ג'ון לורנס - סמל פטריוטי נשכח

סיפור ההיסטוריה של השבוע הוא שוב בחסות המחזמר המילטון, שמצליח לעניין את צאצאי, אבל גם עוד אנשים ובני נוער בפרט, בתקופה המרתקת של מלחמת העצמאות האמריקאית, והמהפכה הצרפתית. הוא מסוג החומרים המרכיבים כל מתכון להחזרתם לשיח של רעיונות השוויון, הדמוקרטיה, הזכויות שהספקנו קצת לשכוח, או לקחת כמובן מאליו, במהלך 23 העשורים שעברו מאז שבאו לעולם.

הרבה מהדמויות המוזכרות בהמילטון, כולל המילטון עצמו, נשכחו במרוצת השנים, אחד מהם הוא ג'ון לורנס. דמות שספק אם גם היום יותר מ-20%, ולדעתי אני מגזימה לגמרי, בכלל מזהים את שמו, לא כל שכן יודעים מיהו. דמיינו צעיר, חכם, רהוט, נאה ועשיר, מלא באידיאלים של שוויון וגבורה וכולו מסור למטרה ולא רק שהוא מוכן למות עבורה, הוא גם מת רגע לפני הניצחון, מוות מיותר להחריד של צעירים חדורי אמונה – תכירו, ג'ון לורנס. לא פלא שהוא דמות שהמרכזית ביקשה שאספר את סיפורה.

כשהיא שאלה עליו התוודיתי שאני לא בטוחה שאני מזהה את השם, אבל הבטחתי לגלות פרטים. ככל שקראתי יותר, הבנתי יותר מדוע הוא מצא חן בעיניה. יש להניח שאם ג'ון לורנס היה יוצא חי מהמלחמה, היינו שומעים עליו הרבה יותר, אבל גם בחייו הקצרים הוא השפיע לא מעט יחסית, עיקר חשיבותו הוא בהשמעת הקול הכי ברור וצלול של שוויון והתנגדות לעבדות בקרב "המשפחה הצבאית" של וושינגטון. אמנם וושינגטון נותר להתלבט ובסופו של דבר לא נקט בקו חד משמעי, אולם גם לאפייט ולמעשה גם המילטון, הפכו למתנגדי עבדות הרבה בזכותו, בזכות בנו של סוחר עבדים. הנה מתחיל סיפורנו.

ג'ון לורנס נולד ב-28.10.1754 בצ'רלסטון, דרום קרולינה, הרביעי מבין 12 ילדים, אך הבכור מבין חמישה ששרדו את ילדותם, שלושה בנים ושתי בנות. אביו, הנרי היה בעליהם של מטעים ושדות אורז, אך את עיקר הונו עשה מסחר עבדים וככל הנראה היה אחד האנשים העשירים במושבות. אמו, אלינור לבית בול, היתה גם היא ממשפחה אמידה של בעלי מטעים. ג'ון שלנו הוא ילד תפנוקים, אמו לוקחת על עצמה את חינוך הילדים בבית ואביו מתחיל לעסוק בפוליטיקה והוא בין הפטריוטים האמריקאים הראשונים המדברים בגלוי על עצמאות.

כשהיה נער אמו מתה ואביו מחליט לקחת רק את הבנים ללונדון, הבנות נשארות בביתן תחת חסותה של דודתן, אחות אמן. כך, בגיל 16 הוא עובר לפנימייה בג'נבה, כשהוא מסיים שם את לימודיו, הוא עובר ללונדון. הוא רוצה ללמוד מדעים או רפואה, אבל בלחץ של אביו, הוא מתחיל ללמוד משפטים. אביו חוזר לאמריקה, בכל זאת פוליטיקה מעל הכל ולורנס נשאר שאפוטרופוס לאחיו שעברו גם הם ללונדון. במשך 4 השנים שהוא שם, הוא אמנם תלמיד טוב אולם ראשו בכלל נמצא באמריקה ובמתח הגדל במושבות. מעבר ליחסים הבינלאומיים, הוא גם נחשף לרעיונות ליברליים ולעקרונות השוויון ושם גם מתפתחת ההתנגדות שלו לעבדות. ב- 1776 הוא גם מתאהב, אולי, ומתחתן עם מרתה מנינג, בתו של נגיד הבנק הבריטי וחבר הפרלמנט ויש הטוענים שאלה נישואים מסודרים. אגב הם לא, הנישואים מסודרים במהירות מהטעם הפשוט – מרתה בהיריון מלורנס והוא צריך לשמור על כבוד שניהם.  

