מתוך מהומת האלוהים הזו צריך לצמוח שמאל חדש

 כשיצאנו מהקלפי, אחרי שהבכור הצביע בפעם הראשונה, הוא תהה מתי יתפרסמו תוצאות הבחירות ובעצב אמרתי שזה לא באמת משנה, הכיוון הוא למטה. תוצאות הבחירות הרשמיות עוד לא התפרסמו, אך מספירת למעלה מ-85% מהם, די ברור שמשימת הרכבת הקואליציה תוטל על נתניהו והפעם הוא לא יתקשה במשימה. זה לא היה תסריט בלתי מתקבל על הדעת, להפך, אפילו די צפוי למרבה הצער. תוצאות הבחירות בסך הכל מדגימות את מה שאפשר היה לראות כבר מזמן, הדרדרות מוסרית, ערכית, פוליטית וחברתית, שנאמר מי אמר תהליכים (אני – עוד לפני יאיר גולן) ולא קיבל?  

המציאות מורכבת ולא מעט תהליכים מתרחשים במקביל. כל מערכות הבחירות והאחרונה ביתר שאת, מגבירה את הבדלנות והניכור – גם בפוליטיקה וגם בציבור. אם נתניהו יקים קואליציה עם המפלגות החרדיות וסמוטריץ'-בן גביר, הניכור והבדלנות רק יחריפו. יותר מזה, מעגלי הפגיעה בזכויות אדם של קבוצות שונות באוכלוסייה עלולים להתרחב. את התיקון לא ניתן יהיה לבצע דרך פוליטיקה של זהויות, אלא רק תחת מטרייה אחת – המאבק לזכויות אדם לכולם. בסופו של דבר זה אמור להיות אינטרס משותף כל שוחרי הדמוקרטיה.

אם מסתכלים על אחוזי ההצבעה לתעל-חד"ש, בל"ד ומרצ, מקבלים 14 מנדטים שהיו יכולים ללכת למפלגה סוציאל-דמוקרטית משותפת, לו היתה שותפות כזו במקום בו אמור היה להיות השמאל הישראלי. יש להניח שלו שותפות כזו היתה קיימת, לא רק שהיתה נוצרת אלטרנטיבה, גם אפשר היה להילחם ביחד עבור ערכים משותפים ובוודאי עבור שוויון אזרחי וצדק חברתי ולשנות את פני הדברים. זה לא יקרה, כי מפלגות השמאל היהודיות לא הולכות עם ערכים אוניברסליים עד הסוף וגם עבורן האינטרס הציוני, יופמיזם לעליונות יהודית, גובר על כל עקרון דמוקרטי או אוניברסלי.

מפלגת שמאל משותפת סוציאל דמוקרטית, שלא נושאת את מטען המפלגות הישנות ומן הידועות שכל המפלגות מיוחדות בדרכן, אך כל מפלגות השמאל מתפרקות בדרכיהן שלהן, יכולה לייצר שינוי. אם מתוך החורבן האלקטורלי הזה רוצים תקומה, צריך לקום כאן שמאל שיתופי וחילוני שרואה את הפריפריה ומייצר תכנית ביצועית כלכלית-חברתית לצמצום הפערים בין מרכז לפריפריה, שנאבק בכיבוש ופועל למען זכויות אדם לכל אדם באשר הוא אדם, שלא מפחד מהפרדת דת ומדינה באופן שיעניק חופש דת וחופש מדת, שיציג תכנית כלכלית להורדת יוקר המחיה וחיזוק הביטחון התזונתי, שידבר על משבר האקלים – שמאל שבעיקר ייקח אחריות לטווח הארוך. נתניהו הוא איום קצר מועד ואילו הכיבוש, חוסר השוויון האזרחי, האפליה המבנית, חוסר מוכנותה של ישראל לעתיד ואתגריו והפגיעה העמוקה בדמוקרטיה, הם אתגרים הרבה יותר גדולים ובלי להתייחס אליהם נידונו להגיע אליהם פחות מוכנים ממה שאפשר לשער.

זה לא הזמן לחפש אשמים, זה הזמן לקרוא את הכתובת על הקיר והיא ברורה כבר שנים – אם לא יקום פה שמאל שלא מפחד מהצל של עצמו ומתייחס לבעיות של ישראל יחד עם תוכניות פעולה, הרי שיהיה פה הרבה יותר רע לפני שישוב הסיכוי שיקרה כאן משהו טוב. אף פעם לא נוח להיות בשמאל, בוודאי לא בתוך גלי לאומנות ועמוק בשסע לאומי ודתי, אבל פוליטיקה היא לא מקום נוח. היא נעשית נוחה יותר ונטולת דיסוננס כאשר נשארים נאמנים לערכי הליבה ושומרים על ערך נוסף - סולידריות. שמאל שלא נאמן לערכים אוניברסליים שאמורים לייצג אותו, לא יכול לבקש את אמון בוחריו וזו אחת מהבעיות של מרצ בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות, גם בזו האחרונה, שאולי גם תהיה האחרונה.

