ישראלי אוהב קידוש?

רבים שואלים אותי למה עוד לא כתבתי על הקמפיין של "שישי ישראלי". אתם לא באמת קונים את הפתיח הזה, נכון? הא לכם כמה סיבות:

א. אף אחד לא באמת שואל אותי על מה אני כותבת או למה אני לא כותבת על משהו

ב. אין מצב שהייתי פותחת ברצינות איזשהו פוסט ככה, אני סתם חושבת שזה מצחיק

ג. לא רבים קוראים את הבלוג שלי ולכן בוודאי שרבים לא ישאלו אותי

ד. קוראי הבלוג שלי הם אנשים איכותיים וסובלנים

תראו, תראו, גם הצלחתי לשעשע את עצמי וגם להחמיא לכם, אני את שלי עשיתי, אפשר לסיים עם הפוסט.

צודקים. זה לא אמין - איזה פוסט אני אסיים בלי איזה 1200 מילים?

רציתי להתעלם מהקמפיין הזה רק בגלל שלא כל קמפיין להעלאת מודעות באמת צריך התייחסות. אני גם מנסה לתרגל את שריר באופן יומיומי את שריר ה"חיה ותן לחיות". אם חיים באשליה של דמוקרטיה, הרי שהנה עוד תרגיל בחופש ביטוי ששווה לתרגל. אבל הבוקר הסעתי את הבכור לחבר ודיברנו על הקמפיין הזה. בבגרות הוא אמר לי שהוא מנסה להתעלם מהקמפיין הזה כי מה שעושה אנשים טובים זה לא קידוש אלא פשוט להשתדל להיות טובים. צודק.

אז לא, אני לא אוהבת את הקמפיין הזה. אני לא אוהבת שטקסים דתיים נתפסים טובים יותר מטקסים אחרים. אני לא אוהבת את העירבוב הזה בין יהודי לישראלי. אני לא אוהבת את הצורה בה נתפסית משפחה חילונית. אני לא אוהבת שמתערבים לי בערכים. אני לא אוהבת דעות קדומות. אני לא אוהבת את שלילת האחר. אני לא אוהבת קונצנזוס מזוייף. אני לא אוהבת שמנסים לשכנע אותי. אני לא אוהבת תעמולה. אני לא אוהבת סטריאוטיפים חלולים. אני לא אוהבת חד ערכיות. ואני לא אוהבת את הקמפיין הזה שמסמן את כל זה. 

אני יכולה לפרוט את זה לפרוטות, למשל שזה לא סוד שבמרבית המשפחות בשישי בערב (זה הגיוני הואיל ובשישי לא עובדים, או עובדים ומגיעים מוקדם ולמחרת יום חופש) יש התכנסות לארוחת שישי משפחתית (הרגע הזה שדו"ח העוני של ארגון לתת לא נותן מנוח ומזכיר כמה הרבה משפחות בישראל לא יכולות באמת לעשות את הארוחה הזו וכמה הכסף שהושקע בקמפיין הזה יכול היה לעזור להן) והן לא כוללות ניתוק משפחתי וניכור. אני יכולה לדבר על ארון הספרים החילוני, על המסורות שאנחנו יוצרים מדי יום, על ערכים אוניברסליים ויופיים. אני יכולה לדבר על הסטריאוטיפ המכוער, על מראית העין, על רעיון שמקורו יפה אבל תכל'ס הוא מפלג ומפריד, אני לא אעשה את זה.

אני גם לא אקרא לקמפיין נגדי נוסח העגלה החילונית המלאה. במסגרת חופש הביטוי אני יכולה להתמודד עם קמפיינים כאלה ולא להיגרר לקמפיין נגדי. אני מספיק בטוחה בתכנים שממלאים את חיי כדי לא לאפשר לקמפיין כזה לערער אותי או לעורר אותי.

הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות הוא לחשוב שזה בסדר שמנסים להפוך יהדות וישראליות למילים נרדפות. זו מגמה שנמשכת הרבה זמן, הקריאות שהתחזקו באפריל מצידו של נתניהו על "הכרה במדינה יהודית", בעוד שברור לכל שישראל כמדינה היא ביתו הלאומי של העם היהודי (למעט נושא הגבולות כמובן), הייהוד האינסופי שבנט הוא חלוצו ו"רפורמת הזהות היהודית" דרבנו פירון. אני לא אוהבת את המגמה הזו, אני רואה חשיבות בבידול בין שתי ההגדרות האלה. זה מה שאין בקמפיין הזה וזה מפריע לי ותכל'ס זה צריך להפריע לכולנו. רוצים להדגיש את המסורת? סבבה, אל תקראו לזה ישראלי, קראו לזה יהודי. להיות ישראלי אין משמעו להיות יהודי ולהיות יהודי אין משמעו להיות ישראלי. אלה הגדרות שונות שיש בניהן חפיפה מאוד חלקית וגם היא די מאולצת. זו השתלטות נוראית על השיח הזה והיא מגרדת לי את העור החשוף משל היתה מסרקת ברזל.

המחשבה שגדלים היום ילדים שרואים זהות מוחלטת בין שני המושגים האלה לא פחות ממבהילה אותי. האתנוצנטריות הזו היא לגמרי בעוכרינו. זה ממשיך את סוגיית הלאום, שנושא את השם יהודי, כי אז זה שירת מטרה אחת והיום זה משרת מטרה אחרת. ברור שיש קושי בהתוויה של ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי, כי מראש היא יוצרת חיבור מאוד ברור, ועם זאת דמותו של הישראלי הולכת ומתעצבת עם השנים ודומה שבשנים האחרונות התחזקה מאוד יהודיותו של הישראלי הזה.

קשה לי עם זה, כי אני מתחברת ליהדות שלי ברמה המשפחתית, ברמה ההיסטורית, לתוך זה נולדתי, אולם היהדות הזו פנים רבות לה, היהדות שלי היא על הנייר, כאדם אני משתדלת להיות נטולת זהות דתית. דת היא גורם שמפריע לי לחיות את חיי ובעיקר חוטא לרעיון של שאלות, חקר ופיקפוק. אינני מתכחשת למוצאי, הוא מלווה וילווה אותי כל חיי, אך כמו שאמרתי בעבר כאשר אני מגדירה את עצמי, היותי יהודיה אינו אחד המאפיינים הראשונים. קמפיינים מהסוג הזה מייצרים כמעט מבלי שנשים לב את הזהות המיתוגית בין יהודי לישראלי ואם אנחנו רוצים להיות חברה נאורה, חברה שמאפשרת פלורליזם, חברה שמכירה בשונה, נגד הקמפיין הזה, המדיניות הזו, השיח הזה אנחנו צריכים לצאת. להיות ישראלי זה גם להיות מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי, שומרוני ועוד כמה. רוצים קמפיין להעלאת המודעות ליהדות - הפנו אותו ליהודים לא לישראלים ככלל. כל אלה שמסבירים שלא רע לצאת בקמפיין כזה הם גם אלה שהיו צועקים "אנטישמיות" אם קמפיין כזה היה יוצא בכל מדינה מערבית אחרת.

חשבתי להתחיל עכשיו לכתוב על הסיבות שאני רואה לתהליך הזה, בכל זאת עקרונית הציונות מיצתה את הסיבה לשמה נוסדה עם הקמת המדינה, ככלות הכל התבססותה של מדינת ישראל היא הקטליזטור למותה של הציונות. אבל משהו צריך להיכנס לתוך הואקום הזה, המשהו הזה היה צריך להיות הלאום הישראלי, אך כשלנו ביצירת לאום ישראלי, העדפנו לאום יהודי ועכשיו הגולם הזה יקום על יוצרו. ליצוק תכנים לתוך הישראליות זה חיוני, אבל התכנים האלה היו אמורים להיות תכנים חילוניים במהותם. אנחנו כושלים בזה, אנחנו לרוב חושבים שחיזוק השורשים היהודיים יכול רק להניב דברים טובים, העניין הוא שיהדות היא דבר פרטי ולאום הוא הציבורי. אנחנו נכשלים כאן שוב ושוב ולכן לנצח כנראה הדמוקרטית תחסה בצילה של היהדות, רק שבסופו של דבר יהדות, יפה ככל שתהיה היא לא raison d'etre. אבל אז הבנתי שהארכתי מאוד ואולי את כל זה אני צריכה כבר לכתוב בפוסט אחר. בכל זאת להיות בלוגר זה גם לדעת מתי להפסיק.