הם עוברים לצ'לסי מיד אחרי החתונה, אבל הראש שלו בארה"ב ולמרות כל הלחצים המופעלים עליו, הוא עוזב חודשיים אחרי החתונה, דרך צרפת, לארה"ב במטרה להצטרף למלחמת העצמאות האמריקאית. מרתה נשארת כי היא כבר בחודש האחרון להריונה ואינה יכולה לסכן את עצמה או את העובר במסע. לורנס כל כך מרוכז באמריקה שהוא אפילו לא נשאר ללידתה של בתו, פרנסס אלינור, בינואר 1777. במהלך הלידה נפגע האגן של התינוקת כתוצאה מרשלנות של האחות, אבל היא עוברת ניתוח בגיל חצי שנה ומתאוששת. כשהיא בת 4 אמה מתה, לא הצלחתי להבין ממה ואחרי שנה היא מתייתמת מאביה, אותו מעולם לא הכירה. בגיל 8 סבה לוקח אותה אליו לצ'רלסטון ואחותו של לורנס, מרתה מגדלת אותה. אגב היא תלד בן אחד בגיל 23 והוא ימות בגיל צעיר מסיבוכים הכרוכים באלכוהוליזם.

באפריל 1777 הוא חוזר הביתה, לצ'רלסטון, וביוני מלווה את אביו, שנבחר לקונגרס הקונטיננטלי, לפילדלפיה. הקונגרס שב-2 ביולי יתכנס וב-4 ביולי יכריז על עצמאות 13 המושבות, להלן ארה"ב, כלומר בסופו של דבר – אל תהיו קטנוניים. הנרי מאוד לא מרוצה מהלהט של גיבורנו ג'ון להילחם במלחמה, אבל מבין שאין לו ברירה ולכן עושה ככל שביכולתו לדאוג לבנו לשירות יחסית בטוח. הצרפתית המושלמת של ג'ון גורמת לוושינגטון להציע לו משרה במטה שלו.

בתפקיד הזה שלו לורנס מכיר שניים שיהפכו לחבריו הטובים – המילטון ולאפייט. ישנם הטוענים כי בין המילטון ולורנס היו קשרי אהבה הומוסקסואליים בעיקר כי חליפת המכתבים שנותרה אחריהם, ובעיקר מכתביו של המילטון והחלקים שנגזרו מהם ביד עלומה ושניתן להקיש על תכנם, היא לא חד משמעית ומשאירה מקום לספקולציות. אגב, את מכתבו האחרון של המילטון יש להניח שלורנס לא הספיק לקרוא. אישית אין לי מושג וזה באמת לא נראה לי חשוב במיוחד, מה שכן עולה מהמכתבים היא חברות אמיצה ואינטימית שנרקמת בין חברים בדם ובנפש המסורים למען מטרה אדירה שתשנה לעד את ההיסטוריה.  

לורנס משתוקק לצאת לקרב, אבל עד שניתנת לו ההזדמנות הראשונה, הוא בעיקר תוקף את הצביעות ב"שוויון" למעט עבדים.  

בספטמבר 1777 הוא מקבל הזדמנות להוכיח את גבורתו הפזיזה בקרב בראנדיווין, אגב ספוילר: הוא נפצע בכל קרב בו השתתף. לאפייט, שאח"כ מעלה את רשמיו על הכתב מציין ש"זו לא היתה אשמתו של לורנס שלא נפצע או מת בקרב למרות שעשה כל שביכולתו כדי לדאוג שזה יקרה". בקרב פילדלפיה באוקטובר הוא הצליח להיפצע, אבל סיפור הפציעה שלו היה כל כך גרנדיוזי שבעיקר הביא לתהילתו בקרב הצבא, מה שבוודאי לא עזר להשקיט את רוח הקרב שלו. אחד הקשיים בקרב על פילדלפיה, או נכון יותר באזור ג'רמנטאון הצפונית לה, היה מעין מבצר אבן, שחלש על האיזור, שהחיילים הבריטיים לחמו ממנו והיוו יתרון אסטרטגי שלאמריקאים היה קשה מאוד לעקוף, עד שבא לורנס.

אחרי מספר ניסיונות אמריקאים כושלים, הוא ומתנדב צרפתי הגו תכנית להבעיר את דלתות העץ של המבצר, לשבור אותן ולפרוץ לבניין. שניהם מתנדבים לצאת לפעולה, לורנס פרץ לבניין בראש, יד אחת מחזיקה בחרב והשניה בלפיד בוער - נלחם ושרף בו זמנית ולאחר שהצליח לכבוש את המבצר יחד עם עמיתו הצרפתי. אחרי שכבשו את הבניין והוא יצא ממנו, נפגע בכתפו מכדור שנכנס ויצא. לורנס לא התבלבל, קרע בעזרת שיניו את מדיו, חבש את הפצע והמשיך. יומיים אחרי, וושינגטון מעלה אותו בדרגה לסגן אלוף במטהו ובינינו זה נס שהוא מצליח לשמור אותו במטה מרבית המלחמה אחרת יש להניח שלורנס היה מוצא את מותו עוד לפני שמצא בסופו של דבר.

