מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים. 

עזבו את הילד הנבוך - זה תור ההוא עם השפם

אל תטעו, זו לא האובייקטיביות שגרמה לכתוב את הפוסט הבא, הבלוג שלי ממש לא מחויב לאובייקטיביות בשום צורה וזה עקרוני בהחלט. ובכל זאת אחרי כל כך הרבה מילים על הממשלה הנוכחית, יש מצב להפנות רגע מבט לאופוזיציה. אני לא ממש עושה את זה כי אלה שיושבים שם די שקטים. יש מצב שזה הקיו שהם מקבלים תחת מנהיגותו הדי שקטה של הרצוג. ואנא אל תטרחו לציין לי נקודות בהן הוא היה "תקיף", הגיוני להניח שאם אני, שמחפשת הוכחות לקיומה של האפוזיציה, לא ממש זוכרת משהו ראוי לתשומת לב אז יש להניח ברמה גבוהה של ביטחון שגם רוב הציבור לא זוכר. הנחה מושכלת שמקובל עלי שלא תהיה מקובלת עליכם אם במקרה היא לא.

פני האופוזיציה כפני ראשה? אני לא יודעת, אבל אין ממש אופוזיציה מתפקדת ואפילו את דחיית ההצבעה על מתווה הגז אי אפשר ממש לזקוף לזכותה, למרות שהייתי רוצה. נכון שזו אופוזיציה לא אידיאלית עם הדב הליברמני שתקוע שם באמצע בין המחנ"צ לנושאי הלפיד והרשימה המשותפת, אוי - לא נעים - קצת שכחתי את מרצ. אין ספק שהוא בלתי צפוי יכול ללכת לשם או לכאן והסיבות שלו להצביע עם האופוזיציה או נגד האופוזיציה הן לא לחלוטין צפויות. ועם זאת גם ללא ליברמן, היתה צריכה להיות כאן אופוזיציה נשכנית ובעיקר מונהגת. פעולות הגרילה הפרטניות בשטח הן לא תוצאה של אופוזיציה מאורגנת - להפך.

חבל, כי זו קואליציה שקוראת למלחמה, כמעט כל פעולה של הממשלה כרגע צריכה להניע לפעולה, זו ממשלה שמייצרת דלק נהדר, אבל הרצוג עומד בצד עם מטף, הוא גם מדבר תוך כדי אבל קולו נבלע ברעש. כל אסטרטג פוליטי היה מזהה את ההזדמנות להגברת ניראות אופוזציונית שמסמנת את האופוזיציה כחלופה מועדפת. לכן, אין לי אלא להניח שהיועצים מדברים, אבל מה זה עוזר אם אין להם עם מי לעבוד?

אם היו לי תקוות שהרצוג יתגלה כמנהיג שצומח ונבנה, הן פסו מן העולם ואפילו מאובנים לא נשארו מהן. הרצוג מבולבל, אולי אפילו נבוך - לא בטוח אם להיות מגן ולהתנהג בממלכתיות או להיות מנהיג אופוזיציה מהסוג שמסתער. דומה שחוסר ההחלטיות כמוהו כהחלטה להיות ממלכתי ולמטה מזה אם הדבר אפשרי בכלל. אלא שהרצוג שוכח שהוא לא ראש ממשלה. כשיהיה ראש ממשלה, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שיהיה ממלכתי, את זה יש לו כנראה באופן טבעי. אבל בדרך הזו ראש ממשלה הוא בטח לא יהיה ואז להיות ממלכתי זה סתם קצת מביך, אלא אם כן הוא יחזור כנשיא.

