אם תרצו מדינה דו לאומית אין זו אגדה

בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון. 

כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן. 

זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.

לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.  

תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.

לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי. 

ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר. 

האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.

שתיקה. שתיקה היא גם הסכמה לקיומו של הרוע

הפיגוע המחריד בחמישי בערב בו נרצחו נעמה ואיתם הנקין היה התשובה בשטח לשתיקה של נתניהו בנאום באו"ם. בניגוד לשיתוק המתמשך שהוא מנת חלקנו, ותומצת כהלכה אם מסתכלים על המבט הנודד וחסר השקט של נתניהו במהלך שתיקת התוכחה, התסיסה בגדה ובעזה אינה שותקת. מעשי הרצח הברוטליים של מפגעים משני הצדדים יהפכו להיות הצעדים על לוח השחמט ששחקניו אינם עושים דבר. הרצח בדומא יענה ברצח ליד איתמר, זה לא ייגמר. הורים לארבעה. תינוק ושני הוריו. מוות ושכול. זה מה שזה.

היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב. 

עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם. 

זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.

אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.

אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר. 

אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר. 

חוק החמץ - סימבוליקה ולא אכיפה

סערה בכוס מים, מודה מראש. אתם ממש לא חייבים. אבל הציוץ האווילי הזה:

כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה

של עמית סגל (בעיני סמל ומופת לאינדוקטרינציה יהודית ולאומית), דווקא מצריך בעיניי מספר התייחסויות. למרות שההקש ה"לוגי" בין מכירת חמץ באבן גבירול ובין נשיאת דגל שלטון החוק הוא בהחלט גרעין קשה לפיצוח בכל קנה מידה, למעט העובדה שאין בין הדברים קשר וזו דמגוגיה זולה, אני אתאפק ואתייחס קודם ללשון החוק. 

אז מהו נוסח חוק חג המצות (איסורי חצץ) התשמ"ו-1986? הנה הוא במלוא הדרו (אל תודו לי שחסכתי לכם את החיפוש, אני יודעת שלא הייתם מחפשים, כי זה לא ממש מעניין אתכם):

איסור הצגת חמץ 1.

מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לענין זה, "מוצר חמץ" –

(1)

לחם;

(2)

לחמניה;

(3)

פיתה;

(4)

כל מוצרי קמח חמץ אחרים.

2.

סייג לאיסור

הוראות סעיף 1 לא יחולו –

(1)

בתחומו של ישוב שבו מרבית התושבים או מרבית חברי מועצת הרשות המקומית אינם יהודים;

(2)

בתחומו של ישוב אחר – בחלקיו שבהם מרבית התושבים אינם יהודים או שבהם מרבית בתי-העסק אינם של יהודים;

(3)

בתחומו של ישוב שיתופי שבו בתי-העסק מיועדים לצרכי תושביו של המקום בלבד.

3.

עונשין

העובר על הוראות סעיף 1, דינו – קנס.

4.

מפקחים

(א)

שר הפנים ימנה מפקחים לענין חוק זה מבין עובדי המדינה ומבין מי שמונה כדין לפקח או למפקח מכוח חיקוק, וכן מתוך רשימת פקחים ומפקחים שהגישו לו רשויות מקומיות.

(ב)

למפקח כאמור תהיה סמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה; בהשתמשו בסמכות כאמור –

(1)

יהיו למפקח סמכויות שוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969;

(2)

יהיה מפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לקצין משטרה בדרגת מפקח לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), וסעיף 3 לפקודה האמורה יחול על הודעה שרשם מכוח סמכות זו.

5.

[תיקון: תשמ"ז]

הנוסח שולב בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

6.

ביצוע ותקנות

(א)

שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.

(ב)

שר הפנים רשאי לקבוע את גבולותיהם של אותם חלקי ישובים שעליהם לא חל סעיף 1, מכח האמור בסעיף 2(2).

אם תשימו לב, בעוד שהאיסור הדתי מדבר על איסור אכילת חמץ ואיסור "בל יימצא", החוק עצמו אוסר על הצגה בפומבי בלבד, זאת אומרת שהוא אפילו לא אוסר על מכירתו, אלא בעצם מתייחס רק לנקודה של "לא ייראה". כדאי לשים לב שהחוק מציין מפורשות "מוצר חמץ" ומציין לחם, לחמניה, פיתה וכל מוצרי קמח חמץ אחרים, כי החוק הזה שנעשה מטעמים דתיים הוא סימבולי בלבד וייתכן שפה נעוצה הבעיה הגדולה, ואגב המיותרת, בלאכוף אותו. בהערת אגב אציין כי חוק שאינו נאכף הוא חוק שמן הדין לבטלו. בשולי הדברים עוד שאלת תם -  החוק לא מתייחס היא שתיה אלכוהולית כמו בירה או וויסקי ועם זאת דבר היותם חמץ אינו מוטל בספק. אם כך, ניתן לסכם ולומר שהחוק מתחילתו אינו דן בכלל בסוגיית מכירת החמץ (כפי שניתן היה אולי להבין מציוצו של עמית סגל, שאינו מהווה אגב אינדיקציה לכלום) וכמובן שגם לא בדיון המהותי על אכילת חמץ. 

בת"פ 4726/07 פסקה השופטת תמר בן אשר צבן, מנסה לקבוע מה המשמעות של הצגה בפומבי, לא אלאה אתכם בפרטים של ההבחנה בין מקום ציבורי ל"פומבי", אולם אסתפק בכך שהשופטת קובעת כי מסעדה, או חנות, מהווה מקום ציבורי ואינה מקום פומבי. לכן, אין בכך משום עבירה. יתרה, בל נשכח שמי שממילא שומר על החג לא ייכנס למקומות כאלה מלכתחילה ולכן אם כבר מה שסגל מנסח פה היא קריאה הפוכה, סגל חוטא בפירוש יתר של החוק שאינו ממין העניין. אם לקרוא נכון את ציוצו, סגל מרחיב את החוק מתוך פרשנות אישית אך למעשה בקריאה זו, אם גם אני אפעל על פי עקרון "המשתמע", הוא מבקש לפגוע תכל'ס בעיקרון השוויון ובחוק יסוד: כבוד האדם ועל פניו גם בחוק יסוד: חופש העיסוק. בא לקלל ונמצא מברך - רק שאף אחד לא יעמידו על הטעות.