חרם - מי יכול להרשות לעצמו את זה? וגם כי זה טרנדי - חרם חרם חרם חרם חרם חרם

זה לא שהמילה חרם לא היתה בלקסיקון, אבל לאחרונה יש עליה במניות הציבוריות של המילה הזו, כולם מדברים על חרם, כולם מחרימים או יוצאים נגד או בעד ופתאום כמעט כל דבר הוא חרם וכרגיל איבדנו פרופורציות. טוב, בדרמה אנחנו ממש טובים.

איזו מילה קשה חרם. משמעותה מאוד ברורה - הרחקה מהציבור, הוקעה, הוצאה מהקהל, נידוי. היא יוצרת רתיעה, אולי מעצם יכולתה ליצור גבולות ובידול. אנחנו מתקוממים כאשר ילדים עושים חרם על ילד אחר, אנחנו מתקוממים כשאנחנו מושא החרם, אך יש להודות שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שלמרות שכדאי להימנע ממנו, זה כלי לגיטימי וכנראה גם די יעיל, אחרת מן הסתם לא היו משתמשים בו. אז אולי באמת אנחנו לא מתקוממים נגד החרם ככלי אלא נגד פרספקטיבה מסויימת, נגד שיקול הדעת שהוביל לחרם. כדי שנוכל לצדד בחרם, מתברר שאנחנו צריכים להסכים לסיבות. רוצה לחדד ולומר - אנחנו מתקוממים בדרך כלל נגד שיקול הדעת שמבחינתנו הוא מוטעה או לגבי מידתיות העונש, בעוד שאם ההסבר האידיאולוגי או הנסיבתי מספק אותנו, חרם ייתפס ככלי לגיטימי. למשל סנקציות כלכליות, שהן חלק מהאסקלציה בדרך לחרם, נראו לרבים הגיוניות כאשר יושמו על מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, סנקציות גם נראו נכונות לרבים בישראל בהקשר של איראן, אולם סנקציות נגדנו הן כמובן הכלי הלא נכון, כי בכלל זה לא אנחנו זה הם. 

העניין הוא שבעיני העולם כולו זה כן אנחנו וכל עוד אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כמבוגר אחראי אנחנו צריכים לנהוג ככזה. האיום בחרם תלוי על צווארנו כבר זמן רב ואנחנו העדפנו להתעלם ולהתייחס לזה כאל איום סרק. אנחנו כל כך מסלפים את המציאות כדי שהיא תתאים לנו עד שנתניהו, שטייניץ ובנט פורצים במסכת, כמעט מקאברית, של כמה אנחנו חזקים ועד כמה חרם לא ירתיע אותנו ושתדע ארצות הברית, בעוד שזה דווקא קרי האמריקאי שעומד כמו הילד עם האצבע בסכר ומנסה למנוע את החרם שמטפטף עלינו כבר עכשיו. ואתם, אחים ואחיות אל תשכחו את זה לנוכח החרם, היו חזקים, גם פה ישראל תנצח. טוב, לי זה נשמע טוב נוסח "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אפילו בניגון פולני של נשב לנו בחושך כי אנחנו בני האור. אבל זה לא משחק לערב שבת בבני עקיבא לפני שכל אחד פורש לביתו לקידוש, כי כשהיצוא הישראלי ינזק ועוד ישראלים יפוטרו (ואין זה משנה אם זה לפי הסטטיסטיקה שמפרסמת הממשלה או לפי הסטטיסטיקה המדוייקת) הרי שהנזק על המשק הישראלי יהיה כבד מנשוא, בטח בימים שבהם ממילא נשחקים כל המעמדות בערך חוץ מהעשירון העליון. החרם הזה יהיה על גבם של אלה שלא יכולים להרשות לעצמם חרם, אבל בנט (פוסט אקזיט), לפיד (פוסט ערוץ 2 ובנק הפועלים) ונתניהו (פוסט תקופת העשייה לביתו, דירתו וחוילתו - היועץ) יהיו בסדר, מקסימום אם יהיו בעיות חשמל יש נרות ריחניים על חשבון הבוחר בוילה בקיסריה. 

החרם הזה, ואני לא רואת השחורות היחידה, הוא לא גזירה שישראל יכולה לעמוד בה (ההערכות מדברות על כ- 10,000 איש שיאבדו את מקום העבודה, אם אינני טועה) וכשהמנהיגים שלנו עושים שוב תרגיל עוקץ כדי להראות את פניו האמיתיים של הממשל הישראלי ועושים עוד תרגיל כמעט מדיטטיבי של גבורה הם לא עובדים על אף אחד. צודקים או לא צודקים מול הפלסטינים זה בכלל לא העניין, החרם הזה יגמור אותנו, כמו שמלחמת לבנון השניה חשפה את "כוחינו", כך החרם הזה יחשוף את "חוזקנו" ובמקסימום מי שעוד לא ישתכנע ישאר עם אמונה ועם זה לא הולכים למכולת ובטח שלא בונים מדינה.  

