ואין כאן עירעורים לעליון. שישי בצהריים, רק בראשון יקחו אותו למעבדה. בינתיים גופתו מונחת אחר כבוד על המזנון (מה רציתם שאני כתוב שידה? זה מזנון. זה יפה. זה מעוצב בקווים נקיים וזה קוראים לזה מזנון, גם אם אני נשמעת פולניה ולא, אין על זה מפיות רקומות) כתזכורת תמידית למה שיכולתי לעשות, אבל לא. 

4 ימים (ניד עפעף במונחים של 6 שנים בפנים - די, הייתי חייבת), 4 ימים ללא פירסום פוסט, ללא כתיבה ואני כבר התמכרתי ולא ראיתי שום סיבה אמיתית להפסיק עם זה, ארורה תהיה הקדמה הטכנולוגית. מילא, לכתוב אפשר על דף, אך אי אפשר להעלות לבלוג. בכל רגע נתון יש מישהו על המחשבים האחרים בבית וכשאין, לך תכניס את כל הסיסמאות שלך ותשנה לו הגדרות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. מה שכן, 4 ימים אחרי, הבית מסודר, חלקים שהיו צריכים סידור מאסיבי קיבלו תשומת לב, 2 ילדים חולים הבריאו, והנה אני כותבת ושום דבר לא קרה. אם להודות על האמת, המשכתי בכל יום לבדוק את מספר הנכנסים לבלוג ולא היה יום שהבלוג נשאר מיותם, להפך, לא היה יום בו מספר המבקרים היה חד ספרתי, אפילו קורא פלסטיני נכנס אל הבלוג ואל תנפצו לי את זה עם תהייה נוסח זה בטח קורא מהתנחלות, זו לא אופציה. זאת אומרת וודאי שיש אפשרות שקוראים אותי גם בהתנחלויות, אבל בואו נודה על האמת - זה די קלוש. לא אתן לכם את האשליה שמלווה אותי בהגרעין הזה של אינטראקציה בין בני אדם היא זו שמביאה עימה את בשורת השלום, למרות המנהיגים 

וכמה דברים כבר קרו בזמן הזה - כמובן שהיה לפיד ונתניהו ואולמרט ועוד ועוד אבל הכי חשוב זה שהציעו לי להנחות מעגל הורים בנושא למידה בחינוך ביתי (כן, זה מוטיב חוזר ה"אני" הזה ויפה ששמתם לב). לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מרגש, אבל הנה כבר התחלתי. נותן מן תחושה כזו של דברים שמסתדרים, כמעט כמו תחושת הסיפוק כשסידנו את שולחן הלימודים של הילדים במשך שעתיים ולא רק שהם לא התלוננו, הם אפילו נהנו גם מהדרך וברור שמהתוצאה. טוב נו? מה ציפיתם? הלא אתם יודעים שנקיונות הם לגמרי השריטה שלי, זה לא שעכשיו אני צריכה גם להסביר את זה, אתם האזור הבטוח שלי. כך או אחרת, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה משהו שנכון לי לעשות, מזל שמי שהציעה לי היא גם חברה (מהסוג המהמם, אם הייתם מוכרחים לדעת) שידעה איך לדבר אלי כדי שאבין שזה בהחלט השלב הבא.

התקופה האחרונה, שעוד לא הסתיימה אם הייתם מוכרחים לקטוע, של כתיבה על חינוך ביתי היא מעוררת בצורה מופלאה, ולא רק בגלל התגובות המעודדות מכל עבר, אלא בעיקר שיש בזה מהחשיבה מחודשת על הדרך. פעמים רבות, אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי וממשיכים בשגרת חיינו מבלי רגע לעצור ולחשוב בדיוק עליה - על השגרה, מכל צדדיה - הענוגים ואלה שלא. הכתיבה הזו תוך כדי תנועה, לא רק מייצרת שיקוף, היא מייצרת הנעה - מה שמעצים את תחושת הסיפוק. בכל מקרה חלפו ארבעה ימים והנה ביום החמישי אני מפרסמת. פוסט קצר שנועד רק להגיד שהדרמה נגמרה, אני חוזרת לכתוב, יש לי הרבה נושאים ולמען האמת - ממש התגעגעתי. וסליחה של הפוסט שבעצם לא אמר יותר מדי, אבל הוא מן תפילת הודיה שכזו. על הבלוג, על הלפטופ ועל זה שאתם עדיין קוראים אותי.

יום שישי, 2 במאי 2014

עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי - חלק ב' בסדרה

הבוקר אכן התחיל ביקיצה טבעית, אחר כך הוא המשיך בשלב הקריטי שמעולם לא טרחתי להתייחס אליו עד שהבכור דייק בהגדרתו כבר לפני שנים ואנחנו אימצנו את הרעיון - "זמן התאוששות". אכן שלב קריטי בתחילתו של כל יום, בטח לאדם כמוני שאמנם פועל מיידית עם פקיחת העיניים, אבל לא מעדיף שלא לדבר הרבה. לכן לרוב אני משתדלת לקום לפני הילדים כדי שתקבל אותם אמא מסבירת פנים ואחרי כוס קפה. הבכור לרוב מתעורר מוקדם, אך עוד בטרם הוא לגמרי פוקח את העיניים הוא כבר בסלון עם ספר. כך או אחרת, כל דרי הבית התעוררו בקצב שלהם, התאוששו ואז ורק אז פנינו לעמל יומנו - היציאה לים, לא כולל המפרנס כמובן, אשר דיווש במרץ לתחנת הרכבת. כאמור איש איש ובקריו שלו. ולמה אני מפרטת? ובכן זה די פשוט זה כדי להדגים רעיון מסוים על למידה שממשיך את הפוסט של אתמול. להזכירכם הפסקתי אותו בנושא למידה והשארתי אתכם במתח על הקו שבין homeschooling  ן- unschooling. 

את השיעור הראשון של הבוקר התחלנו בנסיעה - שיחה משותפת על האחד במאי, הפגנות, תנאי עבודה, תנאים סוציאליים, פנאי, חלוקת משאבים צודקת, הטיות מגדריות, התאגדות עובדים, משמעות הצבע האדום, מרקס ואנגלס. דווקא הלך טוב יותר ממה שחשבתי: אפילו קטינא הביע התעניינות והבכור נזכר ב- sweatshops עליהן דיברנו בתחילת השבוע (שיעור במודעות חברתית, כלכלה והיסטוריה במכה אחת). עברנו לשיעור בפיזיקה כאשר קיבל אותנו ים יפהפה וכל גווני הכחול עד ירוק שצבעו את השמיים והים מה שהוביל לשיחה על חלקיקי האור, גלי אור, צבע השמיים והשתקפות צבעם בים. ההתפרקות מהאוטו היתה בגדר צלצול ההפסקה, הילדים השתוללו ונהנו כמו שילדים יודעים, תוך כדי גם מלאנו את שקית הניילון בזבל שהשאירו אחרים (שיעור באחריות חברתית, אקולוגיה והטמעת ערכים). לאורך כל השהיה בים גם דיברנו בעברית ובאנגלית (שיעור בשפה זרה) הדרך להוציא אותם מהים היתה לדבר על הסכנות שבחשיפה מוגזמת לשמש... (דרך אגב, זה לא עזר כי נשרפנו - מה שלימד אותם הרבה על ניסוי וטעיה, כמו גם על קרינה) אחר כך נסענו הביתה וכל הדרך שרנו באנגלית (חינוך למוסיקה ושיעור אנגלית במכה). כבר היתה שעת צהריים אז בית הספר שלנו יצא להפסקה. אבל לא ממש.