אם כך מיצינו את הנקודה הפרשנית של האם היתה כאן מכירת חמץ פומבית, כפי שמציע עמית סגל - הפלא ופלא בית המשפט עצמו אינו מסכים עמו ולכן סגל חוטא כאן בהנחה אישית וטעית ומטעה. יתרה לא רק שהוא טועה בהנחה שאין היענות לנוסח החוק, הוא לא מבין את החוק אלא חוטא בפרשנות אישית הנובעת מפילטרים אישיים שאינם ממין העניין. אם באדם דתי - מסורתי היה מדבר על פגיעה ברגשותיו, אפשר היה להבין אותו יותר. יותר מזה אילו הייתי קטנונית כמוהו, הייתי מציעה לכל בעלי המסעדות באן גבירול המוכרים חמץ להתאגד נגדו בתביעת דיבה, סתם בשביל הקטע.  

להמשיך עם הסיפא? סגל טוען כי מי שאינו מכבד את החוק אינו יכול לשאת בדגל של שלטון החוק בשאר ימות השנה. רוצים לקרוא את שוב? אתם לא חייבים הקפיצה הלוגית מגיעה למנעד שמרבית המין האנושי לא יכול לה. יש כאן אי-גיון בולט שמשום מה פוסח על עמית סגל, אבל אולי זו נחלתם של אנשים מאמינים בחג הפסח, קראו לזה פסיחה מתודית. מימיי לא ידעתי על הורסטיליות של בעלי המסעדות באבן גבירול - מסעדנים בפסח ואבירי פוליטיקה בשאר ימות השנה. הם כנראה פוליטיקאים בסתר ואת פועלם הגדול מכירים רק מתי מעט. כך או אחרת הניסיון פה של סגל לחבר בין המסעדנים התל אביב (של אבן גבירול, וסליחה מכל השאר שלא הוכנסו למסדר זה - בעצם במחשבה שניה, אני מהמרת שהוא אינו מהמתנצלים) לשמאל הוא כניעה נוראית לדעות קדומות, פרופגנדה מטופשת שאין בה כלום ובעיקר הוכחה שסרטוני ההיפסטר האומללים של בנט אכן השפיעו על דעת הקהל.

לו סגל, כעיתונאי דתי, היה אומר שקשה לו לראות אנשים אוכלים חמץ בפסח, הייתי יכולה להבין לליבו, הוא לא. הוא משתמש בדמגוגיה שאין מאחוריה כלום ובעיקר מעידה על חוסר מקצועיות, אבל זה יכול להפתיע רק את מי שמראש היו לו איזה שהן ציפיות. בכל מקרה לפני שאתם יוצאים להגנתו - שימו לב שאתם מגינים על דעתו האישית אן על הפגיעה ברגשותיו, אבל כל מה שהוא כתב, בין אם זה לנושא העבירה על החוק ובין הקשר הקלוש לשמאל, כל אלה באמת סתם מלל שאין מאחוריו כלום לבד מפרופגנדה זולה. תל אביב לא אסורה לדתיים ובוודאי שאני לא אציע שדתיים ימנעו מלבקר בה, אולם הצורך לכבד אמונות של בני אדם שונים, מחייב שכל מי ששומר על הכשרות בפסח, או בכל זמן אחר, יבין שהחוק מעגן גם את זכותי לא לשמור. כבוד האדם פועל לשני הכיוונים, אבל אני כפופה להרבה יותר איסורים הנוגדים את אמונת או העדרה מאשר אלה השומרים על הדת, לא התלוננתי על זה ואני לא אתחיל להתלונן גם עכשיו.      

מחירות לליכוד ב- 30 שנה, בין נתניהו לבגין אין שום דמיון

היו בחירות. נגמרו בחירות. באמת צריך גם את המלל שלי? כולם מדברים על הבחירות וכבר אין לי ממש כוח לזה. ביום הבחירות נזכרתי במארק טווין שאמר שבחירות לא באמת משנות משהו, אחרת "הם" לא היו נותנים לנו לבחור. זה משפט מצוין שתהיתי אם לפרסם ברשתותו החברתיות והחלטתי שלא, אם כי בסוף הכנסתי את זה כתגובה. אני לא עצובה, כלומר אני כן, אבל זה לא משהו קליני. זה גם לא כי הימין ניצח בסופו של דבר, הנחתי שזה מה שיקרה ולא ממש נתתי לשלהבת התקווה הקטנטנה שהיתה בי להתפתח, ולא שלא היו מספיק חברים שניסו לפתח אותה, כי היתה תקווה באוויר. אני גם מעדיפה לראות את הצדדים החיוביים -

הליכוד לגמרי שמר על כוחו ולא הגדיל אותו - בכנסת ה- 19 הוא קיבל 23.34% מהקולות והשנה 23.4%
העבודה הגדילה משמעותית את כוחה - כנסת 19 קיבלה 11.39% והשנה 18.67%
חד"ש והרשימה הערבית - כנסת 19 6.64% ואילו השנה 10.54%
לפיד ירד מ- 14.33% ל - 8.81%
אבל הסוכריה האמיתית היא הנתון של בנט - 9.12% מול 6.74%
יש בנתונים האלה המון טוב, בעיקר עכשיו כשכבר ידוע שמרצ בכל זאת עם 5 מנדטים. אני לא נושאת את עיניי בתקווה לשנים הבאות, כשנתניהו ראש ממשלה הן לא תהיינה טובות יותר, אבל כמו שעברנו את האחרונות נעבור גם את אלה. אני גם לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם השמאל ישכיל להבין מזה משהו, כי זה לא בידיים שלי.