את נובמבר ודצמבר 1777 הוא מבלה במטה של וושינגטון בפילדלפיה ואת החורף הם מעבירים בבסיס המרכזי של הצבא הקונטיננטלי. את יוני הם מעבירים במסע לניו ג'רזי שיוביל למערכה נגד הבריטים במונמאות', שם טעות של גנרל לי תוביל לאבדן היתרון האמריקאי, לולא הגעתו של וושינגטון בעיתוי מושלם. אגב שניה לפני שוושינגטון ואנשיו נכנסו לקרב, הסוס של לורנס סופג פגיעה ישירה ומת, לורנס כמובן ממשיך. הטעות של לי עולה לו באהדתם של החוג המקורב לוושינגטון, וכאשר הוא נשפט בבית משפט צבאי המילטון ולורנס מעידים נגדו. לי נמצא אשם אך אינו נידון למוות בעוון בגידה, אלא מושעה מהצבא. אבל לי לא מסתפק בעונשו הקל, הוא יוצא נגד וושינגטון במכתבים וגם בתקשורת ואף מכנה את לורנס והמילטון תולעים שלנצח ישפילו עצם נוח קצונה בכירה. זה לא עובר בשקט, לורנס מהיר החימה מזמין את לי לדו קרב.

אני קצת קופצת רק כדי להשלים את סיפור הדו קרב למרות שהתרחש רק ב-23.12.1778. לי מציע לסטות מהפרוטוקול, של 10 צעדים-סיבוב וירייה, הם מחליטים שיתקדמו זה לעברו של זה. שני הצדדים מסכימים והדו קרב מתחיל. לורנס הצליח לפצוע את לי במותן. לורנס ולי מסכימים על סיבוב שני, אבל הסקונדים שלהם, המילטון (ללורנס) ואוון אדוארדס (ללי) הצליחו לסיים את העניין גם בלי. אגב לי אחר כך יעיד שלורנס התנהג כמו ג'נטלמן עד כדי כך שהוא מכורח לומר שהפך בעיניו לאיש כבוד וזו מחמאה די רצינית בהקשר (ובהתחשב בעובדה שגנרל לי היה קצת, ובכן – פוץ – סליחה הייתי חייבת).

את תחילת 1778, במקביל לעליית הפעילות של הבריטים בדרום, לורנס פוצח בקמפיין אישי להתנגדות לעבדות  - שרות תמורת שחרור. הוא פונה לאביו, שהיה הנשיא הקונגרס הקונטיננטלי ומסכם אתו על עסקה – 40 עבדים לגדוד עבדים שישוחררו עם סיום שירותם. זה ממש לא מובן מאליו, לורנס הוא פחות או יותר הקול הלבן היחיד מדרום-קרולינה שטוען שאין שוויון ללא שחרור עבדים. לאביו יש בכל זאת אי –אילו השגות ורק במרץ 1779 מחליט הקונגרס על הקמת "חטיבת עבדים", הכולל תקציב לתשלום לבעלי העבדים תמורת גיוסם של העבדים ושחרורם מעבדותם אחרי המלחמה. לורנס נשלח לדרום לגייס עבדים, אלא שבסופו של דבר הוא נכשל במשימתו, אם כי 80 שנה מאוחר יותר, במלחמת האזרחים האמריקאית, משימתו תצא לפועל.

לורנס מצליח להיבחר לבית הנבחרים של דרום קרולינה ושם הוא ממשיך להציג את תכניתו על חטיבת עבדים שנה אחרי שנה, עד 1782. זה דורש עקשנות שקשה לתאר, אבל מנות העוינות שהוא חטף שם על הרעיונות הליברליים שלו, לא ממש גרמו לו לוותר. אבל ב-1779 הבריטים מאיימים על צ'רלסטון. המושל ראטלדג' כבר מתחיל לנהל משא ומתן על כניעה והפיכתה של דרום קרולינה למדינה ניטראלית, אבל הוא כמובן זוכה לאופוזיציה בדמות לורנס שאף יוצא בראש חיילי הקונפדרציה להילחם בבריטים. לורנס מקבל פקודה לסגת, אך מחליט לסרב ולתקוף. החלטה אומללה זו נגמרת במפלה ובפגיעות קשות לצבא הקונטיננטלי, גם לורנס נפצע, אחרי שצ'רלסטון נופלת ב-1780, הוא הופך לשבוי מלחמה. הוא נשלח לפילדלפיה ושם הוא משוחרר בתנאים מגבילים – אסור לו לעזוב את פנסילבניה, אגב זו הסיבה שהוא נעדר מחתונתו של המילטון לאלייזה.

לורנס מצליח להיפגש עם אביו לפני שזה מתחיל מסעו להולנד, אליה נשלח כשגריר אה"ב במטרה לגייס כספים ותמיכה. אגב, משימה זו לא תצלח – ספינתו תיתפס על ידי הבריטים והוא ייאסר במגדל של לונדון. אבל גם בפנסילבניה הוא בעיקר עוסק במה שקורה בקרולינה והוא מוטרד. לכן הוא כותב לוושינגטון לפני עסקת השבויים בה הוא צפוי להשתחרר ומבקש לא לחזור לתפקידו, אלא לקבל חופשה כדי לטפל בנושאים הדחופים בדרום, וושינגטון לא מסרב לו.

