סיפור על מעצבת הפנים של היטלר ואמונה טפלה

גרדי טרוסט והיטלר ביום חנוכת מוזיאון האמנות הגרמנית במינכן, 18.7.1939

פאול טרוסט היה אריכטקט גרמני. נולד ב-17.8.1878, למד בדרמשטדט אכיטקטורה והחל לעבוד במשרדו של מרטין דופלר במינכן. ב-1904 פתח משרד משל עצמו והיה באסכולה הגרמנית שנמנעה מקישוטי בניה מיותרים ודגלה בקווים מינימליסטיים, אבל הוא לא התבלט בכישרון יוצא דופן ולא נמנה על חשובי הארכיטקטים הגרמניים של אותה תקופה. ב-1925 התחתן עם גרדי אנדרסן, בתו של סוחר אמנות שעבדה בעצמה במקצוע. עד שב-1930, דרך המו"ל הנאצי הוגו ברוקמן, הוא פגש את אדולף היטלר. היטלר כל כך מצא חן בעיני שהוא התעקש שגם גרדי תיפגש אתו. הפגישה הובילה לחברות אמיצה בין השניים, גרדי והיטלר, כן? ב-1932 הזוג טרוסט מתפקדים למפלגה הנאצית, אם כי יש עדויות שטרוסט היה חבר כבר מ-1924.

היטלר עצמו רצה בצעירותו ללמוד אמנות וארכיטקטורה, אך נדחה וכזכור היתה לו חיבה עמוקה למקצוע שהתבטאה גם בשאיפתו לשנות את פני גרמניה כולה. היטלר ראה בו מנטור והפך אותו לארכיטקט החשוב בגרמניה, כל עבודת בניין, כל מוסד רשמי, עברו קודם אצל טרוסט. את כל מה שהיטלר ידע על ארכיטקטורה הוא גמע בצמא מטרוסט. לכן גם יצא נגד ארכיטקטורה קלאסית וחיקוי העבר וטען שמבנה צריך לייצג את הפונקציונליות שלו. אלברט שפאר, מי שלימים יהיה האכיטקט של היטלר, סיפר שהיטלר לא יכול היה לעצור את התלהבותו עם כל מפגש והיה פונה אל טרוסט ושואל: "אני לא יכול לחכות, אדון פרופסור, האם יש משהו חדש?"

ב-1931 הוא חנך את הבית החום במינכן, מרכז המפלגה הנאצית בעיר. אחת העבודות שהוטלו על טרוסט היתה בניית "בית האמנות הגרמנית במינכן". אחרי שאושרו התוכניות, הוחלט על טקס הנחת אבן הפינה ב-15.10.1933, שאף הוכרז כ"יום האמנות הגרמנית". טרוסט עיצב למאורע פטיש מיוחד מכסף עבור היטלר. מגיע היום הגדול והטקס מתנהל בהוד והדר נאציים, היטלר מכה בפטיש באבן הפינה, אך הפטיש, אבוי, נשבר.

4 חודשים אחרי טרוסט מת ממחלה ואלברט שפאר צוטט את היטלר כאומר: "כשהפטיש נשבר ידעתי מיד שזה סימן מבשר רעות, חשבתי שמשהו רע עומד להתרחש. עכשיו אנחנו יודעים למה הפטיש נשבר, הארכיטקט נידון למוות." מסתבר שגם היטלר סבל מבעיה של אמונות טפלות.

מותו של טרוסט היה מכה גדולה להיטלר ברמה האישית והוא נשאר בקשר הדוק עם אלמנתו של טרוסט, גרדי, שהמשיכה לנהל את עסקיו של בעלה ואף הביאה לסיום פרוייקט בית האמנות, שנחנך ב-18.7.1939 שגם הוא כמובן הוכרז כיום האמנות הגרמנית. היא עסקה בעיצוב פנים ואף עבדה עבור היטלר, אם אני לא טועה היא אפילו עצבה את לשכת הקאנצלר בברלין ובכל מקרה היתה מעצבת הפנים החביבה עליו. אגב, היא היתה חברה טובה של וינפרד ואגנר, כלתו של ריכאד ואגנר ומנהלת הפסטיבל בביירוית. גרדי היתה במעגל הקרוב אל היטלר וניסתה לשנות את תדמיתו מדיקטטור לג'נטלמן, על חלק מהעיתונאים זה עבד תקופה מסוימת, אבל ההיסטוריה מלמדת שזה לא ממש הצליח לה.

