שתיקת הקואליציה - שתיקתו של סילבן שלום

במידה רבה, פנייתן של נשים לתקשורת או לרשתות החברתיות במקרים של הטרדה מינית היא שבירת קשר גורדי. שבירת קשר שתיקה של נשים שחוו פגיעה, אך התלונה או הטיפול בה יגרמו למרבה הצער פגיעה גדולה ובעלת נזק היקפי יותר מההחלטה להתמודד עם הקושי באופן אישי, לשלם מחיר עצום ולשתוק. הפחד מהתגובות החברתיות של אנשים במוקדי כוח והמקורבים אליהם, התגובות החברתיות, ההכפשות והאיומים הופכים את המחיר האישי לגבוה במיוחד.

המצב מסובך עוד יותר כאשר המטריד לכאורה הוא איש חזק פוליטית שמגובה באישה חזקה לא פחות. בסיטואציה לא נוחה גם כך, השיקול של מה יהיו ההשלכות רב וגדול הרבה יותר. ההחלטה לשתוק מטרידה לא פחות מההטרדה ומעידה ביתר שאת על הפגיעה הכפולה והמכופלת באישה עצמה בעוד הפוגע לא משלם מחיר. זה עול, שכל אשה שהוטרדה ולא התלוננה מכירה על בשרה, שאינו נשטף במי המקלחת ואינו קהה עם הזמן.

אתמול מניין הנשים המתלוננות עלה ל- 13, מניין הקולות בתקשורת ובפוליטיקה שקראו לשר שלום לפרוש גדל ומה שהדהד ביותר היתה השתיקה. השתיקה הרועמת של שלום והשתיקה הרועמת של חבריו לממשלה, לסיעה, למפלגה ולקואליציה. בעוד הנשים הנפגעות "שברו שתיקה", הליכוד לא רק שלא שבר שתיקה, הוא גם לא שבר שורה. למעט ציפי חוטובלי שהתגלתה כצדיקה בסדום, סליחה - בליכוד.

עד אמש היה ברור מה שלום לא – הוא לא הודה, לא דיבר, לא הגיע לישיבת שרי הליכוד, לא הגיע לישיבת הממשלה, לא הודיע על נבצרות ובעיקר לא התפטר. שמו הטוב כבר נפגע, אמנם נכון ללא חקירה או אישום, ועם זאת – 13 נשים ועוד עדויות מרשיעות של עובדי לשכה הן טעם לפגם. טוב עשה בהביאו לזה סוף, גם אם באיחור וגם אם לא מהסיבות הנכונות, אלא רק על מנת למזער נזקים גדולים יותר.

כל העדויות המצטברות הוכיחו כי לסילבן שלום יש בעיה והבעיה היא לא המשפט הציבורי שנעשה לו. בין אם יש מקום לחקירה ובין אם לאו, ומסתבר שיש, בחיים הציבוריים צריך להיות ברור שלסילבן שלום אין מקום, יהיו מעלותיו אשר יהיו ומקהלת "עדי היושר" אינה רלוונטית.

העובדות לאור מסכת ההטרדות האפשרית הזאת הצריכו שתי פעולות מיידיות שהשתהו יתר על המידה ויש בזה טעם לפגם, המעיד על הציבוריות הישראלית: 1. פתיחה מחודשת של החקירה 2. עזיבה של שלום את החיים הפוליטיים או לפחות הכרזה על נבצרות עד להתבהרות הפרטים.

שלום פתר בעיה נקודתית בפרישתו, אך הבעיה האמיתית בעינה עומדת. נורמות ההתנהגות החברתיות בנושא הטדת נשים מצריכות דיון מעמיק בכלל ואלה של נבחרי הציבור בפרט. השתיקה מטרידה. ראוי וחשוב לשאול מדוע לא נשמע קולו של ראש הממשלה או של מי מבכירי הליכוד? ואיפה נשות הליכוד? איפה גילה גמליאל שהיתה פסקנית למדי בפרשת מגל-רוטנר? המסר מהשתיקה רב מכל מלל. השתיקה הזו לא מעידה על רעות יוצאת דופן, אלא על אוירה ציבורית קלוקלת.

הטרדה מינית היא נורמה פסולה, השתיקה המהדהדת בשורות הליכוד והקואליציה היא פסולה. היא לא צריכה להיות מקובלת בשום מקום וההתייחסות של נבחרי הציבור אליה צריכה להיות משוללת סבלנות או חסד. פרישתו של שלום היא חשובה, כמו גם פרישתו של מגל לפניו.

אבל זה לא נגמר בפרישה ואסור שזה יגמר כך. זו הזדמנות לבחון את נושא ההטרדה מינית בעין ציבורית וביקורתית. מה שצריך להיות ברור הוא שזה החטא וזה עונשו ושתיקה אסור שתהיה חלק מהפרוטוקול.