בית - מקלחות, כביסות ואז חוגי אחה"צ - טרומבון, כינור, בלט ותזמורת. תוך כדי שיחקנו, קראנו וכמובן גם הילדים ראו קצת טלוויזיה. בין לבין קטינא שהוא רק בן 4 וחצי ניהל שיחה עם מנהלת הקונסרבטוריון וויתר בינתיים על חלומו ללמוד לנגן על נבל, אבל החליט שבשנה הבאה הוא מתחיל לנגן בכינור. אחר כך הוא הוכיח פתאום שהוא יודע לקרוא בשעון מחוגים. המרכזית גילתה את כוחה בחישובים בתחום המאות, והצליחה לחרדתי להבין את כל מה שאמרתי באנגלית כי חשבתי שהמילים שבחרתי מסובכות. חוץ מזה היא ניצלה את היום להרחיב את ידיעותיה באורניתולוגיה כי ציפורים הן החיות האהובות עליה ובילתה עם המגדיר כמעט כל רגע פנוי. הבכור גילה שדווקא ממש הולך לו בתזמורת (למרות שהתחיל לנגן לפני 4 חודשים) וגם ישב לשכתב את המיתולוגיה החדשה שהוא כותב ואז שוחח איתי על זכויות אדם ועל הדימיון בין תולדות חייהם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לאורך היום הם עזרו בלסדר את הבית, לעשות כביסות ולקפל בגדים. אחר כך היום כבר כמעט נגמר אז הכנו יחד ארוחת ערב ועל הדרך כמובן היה שיעור בתזונה נכונה (אל תסחפו, רק דיברנו, זה לא אומר שהם באמת מפנימים), מקלחות וספרים. זה היה היום שלנו. יום שהיה לכאורה נטול לימודים בהגדרה ה"נורמטיבית" שלהם, אבל אני בטוחה שאתם מסכמים איתי שהוא היה רצוף בלימודים מבוקר ועד ערב. 

אז איפה אני על הסקאלה שהצבתי אתמול של חינוך ביתי? כרגיל במקום הלא מוגדר שלי, אבל הלמידה היא מתמדת (זה הזמן להמליץ על הספר מאיר העיניים בלמידה מתמדת של ג'ון הולט). התחלתי את דרכי בחינוך ביתי בללמד את בכורי בלמידה יחידנית דומה מאוד לבית הספר, זה היה קלי קלות כי ב"כאילו כיתה א' שלו" הוא כבר קרא לבד את הארי פוטר, ידע לקרוא מילים ומשפטים לא מסובכים באנגלית וידע חשבון ברמה של כיתה ג' רק כי הוא כל כך אהב מספרים, ואת כל זה הוא עשה בלי שאלמד אותו (אני חיכיתי לכיתה א') אלא רק מלשאול שאלות. במקום לזרום איתו כי זה עבד (הל, ההוכחה היתה לנגד עיניי), אני התחלתי ללמד. הוא סבל אותי בנועם עד כיתה ג' ואז הוא תפס אותי לשיחה והבהיר בשיא של רצינות שאין לו שום כוח לחוברות. אכן, החוברות, למרות שבחרתי אותן בקפידה ודילגתי על חלקים משעממים, גדעו לו את כל חדוות הלמידה ולא משנה עד כמה ניסיתי לחבב אותן עליו הן היו מקור של חיכוכים ואי הסכמה. לקחתי זמן לחשוב, בכל זאת חינוך ביתי הוא גם של ההורים (אם לא בעיקר) ואז הבנתי (לאט אמנם, אבל הבנתי) שהוא צודק. בהתחלה עוד התעקשתי על אנגלית וחשבון, אבל עם הזמן גם זמני הלימודים האלה הלכו לאיבוד. 

היום אני כבר יודעת אחרת. הלמידה מתרחשת כל הזמן, אני פותחת להם דלתות של ידע ככל שאני יכולה ומעניקה להם מרחב, מרחב שמגיע מהמקום שבו הבנתי שאפשר וצריך לסמוך על הילדים. אם לא מדכאים להם את הסקרנות וכל הזמן פותחים אותם לגירויים הם לומדים. לא הם לא לומדים כמו בבית הספר, לא זה לא ממש ניתן למדידה במבחנים וזה לא ממש נכנס לקריטריונים המדידים של הערכה, וזה בעיקר בגלל שהידע שלהם הוא כל כך נרחב וכל כך הרבה יותר גדול משל ילדים אחרים בגילם. אופקי הידע שלהם נרחבים ואינם מוגבלים לתחומים מסויימים. הם לומדים בחוג השחמט שלהם חשיבה מתמטית, בחוגי המדע הם מרחיבים ידיעות על העולם, והם לומדים בחוג "שומרי בגן" שלהם על הטבע ועל צמחים ועל תרבויות אחרות, מלימודי המוסיקה הם לומדים מקצבים ושפה חדשה ומשכללים כשרונות ומיומנויות, את הספורט שלהם הם עושים בבלט ובחוגי קפואירהובפעילות איתי. הם יוצאים למוזאונים ולסדנאות והעולם כולו פרוש לרגליהם, גם במרחב המציאותי וגם במרחב הוירטואלי (ותודה גם לגוגל maps). כל דבר הוא סיבה ללמידה והם לגמרי ספוגיים ומוכנים ללמוד. הם אוהבים לקרוא והשפה שלהם עשירה יותר משל מרבית המבוגרים שאני מכירה. והם יודעים לקבל כל אחד בלי לשפוט על סמך מראית עין, ויש בהם ערכים ונתינה. הם חווים את העולם האמיתי על כל הבטיו, למרות שלאחרים נראה שהם חיים בבועה. ובעיקר הם נהנים מהילדות שלהם עד תומה ואני נהנית מהעובדה שיש לי שלושה ילדים ואני לא מפספסת אף לא אחד פשוט כי אני לא נמצאת איתם מספיק זמן, אני תמיד שם.