אלא שעם שחרורו, בדצמבר 1780, מחליט הקונגרס הקונטיננטלי לשלוח אותו לצרפת כשגריר מיוחד, לורנס מנסה להתחמק ואף מציע את המילטון במקומו, אבל המילטון מצליח לשכנע אותו לקחת את התפקיד על עצמו. במרץ 1781 הוא ותומס פיין חוברים לפרנקלין בצרפת. כספית. הוא ככל הנראה לא ידע את אומנות ה"שנור", עד שבאחת מפגישותיו אמר לו שר החוץ הצרפתי "סגן אלוף לורנס, דומני ששכחת שאינך נותן הוראות במטה הכללי כרגע, אלא פונה על השר של המלך". לורנס, ככל הנראה לא מתרשם, ופונה ישירות ללואי ה-16. איך? בקבלת פנים רשמית, לורנס פונה ישירות למלך בניגוד לכל כללי הטקס. זה עובד והם מתקבלים לפגישה, בה הם נוקטים בטקטיקה של איומים וטוענים שבמקרה של ניצחון בריטי יש להניח שהכוחות האמריקאים יופנו נגד צרפת וכך מקבלים לא רק הבטחות להתערבות צרפתית בדגש על הצי הצרפתי, מה שאכן בה לידי ביטוי בקרב המכריע ביורקטאון, אלא גם תמיכה כספית.

כשהם חוזרים באוגוסט לאמריקה הם מביאים אתם רבע מהתמיכה הכלכלית הצרפתית ושתי ספינות מלאות אספקה צבאית ועל הדרך גם משיגים תמיכה הולנדית, תמיכה שאחר כך אביו, שישוחרר מאוחר יותר ב-1781 בחילופי שבויים וימשיך מיד להולנד, ידע להרחיב.

לורנס מספיק לחזור בזמן לקרב ביורקטאון, שם הוא מקבל יחידה לפיקודו, תחת הכוח עליו פיקד חברו הטוב המילטון. ב-17.10.1781 וושינגטון ממנה אותו לנסח את הסכם הכניעה של הבריטים שייחתם ביום שלמחרת. זה למעשה הקרב המכריע של המלחמה שמבטיח את הניצחון האמריקאי מה שאומר שמבחינת לורנס הגיע הזמן לחזור לצ'רלסטון, כי מבחינתו המלחמה לא נגמרה.

גנרל גרין הוא המפקד הצבאי באזור ולמעשה הוא שם מצור על הבריטים בצ'רלסטון בסוף 1781. במרץ 1782 מבקש הגנרל הבריטי אלכסנדר לסלי מבקש הפסקת אש להצטיידות עבור חייליו ואנשי העיר אך גרין מסרב. ללסלי אין ברירה, הוא מחליט במקום להיכנע על מתקפות מתפרצות קטנות ומדודות שנועדו בעיקר למציאת אספקה. גרין מארגן מיליציה מיוחדת שכל תפקידה הוא להילחם ביחידות הקטנות הבריטיות. ב-21.8.1782 לסלי שולח 2 יחידות, אחת לנהר קומבי, עד שחייליו של גרין מגיעים לשם ב-25.8, הבריטים כבר ממוקמים אסטרטגית ואף יחידות תגבור החלו בדרכם אליהם. זה לא קרב חשוב, למעשה אלה קרבות מאספים, המלחמה כבר הוכרעה ביורקטאון , 10 חודשים לפני.

באותה תקופה הוא גם מקבל מכתב נוסף מהמילטון, שפרש מהצבא אחרי יורקטאון ונבחר לקונגרס הקונטיננטלי. במכתב המילטון מבקש מפורשות מלורנס להניח את חרבו, "שים עליך טוגה ובוא לקונגרס", הוא מפציר בו. "נלחמנו צד לצד לשחרור אמריקה, עכשיו בוא נצעד יד ביד להפוך אותה לשמחה". המילטון היה אמנם אמן מילים, אבל לורנס היה עקשן יותר.  

באוגוסט לורנס מחלים אחרי שסבל מחום גבוה ויתכן שחלה במלריה. כשהוא שומע שהבריטים שולחים כוחות תגבור, ברור לו שגם גרין שולח והוא מחליט לעמוד בראש אנשיו בלי שקיבל פקודה מפורשת ממפקדו. הוא חובר למפקד בשטח – גיסט ב-26.8.1782 ויחד הם מחליטים שלורנס ואנשיו יתקדמו במורד הנהר ויתקפו משם. את הערב לורנס עושה אצל חברים שגרים לא רחוק וב-27.8.1782 הוא יוצא עם שחר. אלא שהבריטים צפו ככל הנראה את המתקפה. גרין מגלה זאת לא הרבה אחרי ושולח תגבורת אל לורנס, שסובל מנחיתות מספרית משמעותית מול הכוח הבריטי המתוגבר.