פורסם בסלונה 21.12.2015

הואלס הישראלי על הרוביקון הדתי

6 ימי צום, תעניות, קבועים ביהדות: יום כיפור, 4 צומות אבלות הקשורים לחורבן בית המקדש - תשעה באב, י"ז בתמוז, צום גדליה וצום עשרה בטבת ותענית אסתר, מנהג שאינו מצוין בגמרא. יום כיפור ותשעה באב הם צומות מלאים מערב עד ערב, שאר הצומות הם צומות יומיים בלבד. ההלכה היהודית גם מאפשרת תעניות יחיד שאדם גוזר על עצמו באופן חד פעמי. תעניות אלה נתונות לפרשנות אישית ולא מחייבות צום של יום שלם. ההלכה גם מציינת תענית במקרה של חלום רע שלא ניתן להעבירו, לתיקון עבירות ובמקרים של תפילין שנפלו או אם היה האדם עד לנפילתו של ספר תורה. כמובן שיש עוד תעניות למדקדקים, אולם ג' אייר, רביעי הקרוב, איננו מצוין בשום מקום כתענית ועם זאת רב הכותל רבינוביץ' מתעתד לצום. 

למה רב הכותל מתעתד לצום? ובכן זה קל, הוא יעשה כדין צום נפילת ספר תורה. כפי שניתן לדמיין נפילת ספר תורה נחשבת מאורע חריג המעורר הלם בקהילה ויש לראות בו סיבה להתבוננות פנימית. הצום נועד להביע את הצער על בזיון הספר הקדוש, בנוסף לעובדה שנפילת ספר תורה מתפרשת כחיסרון כלשהו של אנשי המקום ומהווה סימן רע. שום ספר תורה לא נפל במשמרתו של רב הכותל, כל מה שקרה הוא שספר תורה של קרן מורשת הכותל הועבר מעזרת הגברים לעזרת הנשים ושם, בעזרת הנשים, חמש נשים עלו לתורה וקראו מהתורה. בחירתו של הרב לצום היא אישית כמובן אך המסר שהוא מעביר לציבור שלו הוא קריטי, בעיקר אם נביא בחשבון שאין שום איסור על קריאה של נשים מהתורה, יש אזכור של מניין גברים, אך אין איסור אמיתי על נשים לעסוק בתורה. זהו מנהג שברובו כפוף לדיני צניעות ולפרקטיקות חברתיות שנתשרשו. מה שאומר שלאורך השנים נוצרה הדרה של נשים מעבודת אלוהים.

חייבותן של נשים בתפילה אינה מוטלת בספק, נשים חייבות בתפילה ממש כמו גברים. נשים פטורות ממצוות עשה, פטורות לא מודרות. המניעה ההיסטורית של נשים לעבור לפני התיבה גם היא רק מנהג ולא חובה דתית. כמו מצוות רבות בדת היהודית, הפרקטיקה יצרה שינויים, בשל מבנים חברתיים - הנשים היו מטופלות בילדים ובמשק הבית ולכן קיבלו הקלות שהלכו ורבו עם השנים, אגב עד למצב בו נשים בכלל לא התפללו אפילו לא פעם אחת ביום. זה לא כי ככה אמרה התורה, להפך, בשולחן ערוך מצוין שגם אישה בנידה יכולה לקרוא ולגעת בספר תורה.

נקפוץ רגע בהיסטוריה - פסק דין של המחוזי בירושלים מ- 2013 מכיר בזכותן של נשות הכותל לקרוא בתורה בכותל המערבי בעזרת הנשים, אולם הסיבה שהן אינן קוראות בתורה בכל עליה לכותל בראש כל חודש היא שתקנות הכותל אוסרות על קריאה בתורה מספר תורה שאינו של הקרן, כך מונע רב הכותל הלכה למעשה קריאה בתורה של נשים. כך משתמש הרב בזכויות היתר שלו ליצירת מונופול על עבודת האל, אפילו מסתבר גם אם המנהגים הם רק מנהגים חברתיים שאין להם קשר לדת. אפשר גם לא לכבס את זה ולקרוא לזה בשמו - כפייה דתית.

דמוקרטיה נועדה לאזן בין קבוצות, לשמור על זכויות הקבוצה. שילוב של דת ומדינה בישראל אינו מאפשר פלורליזם, הכפייה הדתית עוברת תהליך עידון תודעתי והופכת למשהו שנוח לקרוא לו סטטוס קוו. זה איננו סטטוס קוו, כי המלחמה איננה מאחור. הזכות להיות דתי היא הזכות להיות חילוני או יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת, או כל קבוצה דתית אחרת. רב הכותל אמר היום כי לא ירשה להבעיר את שטח הכותל, אך הניח בעצמו את הזרדים לבעירה כאשר גינה מחד את האלימות בה נקט נציג קרן הכותל, אך למעשה חיבק בעוז אלימות מסוג אחר – הכפייה הדתית ונתן לה הכשר.   