הם עושים איתי קניות ולומדים על צרכנות נבונה, הם משתתפים בבחירות המשפחתיות שלנו. אם יש נושא שהם "מפספסים" ולא נראה לי שיש, אני מזכירה לעצמי כמה קל ללמוד לבחינות בגרות ושניתן במספר חודשים מצומצם להשלים בגרויות בקלות. אני לא מיישמת unschooling זה כבר קצת גדול עלי, אבל אני לא כופה עליהם ללמוד, שיחררתי ומה שזה יצר אצלם זה סקרנות אין קץ ללמוד עוד. אף אחד לא מדכא אותם או קוצץ את כנפיהם. תחומי הידע שלהם נרחבים ולא מצמצמים אותם משיקולים מיותרים כי נניח אומנות זה פחות חשוב מחשבון או כי יש עוד 40 ילדים בכיתה שצריכים תשומת לב. השבוע בסדנת תיכנות, בא אלי המדריך ושאל אותי אם אני אומנית, כי שני הילדים שלי הם הילדים היחידים שלא לוקחים דמויות או רקעים מוכנים, אלא מציירים על המחשב את כל מה שנכנס לתוכנות שלהם. ופתאום חשבתי על זה במובן העמוק של העניין והבנתי עד כמה הצעד הזה של חינוך ביתי הוא נכון לפחות למשפחה שלי. אף אחד לא מקצץ את כנפיהם ומכניס אותם לתוך משבצות. בעולם בו אנחנו כל הזמן רוצים את הטוב ביותר לילדינו ומספרים להם שכל מה שאנחנו מאחלים להם זה שיגדלו ויעשו את מה שטוב בשבילם, אין להם באמת מקום לעשות את זה כי אין להם מספיק גירויים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות, הם צריכים להיכנס לתבניות ותבניות לא באמת מייצרות אנשים. 

יום חמישי, 1 במאי 2014

זרקור חינוך ביתי [חלק א' - מסתבר שזה נושא מסובך]

טוב זה התחיל לפני כמה ימים כשחברה ביקשה פוסט הסברים על חינוך ביתי, הצעתי לה שתבדוק בחוזר מנכ"ל ותגיש בקשה מסודרת בשלושה העתקים, תמלא טופס פרטים אישיים, תוסיף תוכנית לימודים לשנה הבאה, דו"ח מפורט על הישגים מצופים ודרכי מדידה ואחרי שתבקר אצלה המפקחת וקב"ס (קצין ביקור סדיר) אני אדון בבקשה. סתם, לא באמת אמרתי לה את זה, אבל גם אם הייתי אומרת לא בטוח שהיא הייתה מבינה, פשוט כי זה ז'רגון ששמור למחנ"בים (מחנכים בבית) מיומנים. אז החלטתי שאולי מוטב שבכל זאת אכתוב. 

לא פשוט לכתוב על חינוך ביתי זה נושא מאוד רחב ומכיון שזה הפוסט הראשון שלי שבאמת מנסה לעשות סדר בנושא, למרות שכבר כתבתי עליו בעבר, אני אתחיל בקווים כלליים מפרספקטיבה אישית. חינוך ביתי, למרות שמבחינת אחוז האוכלוסיה שמקיימים אותו הוא זניח, מכיל בתוכו אינסוף גוונים. בציבור הרחב יש תפיסות מאוד שגויות לנושא זה ורבים חושבים (לזה התייחסתי גם בפוסטים קודמים) שמדובר בילדים די מבודדים שנמצאים בבית כל היום עם אמא מרוטה שמלמדת אותם. כך או אחרת המשותף לכל גווני החינוך הביתי הוא השארת הילדים בבית ואי שליחתם למערכת החינוך.

לשאלת החוקיות, כי היא נשאלת רבות - החינוך בבית מותר על ידי משרד החינוך, הוא תלוי בבקשת ההורים ובהחלטת הגורם המוסמך. הייתי שמחה לנקוב מפורשות בתפקידו של הגורם המוסמך, אך נראה שזו סוגיה ביטחונית לא פשוטה והיא אפופה חשאיות ומיסתורין. עקרונית זו לרוב המפקחת על הגנים או המפקחת על בתי הספר היסודיים/תיכוניים בהתאם לגיל הילד. למעשה לכל מחוז במשרד החינוך בעל תפקיד כלשהו שהחינוך הביתי מסופח אליו וזה לחלוטין לא קבוע, בנוסף לכל רשות או מועצה יש גם את המפקח האחראי מטעמו והנושא לא לגמרי מסודר מה שיוצר מעט בילבול ולמען האמת גם אי נחת כי לך תמצא את האדם הנכון. למשל כשעברנו דירה מגבעתיים לרחובות, טיילה הבקשה שלי ממשרד למשרד עד שהגיעה ליעדה ונאלצתי לשלוח אותה שוב ושוב ולנהל שיחות הזויות במטרה לקבל אישור. וכן, כשאני רוצה אני נותנת דרור להפרעת ה- OCD שלי, שום בירוקרטיה לא תמנע ממני את האישור המיוחל.

מי שבוחר להשאיר את ילדיו בבית בוחר אחת משתי דרכים:

1. לקחת צ'אנס ולא לבקש ממשרד החינוך אישור, לפעול מתחת לרדאר ולקוות שלא יעלו עליו (ברור שמבחינתי זו אפשרות שלא תעלה על הדעת) ולהתמודד עם הרשויות אם וכאשר.

2. לשלוח בקשה מסודרת, בשני העתקים, הכוללת טופס של פרטים אישיים על כל המשפחה, טופס בקשה לאישור חינוך ביתי, תוכנית לימודים שמכילה לפחות 55% מתוכנית הליבה של משרד החינוך לגילו המתואם של הילד, הוכחות שלילד יש חשיפה לילדים בגילו, הוכחות לפיתוח כישורים ומיומנויות שונות, תוכנית של יעדים ופירוט תוצרים מצופים, תוכנית למדידת הישגים ודרכי הערכה, אישור הרשמה למוסד חינוכי (למקרה שהבקשה לא תאושר) והוכחה שלילד יש סביבת לימודים וגישה למקורות ידע, מרכזי לימוד ועזרים טכנולוגיים. אחר כך יגיע תור הביקורים בבית של המפקחת, מדי פעם זימון לועדה לבחינת חינוך ביתי וכתיבת דוח תוצרים מפורט פעמיים בשנה - אמצע וסוף. (די תנשמו, זהו, זה כל מה שהם מבקשים).

אודה ולא אכחד שלמרות שאני מנסה לעקוב אחר כל ההוראות (חינוך גרמני זה לא דבר של מה בכך), אני לא מביאה עדויות והמפקחות לא באמת מחפשות עדויות ויותר מזה (תופים) אני לא רושמת את הילדים שלי לשום מוסד חינוכי, זו אולי אופציה עבור משרד החינוך אבל זו לא אופציה עבורי (ואל תתנו לי להתחיל לדבר על זה שבסך הכל הנחיה זו נועדה, לדעתי, להבטיח העברת משאבים לבתי הספר, בעוד שכמובן המשאבים הללו היו אמורים לעבור אלי - אהה, כן, כאילו שזה יקרה). אפילו משרד החינוך מבין שעצם ההליכה לחוגים מוכיחה שהילדים חשופים לחברה ולילדים שלי יש חוגים בבוקר, בצהריים ובערב. ההליכה לסיורים שונים, סדנאות, מוזיאונים ותערוכות מוכיחה את הגיוון והגישה למקורות מידע. וכמובן שמספיקה גיחה אחת לביתנו כדי להוכיח שביתנו מספק להם אוירת לימודים מושלמת ואפילו לא דיברתי עדיין על הספריה הביתית.