לא ברור אם לורנס הורה על מתקפה, הוא נטה לפזיזות יתר, אבל הוא לא קיבל פקודה לצאת למתקפה והוא בוודאות נכנס למארב של יחידה בריטית שהסתתרה בעשב הגבוה שליד הנהר. לורנס וקצין התחמושת נפצעים קשה כבר במטח הירי הראשון. המתקפה נכשלת ומרבית אנשיו נפצעים, או נסוגים ללא יד מכוונת, גיסט אמנם מגיע אליו, אבל כבר מאוחר מדי. לורנס בין הקרבנות האחרונים של מלחמת העצמאות האמריקאית, נפל בקרב לחלוטין מיותר וחסר משמעות והוא בן 27 בלבד. הוא נקבר זמנית לא הרחק ממקום נפילתו. אביו שהיה בלונדון לסיכום הסכם השלום, חוזר מיד לצ'רלסטון ומביא את בנו לקבורה בחלקת הקבורה המשפחתית.

על קברו נחרטו המילים של הורטיוס: Dulce et decorum est pro patria mori ובתרגום חופשי – אין מתוק ומתאים יותר מהמוות למען המולדת. אך "למתיקות" הזו טעם של החמצה ולו משום שלורנס יכול היה לעשות יותר לו חי.

לורנס, שכבר כמעט נשכח מההיסטוריה, היה למעשה התגלמות המהפכן הפטריוט שהקדים את זמנו, התנגדותו הנחרצת לעבדות לא היתה עניין של מה בכך, בעיקר לא לאור היותו בן ה"אצולה הדרומית". 3 שנים אחרי מותו אמר עליו וושינגטון: "אין אדם שבלבו יקדה אהבת המולדת יותר ממנו. בקצרה – לא היה בו פגם שיכולתי לגלות, למעט אומץ לב הגובל בפזיזות וגם הוא נבע מהמניעים הטהורים ביותר". למרות חייו צעירים הוא הותיר את חותמו ויש להניח שלולא מצא מותו בגיל 27 הוא הרבה יותר מאשר הערת שוליים היסטורית.

גיבור שני העולמות - המרקיז לאפייט, חלק א'

הוא נולד ב-6.9.1757 באחוזה בשוואניאק, צרפת והוטבל בשם הארוך" מארי-ג'וזף-פול-איב-ראש-גילברט דו מוטייר דה לפאייט. באוטוביוגרפיה שלו כתב "אין זו אשמתי שהוטבלתי כספרדי, עם שמו של כל קדוש אפשרי שיאפשר עוד הגנה בקרב." אבל אין לו על מה להתלונן, בצרפת של לפני המהפכה הצרפתית – הוא נולד למעמד הנכון – בני האצולה. ולא סתם, משפחתו היתה בין העתיקות של צרפת, הגברים במשפחה קנו להם מוניטין של גברים אמיצים, אחד מאבותיו לחם לצידה של ז'אן ד'ארק במצור על אורליאן. גם מצד אמו הוא בן לשושלת מכובדת וסבה היה ראש משמר המוסקטירים השחורים.

דיוקן של לאפייט, ככל הנראה מסוף המאה ה-18
Harvard Art Museums/Fogg Museum, Bequest of Grenville L. Winthrop

אביו היה איש צבא, את התואר מרקיז קיבל רק אחרי שאחיו הבכור נהרג בקרב ב-1734. לאפייט הצעיר מעולם לא הכיר את אביו משום שגם הוא נפל בקרב, במלחמת 7 השנים נגד הבריטים בשנת 1759, עוד לפני שמלאו לבנו שנתיים. אמו שבורת הלב של לאפייט מחליטה לחזור אל אביה בפריז, אך מסיבה לא ברורה היא לא לקוחת את בנה הקטן אמה, אלא מותירה אותו לגדול באחוזה עם סבתו מצד אביו, ורק בגיל 11 היא נזכרת לקרוא לו לגור עמה בפאריז. הוא נשלח ללימודים והמשפחה מקבלת את ההחלטה שהוא ימשיך בקריירה צבאית. רק שבאפריל 1770, בתוך 3 שבועות, מתו סבו ואמו והשאירו אותו יתום, אך עשיר.

בגיל 14 הוא עדיין לומד אך מתמנה במקביל כקצין במוסקטרים, יחידת העלית של המלך לואי ה-16, שזה מקרוב נישא למארי אנטואנט. התקפיד היה בעיקר רשמי וכלל בעיקר את הצעדת חיל המשמר. בינתיים הוא מתחבב על הרבה אנשי חצר וכמובן שהופך לשידוך מבוקש. הדוכס ד'איין מציע לאפוטרופוסו של לאפייט לשדך בין לאפייט הצעיר לבתו, מארי אדריאן פרנסואה, בת ה-12. הם מסכימים אך אמה של אדריאן מתנגדת ולכן מחליטים לגרום לזה לקרות לבד - פשוט להפגיש בין השניים יותר ולראות איך זה מתפתח.