מקובלות עליי פרקטיקות של המקום ואני הראשונה לכבד אותן. עם זאת הן פרקטיקות וככאלה יש לראות אותן, וכמו שהן מקובלות צריכות להיות מקובלות גם פרקטיקות אחרות. למיטב ידיעתי, הכותל אינו טריטוריה אוטונומית בעלת חוקים משל עצמה, כמו הותיקן, לכן חוקיה של מדינת ישראל חלים עליו. ההחלטה שלא לתת לקבוצות שונות להביע את עצמן בעבודת האלוהים פוגעת הלכה למעשה גם בזכויות דתיות וגם בחוק יסוד: כבוד האדם. ישראל 2015 עוד עימות על קו התפר בין זכויות אדם ובין השילוב הבלתי אפשרי של דת ומדינה, במחול השדים הבלתי אפשרי הזה, הכתובת כבר מזמן על מראת אולם הריקודים, אולם בנוהל הישראלי אנחנו זורקים לריקוד פצצה מתקתקת ומחכים שתתפוצץ במקום לנטרל אותה בזמן. הואלס הישראלי על הרוביקון הדתי, טייק השד יודע כמה.

  

הגבירה האירופאית והשרת המרוקאי - צהלולים על פכים קטנים של אושר באוניה הישראלית הטובעת

צהלולי פתיחה. שומעים? יופי. פשוט כי אתמול הודיעו מי יהיו מדליקי המשואות בערב יום העצמאות ולתפארת מדינת ישראל. אז דעו לכם כי תהיינה 14 נשים שתדלקנה את המשואות, פשוט כי הטקס השנה הוא במסגרת "זמן נשים". ברור שכאישה עלי לתמוך בצעד הכל כך חיובי והמעלה תודעה ציבורית, כי הרי זה העניין מצוינות נשית, אך לצערי אינני רואה בזה צעד פמיניסטי שמוביל אותנו קדימה. ממש כמו יום האישה הבינלאומי, גם כאן אם יש העצמה נשית היא לגמרי בכאילו, כי למעשה כל מה שזה מוכיח זה שעדיין אין שוויון. בכל טקס (לפחות אלה שאני זוכרת, מודה שהחיפוש באינטרנט אחר רשימה שכזו היה קצר ולא מקצועי), "פסיפס הישראליות" שניסו ליצור במדגם המייצג של מדליקי המשואות הכיל מינון כזה או אחר של נשים וגברים כאחד (לא נכנסת כרגע לנושאי קיפוח אחרים). שוויון מגדרי אמיתי מתקיים כאשר מדליקי המשואות משני המינים. השנה, שרת התרבות מעדיפה להסביר שהגיע זמנן של הנשים. אכן הגיע הזמן אבל לא למדליקות משואות, אלא זמן לפרוע את חובה של הממשלה לציבור הנשים בישראל שתעמוד בחוקיה שלה ותקפיד לפחות מצידה על שוויון מגדרי. אם יש פה משהו זה הצלחתן של הנשים האלה כנגד כל הסיכויים בתוך החברה הגברית-מיליטריסטית שלנו, והן עושות את זה בזכות עצמן, בטח לא בזכות מדינת ישראל. פעם ב- 66 שנה להקדיש את הדלקת המשואות לנשים בישראל לא מצליח לכסות את הערווה של אי שוויון מגדרי בישראל, אם כבר זה מאיר אותו באור זרקורים ועושה ממנו הילולה (צהלולי סיום). 

אז בלי להציק לכם יותר בעינייני מגדר אעבור הלאה ברשותכם, כי את זה התחלתי לכתוב בבוקר ובינתיים קרו הרבה דברים ונקודת המגדר הובנה. הפריט ברשימה שלי הוא כמובן פרשת הרפז ומעצרם של וינר ובניהו היום. זה לא שיש הרבה מה להוסיף, אבל כאשר ראשי הצבא מתנהלים לכאורה (כמובן) כמו ארגון פשע, האמירות בדבר מוסריותו של צה"ל נראות עוד יותר תלושות מהמציאות מאי פעם. כאשר ראש הפירמידה רקוב, נטייתו המיידית של הרקב, בניגוד לחרא שצף מעלה, היא להמשיך ולהרקיב, מראש הפירמידה ניתן רק לרדת.  דובר צה"ל לשעבר ועוזר הרמטכ"ל לשעבר נעצרו היום על עבירות כבדות משקל, ייתכן שבסוף הכל יתמוסס (אולמרט, איל גולן וכו') אך זה לא יהפוך את אי חוקיותן של הפעולות שלכאורה נעשו לבסדר וזה בוודאי מעיד לא רק על הפרסונות המעורבות, אלא גם על הארגון עצמו. את בניהו כינה היום נציג המשטרה "מסוכן לציבור", מצבור ראיות מעיד כנראה על שלל פעולות שיש לתת עליהם את הדין החל משיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיות, מרמה והפרת אמונים ועוד ואנחנו מדינה כל כך מתוקנת שכולם לוקחים בחשבון שיש מצב שהם יצאו מזה והסיכוי אכן גדול שכן. כי זה להיות ריאלי במדינה שלנו, את המחיר לא גובים ממפורסמים ומקורבים, הם שווים בפני החוק, אך איכשהו מצליחים תמיד לחמוק מהעונש שלא כמרבית בני התמותה, בעגה צבאית נראה לי שקוראים לזה מכה קלה בזנב. ואם אתם רוצים שגם אקשור את זה לנושא המגדר מהפיסקה הקודמת, אז הרשו לי לצייר קו מטאפורי בין אחזקת המסמכים והעברתם לגורם לא מסווג של בניהו לבין אישומה של ענת קם ותראו אתה ההבדל בין ההתייחסות לנשים להתייחסות לגברים (צהלולים).