מכיון שאפילו את התקנות הללו אפילו לא כל המפקחות מכירות ומכיון שגם להן אין כוח לשלל העדויות, בתכל'ס נוהל הבקשה הוא לא כזה מסובך ויש דרכים רבות לעקוף את שלב ההוכחות, שלב ההערכה (נו - מספיק לנצל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולומר את דעתך על דרכי ההערכה כדי לגרום לכל מפקחת שרוצה לחזור הביתה מוקדם להפסיק את הברברת ולחייך בנימוס), אותו כנ"ל לגבי שלב התוצרים המצופים (אני לא עושה את זה אמנם, אבל איזה מפקחת בריאה בנפשה תרצה לנהל שיחה עם אמא שמסבירה לה שהיא לא מצפה מילדיה לתוצרים קבועים מראש ומתחילה להרצות על הישגיות ומדדים והטיות המערכת ואל תתנו לה בכלל לגשת לנושא המגדרי או האתני של כל הסיפור הזה? הנקודה הובנה, נכון?).

אם לחזור שוב לאישי, אני שולחת בקשה לאישור חינוך ביתי למפקחת (שכבר יצרנו קשר נפלא ואני אישית ממש שמחה על המפגש עימה שהוא נינוח ומפרה לשני הכיוונים. הנה לכם פוסט אחד ושני בונוס) שמכיל את הנושאים עליהם אני אמורה לתת דין וחשבון, אבל מנקודת המבט שלי. איו ספק שחל אצלי שינוי גדול מאוד מהבקשה הראשונה שלי לאישור שהיתה לחלוטין מתואמת עם הדרישות ובין הבקשות שלי היום שהן מתואמות לדרישות אך הן כתובות מתוך הפרשנות שלי והראייה החינוכית שלי. מה שהתחיל אצלי כלימודים מונחים בבית בהתחלה, הפך ללמידה מסוג אחר, אבל הרשו לי רק לעורר את סקרונתכם ולכתוב על זה בפוסט הבא כי בטח כבר התעייפתם. מה שמביא אותו לנושא שאיתו אסיים את חלק א' של מילון המושגים לחינוך ביתי - סוגי חינוך ביתי.

בעיקרון יש שני סוגי חינוך ביתי עיקריים - homeschooling ו- unschooling ויש המון אינטרפטציות ביניהם. המשותף לכולם הוא שלמידה יש בכל מצב והיא אקטיבית, אבל בגדול, וכמובן יהיו שיחלקו עלי, homeschooling משמעותו למידה שנעשית בעיקר ביוזמת ההורים, הרבה פעמים בסגנון של לקחת את הנלמד בבית הספר ולהעביר אותו לילדים (אם כי ברור שיש הבדל גדול בין בית הספר ובין למידה יחידנית בבית), כאשר הלימודים נעשים ביוזמת ההורים ובהנחייתם. unschooling משמעותו מעבר היוזמה ללמידה אל הילדים, אם הילדים בוחרים ללמוד ולחקור משהו זה ביוזמתם ולא בשל הנחייה מלמעלה. בין שני אלה מתקיימים עוד סוגים רבים של חינוך ביתי.

פה אסיים להיום, כי אחרי 7 שנות חינוך ביתי (אני סופרת את הזמן מאז שהבכור היה בן 4 ואז התחלתי להבין שלדבר הזה שאנחנו מקיימים יש שם - ענין של מודעות אני מניחה) כבר הבנתי שלפעמים אחרי שלומדים כל כך הרבה דברים חדשים, צריך לנוח. אז זהו הנה פתחתי לכם חלון קטן לעולם שלי. יש מעל שלט של ברוכים הבאים, אתם לא מתבקשים להשיל נעליכם או להאמין שזו הדרך, אבל מקווה שזה היה לפחות רק קצת מעניין. אני הולכת סופסוף לישון, אמא לא רעננה זה לא פשוט ומחר יום הלימודים שלנו מתחיל ביקיצה טבעית ויציאה לים. ככה זה אצלנו בחינוך ביתי, אנחנו יודעים להינות מהחיים ובחיי שאם תקראו את הפוסט הבא תגלו שגם יציאה לים היא למידה.


יום רביעי, 12 בפברואר 2014

פרופורציות

זה שאני מצליחה לכתוב בכל יום (כן, גם כשלעיתים אני לא מפרסמת כל יום) זה נס. אני יודעת שזה נס, אבל אני מתעכבת ורואה את זה רק לעיתים רחוקות. ביומיום העמוס זה נכנס כל כך לשגרה עד שאני מצליחה לפספס את טיבו של הנס הקטן והטוב הזה. כן ברור שזה לא באמת נס, אלא כמו כל דבר זה עניין של החלטה, אך כמו בכל החלטה נכנסים המון שיקולים שלא מאפשרים להתמיד בכל מצב אך הנחישות בהחלט מסייעת לזה. נורא קל בחינוך ביתי, כשלרוב יש כל הזמן המון דברים לעשות ותמיד (כמעט) יש רצון לנוכחותי, לא לעמוד על שלך, או לוותר על הזמן העצמי כי את אמא כל הזמן צריכים. ובדרך כלל אני מוצאת את עצמי כותבת עם המון הפסקות כי לגנוב זמנים רצופים ונקיים לכתיבה זה דורש הרגלים אחרים, הרגלים שככל הנראה עוד לא רכשתי (כמעט נפלתי בלשוני וכתבתי רכשנו). אני תמיד לוקחת ללב כשאני לא מצליחה להתפנות לכתיבה כמו שהייתי רוצה, ויודעת להתבאס על הקטן. אבל יש לי בלוג ואני כותבת וזה די מדהים ואת זה אני נוטה לשכוח. פרופורציות.

החיים שלנו הם מאוד יחסיים ולא רק בגלל שהם בסופו של דבר נגמרים ואיננו יודעים מתי, אלא בגלל שאנחנו נוטים המון פעמים לראות דברים בצורה המנותקת מגדולתם של החיים ונכנסים ראש בראש בדברים שאם נסתכל עליהם מפרספקטיבה הם לא ייראו לנו כל כך גדולים. השבוע, באחת מקבוצות החינוך הביתי שאני חברה בהן, עלו לדיון הקשיים שיש לנו כהורים בחינוך ביתי. מרבית האימהות שענו התלוננו, ובצדק, על היעדר הזמן שלהן עם עצמן, על הטואטליות הזו שדורשת כהורה להיות סובלני וקשוב ודרוך מחד ובלי הפסקות מאידך. בניגוד לכל מקום עבודה אחר, בו יש בכל זאת הפוגות קטנות - ארוחות, הפסקות קפה, נסיעות, חזרה הביתה וכאלה. בחינוך ביתי העבודה היא 24/7, בטח אם תוסיפו הנקה מאוחרת ולינה במיטה משותפת ואם אין עוד מישהו שבא ועוזר וקצת לוקח את הילדים אין ממש רגעים של פנאי, בטח לא בשנים בהם יש עוד תינוק/פעוט בבית. פעמים רבות זה יוצר קושי עצום. תחושה מעיקה שלמרות שהבחירה הזו באה מרצון, היא מתיישבת במקום של ביטול העצמי ואין נקודה כואבת מזו. קשה לנו פעמים לראות בקשיים שלנו משהו זמני, תחושת המחנק שמלווה אותנו בהתמודדות יכולה לערפל את הראייה הכוללת וליצור בלבול אמיתי עד לתחושת ורטיגו קלה. אבל אז עלתה אמא נוספת ומה שהיה לה לומר הפך את הקושי הזה לבטל בשישים. כל מה שהיא אמרה זה שהקושי האמיתי של אמא הוא להסתכל על התינוק שלה ולא לדעת אם הוא אי פעם ילך או ידבר. כמה נכון. פרופורציות.