למרבה הפלא זה מצליח מעל למשוער, הם מתאהבים וב-11.4.1774 הם מתחתנים, לאפייט בן 17 ומארי בת 15. איפה הם חיים? בחצר וורסאי כמובן. הוא ממשיך ללמוד, אבל לבקשת חותנו הוא עובר לשרת בדרגונים, חיל חי"ר שגם רכוב על סוסים.במסגרת אימוניו הוא מתחיל לשמוע על מה שקורה במושבות האמריקאיות ויש שאומרים, אבל זה לא מבוסס, שגם הפך ל"בונה חופשי". מה לפנינו? אביר "מודרני" צעיר ורומנטי, שמתאהב ברעיונות חדשים של חירות ואולי אפילו חדור רצון לנקום על מות אביו ובטח מחפש הרפתקאות. 

כך אנחנו מגיעים לאוגוסט 1775. לפאייט בן ה-18 מוזמן לארוחת ערב בה אורח הכבוד היה הדוכס מגלוצ'סטר, אחיו הצעיר של המלך ג'ורג' ה-3. הרוזן, שהיה בסכסוך עם אחיו, בחר בתמיכה נלהבת ב"שוחרי החירות" האמריקאים כנקמה על התנהגות אחיו, ואף הילל ושיבח את קרבות לקסינגטון וקונקורד, הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות האמריקאית שפרצו באפריל אותה שנה. לפאייט הוקסם מהרעיון ומאותו רגע החל לחשוב בערך רק על זה.

בספטמבר הוא מגיע לפאריז, לקבלת הפיקוד על יחידת הדרגונים שלו, בדצמבר הוא ומארי חובקים את בתם הבכורה – הנריאט, אבל הראש של לאפייט באמריקה. בטח שלא עוזרת העובדה ששנת 1776 היא שנה של מגעים בין לואי ה-16 לאמריקאים לגבי הסיוע הצרפתי למושבות, לא משום שהמלך נסחף אחר הסיסמאות האמריקאיות, הוא רק רצה לפגוע בבריטניה ולהגדיל את כוחה של צרפת בעולם החדש. הוא מצליח להיכנס לרשימות הקצינים הצרפתים. זה בסופו של דבר לא קורה אחרי שהדבר נודע לבריטים והם מאיימים במלחמה.

כדי לנסות להרגיע את האובססיה של לאפייט לאמריקה, הוא נשלח ע"י חותנו לדודו מנישואים שכיהן כשגריר לבריטניה. הוא נשאר בלונדון כ-3 שבועות, שם הוא גם מוצג בפני המלך ג'ורג' ה-3. ברור שהוא חוזר נלהב יותר, אבל הוא חושש מחותנו יותר מכל דבר ולכן במקום לפגוש אותו הוא שולח לו מכתב ומסביר שהוא ממשיך עם תכניותיו. חותנו כל כך כועס שהוא פונה למלך שמוציא הוראה מפורשת שאסור לקצינים צרפתיים להשתתף במלחמה האמריקאית.

למרות ההוראה מפורשת של לואי ה-16, לאפייט חוצה גבולות בהיחבא. הוא קונה סירה מכספו הפרטי ולפני שהוא מתחיל בחציית האוקיינוס כדי לסייע למורדים האמריקאים, הוא נאלץ להמתין עד שזו תהיה מוכנה והוא עושה את הטעות וכותב הביתה. הוא מקבל מכתבים ממשפחתו, בעיקר מאשתו שכבר נמצאת בהיריון שני, שמעוררים ספק קל בלבו, אם כי אשתו שולחת לו מכתב עידוד מלא אהבה וחדור אמונה באידיאלים המשותפים המגולמים מבחינתה גם ביציאתו למלחמה האמריקאית. לאפייט מחליט לשוט, אך מתחרט ומחזיר את הספינה לבורדו, למנגינת ליבם של אנשיו.

בבורדו הוא מקבל פקודה להתייצב בפני חותנו, שהוא גם מפקדו, במרסיי, אבל פני כן הוא עורך פגישה נוספת משם הוא יוצא בתחושה המוטעית שהעם הצרפתי מאחוריו ורואה בו גאווה לאומית, מה שהיה נכון אולי רק לאנשי פאריז. הוא כבר מתחיל לשוט למרסיי, אבל אז מחליט להסתובב לעבר אמריקה.

ב-13.6.1777 הוא מגיע לדרום קרוליינה, אחרי חודשיים של מסע שאין מה לדווח עליו אלא אם כן מחלת ים נשמעת לכם מעניינת. משם הוא ממשיך לפילדלפיה – להציג את עצמו לפני הקונגרס. ככה, בן 19, עם אנגלית שבורה, בלי שום ניסיון מעשי בקרב, אין לו הרבה סיכויים ובכל זאת - הוא מצליח לשכנע את הקונגרס וראשי הצבא הקונטיננטלי שהוא ראוי להתמנות למייג'ור ג'נרל, אלוף בהקבלה צה"לית. לא שאני צינית, חלילה, אבל העובדה שהציע להתנדב מבלי לקבל שכר בהחלט סייעה ועמה גם התמיכה שקיבל מבנג'מין פרנקלין, שבדיוק חזר גם הוא מפאריז, לשם נשלח כדי לקדם את המטרה האמריקאית. ב-31.7.1777 הוא מקבל דרגה רשמית, כל מה שנשאר זה להיפגש עם ג'ורג' וושינגטון ואת זה הוא עושה 5 ימים לאחר מכן, כאשר וושינגטון מגיע לפילדלפיה.