אבל מה אני ממשיכה לקשקש? הפיסקה הראשונה נכתבה בבוקר, הפיסקה השניה בצהריים ובינתיים כבר לילה. יום שני לנסיעת בנהזוג, הימים לא יכולים להיות אינטנסיביים יותר ממה שהם. שעות השינה שלי הולכות ומתקצרות, אך עם זאת היכולות שלי בהפעלת הילדים שלי הולכות ומשתפרות. ובישראל? יש כל כך הרבה דברים לדווח עליהם כמו שראש הממשלה ושר הביטחון (ששוב מתנצל בפני האמריקאים) הנחו את צה"ל להמשיך להיערך לתקיפה באיראן ב- 2014, היערכות שתעלה לנו לא פחות מ- 10 מיליארד שקל. אז ברור שאוכל לצחוק על יעלון או לחלופין להסביר כמה הוא מזיק לנו בהשתלחויותיו והתנצלויותיו ושזה לא משחק קביל כשאתה שר ביטחון או כאדם בוגר באופן כללי. אך כבר יש נושאים נוספים וזמננו קצר כי הלילה הזה מאיים להסתיים. ההנחיה לנושא איראן של נתניהו ממשיכה את הקו ש"הוא לא יתן לישראל להגיע לסף הכחדה" וש'ישראל לא תיתן למפלצת האיראנית להשתלט עם העולם בעזרת הגרעין, גם אם זה הדבר האחרון שישראל תעשה' ששני אלה הם אולי מאותו צד של מטבע התוקפנות אך השני בהחלט יכול להוביל לראשון וזה דווקא מה שלא רצינו להוכיח (לפחות אני לא). אם במישור המדיני נתניהו החליט על הפצצה המתקתקת הקרויה "מדינה יהודית" כדי לפוצץ את המשא ומתן, בזירה הגרעינית מציב נתניהו את ישראל כשחקן הלא ראציונאלי שילך עד הסוף גם אם הסוף הוא פטריית עשן. אם לא נוכל לחיות על סלע קיומנו נמות על סלע קיומנו רק כדי לא להיכחד בידי אחרים. אמרתי ואומר זאת שוב, המחיר של התנהלותו של נתניהו הוא עלינו.

אבל במסגרת המחירים של נתניהו, איך אפשר להמשיך ולדבר על האיראנים אחרי שהערב נודע כי אב הבית לשעבר תובע את ראש הממשלה? הרשת כמובן כבר חוגגת ואיך אפשר שלא עם הפנינים המופלאות כמו אמירתה הנאורה של הגברת נתניהו: "אנחנו אירופים, אנחנו עדינים, לא אוכלים הרבה כמוכם המרוקאים..."? הנה הוכחה מוצקה להצלחת מדיניות כור ההיתוך, כי על מה זה מעיד אם לא היכרות עמוקה המושתת על חיבה בין עדות ישראל? או הסיפא של הפנינה: "אתה מפטם אותנו ואחר כך כשמצלמים אותנו בחו"ל אנחנו נראים שמנים". טוב כי בארץ כבר יש כל כך הרבה מרוקאים מפוטמים שהגברת נתניהו לא בולטת, אבל בחו"ל זה מצטלם לא טוב. (מי היה מאמין שצהלולי הפתיחה שלי יהיו גם אקורדי הסיום?)