כמה נפלאות דרכי הפרופורציות. אני מוצאת את עצמי לפעמים נזכרת בזה מאוחר מדי. אבל למעשה אף פעם לא מאוחר מדי כי כל עוד לא ויתרנו על הלמידה עוד יש מקום לשיפורים. והנה עוד דוגמא מעכשיו - יושבת וכותבת לפתע אזעקה. אני יודעת ששוב נפרסה באזורי "כיפת הברזל". נכנסת ללחץ קל וגם פנימה הביתה, מציעה לילדים להיכנס למרחב המוגן ומציינת ברעד שזה בטח רק תרגיל. הטלפון מצפצף - "תרגיל פיקוד העורף באזורך - אנא השתתף בסקר". מקללת. עבר.כל מה שנשאר זה אולי עוד כמה שערות לבנות, אבל בתוך כל הלבן שכבר יש זה באמת לא מובחן, אז הכל בסדר, אפשר לצאת מהמחבוא. פרופורציות.

אז כנראה כמו אמר פעם איינשטיין - הכל יחסי. זה מתקשר לי גם להורות שלנו - פעמים רבות אנחנו כועסים על הילדים שלנו בגלל דברים מוצדקים (לפחות בעינינו), אבל הכעס שלנו רק מרחיק אותם יותר ולמעשה גם מרחיק אותנו מהנקודה אותה רצינו להעביר. אם נשכיל להבין שמה שהם עושים לא מיועד נגדנו והתגובה שלנו היא מקור הלמידה שלהם, אז אולי במידה מסויימת גם נוכל להכניס קצת פרופורציות לחיים שלנו, דווקא במקום שבו הכי קשה לנו. כי זה הכל עניין של פרספקטיבה. כן, זה לוקח יותר זמן ובוודאי לוקח יותר תרגול, אבל מביא לתוצאות הרבה יותר טובות ואולי גם ימנע שעות של תרגול מיותר כשהילדים שלנו יהיו הורים (בתכל'ס - הרי מי שישמור על הילדים האלה זה אנחנו - אז ההשקעה כדאית וההנאה מובטחת).  

אבל יותר מכל אני רוצה להגיד שהכתיבה הזו מכניסה אותי לפרופורציות (ולא לא בגלל שהפריצה שלי לתודעה העולמית מתעכבת מעבר למשוער, זאת אומרת לפני 192 פוסטים...). היא מאפשרת לי לקחת רגע לחשיבה ולראות איפה אני נמצאת ביחס לדברים. כי כנראה שבאמת הכל מתמצה בפרופורציות. יום טוב ויחסי לכם. לפעמים גם לא רע פשוט יום סביר...

יום שני, 27 בינואר 2014

נראה לי שצריך לעשות היכרות בין שי פירון לשר החינוך

אני אמא בחינוך ביתי, ילדיי אינם במערכת מבחירה (כיתה ה', כיתה ב' וטרום חובה). הבחירה שלי היום היא שונה מהבחירה שלי בתחילה, היא מודעת, מגובשת ושלמה יותר. פעם הסיבות היו חיצוניות - טיבה של המערכת בעיקר, היום הסיבות פנימיות יותר - השהיה עם הילדים, המשפחתיות, האחווה, ההתאמה, החשיפה, הרחבת האופקים, תשומת הלב. מקומן של הסיבות החיצוניות לא נפקד ולצערי ככל שאינני זקוקה להן כך המערכת מוסיפה לספק עוד ועוד סיבות. יש שיגידו שעצם העובדה שהידרתי את עצמי מהמערכת מותירה אותי מחוץ למשחק ולכן כמו שיפה השתיקה ליורדים כך יפה השתיקה גם למחנכים בבית. אבל לא יפה השתיקה לאזרח באשר הוא אזרח ולכן לא אשתוק, למרות שלשר החינוך, שכמותי גם הוא אזרח, החמיאה השתיקה הרבה יותר מהמלל

יש הרבה סיבות למצבה של המערכת - סדר עדיפויות לאומי משובש, מערכת ביורוקטית מנופחת ולא יעילה, דגש על ציונים ומדדים, כיתות גדולות, תשתיות גרועות, זילות בתפקיד המורה ועוד. תוסיפו על זה שכל המוסד נראה מיושן להחריד לאור העידן הטכנולוגי הזה שבו אנחנו חיים בו למידה ממש יכולה להתרחש בכל מקום - ילדים ממשיכים להגיע לבית הספר, חווים הוראה פרונטלית שלרוב אינה מעניינת ונדרשים להקיא חומר, הם לא נבחנים אינדיבידואלית, כישוריהם השונים אינם מקבלים התייחסות אמיתית בתוך המסגרת, הם עוברים סטנדרטיזציה ושום דבר לא נעשה כדי לעורר בהם עניין. לרוב הם יוצאים מהמערכת עם עולם צר אופקים, ללא ההשכלה אמיתית, ללא ערכים, ללא כישורי חיים שמכינים אותם לחיים המודרניים או לחיים בוגרים בכלל. תחשבו איך אנחנו למשל מכינים אותם לאזרחות דמוקרטית? האם אנחנו יוצרים מודל של התקרבות קהילתית? האם אנחנו מאפשרים להם מידת בחירה אמיתית לאורך מרבית שנות חייהם? לא, יש להם קצת שיעורי אזרחות, כמה פרויקטים ספוראדיים לאורך 12 שנים ובעיקר התנסות בלהיות צד נשלט. מרבית כבר השכלו להבין שבית הספר הרגיל של המערכת הוא מעין שרות שמרטפות יחסית מסובסד המאפשר אולי התפתחות חברתית, אך לא הרבה למעלה מזה. אך המקום הזה הוא גם סוכן הסוציאליזציה המרכזי בחיי ילדינו ולזה יש השפעה מכרעת.

פרשת אדם ורטה, שאינה מרפה ממני מוכיחה פן נוסף במערכת החינוך ששורתו האחרונה היא כישלון לדעתי - הכישלון בהנחלת ערכים. אני לא יודעת אם בכל נקודה ונקודה בסיפור ורטה פעל נכון, אני גם לא בטוחה שצריך את המדידה המיקרוסקופית הזו, אני כן יודעת שהקו המנחה שלו הוא נכון נקודה ולזה היה צריך להתייחס שר החינוך. אבל ראשית מרבית הציבור לא ממש מתייחס לפרשה הזו ולא רואה בה קו פרשת מים וזה מעיד המון על עור הפיל החברתי והבלתי רגיש בעליל שפיתחנו. אנחנו רוצים שהנערים והנערות שיוצאים ממערכת החינוך יהיו בוגרים שלמים ומתפקדים אך אנו בוחרים במודע שלא לתת להם תמונה שלמה. הרי איננו רוצים שהם יאהבו משהו בלא יכולת לשפוט ולבקר, אנחנו לא רוצים שהם ישתו אלכוהול מבלי להבין את המשמעויות של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, אנחנו לא רוצים שהם ינהגו מבלי להבין את הסיכונים שיש בכביש, אז למה לעזאזל בדברים החשובים באמת כמו המדינה בה הם חיים אנחנו לא חושבים שזה חשוב שהם יראו את התמונה המלאה? אנחנו מדרבנים אותם להתגייס לצה"ל אבל מבקשים את נכונותם להקרבה בעיניים עיוורות - זה הרי נוגד את ההיגיון. אם אנחנו רוצים צבא מוסרי וחברה מוסרית עלינו לחנך אנשים מוסריים. אנשים מוסריים הם אלה שיש להם כושר שיפוט, שיכולים לראות את התמונה בכללותה, כי אם לא נעשה זאת אנו דנים אותם לפונדומנטליזם, להיות אחים כמו כולם בבית היהודי. טוב לא יצא מזה. 