אבל כן יש משהו מטריד בבחירות האלה והוא הרבה מעבר לאמירות כאלה ואחרות של אנשים מסויימים - הפגם המטריד בתפיסת הדמוקרטיה של הציבור הישראלי. תכל'ס ישראל בחרה במי שטוען שהוא ראש הממשלה של כולם, אבל ביסס קמפיין שלם על להשחיר ציבור שלם של אזרחים כ"הם" ולהפוך את הערבים בישראל למשהו שיש לרמוס כי "הערבים באים". גם אם הייתי ליכודניקית, זה היה מפחיד אותי. כבר אמרתי בעבר שמדהים ששני אנשים שינקו מאותם שורשים כמו ראש הממשלה והנשיא שונים כל כך בתפיסת הדמוקרטיה שלהם. בעוד הראשון הוא אופורטוניסט ודמגוג שרואה בדמוקרטיה כלי, האחרון רואה בדמוקרטיה מהות. עם שניהם אני לא מסכימה אידיאולוגית, בלשון המעטה, אך תפיסתו של האחד פסולה ותפיסתו של השני נכונה וראויה. ישראל ביום שלישי בחרה באיש שיצא נגד מדינה פלסטינית (אם כי זו דעה שמשתנה בהתאם לזמן ולמקום), ויותר מזה באיש שאמר "לנו יש צו 8 ו"להם" [יו נואו, לשמאל עוכר ישראל] יש V15". ישראל בחרה במלחמה, בסיכוי לראות דם, אין לחם אבל יש שעשועים בנגמ"ש.

זו הבחירה שמטרידה, לא זה לא קומץ כמו שאמר גרבוז בנאום שאני לא מסכימה איתו בכיכר, זה עם שלם שמאמין במיתוסים של דם וגבורה, שעובר מסע הפחדה כבר כמה שנים טובות וקונה אותו במיטב כספו. מדינה שילדיה מתחנכים על לאומיות, יהדות ושואה, ללא ביקורת עצמית, ללא ערכים אוניברסליים וללא הבנה דמוקרטית מהותית כבר שנים לא יכולה להגיע למסקנות אחרות, זה הלוך הרוח וזה מה שצריך לשנות, זה גם מה שלא ישתנה בקרוב.

על מה תכל'ס היו הבחירות האלה? לא על העדר משילות, ממש לא, רמת המשילות בישראל היא גבוהה יחסית, לא צריך לקנות ספינים כשאין בהם אמת. הבחירות היו על התקשורת ובעיקר על ישראל היום וערוץ 10. מי נבחר? נבחר ראש ממשלה שטוען שהוא חוד החנית נגד איראן אבל לא יכול להתמודד מול שאלות של דרוקר או של בן כספית וכולם משתפים איתו פעולה. ההישג של נתניהו הוא לא בניצחון בבחירות, אלא ביכולתו לייצר הפחדה ועוד הפחדה. על זה הבחירות וכך מתנהלים פה החיים. נתניהו לא יציל את המדינה הזו משום דבר, ההפך הוא הנכון, הוא ימשיך להוביל אותה לעבר האין, כמו חור שחור שמתרחב לתוך עצמו.

עוד לא הורכבה ממשלה וכבר מסתמנים היעדים - חוק הלאום, המאבק בתקשורת, מערכת החינוך ובתי המשפט. ורוח הנביאים מרחפת על פני הארץ. 3000 שנה של התקדמות אנושית ואנחנו חוזרים אל ימי הנביאים. לו הייתי פולניה הייתי מצקצקת לנוכח ה"פרוגרסיה". כי מי ירכיב את הממשלה? הליכוד, הבית היהודי, כחלון וש"ס - מפלגות שלא יעשו דבר לקדם שוויון, מה כן יקודם? יקודמו אינטרסים - היועץ המשפטי? ככל הנראה יוגבל. בית המשפט העליון? שינויים בועדה למינוי שופטים, הצרת גבולות הביקורת השיפוטית ועוד. חוק הלאום? יקודם, על אף הפגיעה המשתמעת בחוק יסוד: כבוד האדם. חוק העמותות? יקודם כדי להגביל עמותות שמאל אך לא עמותות ימין. הסטטוס קוו הדתי? לא רק שלא ישאר בעינו אלא ירע את מצבה של האוכלוסיה החילונית. כל אלה אינם טובים לאף אחד במדינה לבד ממי שיושב כרגע בשלטון. כאזרחים היינו צריכים להתלונן ולצאת לרחובות, אבל מסע ההפחדה משתק את הציבור ושום דבר טוב לא יצא מזה.

לא גנבו לי את המדינה, זו המדינה שלי. אבל יש כאן גניבת דעת של שיח ציבורי והיא מסוכנת לכולנו. אני עומדת בשער הבלוג שלי וצועקת "דמוקרטיה" והעוברים ושבים רואים בי מטורפת. אין לי בעיה עם הבחירה הישראלית בימין מקרטע שלא מביא שום בשורה. אילו רק הימין הזה היה מקדם את האג'נדה שלו על בסיס דמוקרטי, אלא שהוא לא יכול. ומה קורה בפועל? בכלים דמוקרטיים תעשה לך מדינה יהודית. רק שמדינה יהודית שאיינה דמוקרטית, היא מדינה שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. הפחדה היא רטוריקה של כשל, מי שהולך אחריה לא יגיע רחוק. אמיצים רואים את הפחד ויכולים לו, פחדנים מסתכלים על הפחד מרחוק ומתכנסים.

לנצח את הפחד אפשר רק בעזרת החירות, החירות להבין שיש לך בחירה, הבחירה בנתניהו היא לא בחירה בחירות, היא בחירה הליכוד על בסיס הפחדה וזה בדיוק הפער בין בגין לנתניהו - מחירות לליכוד בשלושים שנה. תנו לנתניהו להמשיך ולהרוס זה כואב אבל בסוף נתפכח. האומץ, אמר מארק טווין הוא ההתנגדות לפחד. בחירות 2015 ישראל נכנעת לפחד. נתניהו בונה על הפחד, זו הרטוריקה שלו, גם זמנו יעבור, המילה האחרונה היא תמיד של שרת ההיסטוריה. אנחנו מצויים בעידן ישראלי של התנגשות ערכים, זו שעה לא פשוטה, היא נזקקת לאנשים שיפקחו את העיניים ובינתיים יש לנו "מנהיג" שרוצה שנשמור עליהן עצומות. זה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. זה נידון להיגמר בשלב זה או אחר. עץ החירות מושקה לעיתים בדמם של פטריוטים ורודנים, אמר פעם ג'פרסון. כמה צווי 8, כמה דם זה יקח? אני מפחדת לחשוב, אבל מקווה שבסוף זה יביא אותנו חזרה למשהו טוב. 