וזה לא שאין לי מה להגיד אבל מה זה באמת משנה, פה זה לא ארמון האליזה וחבל, כי שם מחליפים פרחים כל יום ולא ע"י איזה מרוקאי שעבר לגור במודיעין עם הילדים שלו והוא לא רואה אותם רק כדי לרצות את הגבירה, אלא על ידי מעצב פרחים אמיתי שאולי קוראים לו ז'אן-בפטיסט אבל בטוח לא מני. והוא לא תובע את המעסיקים שלו, מה פתאום? הוא אירופאי, הוא עדין... הוא מעריך את זה שניתנה לו ההזדמנות לחסות בצילם של מנהיגים. איך המרוקאי עדיין לא הבין שאסור להסתבך עם הגבירה האשכנזיה? עכשיו, מני, לפני שאתה הולך ואתה יודע איפה הדלת, לך תביא נרות נשמה ואל תסתכל בתיקים החסויים, הם שמורים רק לאשכנזים בעלי שיעור קומה שאוהבים לצייר קווים אדומים. ואתה, חביבי, חצית אותם. next

אני ותאוריות זן? לא נראה לי - פוסט אישי לגמרי בנושא זוגיות אחרי 9 ימים לבד

טוב עוד כמה שעות בנהזוג חוזר, אחרי 9 ימים, טיסה קצרה. הבכור מבקש שאכתוב משהו בנוסח "12 השעות האחרונות עם הילדים - אש הגיהנום" שיתכתב עם אחד הפוסטים האהובים עליו (12 השעות הראשונות התופת), מסתבר שאני צריכה לדבר איתו קצת יותר על סגנונות כתיבה ומערכת היחסים המורכבת עם הקורא. בכל מקרה, הטריק הזה, של עלמה במצוקה, לא יעבוד שוב וגם זה לא משהו שאני באמת מסוגלת להתחבר אליו. באפן עקרוני אני אדם שלא מבקש עזרה, מעולם לא ביררתי עם עצמי מה אני מרגישה כלפי בקשת עזרה, זה פשוט לא בלקסיקון, אם יש משהו לעשות אני אעשה אותו וזהו. יכול להיות שאני מפחדת לגלות שלבקש עזרה עשוי לפעול מצוין ואז עוד אתרגל ויכול להיות שאני לא רוצה לפתח ציפיות, יכולות להיות המון סיבות אבל העובדה היא שברפרטואר העשיר שלי, בקשת עזרה היא פשוט לא בלקסיקון. ייתכן שאני מפספסת פה משהו, לא פוסלת, אבל זה מה יש. 

השבוע היו לי כמה וכמה שיחות עם חברות, אימהות כמוני, רובן היו בנושא של מימוש עצמי, נשיות וזוגיות, לא משהו חדש. אני שמה לב ששיחות כאלה מתעוררות יותר כאשר בנהזוג בחו"ל. אני יודעת שלרבים זה נשמע ממש רע שאני מסתדרת מצוין כשהוא לא נמצא ולא רואה בזה קושי. ניסו לשכנע אותי שזה לא חיובי, אני מבינה למה הכוונה, אני מבינה איך זה יכול להישמע רע בעיני אנשים. אני מוצאת בזה יופי. זה מתיישב לי לגמרי עם התפיסה שזוג הוא שני בני אדם שהביחד שלהם עושה כל אחד מהם הרבה יותר טובים (טוב, אני לא יודעת מה בנהזוג שלי חושב על זה [סתם, סתם - ברור שקילקלתי אותו], אבל אני כן יודעת שזה נכון לגבי). זאת אומרת, לפחות מבחינתי,זוגיות היא שכל אחד מבני הזוג יכול לעשות הכל לבד, הוא פשוט מעדיף להיות בשניים וזה מה שעושה את זה יפה. אני לא נמצאת איתו כדי שימלא פונקציות יומיומיות שאני לא יכולה למלא, אני נמצאת איתו כי איתו אני רוצה להיות, כי עליו אני סומכת, אבל לא נסמכת, אבל שומרת על האופציה של כן למקרה הצורך. 

בקריאה, לא פמיניסטית יש שיגידו (אבל בעיני היא לגמרי כן משום שהיא פמינסטית במרחב האישי שלי ולא הציבורי למען נשים באשר הן), אני מאמינה שמה שאני עושה הוא הבחירה האולטימטיבית. בחרתי לקחת על עצמי את השהייה עם הילדים, הטיפול בבית ונספחיו (כן, גם הרכב), חינוך הילדים והאחריות על הכנתם לעתיד ופיתוח האדם האינדיבידואלי שהוא הם עצמם. בבחירה הזו גם בחרתי לכבד את הבחירה האינדיבידואלית שלי, שהיא שונה בנוף חיי (טוב עכשיו פחות כי אני כבר חזק בתוך החינוך הביתי וגיליתי עוד חברות שכאלה) והיא בוודאי שונה לחלוטין מהחיים שניהלתי טרום הפיכתי להורה. אני לא רואה במטלות הבית הנלוות (והן רבות) מפחיתות הכבוד. שוויון מתקיים מבחינתי לא כאשר כולם עושים את הכל יחד, השיטה הקיבוצית מבחינתי פשטה את הרגל, אלא כאשר כל אחד נותן את כל מה שהוא יכול להצלחת העניין. 