ובתוך כל זה שר החינוך שותק, מעלה קמפיין על למידה משמעותית, אבל שותק משמעותית בנושא מהותי, שמוקדו הוא לב ליבה של העשייה החינוכית. איזו למידה משמעותית הוא רוצה שהמורים יגשימו כשהוא עצמו אינו נותן להם גב? כשהוא מחליט סופסוף לשבור את שתיקתו, הוא נוזף במורים שכתבו עצומה מכבדת, אך לגופו של עניין ולמרות תגובתו הוא עדיין שותק. למה הוא מתמהמה? כי אולי סוף סוף הוא מבין לאן הוא הכניס את עצמו. התבטאות כנה שלו תוכיח עד כמה הקמפיין החדש של משרד החינוך הוא קמפיין סרק ששוב נועד לסבר את האוזן אך לא לעשות דבר כי הכל זה עניין של פרזנטציה. אבל הצלצול הזה הוא לא רק לנו, הוא גם לשר החינוך ונדמה לי שמה שעוצר את שר החינוך מלהיות נאמן למהפיכה שהוא מיטיב לשרטט זה שי פירון ואינני בטוחה שבין השניים נעשתה היכרות. הוא רוצה לדבר רק אחרי השימוע? לא ברור לי למה הרי דעתו כבר מגובשת, הבעיה היא שמה שיש לשי פירון להשמיע, שר החינוך מעדיף להשתיק.

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

האמת העירומה או בין "אם" ל"אז"

בפוסט של אתמול היתה גלומה הבטחה לעבד נושא השיחה עם אחותי ולהביא לכם את המסקנות המתבקשות. אז עליתי על המוקש הזה רק בעבורכם ונתתי לעצמי לחשוב ולהתבשל כדי לזכך את הנקודה העיקרית ולהציג אותה בפניכם. לא רציתי להביא אותה אליכם בצעד הססני של נערה ביישנית אלא בהילוך בטוח של אישה מגובשת. ולכן, כהרגלי בקודש, סובבתי וסבתי סביב העניין במשך כל היום. אני אוהבת את המחשבות האלה שמלוות אותי, תהליך הגילוי האיטי וההתבשלות מזכיר לי יצירה במטבח, בהתחלה כמחשבה, אחר כך על הנייר קורמת המחשבה עור וגידים כתפריט וכרשימת קניות, וסידור הדברים, הוצאת הכלים, חיבור של חומרים -  עבודת ידיים, אהבה, חום או קור או גם וגם  - לכדי בליל של ריחות, צבעים וטעמים חדש וייחודי, גם אם הוא מוכר הוא תמיד מעט אחר ומשמח לא פחות, ואז השלב האסטטי של ההגשה לאחריו השלב המשמח של ההנאה מהאוכל עצמו.

השיחה עם אחותי היתה עוד נקודת ציון שהראתה לי את מקומי בתהליך המכונה חיים. והמסקנה העיקרית שלה מבחינתי הייתה שפעמים רבות אנו עושים את הבחירות שלנו אבל לוקח לנו זמן לחיות איתן בנוחות, לא בשלום, בנוחות. רק אחרי שנוח לנו עם ההחלטה ואנו באמת יישרנו איתה קו אנו מגיעים למעין שלמות, לא כזו ללא סדקים, אלא כזו שלא מתרצת. כבר אמר אלברט איינשטיין שהסבר ארוך בעיקר מעיד על חוסר הבנה, כלומר כשמשהו ברור לנו אנו מסבירים אותו בקלות. כך גם עם עצמנו, ברגע שההסבר שלך למה שאתה עושה הוא ארוך ומתפתל ואף מנסה לקלוע לדעת האחר אתה לא שלם עם המקום שאתה נמצא בו. ניקח את ההחלטה שלי לבחור בחינוך ביתי כמשל - בהתחלה הרגשתי שזה נכון ונתתי לזה הסבר רציונאלי. למעשה, לא ממש התאמתי את עצמי להחלטה או את ההחלטה לי. ידעתי שזה מה שאני רוצה, אבל התאמתי את מה שאני רוצה לכללים, לתנאים, לאתגרים שלי כמו שראיתי אותם כתוצר של המערכת. לכן בתחילה, לבד מכל הפעילויות הכיפיות שעשינו יחד, היו לילדיי זמני לימוד בהם הם ישבו מול חוברות משמימות של משרד החינוך ושקדו על לימודיהם. הדוגמא הטובה ביותר ללמידה היתה לי מול העיניים ולא הבנתי אותה או אולי סירבתי להכיר בה - בכורי למד לקרוא מילים יחידות כבר בגיל 3 ומהר מאוד פשוט קרא עד שבגיל 5 לא הסתפק יותר בשעות הקריאה בהן אנו, הוריו, הקראנו לו ספרים עלילתיים ועבי כרס והחל לקרוא אותם בעצמו כי לא היה לו חשק לחכות. לא עבדתי איתו על קריאה, הקראתי לו הרבה ועניתי על כל שאלה שהיתה לו אבל לא עבדנו עם כרטיסיות או מגנטים של אותיות או כל דבר אחר, פשוט נהננו מספרים. לכל ילד יש את הנטיות שלו, הנטיה של בכורי היא למילים ומספרים ולכן האהבה שלו לספרים, המקום של ספרים בחיינו, הסקרנות הטבעית והיכולת שלו לעבד את נושא האותיות והמספרים הביאה אותו בזמן שהתאים לו לקרוא ספרים וממש להבין אותם ורק לרצות עוד ממעיין הידע הזה. ולמרות שזה היה מול פרצופי לא הפנמתי, הייתי עדיין שבויה בלקונה שהטביעו בי על מה היא למידה. בחיי לא היה תקדים ללמידה טבעית ולכן לא יכולתי להסיק את המסקנות המתבקשות.