שוחקת, שוחקת על חלומות ובאמא'שלי מנסה להאמין באדם

סילחו לי על השקט היחסי, אני מודה לא מצליחה לכתוב כל יום. לא עניין של מצב נתון, עניין של מצב נפשי. משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלנסות להיות מפוקסת על המציאות, להתנהג כרגיל, בעוד הנפש מתרוצצת בחוסר רגיעה מתואם ביחס הפוך וסימטרי לפאסאד הרגוע והמחוייך. יש עצב תהומי בתוכי שאני מנסה להכיל אך הוא מאכל אותי, כמו חומצה. כמעט 1900 הרוגים משני הצדדים, אלפי פצועים. סיפורים אנושיים מתגלגלים לרגע לתוך עיתונים, מעלים דמעה ומתגלגלים למשהו אחר. מתקלחת לפחות פעמיים ביום ומרגישה כאילו אני לובשת שק ומתפלשת באפר. יש לאן לברוח, זה לא העניין, גם בעצם די טוב לי איפה שאני נמצאת פיזית. זו הנפש שלא בורחת לשום מקום והיא כואבת, דווייה וחבוטה וממאנת להתנחם בקטן ובטוב, שפילוסופית גם אפשר לטעון שהוא הכל. 


מילים יוצאות מתוכי ומתעגלות במעגלים אינסופיים שלא מביאים לכלום. נואמת למקהלה והמקהלה ממילא מרגישה די דומה. כותבת, המילים יוצאות החוצה ואני מתכנסת בתוכי. מקופלת, מצונפת בפינת חדר אפל ומעושן. בהתחלה עוד ניסיתי לנקות, להוריד שכבות פיח, לאוורר את העשן, להסיר את האבק, להשאיר את העיניים פקוחות. המוות המיותר, הפצצות, המלחמה לא הפסיקו לרגע, הדיווחים ממשיכים כאילו אין מחר. הרגשתי את עצמותיי פקות, נשברות וידעתי שאת מה שיש עמוק בנפש לא יוכלו לקחת גם אם לא יוותרו עצמות. אבל העשן הזה כבר מתחיל לחדור עמוק פנימה ולא מוותר. על הרצפה האוויר נקי יותר ואני מנסה לסנן. לא ממש עובד בינתיים. גם עם הנסיגה, הכל כל כך חנוק.


שלשום יצאתי לעזור לחברה, נסעתי אליה, נסעתי ממנה, חזרתי למשפחה שלי. הכבישים היו סבירים, המזגן היה מבורך. ובדרך הרדיו ניגן מחדש את ילדותי עם המון שירים משנות ה- 80 שעשו לי שמח בצורה לא מובנת. הייתי לבד ולרגע כל כך נהניתי מהחופש הזה, הפוגה קטנה באמצע החיים. ואז בצד הדרך שלט מתחלף הזכיר לי מה לעשות באמצע אזעקה. פתאום לא היתה משמעות משמחת לאלטון ג'ון ואחריו לדיויד בואי. פתאום נפלה עלי הכרה שהשאירה אותי קפואה ומנומלת. ברדיוס של עד 10 ק"מ ממני בקו אווירי לכל מקום, ישראל ועזה, יש הורה אחר שרק רוצה לחבק את הילד שלו ואין. אין ילד. יש שכול. שכול זו מילה כל כך מגוהצת לכאוס מוחלט שאני לא יכולה להבין ולא רוצה להבין. פתאום כל מה שרציתי זה לחזור לילדים ובנהזוג ולחבק.


כן, ריצה לממ"ד בעת אזעקות זה לא נעים, אבל אלא רק עצירות מטרידות באמצע החיים. עדיין אנחנו יכולים לצאת, להנות מהים, מהשמש, להרגיש את הרוח ולנשום, לשחק, לצחוק, להשתולל. ויש לנו בית לחזור אליו, עם חשמל, ומים. אדירים, יש לנו מים. מים חמים ומים קרים ומים לשתיה, למקלחת, לשטיפה ואפילו למשחק. בעזה אין. לעזה יש ריח של מוות והרס. איך בתוך כל זה עוד אפשר לשקם?


אני יוצאת אחרת מהמבצע הזה. ויכוחים אינסופיים, הפגנות, ניתוקים, איומים, נאצות, קללות ופחדים. המבצע הזה לא שינה אצלי שום דבר בהגדרות הבסיסיות, אם כבר הוא רק חיזק את כל מה שאני מאמינה בו ולימד אותי דברים על אנשים, קרובים ורחוקים שלא הייתי רוצה לדעת. גיליתי אנשים אטומים לכאב של אחרים שמתהדרים באנושיות וגיליתי עד כמה הגדרות למושגים בסיסיים יכולות להיות גמישות. במידה רבה נבהלתי מהדברים, דווקא לא מהאיומים אלא מהדברים שחברים "מתונים" אמרו, מהקונצנזוס הסולידרי הזה. מהמוכנות להיסחף מדמגוגיה בגרוש, מהמוכנות להצדיק ואף לסובב מבט, מקבלת האבדות בנפש ככורח, למרות שניתן היה למנוע אותו, כי ממילא הסיום חייב להיות מדיני, מהמוכנות לוותר על סממנים של דמוקרטיה ולהאמין שאין ברירה. אני מניחה שכרגיל ההיסטוריה תהיה זו שתשפוט, במבט על נראה שהלקח ההיסטורי שאמור היה למנוע מאיתנו לחזור על שגיאות ידועות מראש נשכח. אבל העניין הוא לא מי צודק או לא. העניין הוא שעוד לפני שהתחיל המבצע היה ברור שאין טעם במבצע כי ממילא אין דרך אמיתית לגמור את זה אלא במשא ומתן.