זה הזמן בו אם המחנה הציוני רוצה להציג עצמו כחלופה אמיתית בבחירות הבאות הוא צריך לעשות חושבים ואין לו פריבלגיה של זמן. כל יום שחולף הוא בזבוז של עוד יום לקמפיין הבחירות הבא. כי למפלגת העבודה, נו אתם יודעים - המחנ"צ, יש את החובה להפוך כל יום למכריע, אלא אם כן הם מבטיחים לנתניהו קדנציה חמישית ומיותרת אף יותר מקודמותיה. הממשלה הזו, קרוב לוודאי לא תחזיק מעמד ארבע שנים ועל בסיס זה על המחנ"צ לייצר סדר פעולה ברור ומגיב (פרו-אקטיבי). אופוזיציה המגיבה בנרפות שכזו, בה ראש מפלגה אופוזציונית אחרת נתפס חזק יותר מראש האופוזיציה לא תשיג את מטרתה - לא בהפלת השלטון ולא בהחלפתו. ניתן לומר שבמצב העניינים עכשיו, אם תיפול הקואליציה זה יהיה בגלל גול עצמי ממש כמו נבחרת הנשים של אנגליה בחצי הגמר מול יפן במונדיאל הנשים. 

אין למפלגת העבודה או למחנ"צ זמן להרים שורה חדשה של מנהיגים, אם כי יש לה שורה שניה מכובדת ביותר של חברי כנסת פעילים, העובדה שהם לא ממצבים את עצמם כרגע כמנהיגים אפשריים רק מעידה לטובתם, הם לא בשלים באמת להיות המנהיגים שיחזקו מחדש את המפלגה. מה שמשאיר אותנו עם החשודים המידיים. כבר טענתי שאני לא אובייקטיבית ולכן אני יכולה לערוך את הפוסט כרצוני, אז אנא מכם זו הפרשנות שאני מציעה וככזו אני מביאה אותה - אובייקטיביות תקראו בעיתון, אולי גם שם לא, אבל זה כבר עניין של אינטרסים. את השילוש דיסקין, אשכנזי, גנץ אני משאירה מחוץ לפוסט כי רבות הספקולציות על העובדות. 

בואו נתחיל עם מי שבאמת אין צורך לתת לו יותר מרגע חולף - המועמד בעיני עצמו - רון חולדאי. יכולתי לפסול את עצמי מהבעת עמדה ממש כמו כחלון מהדיון במתווה הגז, אבל זה קל מדי. חולדאי הוא לא אופציה אמיתית אלא אם כן מפלגת העבודה נחושה בדעתה שסופה יהיה כתוב כחמשיר בידי מפקד טייסת לשעבר חובב ניקיון ושליטה. במידה רבה חולדאי הוא המקבילה לדונאלד טראמפ, רק שאין לו חיה על הראש והוא קוריוז שימצה את עצמו מהר יותר ממנו, ממש כפי שמקומו בפוסט תוחם זה עתה.

הבא בתור, נניח, הוא כבל, הבעיה של כבל שהוא באמת בסדר לרוב, אני חושבת. אבל זה לא באמת הופך אותו למנהיג הבא של מפלגת העבודה. לא שאני משווה אותו לישראל קיסר, אם כי נראה לי שהרגע עשיתי את זה, אבל כבל לא נועד באמת להיות מנהיג מפלגת העבודה, אין לו את מה שצריך בשביל זה. הוא יכול לעשות הרבה תפקידים טוב, אבל אף אחד לא יבחר בכבל לראשות הממשלה. אני מקווה שאני לא מעליבה אף אחד אם גם על כבל אפסח, אבל בלי להעליב.

זה משאיר אותנו עם יחימוביץ' - מטבע הדברים הייתם רוצים שאפרגן לה את המנהיגות רק שבואו נהיה כנים, יחימוביץ' מעוררת התנגדות. מפלגת העבודה כבר נתנה לה צ'אנס התוצאות השאירו את יחימוביץ' בהובלה אך לא כמועמדת להנהגת המפלגה. חשיבותה במפלגה היא ענקית ותרומתה אדירה ועדיין זה לא יקרה בקרוב, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה מנהיג מפלגת העבודה שוב, שלי צריכה סוג של makeover אלא שאז היא לא תהיה שלי יחימוביץ' ואתם רואים את הכשל הלוגי המתבקש. אם שלי יחימוביץ' תנהיג את מפלגת העבודה אי פעם זה יקח עוד זמן ויצריך הרבה תהפוכות.