החיבור בין השניים, לפי העדויות, היה מידי והדדי למרות הבדלי הגילאים, וושינגטון כבר היה בן 45, לאפייט בכל זאת בן 20. לאפייט הצטרף למטה של וושינגטון, אבל למרות שלאפייט חשב שזה מינוי רשמי ושיקבל, כשוושינגטון יגיד שהוא מוכן, דיוויזיה משלו, זה לא היה מהטעם הפשוט – לאפייט היה נתין זר. זה קצת משתנה כאשר הבריטים מתחילים את הקרב על פילדלפיה, ההפסד האמריקאי מביא את וושינגטון לשלוח את לאפייט.  

וכך הוא מגיע ב-11.9.1777 לקרב הראשון שלו בבראנדווין, ליד פילדלפיה. הוא אמנם מפגין להיטות וגבורה, אך גם חוטף ירייה ברגל. הוא קונה את עולמו כשהוא מסרב לטיפול עד שהוא לא מארגן נסיגה מאורגנת שכמובן חוסכת בחיי אנשים. וושינגטון לא רק מהלל את גבורתו וקור רוחו תחת אש ופצוע, הוא גם ממליץ שהקונגרס יאשר ללאפייט לפקד על דיוויזיה אמריקאית. חודשיים של התאוששות והוא שוב על הסוס, הפעם כמפקד דיוויזיה משלו בניו ג'רזי. ב-24.11 הוא כבר מנצח בקרב את הכוח הגרמני שהיה גדול משמעותית מספרית.

הוא מתבקש להכין את חייליו לכיבוש קוויבק, אבל כשהוא מגיע לאלבני ורואה עם מה הוא צריך לעבוד הוא דבר ראשון מתיישב לכתוב לוושינגטון, מסביר את המצב ומבקש לפגוש אותו לפני, אחר כך הוא קושר קשרים ויוצר ברית עם השבט האינדיאני המקומי. כשלאפייט חוזר אל וושינגטון, הוא כל כך משכנע שהוא מביא להחלטה של הקונגרס לוותר על הניסיון לכבוש את קוויבק בחורף וטוב שכך. במקביל אחרי מגעים ממושכים, צרפת מכירה בארה"ב. ולאפייט? הוא נשלח לאזור פילדלפיה, שם הוא מצליח להגיע להישגים מול הבריטים למרות הנחיתות המספרית של אנשיו.

כשהוא נשלח לניו ג'רזי הוא מגלה שהגנרל צ'ארלס לי מנהל מערכה מבולבלת ולא מאורגנת והוא דוחק בוושינגטון שיגיע, והוא אכן מגיע ומשחרר את לי מהפיקוד. וושינגטון מארגן מחדש את הצבא, אבל הבריטים, למרות אבדות מגיעים לניו יורק.

ביולי 1778 מגיע האדמירל הצרפתי ד'אסטיין בראש צי בן 12 ספינות צרפתיות שנועד לסייע לאמריקאים, הוא אמור לסייע בניופורט רודאיילנד ולאפייט נשלח עם הגנרל גריין בראש כוח של 3,000 חיילים להשתתף במתקפה צרפתית-אמריקאית. הדברים משתבשים, ד'אסטיין מחליט לחזור לבוסטון לתיקונים, רק שהוא פוגש שם בהמון זועם ולאפייט נשלח לבוסטון, יחד עם ג'ון הנקוק, להרגיע את העניינים.  

באוקטובר 1778 הוא מבקש רשות לחזור לצרפת להתייעצויות עם כניסתה של צרפת למלחמה נגד בריטניה ובינואר הוא מתחיל במסע, לא אחרי שהוחלט להעניק לו חרב של כבוד מיד כשיגיע לפאריז, שאגב באמת מוענקת לו ע"י נכדו של בנג'מין פרנקלין, וויליאם. אבל כשהוא מתקבל בפאריז הוא מושם במעצר בית, אבל זה רק כדי להעניש אותו על שהימרה את פי המלך ויצא לאמריקה. בפועל הוא מתקבל כגיבור והמלך לא ממתין הרבה לפני שהוא שולח לו הזמנה לצאת אתו למסע ציד (כן, זה מוטיב קבוע אצל לואי ה-16, שהיה במסע ציד כשהתחילה המהפכה ולכן שמע עליה רק יומיים לאחר שפרצה).