תגידו - מיגרנו את המנהרות
ולזה אומר שבמנהרות היינו אמורים לטפל כבר מזמן. למעשה, אם חושבים על זה, ונניח שצודקים נתניהו ויעלון ואי אפשר היה לטפל במנהרות בשום צורה אחרת (אם כי מאמרים שיוצאים לאחרונה מוכיחים שכנראה יש דרכי טיפול), הרי שבשני המבצעים הקודמים (עופרת יצוקנ ועמוד ענן) היינו אמורים לטפל במנהרות וזה שהן לא טופלו למרות המידע המודיעיני זה מחדל רציני.

תגידו  - ביססנו את כוח ההרתעה של צה"ל 
אתם בטוחים שזה הקו שאתם רוצים ללכת בו? לא ברור לי בדיוק איך ביססנו את זה. מה שכן ביססנו זה שאנחנו מוכנים לשחק במשחק של החמאס ולפגוע במטרות אזרחיות ולהסביר שזה בכלל בגללם.  אני מסכימה שזה בדיוק מה שהחמאס עושה, אבל טוענת שדווקא בגלל זה אסור לנו ליפול למלכודות האלה. ישראל יכולה להתהדר בהיותה מוסרית באמת רק באמת אם תחדל לפגוע במטרות אזרחיות בדיוק בגלל שהיא לא מוכנה לקבל ירי על אזרחיה.  

תגידו - רוקנו להם את מחסני התחמושת
אני לא בטוחה שזה נכון, מה שכן אם לא נשב למשא ומתן הרי שאנו דנים את עצמנו לסיבוב נוסף של מבצע שכזה בקרוב מאוד ואל תשכחו שזה עשוי להגיע לפני הבחירות הבאות עלינו לטובה, זאת אומרת שיש לנו כאן טווח של שנתיים למבצע הבא. החמאס ימשיך להתחמש ושוב נגיע לאותה נקודה.

איזה הישגים יש כאן? לבד, כמובן, מכל כך הרבה מוות? הרי מלכתחילה, כל הביקורת על המבצע הזה היא לא רק על עצם היוולדו מחטא וספין, אלא שכמו מבצעי עבר גם הוא לא יביא באמת להישגים ובעצם יוכיח כי רק משא ומתן יכול להביא שינוי. הרי את המשא ומתן, גם אם ינוהל מול עבאס, גם אם ינוהל באמצעות עוד מתווכים, יכיל גם התייחסות לחמאס וסביר להניח גם הידברות עם הזרוע המדינית של החמאס, גם כך יש מולם התנהלות בשוטף וזה לא חדש. הרי הדרך היחידה שמבצע באמת יביא שינוי בעזה זה רק אם הוא ימחק את העיר כליל רק שמחיקתה של עזה לא תעלה על הדעת. היא אפילו בלתי ישימה גם למי ששוקל את הרעיון - אי הבציעות של רצח עם של 1.78 מיליון בני אדם, מובנת אפילו לבנט ולליברמן (שכמובן התחזקו במנדטים). אז בשביל מה נועד המבצע הזה?


הנה עוד לא הודיעו על סיום המבצע אבל כבר מדברים שוב על היתכנות ירי על הדרום - חשבתי שהפסקת הירי הזה היתה חלק ממטרות המבצע. מסתבר שבבנק מטרות מתגלגל, לא מצליחים להשיג מטרות אלא בעיקר להתגלגל. יותר מ- 60 אנשים נהרגו בממוצע בכל יום מימי המבצע. 6 מיליארד שקלים שאפשר היה להשקיע בכל כך הרבה דברים וזו גם לא השורה התחתונה כי זו העלות המבצעית בלבד וללא שקלול העלות למשק, הפגיעה בשוק העבודה, הייצוא, הפיצויים וכולי. מנסה להבין למה המבצע הזה טוב? האם זה מס דמים הכרחי טרום ישיבה למשא ומתן? אני מניחה שמי שהאמינו בנחיצות המבצע, יהיו אלה שבקרוב ייחצנו את הצורך בישיבה למשא ומתן, גם אם רק "בתנאים שלנו". כאן אני מהמרת שעוד פעם יש שתי אופציות:

לעשות קולות של משא ומתן, לפוצץ אותו, לטעון שאין פרטנר לייצר הסלמה ולצאת לעוד מבצע. קטע, אנחנו בדיוק יוצאים מכזה ולא הייתי רוצה שנבחר בזה שוב רק בשל איזו תיסמונת ריבאונד של אחרי מערכת יחסים. הרי לא ייתכן שממבצע למבצע, כוח הסקת המסקנות הלאומי ילך ויצטמצם.

שבאמת נשב למשא ומתן ונוכיח שבאמת יש אפשרות להגיע לאט לאט ובהרבה ביטחונות, סייגים, ערבויות ומתוך הססנות ואפילו חשדנות ליישום שתי מדינות לשני עמים. הרי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לחיות כאן אחד לצד השני ועדיף בשלום מאשר במלחמות ואובדן חיים ותקווה.

ואז אני חושבת על עוד אפשרות, האפשרות הזו שבנט וליברמן שעל פי הסקרים התחזקו בתקופת המבצע, יערערו, איש איש וסיבותיו את הקואליציה ויסתכנו בהפלת הממשלה או לפחות בניסיון להפילה ולטרפד כל מהלך מדיני תוך כדי.