כאשר עבדה כמעצבת פנים של היטלר מחד לא חששה לסייע, לפחות זמנית, למעצבים יהודים שהיא רצתה לעבוד איתם, אבל מאידך גם השתמשה ברכוש יהודי מוחרם בעבודותיה. אחרי המלחמה היא נשפטה, אך לא נמצאה כבעלת קשר ישיר לזוועות שביצעו הנאצים, אם כי היא תמכה בנאצים עד הסוף, והיא נקנסה ואף נאסר עליה לעבוד תקופה. היא מתה ב-2003 בגיל 98 בגרמניה. בין המכתבים שהתגלו אחרי מותה נמצאו גם מכתבי בקשה מיהודים אפילו ממחנות ריכוז, ככל הנראה היא לא עשתה דבר כדי לסייע.   

הסכם תובנות?

ערב פסח היום, זמן מתבקש לכותב לכתוב על חרויות, זו אפילו מצווה כי עלינו להמשיך ולספר ביציאת מצרים. זמן משובח דיון על חירות, ציטוט הקושר בין מסע וזמן וחירות, אולי כמו זה של נלסון מנדלה: "בשום מקום אין דרך קלה לחירות, ורבים מאיתנו יאלצו לעבור דרך גיא צלמוות שוב ושוב עד שנגיע לפסגת הר השאיפות". ואז לעבור לדיון משמעותי בשיעבוד והפקת לקחים, לחבר את הכל בציניות מהודקת או ראיה אופטימית חסרת תקנה ולשלוח הגיגיו על פני הרשת. יום מתבקש לכתיבה קלישאתית. וזה יום כל כך מושלם לזה שיש אשכרה סיכוי שזה לא ייתפס קלישאתי לדבר על השיעבוד ומשמעות החירות, כי זה בדיוק הזמן לדבר על זה. קלאסי.

אבל בוקר לחתימה על הסכם המסגרת הין המעצמות לאירן, אני אתלה בקלישאות גבוהות יותר, כי מהן אם לא החיים עצמם? ומצווה עלינו לספר מדי יום על הזכויות שנתן לנו נתניהו למחשבות שיקופיות (רפלקטיביות בלעז) על החיים עצמם בעצם קיומו הגדול מכל מציאות. בהנחה שהייתי מחפשת סדר חלופי, הייתי מקדישה זמן ויצירתיות בכתיבת סדר פסח שכולו איראן, זה גם עובד טוב עם כל השירים. זה יכול היה להיות פוסט לעגני שהופך את שירי ההגדה לגרסתם העדכנית נוסח ד'רבנו נתניהו, אבל אני אוותר על הרעיון בבגרות לא אופיינית.

הסכם ההבנות הזה טוב. זה לא נעים לשמוע את זה, בעיקר אם אתה ישראלי שעובר שטיפת מוח. אולי זה בדיוק המקום לדבר על שעבוד, השיעבוד המחשבתי המטריד של ישראל לפימפומי נתניהו בנושא איראן. בעולם האוטופי של נתניהו אין איראן ואין פלסטינים. זה חלום שאולי נעים להתכסות בו, אך הוא בלתי בציע. לא ניתן להעלים, לא את אירן ולא את הפלסטינים. לכן, בהעדר אפשרות אמיתית לפעולה צבאית צריך לנסות ולהבין מה קורה פה. אני לא פרשן צבאי וגם לא אסטרטג לכן אצמצם את הדיון לרמה הבסיסית. אילו אפשרויות עומדות כאן בעצם?

ניתן לחלק את זה לשתי אפשרויות עיקריות, ואל תתנו לדבר על הבחירה האינסופית האקזיסטנציאלית: יש אפשרות אחת לסגור את איראן ולהטיל סנקציות ולאיים בפעולה צבאית, למה זה יוביל? או שזה יוביל למלחמה שלא תועיל לאף אחד או שזה יוביל להסתגרות איראנית ודבקות במטרה שתביא בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה לאיראן גרעינית, שטופת שנאה עוד יותר שאין לה ממש מה להפסיד. האם זה יפחית את הקיטור בדוד האדים המזרח התיכוני? כנראה לא. האם הגישה הזו יעילה או שיש בה רק להאריך את הקץ אבל להעצים את פוטנציאל הנפיצות שלו? כן. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה. זה הזמן לצעקות מהיציע על הסכם מינכן.