לאפייט מוביל את הדעה הצרפתית שיש לכבוש את בריטניה וגם נשלח למערכה, בינתיים בחייו הפרטיים הוא ואדריאן שוכלים את הנריאט, בתם הבכורה, אבל מארי כבר בהריון עם בנם שייוולד בדצמבר ושמו בצרפת ג'ורג' וושינגטון לאפייט, אבל תרימו גבה, בתם הבאה תיקרא מארי-אנטואנט וירג'ין בהוקרה למלכה ולמדינה – כן. בזמן שהותו בפאריז, פרנקלין והוא משיגים מהמלך התחייבות לשלוח לאמריקה עוד 6,00 אנשים בפיקודו של ראשמבו ולאפייט חוזר לתפקידו בצבא האמריקאי והפעם מוטלת עליו המשימה להיות חוליית הקישור בין ראשמבו לוושינגטון. אחרי הקמפיין המוצלח שלו בגיוס התמיכה בצרפת, הדוכס דה מאורפה, אמר באסיפה המלכותית שמזלו שהמלך שלאפייט לא הכניס לראשו את הרעיון של להפשיט את ארמון וורסאי מרהיטיו ושלוח אותם לאהוביו באמריקה, כי המלך בוודאי לא היה יודע כיצד לסרב לו." ראוי לציין שלאפייט קנה אספקה מכספו הפרטי כדי לקחת עמו לאמריקה, אין ספק - האיש האמין במטרה.  

הוא מגיע לארה"ב באפריל 1780 וזוכה לכבוד של מלכים בבוסטון, אבל הוא לא נשאר שם, דחוף לו להגיע לוושינגטון בניו ג'רזי. וושינגטון שהיה לגמרי מודע לפופולאריות של לאפייט, מצוות אליו את המילטון (עליו סיפרנו בשבוע שעבר) והם כותבים מכתבים יחד כדי להשיג יותר תמיכה צרפתית. אבל כגדול הציפיות, כן גדול האכזבות והצרפתים לא ממש ממלאים את הציפיות. ראשמבו רוצה לחכות לעוד תגבורת, לאפייט שכבר חלם על כיבוש ניו יורק וכמובן שלאפייט מצליח להרגיז את ראשמבו ורק וושינגטון מצליח להרגיע את לאפייט.

עד 1781 לאפייט נמצא בפילדלפיה וזוכה לפופולאריות חסרת תקדים, אבל הוא חסר מנוחה עד שהוא מקבל מוושינגטון את ההוראה לאסוף את אנשיו ולהתקדם לווירג'יניה. אגב ראשמבו והתגבורת הצרפתית מגיעים רק ביולי. 

בינתיים לאפאייט נשלח לוירג'יניה באביב 1781, הוא מארגן מחדש את הכוחות המריקאיים ובסתיו הוא מביא לניצחון על הכוחות הבריטים כי הקרב הבא הוא יורקטאון. כן, זה שעליו נאמר שאחרי שנודע לראש הממשלה הבריטי, הלורד נורת' על ההפסד, הוא קרא: "הו אלוהים, הכל נגמר" והנה ככה סתם הרסתי לכם את כל האקשן שבתיאור הקרב שלמעשה הכריע סופית את המלחמה לטובת האמריקאים, על שני ראשי החץ של לאפייט ושל המילטון והכניעה הגרנדיוזית של הצבא הבריטי לצבא האמריקאי מחד ולצבא הצרפתי מאידך. המושבות האמריקאיות מריעות לגיבור הצרפתי שהצליח להביא לניצחון. בשלב הזה כבר ברור שהשלב הקריטי במלחמה מאחורי המתיישבים. 

ב18.12.1781 לאפייט עוזב את ארה"ב, בעידודו של וושינגטון שרואה בו שגריר של המטרה האמריקאית, ומתחיל במסע של כחודש מבוסטון לפאריז. הוא מתקבל כגיבור מלחמה, מועלה בכמה דרגות, מקבל תואר אבירות ומספיק להביא עוד ילדה לעולם, שכאמור נושאת בשמה את האיחוד הצרפתי-אמריקאי, אגב בהמלצת בנג'מין פרנקלין. בסופו של דבר, למרות שהוא מתכונן לחזור שוב לארה"ב הוא מוצא את עצמו במגעים להסכם השלום שמגיעים לחתימה בהסכם פאריז ב-1783. לכן, הוא חוזר לדיפלומטיה ומסייע בניסוח הסכם מסחר וגם מצטרף לאגודת מתנגדי העבדות בצרפת. הוא ואדריאן קונים בית בפאריז שהופך לסלון פופולרי בפריז עם אוריינטציה אמריקאית חזקה – תחשבו על זה פרנקלין, אדאמס (לימים נשיא), ג'ון ג'יי (לימים נשיא בית המשפט העליון הראשון).

ב-1784 הוא חוזר לארה"ב לסיבוב קצר, בהזמנת וושינגטון, והוא מקבל יחס של סלבריטי וזוכה אף להיקרא אזרח של כבוד, לימים יגיד שהיה אזרח אמריקאי לפני שרעיון האזרחות הצרפתית בכלל נהגה. הוא מחדד את רעיונות החירות בנאומים שהוא נושא בעד שוויון ושחרור עבדים ואפילו פועל למען משא ומתן לשלום עם שבטי ילידים-אמריקאיים (אינדיאנים) וחוזר לצרפת.

אבל הרשימה הזו כבר מתארכת מספיק ולכן קישור לחלק ב'