אבל מה שקורה לנו מבפנים הוא באמת הסיפור המרכזי כאן, זאת אומרת שני רק לממדי השכול. חברה שלמה שצריכה להישיר מבט ל- 64 משפחות שכולות ועוד כ- 150 פצועים מתוך ידיעה שאפשר היה למנוע את מותם או פציעתם. והאם אחרי המבצע נתפנה לטפל בעוד אי אילו פרשיות שחיתות שעדיין זכרנו לפני המבצע, ומה עם האלימות, ההשתקה, הגזענות, הלאומיות, ההתחזקות היהודית הפומבית, הטשטוש במושגי יסוד בדמוקרטיה שעלו בתוכינו בזמן המבצע? הייתי רוצה להרחיק לכת עד לתוכנית לימודים אמיתית של לימודי דמוקרטיה, פילוסופיה פוליטית, אזרחות וזכויות אדם ומשם לקפוץ לתוכנית מקפת להפרדת דת ומדינה, אבל אז הפוסט הזה יהפוך להתנסות הראשונה שלי בכתיבת מד"ב וזה לא בדיוק מה שהיה לי בראש אם וכאשר אגיע לז'אנר המדובר. 

העניין הוא שאם אני אאמין שישראל אינה מבינה שעליה להיכנס למשא ומתן ולהוביל את תהליך השלום ואוסיף לזה את המשמעות של "קודם כל ישראלי" ומבחני הנאמנות והסולידריות, לא תהיה לי ברירה אלא להבין שבעצם אין על מה להילחם וכדאי שאפנה את מרצי לאריזה. אבל הבעיה איתי היא שאני מאמינה שאני כן יכולה לשנות ומה שאני יכולה לעשות מכאן אני לא יכולה לעשות ממקום אחר ומה לעשות כאן זה המקום שלי . כששאלתם אותי למה אני לא מתחילה כל פוסט עם משהו חיובי על המדינה שלי או איזשהו משפט מעורר סימפטיה לישראל זה היה לי ברור, זה לא בגלל שאני לא אוהבת את ישראל, זה בגלל שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאני קודם כל אוהבת את ישראל ולכן אני לא צריכה לציין זאת בכל פעם. בגלל שאני כל כך אוהבת את ישראל, אני לא מוכנה להתפשר על ערכים שבעיני הם בלתי מעורערים ולכן כאשני נגדירה את עצמי אני קודם כל אדם, הרבה לפני שאני ישראלית ואני יכולה להגיד את זה בגלל שאין בי שום שאלת נאמנות. אני לא צריכה להוכיח. כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו - מדינה כבר יש ואין עליה איום קיומי, לכן אפשר לפנות לשלב הבא  ולהתעמק בהרחבת יסודות הדמוקרטיה.

אני יודעת שעשן המלחמה יוחלף בסופו של דבר במקטרת שלום, אין בזה ניחומים. לפחות לא כרגע. המוות ששורר פה מדכא אותי עד דק. אם רק הייתי יכולה לדעת שזה לא רק עוד שלב במערכה שבינתיים אין לראות את סופה. אבל אני לא יודעת, יכולה רק לקוות שעוד יש כאן תקווה.

מסיימת שוב בטשרניחובסקי, ולו רק משום שהאופטימיות היא מצרך בסיסי, אם נוותר עליה כנראה שלא תהיה עוד שום סיבה...

שחקי שחקי על החלומות, 

זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. 
כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז. 
רוחו ישליך כבלי-הבל, ירוממנו במתי-על: לא ברעב ימות עובד, דרור לנפש, פת-לדל. 
שחקי כי גם ברעות אאמין, אאמין, כי עוד אמצא לב, לב תקוותי גם תקוותיו, יחוש אושר, יבין כאב. 
אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - ישאו שלום, אז וברכה לאום מלאום. 
ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור, ברזל- כבליו יוסר מנו, עין-בעין יראה אור. 
יחיה, יאהב, יפעל, יעש, דור בארץ אמנם חי, לא בעתיד, בשמים - חיי רוח לו אין די. 
אז שיר חדש ישיר משורר, ליפי ונשגב לבו ער לו, לצעיר, מעל קברי פרחים ילקטו לזר. 

נאיבית? אני מוצאת את זה מחמיא

מחר מסיבת יום הולדת לבכור, בראשון יום ההולדת עצמו, בן 11. בין ההכנות ליום ההולדת והריצה לממ"ד אין הרבה זמן לחשבונות נפש. היום לפני 11 שנה הייתי משולה ללוויתן שנמשה אל החוף אבל רק בגודל ולא בחוסר האונים, שבוע 42 בטן ענקית, אבל אינסוף אנרגיה, צירים קטנים שלא מתקדמים לכלום. בשעה הזאת, שישי בצהריים בערך עוד הלכנו לנגב איזה חומוס. עברו מהר ה- 11 שנים האלה, עכשיו אני גומרת את הפיניאטה והוא מנגב לידי חומוס. אני יכולה לעבור לז'אנר הסנטימנטלי וסוחט הדמעות איך לא פיללתי או אז לפני 11 שנים שנתארגן ליום ההולדת שלו בין לבין ריצות לממ"ד או שרק עוד 7 שנים הוא אמור להתגייס והרי גם לי איחלו שלא אשרת בצבא, אבל אני לא כזו אז אל חשש. אבל אין ספק שריצות לממ"ד, המחשבות על האזרחים בשני הצדדים והכנות עוגות, מאכלים ופעילות לילדים זה דיסוננס. אבל כאלה החיים ואני כבר ויתרתי על הסנטימנטליות היום.

בנהזוג אמור לנחות בשעות אחר הצהריים המאוחרות מניו יורק, כשקבענו את מועד המסיבה התבאסתי בשבילו שלא יהיה לו הרבה זמן להתאושש לפני שחבורה צעירה תתפוצץ לו במוח במסיבת הארי פוטר, אבל אז התחילו הטילים והרי לכם שוב תורת היחסות במלוא הודה. מצבי לחץ הן שעות הגדולה שלי, רק תנו לי לג'נגל בין אלפי דברים, לעבור על רשימת המטלות ולסמן וי על כל סיום מוצלח, אלה רגעי השיא של האנרגיה שלי שתמיד צריכה למצוא פורקן, זה גם לא סוד שהכל עובר מהר יותר כשידיך עמוסות לעיפה והזמן למחשבות מצטמצם למינימום.