אז נשארנו עם עוד אחד וזה אומר שאולי אסור לי למהר ולפסול אותו כי בחישוב מהיר זה משאיר אותנו בלי אופציות. מפלגת העבודה כבר ניסתה אותו וזה לא ממש היה רע, כלומר בבחירות ב- 2006 הוא לא ניצח, אבל הוא שמר על כוחה של המפלגה ובאותם הימים זה היה סוג של הישג. הוא כן היה שר ביטחון ואפילו די טוב והקרדיט שהוא קיבל על כיפת ברזל הוא לגמרי מבוסס. הוא שינה סדר עדיפויות ופינה מקום לתפיסה נכונה של העורף ובכך נתן מענה יעיל ברמה הביטחונית וגם מענה פסיכולוגי וזה לא פחות חשוב. 

כפוליטיקאי הוא משופשף, הוא אפילו זקן חברי הכנסת וזה בהחלט משהו להתגאות בו בכנסת בה אחוז חברי הכנסת שזו להם הפעם הראשונה הוא יחסית גבוה. הוא ברור לגמרי, גם בתפיסה הכלכלית שלו, לזכותו עומדת העלאת שכר המינימום בעקבות המשא ומתן הקואליציוני שהיה מצוין, אפילו בלי להשוות לפארסה נניח של הבחירות האחרונות, אלא בכל קנה מידה. גם המשנה המדינית שלו ברורה, בעיני היא כמובן נכונה יותר מזו, שאם נניח שיש כרגע, יש כרגע. אבל הוא גם לא נתפס בציבור כמי שיוותר בעינייני ביטחון. שלא לדבר על השינוי שזה יביא ברמה הבינלאומית. 

גם ברמה האסטרטגית עמיר הוא בעצם בחירה די טובה. לאורך השנים הפוליטיקאי היחיד ממפלגת העבודה שהעביר בפועל קולות בפריפריה לטובת מפלגת העבודה וזה בהחלט חיוני כרגע למפלגה. ואפילו הוכיח שיש בכוחו, להעביר אנשי ימין-מרכז למפלגת העבודה כאשר הוא עומד בראשה. הוא אמנם הפסיד ב- 2006 אבל עמד בכבוד במבחן היכולת. וזה עוד מבלי לדבר על זה שהוא מזרחי, וגם אין צורך - עמיר לא מדבר בשפה של קיפוח או בשפה מרירה - עמיר מדבר ברמה הישראלית של כולם. אם אמשיך לדבר עליו עוד תחשבו שיש לי אינטרס. אני לא רואה רק את מעלותיו של עמיר, בהחלט יש לו חסרונות, ולא רק השפם. רק שאין למפלגת העבודה זמן כרגע לבזבז על מציאת מועמד, צריך לעבוד עם מה שיש ובתנאים האלה עמיר הוא מה שיש והוא לגמרי לא פשרה, אלא נציג אמיתי של אלטרנטיבה, בהנחה שגם הוא יבין את זה. 

הניתוח הזה הוא טוב ויפה, אבל מה שמפלגת העבודה צריכה עכשיו כדי להיות באמת רלוונטית זה שמי שיש לו את זה שיקום ויעשה מעשה. הרצוג רופס? אין בעיה שיקום מי שחושב שהוא יכול להחליף אותו ויתחיל לעשות מעשה - לדבר, ללחום, להכניס קצת פלפל ובעיקר - למצב את מפלגת העבודה כחלופה אמיתית. עכשיו בואו נראה את זה קורה. מסתבר שאני מדברת אל זה עם השפם עכשיו. דברים שלא הייתי מאמינה על עצמי גם בעוד מאה שנה, תראו מה זה?!