אני יודעת שאני יכולה לבוא בדרישות והודיע לבנהזוג על רשימת מטלות יומית אותה הוא חייב לבצע, אין לי ספק שעם הישלל חופש הבחירה ולנוכח דף מטלות ברור, בנהזוג ישתף פעולה, יחתור להגשמת יעדים ולא יצר על מר גורלו. אבל זו פשוט לא הנקודה. כן, לא פשוט לגדל ילדים בבית ולג'נגל בין חוגים, לימודים, אימונים, משחקים, ספרים, חברים, בישולים, הסעות, יצירות אומנות וסתם טיולים מרחיבי דעת, שלא להזכיר נקיונות, סידורים, טיפול ברכב, תשלום חשבונות ומגע הכרחי בלבד עם השלטונות. אבל הבחירה שלי, היא בחירה שלנו ולכל אחד יש תפקיד מאוד ברור וכשכל זה מושתת על אמון, אני לגמרי לא חושבת שנוצרת כאן בריחה, כי אם חיזוק משמעותי והפגת לחצים.

זה נשמע מוזר? אז אסביר - אם כדי לממש את הבחירה שלנו, בנהזוג נטל על עצמו את הבחירה הלא פחות קלה של להיות אחראי על הפרנסה (מושג קצת ארכאי, אני מודה), הרי שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שכמו שהוא בחר לאפשר לי להיות עם הילדים על הצד הטוב ביותר, אני צריכה לאפשר לו לקיים את דרישות התפקיד ומקום העבודה על הצד הטוב ביותר. [ואל תתנו לי להתחיל עד כמה הן לא שפויות, כי הבנזוג כבר עבר מזמן את השלב של קצת אימיילים בעשר בלילה והוא עובד בלי הפוגה (אולי חוץ מכמה דקות של קריאה משותפת לפני השינה) מהרגע שהוא קם (כן עוד לפני הקפה). לפעמים הוא לא נוסע לעבודה רק כדי לא לבזבז זמו נסיעות יקר על נסיעות ולא כדי לבלות איתנו אלא כדי להיות מול המחשב אפילו בלי להפסיק לאוכל וזה עדיין לא מספיק]. אל תתחילו עם כמה לא בריא לעבוד כל כך הרבה, זה ברור וידוע. אבל מה שאני כן רוצה להגיד זה שבחרתי לי בנזוג תבוני, מאלה ה"שווים", הוא יודע לבד את מחיר העבודה שלו, הוא יודע שהילדים ואני רוצים לבלות איתו, הוא מבין את המחיר - אם כרגע הוא עובד זה בגלל שזה מה שהוא צריך והוא יכול לקבל ממני על הדרך פרצוף (מה שלא יעזור ואפילו יאט את העבודה) והוא יכול לקבל ממני חיוך ותמיכה. אני בוחרת באחרון. רוצה לומר שוויון מגיע כתוצאה מבחירה ולא כתוצאה מספירת מלאי שאתה עורך על מה כל אחד מביא וכמה זה שווה כי דווקא ספירת המלאי המנסה לאמוד כמה כל דבר שווה, היא זאת שיוצרת מתח ומנסה לשקלל דברים שנאמדים בדרכים שונות שאינן צריכות כיול, הן מתקיימות זו בצד זו.

אני לא חושבת שהגישה שלי לחיים מתאימה לכל אחד, גם לא כותבת מדריכי חיים שמנסים לשפר את החיים (גם לא צורכת כאלה). אני גם לא מנסה לשכנע, אבל אני כן מרגישה שפעמים אני צריכה להצטדק לגביה וזה מטריד אותי. ההשקפות שלי לגבי מימוש העצמי הן כנראה שונות, המחשבות שלי בנוגע לזוגיות הן כנראה גם שונות. אני בעד שזוגיות תאפשר לכל אחד מהצדדים למצות את עצמו כיחיד ולא לכבול אותו אלא רק להעניק את התמיכה המירבית. החתירה לשפר את עצמך תדיר, מצליחה בזוג וכפועל יוצא מחזקת את הזוגיות. כשאני מציעה לבנהזוג שלי להאריך את החופשה בחו"ל לטובת מפגש עם חבר, אפשר לראות בזה כאילו זה על חשבוננו, על חשבון הזוגיות והמשפחה ואפשר לראות בזה פירגון לחופש, כי רק כשאתה משתדל לתת את מלוא החופש, אתה יכול להמשיך את המחוייבות בלי להפוך אותה לכבלים שאתה חש בכובדם. 