אבל זה היה שבוע מלחיץ. מתבקש שתשחשבו שזה בגלל האזעקות והריצות לממ"ד, זה שוחק ומדכא, אבל הידיעה שזה זמני מקלה על ההתמודדות. מה שמלחיץ אותי דווקא זה מה שקורה מסביב. המבצע הזה מציף את כל הדברים שהכי מטרידים אותי דווקא בתוך החברה הישראלית וזה מפריע לי יותר מעובדת המבצע הצבאי הזה בעזה, שהגיע מיד בסוף המבצע הצבאי בגדה שהחל עם החטיפה (טוב, 7 שעות אחרי למעשה). כוח המשיכה מבקש ממני לחזור לבועה ולתת רק לאזעקות לחדור בלית ברירה פנימה, לנסות בכל הכוח לייצר נורמליות במקום שאין בו נורמליות. לשהות בבועה ולהתעלם מהחוץ כי החוץ כל כך גזעני ושטוף נקמה ודוחק בי להתיישר עם הקו שמכתיבה החברה, אבל אני לא יכולה. אני לא אדם מאמין, הדבר היחיד שאני כן מאמינה בו הוא צדק, לעומתו דמגוגיה בעיקר עושה לי פריחה.

הרבה דברים מטרידים אותי, הדבר הראשון עלול להישמע קונספירטיבי למי שמחפש, אבל ביננו הוא הגיון צרוף. כמו ההיגיון הבריא של הילד שצעק המלך עירום, עד שבסוף גם המלך הבין שהוא באמת עירום. רק שאצלנו לילד הזה קוראים בשם הגנרי "בוגד" וסוגרים עניין. מצחיק רגע אם חושבים על זה כי הילד צועק שהמלך בלי בגד ועל הילד צועקים בוגד - לשתי המילים אותו שורש. הלאה. שימו לב כמה פרשיות שחיתות צצו לאחרונה ואף אחת אינה באמת מטופלת על ידי התקשורת שרובה התגייסה למען המבצע והמולדת. ריהוט הגן של משפחת נתניהו, פואד, שטרית, אלון חסן וכו', אבל הפרשה הגדולה מכולן היא פרשת החטיפה. פרשת שקר גסה ונוראית - 18 ימים החזיקה אותנו הממשלה תחת מעטה של שקר, יישמה תוכניות מגירה צבאיות נרחבות בגדה שנעשו בחסות החיפוש אחר החטופים, מאות מעצרים, הרג מיותר ובעצם הכל היה תחת ההנחה שהחטופים כבר נרצחו רק שלא סיפרו את זה לנו. הרי היתה צריכה לקום כאן מחאה אדירה על התנהלות הממשלה ואחיזת העיניים ודרך קבלת ההחלטות אבל "תראו ציפור" עבד כאן שוב ומיד קיבלנו את "צוק איתן". לא היתה שום הסלמה בירי טילים ותראו אותנו, ישר קונים את "ההסלמה" הזו. 

חודשים חוטף הדרום טילים, כלום לא השתנה, הדרום לא בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזו ואף פעם לא היה. מה כן השתנה הפעם? למה העיתוי? הממשלה שלנו חששה להיות תחת אש תקשורתית והיא מצאה את המקום שסביבו יש קונצנזוס והנה שוב כל עם ישראל מאוחד, כי אין כמו מבצע צבאי לכנס את כולנו מסביב לדגל. תסלחו לי ששוב אני חובשת את כובע עוכרת ישראל, אבל שוב לא אני הכתובת, כי לכל אלה יש רק כתובת אחת ממשלת ישראל. ממשלת ישראל רוצה אותנו ככה מאוחדים נגד האויב והיא אינה מהססת ולו לרגע לסובב את דעת הקהל לנוחותה. אין אף אדם בישראל שרוצה להמשיך את ירי הטילים על ישראל, יש רק אנשים שטוענים שבסיפור הזה כבר היינו והוא לא פותר דבר ושאם באמת פעורה תהום ביננו זה צריך להיות מוכח במעשים - לא לתקוף את עזה, זה לא פותר דבר, זה פוגע באזרחים ומחזק את החמאס.

במידה רבה היינו צריכים להבין שיש אויב מבית שמשחק בנו כרצונו ומעוות את המציאות כדי לשמור על עליונותו. הרי על איזו תהום מוסרית הפעורה ביננו לבינם מדבר נתניהו? הוא אומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע כי אנחנו רואים את המראות הקשים מעזה ויודעים עד כמה זה לא בסדר, אבל שימו לב לטוויסט - האוכלוסיה "חוטפת" בגלל החמאס, זה לא אנחנו, זה הם. לא צריך לומר יותר, כל הורה יודע שזה טיעון דבילי שיכול להשתיק ילדים, רק שזה לא נכון, זו רק דמגוגיה. דמוגוגיה שמאז ומתמיד עבדה - "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים האמורפים. אנחנו בכלל לא רוצים אלימות, רק בגלל האלימות שלהם אין לנו ברירה אלא לנהוג באלימות. איזה משפט מצטדק ומשולל הגיון זה? לכל אדם בר דעת, עוד יותר להורה המשוואה הזו צריכה לצרום. אלימות רק מביאה עוד אלימות אלא אם כן אתה עוצר את זה בצורה לא אלימה.

עזבו רגע את המבצע הנוכחי - האוכלוסיה בעזה חיה בתת-תנאים קודם כל בגללנו - הסגר שיש הלכה למעשה על עזה בשבע השנים האחרונות (רוצה לומר מ- 2007) הוא עוד לפני התפיסה בכוח של החמאס את השלטון בעזה - אנחנו לא מאפשרים כניסה של מזון, מוצרי טקסטיל ואפילו נייר, אבל זה בסדר כי אם נכניס נייר הם עוד ירכיבו מטוסים. נוח לנו לא לא לראות את ההידרדרות בעזה שהיא קודם כל תוצר של מדיניות ישראלית. תוסיפו את ההשתלטות בכוח של החמאס שדוחקת את האוכלוסיה הזו לפינה ואז עוד תוסיפו את הכניסה שלנו לתוך עזה, את ההפצצות, את המוות המיותר של אזרחים ומה קיבלתם? הרי אנחנו רק מדרדרים את המצב יותר וביודעין. אבל כדי לקבל את הלגיטימציה יוצרים "הסלמה". כל מי שנותן היום גיבוי להסלמה הזו במקום לסרב לה גוזר עלינו עוד שנים של אלימות. מה יש לפלסטינים כרגע להפסיד? התשובה היא כלום, בלאו הכי אנחנו מחסלים אותם ולא נותנים אפילו תקווה לשלום. כשאתה מציע כלום, אתה מדכא, כשאתה מדכא אתה מקבל אלימות חזרה.