הידיעות מתחילות לזרום על החלת החרם על ידי גופים פיננסיים אירופיים והתגובה לזה אינה יכולה לנוע על הספקטרום ההזוי שבין אימרות השפר של בנטניהו ובין רעיונות של עמותות ימניות קיצוניות המבקשות לשנות שמות של כיכרות ורחובות בישראל כתגובה ישראלית על החרם. לא ברורה לי הנונשאלנטיות האפטית הזו שלרוב מאפיינת כתות הנחושות ללכת בדרכן או להתאבד. הקישור החולני בין תקומת הארץ ללוחמי מצדה הקיצוניים כבר מזמן מיצה את עצמו, אלא אם כן החלטנו שזו נבואה שמגשימה את עצמה ואז כדאי שאפסיק לכתוב ואלך לארוז. לאזרחי ישראל צריכה להיות אמירה הרבה יותר אחראית ומשמעותית מהאמירות הדמגוגיות של אדוני הארץ, זה לא מרוץ לילה תחת הכותרת bring it on, זו לא תחרות מר ישראל - אלה החיים שלנו כאן בארץ, אלה שיושבים בממשלה יושבים שם תחת קוי יסוד מאוד ברורים ולזה ניתן להם מנדט. אין להם מנדט להביא עלינו חרם ולהחריב לא רק את בטחוננו אלא גם קיומנו הכלכלי וזה צריך להיות להם ברור.

בשולי נושא החרם רק רציתי להגיד עד כמה כרגיל כל דבר הופך אצלנו לטרנדי, פתאום כולם מדברים בחרמות. אורלי וגיא לא רוצים להופיע בפסטיבל העצמה עם אל גולן? חרם! אחינועם ניני וגיל דור מוותרים על פרסי אקו"ם בשל ההחלטה להעניק בטקס גם פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר? חרם! אז בואו נבהיר משהו - שני הדברים האלה הם לא חרם, זו הבעת דעה ציבורית ואמיצה שלצערי היא נדירה מאוד במחוזותינו לאחרונה. אני לא יכולה כמובן לדבר בשמם של אף אחד מאלה, אך אני בטח לא יכולה להימנע מלנתח את הדברים בדרך שלי. בשני המקרים אין קריאה לחרם, אבל כן יש ביקורת ומוצדקת.

פרשת איל גולן לא נגמרה, ההתנהגות של איל גולן, בין אם יש בה משום עבירה ובין אם אין, היא התנהגות פסולה שאסור לה שתעבור ללא ביקורת ציבורית כי אחרת בזאת נסללה דרכו של הסלבריטי הבא להתקדם לדבר הפסול הבא. החזרה לסדר היום היא מתן לגיטימציה לעשות הכל כל עוד אי אפשר להפליל אותך.

פרשת אריאל זילבר היא עוד יותר פשוטה מזה, אם זה בכלל אפשרי - אריאל זילבר הוא אכן אמן ויוצר מקורי ומוערך, אבל הפרס שמוענק לו אינו פרס יצירה אלא על מפעל חיים. מפעל החיים של זילבר הוא לא רק סך יצירתו אלא סך תרומתו לחברה הישראלית ובעוד שבתחום היצירה אכן מגיע לו פרס, תרומתו בתחום החברתי (אמירותיו בנוגע להומואים, לציבור החילוני, למצביעי השמאל, שיריו הבלתי נשכחים כמו זה על ברוך גולדשטיין ועוד גיבורי תרבות הימין הקיצוני - רשימה חלקית) מורידה מבחינתי את האפשרות להעניק לו פרס כלשהו. הענקת הפרס הספציפי הזה לאמן הספציפי הזה כמוה כמתן גושפנקא להכנסת המנון כהנא חי לפלייליסט של סופהשבוע. זה אולי יכול להיות הפסקול של "ישראל המודרנית - מצדה השניה", נוכל לזמזם אותו יחד, מובטלים, בחושך, אבל בלי מדינה פלסטינית ליד נתב"ג. וואלה מגניב פה. אז מה אמרנו? חרם?