בקו אוירי, 414 ק"מ מפרידים בין לוזאן ומינכן, כמו גם כמו גם 77 שנים. ההסכם הזה הוא ממש לא דומה, רק לצעוק שהוא כן זה עוד שיר הלל לנפלאות הדמגוגיה הרטורית שלא מקדישה הרבה מחשבה אבל מסיטה מצויין את השיח. מה שמוביל לאפשרות השניה והיא בדיוק הסכם ההבנות שנחתם בלוזאן, שיכול היה להיות טוב יותר ועם זאת הוא הרע במיעוטו ויותר מכל הוא האופציה הישימה ההגיונית ביותר. הדרך היחידה למעשה לנטרל את איראן היא באמצעות שיטת המקל והגזר. מסמך ההבנות הזה מגביל את איראן לאורך 25 שנים, מה שמוציא את האוויר מטענת נתניהו לפצצה איראנית בתוך 3 שנים, איראן תהיה נתונה לביקורת ופיקוח (להזכירכם שישראל לא, אבל אסור להשוות), אבל עוד הרבה יותר מזה, הרחקת הדד-ליין (כן, כך במקור), היא לא רק אסטרטגית, יש בה הגיון, ההתנהלות הזו של המעצמות מאפשרת את חלון ההזדמנויות של חדירת תרבות המערב לאיראן.

בניגוד למדינות אחרות באזור, באיראן יש שכבה חזקה מאוד של אזרחים פרו מערביים, יותר מזה, החוקה האיראנית (שאגב היא כרגע משוללת שיניים ובאיראן יש תנועה חזקה למשאל עם לשינוי החוקה והחזרת הסעיפים הדמוקרטיים) לא בוטלה מעולם, ולמרות הקטגוריזציה של המערב את איראן כאומה פונדמנטליסית דתית, זה לא ממש מדוייק. לאיראן יש היסטוריה שלמה מהולה בחיבה למחקר, פילוסופיה ותיאולוגיה, מה שדווקא צריך להפוך אותה לבת טיפוחים של המערב בראייה ארוכת טווח. הרבה יותר מכל מדינה אחרת באיזור. 

בואו נשים את הדברים על השולחן, ישראל לא נמצאת במצב של איום קיומי, ההסכם הזה אינו משבר או אתגר אסטרטגי לישראל. הוא היה מתבקש ודווקא נעשה נכון ובצורה שאפילו אינה מנוגדת לאינטרסים הישראלים. אפשר לשלבת לשולחן הסדר הלילה ואין שום סיבה לומר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כי הנה זה עובר וזה בדרך ליישוב נכון ואין בזה משום איום עלינו.

אבל אם היה כאן איום בכל הסיפור הזה, הרבה יותר מהאיום האיראני, אני מוטרדת מהאיום הנתניהואי. השליטה שלו בהלוך הרוחות הישראלי, היא מסוכנת, בעיקר משום שהיא הופכת ספינים תקשורתיים ל"עובדות מוצקות" שהקהל הישראלי מקבל כמעט ללא עוררין. זה כבר כמה שנים מנסה נתניהו למצב את עצמו כילד שתוקע את האצבע בסכר הגרעיני האיראני, זה לא הופך אותו ככזה. ראשית כי ראשי ממשלות לפניו כבר דיברו על זה, אבל מעבר לזה כי זה טומן בחובו את ההנחה שאף אחד לא מבין את המשמעויות של גרעין איראני חוץ מנתניהו, וסליחה זה לא עומד בסטנדרד של היגיון בריא. מומחי האסטרטגים בעולם מדברים על זה, אבל אנחנו הכתרנו את נתניהו כמסביר העולמי. תמונת עולם צרה היא אף פעם לא ערובה לחשיבה אמיתית.