וזה מביא אותי לכל מה שמלחיץ אותי כרגע בחברה הישראלית. איבדנו את כוח השיפוט, איבדנו את הספקנות. אני לא סוציולוגית, אני לא יכולה להוכיח את הטענה הזו באופן אמפירי. אני יכולה לשער שהיות והמצב הכלכלי שלנו בכי רע והממשלה המנותקת שלנו מסבירה לנו כמה טוב, אנחנו מחפשים איזה שעיר לעזאזל להפיל עליו את כל הבעיות, קל למצוא אותו בהיסטוריה של המדינה ובמיוחד לאור המציאות המסיתה שהממשלה הזו מתווה - הערבים בכללי והפלסטינים בפרט. אין כסף? זה בגלל הביטחון. אין ביטחון? זה בגלל הפלסטינים. סוף סיפור. אנחנו לא החברה הראשונה ובטח לא האחרונה שנופלת לפח הזה. מסתבר שהלקח ההיסטורי לא עובד אצלנו טוב. 

אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מרגיע, על לידתה המופלאה של המדינה שלנו, שאנחנו מוקפים אויבים ורק אנחנו כֵּף התקווה הטובה של הדמוקרטיה באזור. זה אף פעם לא היה מדויק, אבל זה היה קרוב יותר פעם. התבשמנו מהסיפור שלנו, מכמה אנחנו נבחרים, נאורים, מתוקנים וטובים יותר מכל מה שמקיף אותנו. הבעיה היא שאז הפסקנו לשים לב עד כמה סטינו מהדרך. מתוך 66 שנים של עצמאות, כבר 47 שנה הסיפור עבר טוויסט, הפכנו מהצודקים לכובשים. כולם רואים את זה רק לא אנחנו. גאים מחד בהיותינו מעצמה אזורית ולא שמים לב שהמעצמה הזו קורסת לתוך עצמה משל היתה סופר נובה. מספרים על דמוקרטיה ובינתיים מכשירים חוקים הפוגעים בדמוקרטיה, מספרים על מצב כלכלי מעודד בעוד האזרחי קורסים תחת הנטל, מספרים כמה הדרום והגליל חשובים אך משקיעים בהתנחלויות, מספרים על השואה ולקחיה בפני העולם ושוכחים בתוכנו את הלקחים משאירים רק את ההתקרבנות ושונאים את כל מי שאחר, מדברים על יהודית ודמוקרטית ובעיקר מקדמים את היהודית. עצוב לי לראות את המדינה שלי הולכת ומתרחקת מכל מה שצודק תוך הצטדקות קנאית חסרת ספקות. כי רק הספקות הם אלה שבונים את האדם, רק הבחינה העצמית המתמדת וזה גם מה שמדינה/חברה צריכה לעשות. לצערי רובנו הפסקנו. אנחנו בוחנים את עצמנו בהתאם למראה שאנחנו מציבים לאויבנו ולא בהתאם למראה שאנחנו צריכים להציב מול עצמנו. תקראו לי תמימה, אבל מושגים של צדק, זכויות ושוויון הם מה שאנחנו צריכים לרדוף קודם כל בתוכינו פנימה, מזה מגיע הכוח ולא מפשעי מלחמה נגד אוכלוסיה מדוכאת ונכבשת. 

ברגעים כאלה אני חוזרת לספרון "מכתבים לידיד גרמני" של אלבר קאמי, שנתנה לי מורתי לחיים, שולמית אלוני, שהיום אני מתגעגעת לקולה עוד יותר מתמיד. בעוד שגוברים הקולות שקוראים לי הזויה ובוגדת, בעוד רבים האנשים המנסים להשתיק אותי או להוכיח לי עד כמה אני לא צודקת או שמסבירים לי שאין לי מקום כאן, אני חוזרת אל הספרון הזה כדי להזכיר לעעצמי שאני לא טועה, שההיסטוריה הוכיחה את הדרך שלי חזור ושנה ושזו הסיבה העיקרית שאני נשארת כאן גם אם היה קל יותר ללכת. "אנו ראינו את מולדתנו ... במרכזם של ערכים נעלים כמו הידידות, האדם, האושר וכמיהתנו לצדק.לפיכך נאלצנו להחמיר איתה. ... קורבנותיכם הם קרבנות-שווא, משום שסדר העדיפויות שלכם שגוי ומשום שערכיכם אינם עומדים במקום הראוי להם. ... לא שילמתם את המחיר שהתבונה תובעת ולא פרעתם את המס הכבד המגיע לצלילות הדעת. ממעמקי התבוסה יכול אני לומר לך, כי זה הדבר הגורם לאבדנכם... אתם נלחמים כיום באמצעות המשאבים היחידים של כעס עיור, קשובים יותר לקולות כלי נשק ולרעמי נפץ מאשר להגיון המחשבה, נחושים בדעתכם לזרות תוהו ובוהו בכול ללכת בעקבות רעיונכם המקובע. ואילו אנו, אנחנו יצאנו מנקודת המוצא של ההגיון ושל ההיסוסים הנלווים אליו" (מכתב שני).

ההיסטוריה מלמדת שגם בשעות הקשות ביותר ההומאניות היא זו שמנצחת, אני נשארת פה כי אני יודעת שגם בישראל ההומאניות תנצח. אין לנו ברירה אחרת, אם נוותר על ההומאניות החיים פה יהפכו מיותרים מעצמם. המאבק האמיתי שלנו פה הוא קודם כל בתוך עצמנו ועד שלא נשכיל להבין את זה נמשיך לצאת למבצעים. תקראו לי נאיבית, אני מוצאת את זה מחמיא.