אם חושבים על זה הייתי תקועה במקום בו הטבע שלנו או החיברות או השד יודע מה מביאים אותנו - למערכת התנאים. זאת אומרת חלק מהשפה והחשיבה הטבעית שלנו היא בתוך מסגרת ה"אם ואז". נכון שדוגמאות כמו -"אם לא תגמור את האוכל יבוא שוטר" הן כבר לא עדכניות, אבל למרות שיש תנאים שחל עליהם חוק התיישנות על התנאים כצורת קיום טבעית בתוך החברה האנושית לא ויתרנו. אחד הדברים הפופולאריים בחברה האנושית הוא תנאים, אנחנו מתנים תנאים לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לסובבים אותנו בכלל ובעיקר לעצמנו. אם היינו עורכים טבלת נזק היקפי הרי ככל שמעגל הקירבה גדול יותר כך מתרבים התנאים שאנו מכניסים לחיינו ובעיקר לעצמנו. ההתניה הזו שהיא יעילה ביותר במתמטיקה/לוגיקה הואיל ושם תנאי לוגי או תנאי מתמטי הוא פשוט אם א' אז ב', ערך האמת של התנאי גם הוא ברור - הוא יהיה אמיתי אם התוצאה אמיתית או אם לחלופין התנאי מראשיתו לא נכון או מופרך.  אך כרגיל מה שמתאים במדעים מדוייקים לא מיושם נכון במדעי החברה. אצלנו לתוך התנאים נכנסים כל כך הרבה משתנים מסבירים שבסופו של דבר, הקשר בין ה"אם" ל"אז" הוא קלוש אם לא מקרי. אנו תולים את ההצלחה שלנו בדברים מסויימים בדברים אחרים שאינם קשורים, כך אנו בוחנים את ילדינו כאילו שומה עליהם להגשים עבורינו את חיינו, אנו תולים תקווה בדיאטה כדי שתפתור לנו את שאלת הרווקות והרשימה ארוכה ומאוד יצירתית. חלק מההתניות שלנו הן לא רציונאליות בעליל  אם אני אעשה משהו טוב אז מה שאני רוצה שיקרה יקרה, אם אני ואם זה ואם ואם ואם אך למעשה זו דרך שלנו לא ללכת עם משהו עד הסוף, לא לעבוד על עצמנו ולא למצוא באמת את המקום שלנו. אבל ה"אז", שהוא החלק השני והבלתי נמנע של המשוואה, לא באמת מגיע כי מתקיימים כל ה"פסודו-תנאים", הוא מגיע בצורה הטובה ביותר כשמתקיים התנאי היחיד שאיננו מלאכותי, מה שהופך את התנאי הזה לאמיתי, כשאתה עצמך רואה את האמת כמו שהיא, נטולת שקרים, ערומה וקיימת. 

אני יודעת שלא סיימתי את הנקודה אך אילוצי הזמן מכריחים אותי שוב להבטיח שאשוב...

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

לפעמים פוסט הוא תגובה ארוכה...

הבלוג הזה מטיבו הוא אישי ולכן נושא החינוך הביתי וההורות שלי ישולבו בו תדיר, לא זו לא אזהרה מטעם משרד החינוך, אבל זו כן סוג של התנצלות מוסווית כמיטב המסורת הפולנית. ולמה אני אומרת את זה? כי יש לי תחושה שמיטיבי הקרוא ימצאו בפוסט זה מוטיבים שהיו כבר בפוסטים קודמים. אתמול פורסמה בהארץ רשומה בנושא החינוך הביתי, היא נכתבה ע"י ראש החוג לספרות וספרות ילדים במכללת לוינסקי. כתבתי תגובה אך לצערי היא לא פורסמה, אינני יודעת מדוע הואיל וכפי שאתם מכירים אותי לא השתלחתי ולכן אינני מוצאת סיבה אמיתית להחלטה לא לפרסמה. אך הרשומה הזו מהדהדת בי מרגע הקריאה ואינני יכולה שלא להגיב. 

בני אדם אינם אובייקטיביים, האמת נמצאת תמיד היכנשהו בין אמת אחת של אדם אחד ואמת אחרת של אחר ודברים שנכתבים במסווה של אובייקטיביות לעולם יכתבו דרך מנגנוני הסינון האנושיים של כל אחד מאיתנו. וברשימה זוhttp://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2119901 (ואני מתנצלת מראש שקריאת הכתבה היא בתשלום לאלה מכם שאינם מנויים בהארץ) כבר למן ההתחלה אין טיפה של אובייקטיביות, יש נחרצות מלאה שמובאת מתוך מקצועיות אך למעשה מעידה על הכותבת שכנראה לא נכנסה לעובי הקורה ואינה יודעת מספיק על האופציה של חינוך ביתי.

זה מתחיל בבחירת המילים שיש כמה מאות תלמידים שלא הצטרפו להתרגשות פתיחת השנה בהתאם ל"דרישת" הוריהם, האמנם? ומה עם המושג בחירה? עזבו בחירה מושכלת, רק בחירה - משהו שהורים עשו במודע ומתוך כוונה. יש מיליוני תלמידים שהתחילו את השנה בעקבות "דרישת" משרד החינוך . האם הכותבת מתייחסת לדרישה זו? כמובן שלא, אבל הורי החינוך הביתי הם כנראה הורים גחמניים שיוצאים מתוך תחושת "מגיע לי" כמה טוב שבחסות האובייקטיביות מרצה לספרות, המכירה בוודאי במשמעות המילה שנבחרת, בוחרת דווקא במילה קשה שכזו. 

אחר כך מובאת התהייה האם חינוך ביתי הוא נפלא? הציניות היא סוגה מותרת, מקובלת וחביבה עלי במיוחד. אך כאשר כותב מחליט לתהות בקול רם, בטח בעיתון המוביל בארץ, אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא הלך קצת ובדק בטרם פירסם את מסקנותיו והביא אותן לאויר העולם. אינני יודעת כמה תלמידי חינוך ביתי קלטה הכותבת במהלך שהותה בארצות הברית, אך העובדה שהיא מתייחסת אליהם כאל מקשה אחת מעידה בעיני שכנראה הם לא היו רבים ושהיא כמורה מעולם לא תהתה מה אומרת העובדה שילדים אלה באו מתוך החינוך הביתי. החינוך הביתי הוא בעל מנעד רחב - יש הורים שמלמדים, יש הורים שלא מלמדים, יש ילדים שהולכים לקבוצות לימוד ויש ילדים שלא, יש משפחות שמקיצות טבעית, יש משפחות שמתעוררות עם שעון מעורר, יש שמלמדות באופן טבעי ולא מכוון ויש כאלה שממש מלמדות מתוך חוברות ועל בסיס תוכנית הלימודים. 