ברור שהאינטרס הכלל עולמי הוא שאיראן לעולם לא תגיע לפצצת גרעין, ברור שההסכם הזה מבנה את המצב כך שכנראה תוך 25 שנה תגיע איראן בדי קלקו הזה והעולם עדיין יידרש לפיתרון, אך הרבה אפשרויות גומות ב- 25 השנים האלה. ועדיין משהושג הסכם הבנות שכזה, כל מי שינסה לתאר אותו כהסכם גרוע נכנס אוטומטית תחת הכותרת "לא נותן למציאות לבלבל אותו" ויש לקוות שנתניה לא יכניס את עצמו לשם מרצון. ישראל עומדת בפני סוגיות חשובות מאלה. מה שחסר זה שעכשיו ימכרו לנו ש"ההסכם שמאיים על קיומה של מדינת ישראל" הוא בעצם סיבה מצויינת לממשלת אחדות. ועל זה נאמר "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה לנו ממשלת אחדות - דיינו".

אפשר לקוות שבפרוס עלינו הפסח הזה (הייתי חייבת התפייטות קטנה - סליחה), המחנה הציוני לא יקחו על עצמם שוב את תפקיד "זה שאינו יודע לשאול". המציאות מחייבת אופוזיציה אחרת כזו שמציגה את השלטון הנוכחי במלוא מערומיו. ממשלת אחדות עכשיו תהיה אך סימבולית לדשדוש של 40 שנה של "דור מדבר" - בעיקר מדבר ולא עושה, אם כי המדבר הפוליטי שלפנינו הוא בהחלט לגמרי צחיח.

הבנזוג

אולי זה בגלל שאוטוטו אנחנו חוגגים 14 שנות נישואים וכמעט 17 שנה ביחד, אולי זה בגלל שהוא לרוב לא ממש מקבל פינה בבלוג הזה ואולי זה בכלל משהו אחר. אני לא יודעת, אבל היום אני כותבת על הבנזוג. זה היה או לכתוב עליו, או לכתוב על זה שבכל מערכות החדשות בארץ מחפשים את הפינה הישראלית למצב בני הערובה בבית הקפה בסידני (יש לי לינדט במגירה), או לכתוב על החלטתה של עדינה בר שלום לשבת מבחוץ ולא לתפוס את אור הזרקורים (אבל זו לא הזווית שלי), או לכתוב על היועצים של הרצוג (שאין לי אלא להסיק שהם קוראים את הפוסטים שלי ולכן משווקים אותו כהרצוג, עכשיו אני מחכה לשיעורי פיתוח קול), או על נתניהו בדרך לרומא (אבו-מאזן אשם ויש לי בחירות על הראש). אם כן, זוגיות, אהבה ובנזוג איט איז.

בכלל הכרנו בצבא, כמו כל סיפור טוב זה מתחיל שהוא ראה אותי ואמר לחבר שאיתי הוא יתחתן, ניסיתי לברר אם הוא שפשוט אמר את זה על כל אחת ובסוף זה הצליח (כי סטטיסטית זה עובד) אבל נעניתי במבט של בוז. בהתחלה לא יצאה מזה זוגיות, כאן הסיפור כבר קצת שונה ותלוי בזוית של המספר/ת - אני טוענת שהתחלתי איתו, הוא טוען שהוא התחיל איתי, כך או אחרת זוגיות לא יצאה מזה אבל יצאה מזה ידידות ממש טובה. כל כך טובה שהוא נשמע אומר שלעולם לא אהיה אם ילדיו - הא, הא - קח שלושה כולל חינוך ביתי כעונש על פליטות פה מיותרות - שנאמר - שמעתי, ביטלתי, השוויתי והעליתי. 

אני יודעת, אבל לא אספר לכם, איך בסופו של דבר יצאה מזה זוגיות. אבל מהרגע שהיא פרצה לה, שוב לא ביליתי לילה אחד לבד (למעט נסיעות לחו"ל מטעם העבודה). 17 שנים עברו מאז וזה כבר די היסטוריה, שהולכת ונכתבת בכל יום. אם לסכם במשפט אחד, מתקתק להחריד, לא עשיתי צעד טוב מזה בחיים (כן, חמותי היקרה, צדקת - עשיתי עסקה מצויינת). אולי כי מהרגע הראשון הכל היה פתוח וגלוי לעין, אולי כי היכרנו כל כך טוב, אולי כי הוא אהב אותי כמו שאני - בלי איפור, בלי הצגות, הכל כולל הכל. אולי בעיקר כי הוא מעולם לא ניסה לשנות, או להפוך אותי לחצי. אולי בגלל שאנחנו משתלבים כל כך טוב, דומים ושונים. ובתוך כל זה, מאז שהוא איתי, אני אדם הרבה יותר טוב. גם עם הרבה פחות עכבות - רק שזה על זה גם לא אספר לכם, זה שהוא מקבל את זה לא אומר שגם אתם צריכים.