אמרו לי שהילדים לא ילמדו מזה על שוויון בין מינים, הם לגמרי מבינים וככל שהם גדלים זה ברור להם יותר. אמא היא לא עקרת בית, היא הרבה יותר מזה ובכל משפחה דברים מתנהלים אחרת ונשים וגברים יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם בני אדם וככאלה הם נשפטים. זה שוויון ואין שום צורך בהעדפה מתקנת ומנגנונים שכאלה.

אז לא, אני לא אכתוב עוד פוסט מסכם של תשעת ימי נסיעה, שנון ומשעשע ככל שיהיה, כי תשעת הימים האחרונים היו שגרתיים ונפלאים. אני כן אכתוב שאני מאושרת על כך שאני מפרסמת את הפוסט הזה ויוצאת לשדה התעופה כי התגעגעתי לבנהזוג ועכשיו הוא כבר אוטוטו פה. ואני לא אצטדק ולא אנסה לייפות כי זה מה שאני. ובעוד בחיים הציבוריים אני מוצאת את עצמי נאבקת, בחיים האישיים אני משתדלת להתענג על כל רגע, גם על רגעים לא פשוטים. אני מוצאת את עצמי מתאתגרת ושואפת לקום כל בוקר בחיוך וכשאני רואה עד כמה קשה לבנזוגי לקום, אני יודעת שבדיוק בגלל זה גם היום אני לא אשלח אותו עם רשימת מטלות רק עם בקשה קטנה שכרגיל יחזור הביתה בחיוך. כל אחד תורם את מה שהוא יכול, התרומה שלו היא לא בעוד כיור נקי ומבהיק אלא במה שהוא מעניק לכולנו מעצם היותו מי שהוא. ביחד אנחנו יוצרים את המשפחה שלנו ואת אורח החיים שלנו ולא משתדלים שזה יהיה מקובל על אחרים, אלא רק שזה יעבוד לנו. אם יש משהו שלמדתי לאור כל השיחות עם החברות שלי הוא שאין מה להשוות. אני גם יודעת שכשאתה מרוצה, גם אין מה לשנות אלא רק להמשיך לעבוד כדי לתת לזה להצליח יותר. אתם יודעים - דברים טובים וגו' והדברים הטובים שמתאימים לי לא בהכרח מתאימים לאחרים. וכרגיל המשנה שלי היא "למי אכפת מה חושבים אחרים? כל עוד אתה לא פוגע באף אחד תעשה טוב לעצמך, זה מקרין על אחרים". ובקריאה כמעט זנית זו, שלא מתאימה לי בכלל, אני אפתיע וגם אסיים

שגרה, קהילה וחינוך ביתי

היום פצחה לה באופן רשמי שנת הלימודים שלנו, לאור המנטרה החוזרת ונשנית שלי שהלמידה מתרחשת כל הזמן ובכל מקום (ע"ע בלמידה מתמדת לג'ון הולט) הרי שהכרזה על פתיחת הלימודים נשמעת מעט מופרכת. לכן, עלי להבהיר את הנקודה - שנת הלימודים שלנו מתחילה כשחוגי הבוקר של ילדיי חוזרים לשגרה השבועית שלנו. לאורך הקיץ ועד אחרי החגים, יוצאים חוגי הבוקר שלנו לפגרה וחזרתם היא למעשה החזרה לשיגרה. הילדים שלי מאוד אוהבים את החזרה לחוגים הללו (השנה זה שחמט, שומרי הגן, מדעים, מבוא לשפה ותרבות סינית, מבוכים ודרקונים, ימי סיור וחוג בגן החיות התנ"כי). הם אמנם מעדיפים את היקיצה הטבעית וימי הבטלה, אך החוגים הללו שמגלמים גם מפגשים קבועים של חבריהם כיף גדול לא פחות. לא פשוט לקיים את החוגים הללו בתוך קבוצת החינוך הביתי, פעמים רבות שיחקתי ברעיון של ליזום חוג כזה בעצמי אבל אני מסתכלת על הנשים המופלאות שמנהלות אותם ומבינה שאולי עוד לא לגמרי הבשלתי לתוך העניין. 