יושבת מרצה ומסבירה עד כמה היה צר ומסוגר עולמם של ילדי החינוך הביתי ועד כמה קשה היה להם להתרגל למערכת. ראשית אטען שגם לילדי המערכת יש קשיי הסתגלות, חלקם מסתגלים במהירות וחלקם יתוייגו לכל חייהם כבעייתיים. קושי בהסתגלות המערכת הוא נחלת כולנו, השאלה היא כיצד אנחנו מתגברים על הקושי. אינני יכולה להעיד על החינוך הביתי כמקשה אחת, אוכל להעיד רק עלי ועל משפחתי. ילדיי חשופים לעולם לא פחות מילדי המערכת, הם פוגשים באנשים שונים מהם כל הזמן והם באינטראקציה עם ילדי המערכת בשעות שאחרי הלימודים. הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם קשיי חברת הילדים, הם נפגשים עם ילדים ששונים מהם גם מבחינת חתך סוציו-אקונומי, צבע עור, תרבות וכו'. הם חשופים תדיר לשוני ולשיח החברתי והאנושי ואם ישתלבו במערכת מתישהו בחייהם, בוודאי שלא יזדקקו לעזרת המורה כדי לחשוף אותם לשוני זה, אלא רק לשילובם בתוך הכיתה. נראה לי, על בסיס תיאורה של הכותבת, שילדי החינוך הביתי שנכנסו לכיתתה נאלצו להתמודד בראש ובראשונה עם מורה שלא מכבדת את המקום ממנו באו ילדי החינוך הביתי ולכן ייתכן שהקושי שלהם היה רב הרבה יותר כי הדמות החינוכית עימה באו במגע כבר חרצה את דינם בטרם שזפו עיניה את זיו פניהם. 

אני מניחה שלא קל להיות מורה של תלמידי החינוך הביתי שבאים ממקום של ספקנות וביקורת בעוד לה יש כיתה שכבר מתוכנתת לענות את התשובות הנכונות וכמה קשה למורה להתמודד עם תלמיד שחושב אחרת ומביע את עצמו בהתאם. מניסיוני, מרבית הילדים שנכנסים למערכת מתוך החינוך הביתי משתלבים בה יפה ואף תורמים תרומה אמיתית לדיונים בכיתה. אני מכירה בוגרים רבים שסיימו גם תארים מתקדמים והשתלבו באופן נפלא גם בבתי הספר, גם באקדמיה וגם בעולם העסקי ומטען החינוך הביתי רק תרם להם, בטח לא היווה מכשול. אין בטענה זו שלי כדי לומר שלא היו בעיות, אני בטוחה שיש אבל הם לא תלויי בחירת ההורים, הם תלויי המארג האנושי של הילד העצמו, איש החינוך ותלמידי הכיתה. כניסתו של ילד מחינוך ביתי עשויה אולי להיות אתגר לאיש חינוך, אך היא באותה המידה יכולה להיות חוויה - אין מקום לפסקנות נחרצת לא מצד זה ולא מהצד השני.  

כבר כתבתי בעבר שאכן נושא הכישורים החברתיים הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת יותר בבואך לשקול את נושא החינוך הביתי. אני גם הראשונה שאודה שפעמים רבות ההכרח בתוך המערכת מעודד את התפתחות הכישורים החברתיים בצורה מהירה יותר מאשר בחינוך הביתי, אך אין זה אומר שזה נכון יותר ומותאם לילדים שלנו ככפפה ליד. פעמים רבות ילד נעלם בתוך המערכת והיא אדישה לחלוטין לקושי של הילד גם מהבחינה הזו של כישורים חברתיים, אבל אנחנו כל כך מוטים כחברה שאנחנו באמת ובתמים חושבים שברירת המחדל הזו היא טובה יותר, גם אם למעשה היא לא הוכיחה את עצמה. אכן בתי הספר מייצרים התנהלות אנושית מסויימת אך היא לא בהכרח טובה יותר ופעמים רבות תוצאותיה הרסניות. כן, המערכת זקוקה לשינוי אמיתי אבל כנראה שזה לא יקרה במשמרת שלנו. האם זה אומר שבגלל זה יש לשלוח את הילדים לבתי הספר? אני טוענת שלא. באותה נשימה גם אוסיף שכל הורה עושה את הבחירה שלו וכל בחירה היא מכובדת.

יכולתי להמשיך ולדבר על הצדדים החיוביים בחינוך הביתי, אך נראה לי שאת מכסתי להיות סיימתי. אני אמשיך ואכתוב על חיי בחינוך הביתי גם בפוסטים עתידיים שלי. אבל את המאמר הצר הזה הייתי צריכה להוציא מהמערכת שלי, הוא התעקצץ בה ועיצבן ודרש התייחסות...

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

מוות לצעקות

אחד הדברים שהכי מתמיהים את בני שיחי, המזדמנים והקבועים, זה הניסיון שלי לא לצעוק על הילדים בכלל. התשובה הצפויה ביותר היא "אבל את לא צריכה להיות מושלמת, מותר להורים לצעוק". עכשיו, בחיי שזה נכון כי ילדים יכולים להיות נורא מרגיזים והחברה נוטה להבין הורה שצועק על הילד שלו אז יש כאן מצב של win-win. אתה צועק ואפילו יש לך לגיטימציה כי חלק מהסמכות ההורית זה שמותר לצעוק בעוד הילדים שלנו צריכים להישאר מאופקים ומחונכים ואחר כך לא מבינים למה הם גדלים וצועקים עליך חזרה. מתמיה. או שלא. 

אני שונאת צעקות, אין לי שום בעיה להתווכח אבל הנטיה לצעוק היא פשוט בלתי נסבלת. בן-אדם שצועק יכול לערער אותי לחלוטין. ואז פתאום היתה הפעם הראשונה שצעקתי על הגדול והוא באמת הפסיק את מה שהוא עשה אבל לא בגלל שזה היה לו הגיוני אלא בגלל שהוא פשוט קפא. ואז שמתי לב שיוצא לי לי לצעוק בכל פעם שאני מתוסכלת (לשמחתי זה לא קורה הרבה) וזה לא ממש עבד לי נכון. ואז החלטתי שזהו - שזה לא ייתכן שאני לא צועקת על אנשים זרים או קרובים ועל הילד שלי, נזר הבריאה, אני צועקת. זה הרגיש לי מעוות לחלוטין ועלה לראש סדר העדיפויות והחפירות העצמיות. וזה עבד, לאט לאט זה מחלחל לשיח ולתהליך הלמידה. 

זה לא ניסיון להיות אמא מושלמת, זה לא ניסיון להיות קדושה יותר מהאפיפיור (אם כי זו אמירה שחוקה ומתחסדת שההיסטוריה הוכיחה לנו כלא נכונה עובדתית). זה ניסיון לא להכניס את מה שלא עושה טוב לי, לילדים ולמשפחה. משהו נכון לחיות לאורו. זה גם מביא לניסיונות מופלאים של יצירתיות וניסיון למצוא את הצחוק בתוך הכעס ולמרבה הפלא זה עובד. אני לא תמיד מצליחה, אבל כל הצלחה היא אושר שאין כדוגמתו.השבוע כשהיה פה צוות צילומים והמרכזית והקטן התחרפנו ורבו על כל דבר וכל ניסיון יצירתי שלי עלה בתוהו, יצא מפה צוות צילום עם מעט מאוד חומר לעבוד איתו, אבל כל אחד מהצוות יצא ואמר לי שהוא מעולם לא ראה אמא עם כל כך הרבה סבלנות. להבנתי, זה לא נאמר כמחמאה אלא כעילה לאישפוז פסיכיאטרי. אני מצאתי את זה משעשע.

התחלתי ולכן אסיים, גם היום יהיה יום בלי צעקות אצלנו - תנסו את זה פעם ותראו שזה משהו שהילדים שלכם יכבדו הרבה יותר. הקו המשפחתי מתיישר, רק צריך לקבוע את נקודת האפס.