מצחיק אבל דווקא בתוך הזוגיות, למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ולעבוד על עצמי בכל יום מחדש. אולי זה איזושהי עבודת בתת מודע, לנסות ולהיות ראויה באמת לסיבה שבגללה אני קמה כל יום בחיוך. זוגיות זה לא דבר קל, צריך לעבוד על זה כל הזמן. אני חושבת, אם הבנתי נכון, שזוגיות זה לא לנסות לשנות את האדם שאיתך ולעצב אותו לצרכיך. זוגיות זה לקבל את האדם שמולך ולאהוב אותו עוד קצת בזכות הפגמים הקטנים שיכולים לעלות על העצבים ולדגדג איפה שמעצבן. דברים שהיקשו על הקשר מבחינתי לפני 17 שנה, הם דברים שהיום במידה רבה אני שמחה עליהם ואוהבת אותם. אם הוא לא היה חרד לפרטיות שלנו, סביר להניח שהייתי כותבת יותר, אבל לזרוק 17 שנים על פיטפוט יתר יהיה ממש חבל. נכון, הוא רגיל, אבל למה למתוח את החבל?

מדהים שהוא בכל זאת רצה להתחתן, אחרי שאפילו את הצעת הנישואים שלו הצלחתי לקלקל ובלי הרבה סטייל. כשאני חושבת על זה, בכל מערכת זוגית שהיתה לי תמיד הייתי עסוקה בלשמור זכרונות, מלקטת עוד ועוד דברים ושומרת בקופסאות. דווקא מהקשר הזה שברור שהוא המשמעותי ביותר בחיי, אני לא אוספת מזכרות, את רוב הדברים אני מנפה, אולי זה כדי לתת עוד מקום לכל מה שיבוא ואולי אני עסוקה בלארוג את פיסות החיים המשותפות שבונות מדי יום את הזוגיות, האהבה, המשפחתיות, את מה שאנחנו. ביחד. 

לפני 14 שנים, התעוררנו בבוקר הזה בבית מלון חביב במינכן, התארגנו, התיישבנו לארוחת בוקר אפופת ריחות של נקניקים. אני שונאת ארוחות בוקר, לא אכפת לי לי שיגידו שזו הארוחה החשובה ביותר ביום. לרוב כל מה שאני צריכה זה קפה ועוד אחד ועוד אחד, אבל ארוחות הבוקר בגרמניה מאז ומתמיד עשו לי את זה. התיישבתי מול הבנזוג ולפניי צלחת אדירת מימדים מלאה בנקניקים, נקניקיות וביצים וחיסלתי את כולה. אחד הדברים שאהבתי מהרגע הראשון זה המבט השמח שלו כשאני יושבת מולו ואוכלת כאילו אין מחר. אף פעם לא הייתי מהנשים שיקחו סלט. אדרבא, שיכללתי את השנאה לסלט ודיאט קולה לכלל שלמות כאשר פיתחתי בגיל צעיר מאוד אלרגיה לעלים ירוקים ומצאתי את הפרצוף המושלם של אני נהנית מהחיים כי חסה זה לא זה. יש מצב שהאלרגיה לחסה היתה קלף מנצח - איפה עוד הוא היה מוצא אישה שפיתחה את השנאה לחסה לאידיאולוגיה?

אחר כך יצאנו יחד, אני והבנזוג לעיריה. שנינו לבד, להירשם לנישואים. ירד שלג, אני התרוצצתי בצעדי ריקוד מאושרים, הוא הלך בחיוך ומבט מודאג, כי בטח הניח שעוד רגע אני אחליק בחינניות על הארץ, בכל זאת יודע צדיק. אחר כך הגיעו 3 ימים רווי אלכוהול ואוכל וכל שאר הדברים שבונים זכרונות מאושרים. השאר זה כבר היסטוריה, כן, כן, כבר אמרתי - ביחד. כלומר אני כותבת, והוא עושה הכל כדי לתת לי גם את זה. זוגיות - הוא בשלו, אני בשלי וביחד כל אחד עושה את שלו על הצד הטוב ביותר. כן זה נשמע קצת קוצי פוצי, לא אכפת לי. תכל'ס.