פעמים רבות כשאני נשאלת על החינוך הביתי משתרבבת לה המילה "קהילת החינוך הביתי", אך לצערי זוהי קהילה מדומיינת. אכן מתקיים מצב בו קבוצת אנשים בעלת מכנה משותף (חינוך בבית) מתקבצת לה יחד לפעילות, אכן יש קווי דימיון שניתן למצוא בין האנשים, אך אין בכך משום סיבה מספקת לקרוא לקבוצת אנשים זו קהילה. זה אולי מתאים להגדרה הסוציולוגית של קהילה, אך בעיני קהילה היא במידה רבה הרחבה של המשפחה, בה יש לכל אחד מחבריה אינטרס אמיתי בקיומה של הקהילה והוא פועל בהתאם לאינטרס זה. במקום זה אצלנו יש קבוצה של פרטים שבין רובם קיימים קשרי סימפטיה אמיתיים אך כל אחד מהם שומר בקנאות על האינדיבידואליזם שלו. זה בסדר גמור ולחלוטין לגיטימי ואני מניחה שאני נופלת בדיוק באותם בורות. לא קל לקיים חינוך ביתי, זו החלטה יוצאת דופן, היא גורמת לך לשונות בהמון קבוצות אחרות אליהן אתה משתייך. במקרה שלי בהתחלה גם חשתי שונות בתוך קבוצת החינוך הביתי. הסתכלתי בתמיהה על אימהות שמביאות איתן סירי אוכל (אני הבאתי קופסאות סנדוויצ'ים - כן אני לא ממש נוטה לומר כריכים זה לא מעורר תיאבון), לא הבנתי מדוע המפגשים צריכים להיות נורא ארוכים (אני תמיד תיכננתי שאת שעות הצהריים נבלה בבית ביחד לבד ועם ארוחה אמיתית ליד שולחן), גם בנושא המזון היה אצלנו שוני כי בעוד רבים הקפידו על מזון שלם ובריא אצלנו ניתן היה למצוא אף סנדביץ' לחם לבן עם ממרח שוקולד (רחמנא ליצלן)  וזה עוד לא הכל, ממש ממש לא - אצלנו היו חיתולים חד פעמיים (ולא רב פעמיים או בלי חיתול בכלל - למי שלא מבין מה עניין החיתולים), וגם תמיד הבאנו איתנו מיץ (ולא רק מים) וכמובן שהיה הקטע הזה שלי של ממש זמני לימוד (בעוד אצל רוב המשפחות שאני מכירה זה פחות מובנה) בקיצור לקח לכולנו זמן להתרגל, היום אני מרגישה חלק, בעיקר בגלל שהבנתי שכולנו מאוד שונים ואין למעשה כללים מובנים לבד מהבחירה בחינוך ביתי, אבל אני לא מרגישה קהילה.

ההחלטה לחנך בבית גררה עימה חיפוש אחר קהילה, בעיקר בלצרכים חברתיים ולאו דווקא לצרכי חינוך. עזבנו את גבעתיים ובחרנו ברחובות כי היתה בה קהילה גדולה יחסית של מחנכים בבית. תרנו אחרי בית כשנתיים ובסוף קנינו דירה, אבל בדיוק בסוף הקיץ בו עברנו, מרבית הילדים הגדולים עברו לבית הספר ועיקר מטרת המעבר לרחובות הוחמץ. אבל עדיין יש בסביבה מספיק משפחות. אז נפגשים לחוגים ויש גם מפגשים סתם בין משפחות וזה מספיק, אם כי זה יכול היה להיות טוב יותר. מבחינתי, קהילה היא המחוייבות של כל אחד מהפרטים ששיך אליה לקיים אותה, היא לא רק שיוך פסיבי בגלל התאמה בקריטריונים, אלא ניסיון יומיומי של כל אחד מהפרטים להזין את הקבוצה וליזון ממנה. אין את זה אצלנו וזה קצת מעציב. במידה רבה אחד הדברים שגורמים למשפחה לוותר על חינוך ביתי היא לא הלימודים אלא החיברות, הצורך של ילדים בחברת הילדים. לכל משפחה יש את רמת הצרכים שלה, יש כאלה שצריכים פחות ויש כאלה שצריכים יותר ויש כמובן עוד המון מגבלות אחרות כמו מרחק, זמנים, פעילויות חופפות של קבוצות שונות, סדר עדיפויות ותקציב. לי תמיד היה בראש שצריך לייצר ימים קבועים לפעילויות שונות שיהוו את גרעין הפעילות של הקבוצה שלה. מה שיש בפועל הוא ימי פעילות של קבוצות שונות וכל משפחה מסתדרת לה לפי סדר העדיפויות שלה ולכן רמת המחויבות היא בהתאם ונעה על ספקטרום רחב ביותר. זה כנראה בסדר, עובדה שכולנו זורמים עם זה. אבל זה יכול להיות יותר טוב, עובדה שכולנו מכירים בה. 

בכל מקרה אנחנו חזרנו לשגרה, אני כותבת עכשיו במקטעים. היום זה יום השחמט בבוקר והקפואירה וההיפ-הופ אחרי הצהריים. בין לבין נלמד על סיבוב כדור הארץ וחילופי העונות ונערוך סביב זה יצירה, יש גם ארוחת צהריים להכין וזמן משותף של סידור הבית. היום אני מתכננת עוד משהו חדש. מתכוונת לקרוא לזה מעגל ריפוי. אספר בהמשך איך היה ובכלל איך הגעתי לזה. כי בתוך כל הדברים שקורים, זמן טוב של הקשבה מקרב את הזמן הנכון לכל הדברים שתיכננו...