אחת הבעיות עם המיקוד הפרסונלי בנתניהו, ויש הרבה, היא גם חוסר האחריות שבאי-הצגת אלטרנטיבה אידיאולוגית שמאלית, שאין כמוה רלוונטית לנוכח המשבר הכלכלי ומשבר האקלים. מפלגה אמיצה שתציע דרך חדשה להתייחס להווה כמו גם לעתיד ולאתגרים שהם מזמנים ותוותר על מחזור קלישאות. מרצ, תע"ל-חד"ש ובל"ד נתפסות היום כמנוכרות לבוחרים הטבעיים שלהן, בתוך שלל התהליכים שעוברת החברה הישראלית, הן הופכות להיות לא רלוונטיות והן לא מייצרות שום תקווה לשינוי.

יש המון מה ללמוד מהבחירות האחרונות ויהיה עוד מספיק זמן ללמוד אותן, אבל אם לא יצא מזה גוף פוליטי שמאלי שיתופי וחדש, יש להניח שהעתיד הקרוב והרחוק עומדים להיות כואבים הרבה יותר ושום שינוי לא צפוי. החורף מתקרב והכסות הדלה של זכויות אדם שעוד יש בישראל מאיימת לנשור ולא רק בגלל אלה שמאיימים עליה, אלא גם בגלל שעבור אלה שאמורים להילחם עליה, חשוב יותר לייצג מפלגות שנס לחן מאשר בוחרים שמחפשים בית דמוקרטי בתוך מהומת האלוהים הזאת המכונה הפוליטיקה בישראל. 

שמאלנים? הצביעו שמאל

לקראת הבחירות – כמה מחשבות של אזרחית, אבל שמאלנית

אסטרטגיית ה"געוואלד" אומצה השנה בערך על ידי כל המפלגות וזה עושה המון רעש ולא בהכרח מדרבן להצבעה. ייתכן שהסיבה היא שמרבית המצביעים בישראל תוהים בינם לבין עצמם אם המפלגה לה הצביעו בבחירות הקודמות בכלל שווה את המאמץ. ספוילר: המאמץ שווה ולא בזכותן, אלא משום שהאפשרות של עליית קואליציית ימין בקונסטלציה הנוכחית משמעותה צמצום הזכויות הקיימות והמחיר של ערעור טוטאלי של המערכת הקיימת כבד הרבה יותר ממחירה של התחושה הסיזיפית שבוחרים שוב ושוב וזה לא מגיע לכלום.  

מנסים לספר לנו שזה לא קל להחליט במי לבחור, מוכרים לנו רעיונות בשם אסטרטגיה וטקטיקה, אבל האמת הבסיסית היא שבחירות שמשקפות את עמדות הציבור דורשות רצון כן של הבוחרים לבחור במפלגה שמייצגת אותם באופן הטוב ביותר. לרוב לא תמצא מפלגה שתתאים כמו כפפה ליד, אבל השאלה היא מה הפרמטרים החשובים ובהתאם להם להחליט.

מקובל להתייחס למערכת הפוליטית במושגים של ימין ושמאל, אבל הם לא הולמים את המציאות הישראלית. למעשה, דיון פוליטי-ציבורי בסוגיות שמאל בכלל לא קיים. בתחום הכלכלי אין ערכי שמאל, אפילו לא סוציאל-דמוקרטיים, כי מדיניות הימין הקפיטליסטי מחליקה בקלות גם למצביעי מרצ השבעים. בתחום הרווחה אנחנו בתוך מודל היברידי מוזר של תשתית סוציאל-דמוקרטית ומדיניות ימין שלא מצמצמת פערים ולא מקדמת רווחה. המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית ששפתה היא שפת השמאל הכלכלי היא חד"ש, אם בנושאים כמו זכויות עובדים, המאבק בהפרטה , יוקר המחיה וקידום חקיקה חברתית.

שמאל וימין בישראל הם בעיקר מדיניים, אך קואליציית "רק לא ביבי" יצרה ציר ציוני-יהודי, שמתעלם מזכויות פלסטיניות ומאפשר אפילו למרצ לחסות בצילו. הדיון הפוליטי היהודי הוא דמוקרטי/לא דמוקרטי, אבל בסופו של דבר ובשם נסיבות, כל המפלגות היהודיות מוכנות לוותר על הדמוקרטיה לכולם לטובת דמוקרטיה ליהודים. בשמאל הישראלי רק חד"ש נותרה איתנה במאבק בכיבוש, חתירה לשתי מדינות לשני עמים ולא פחות חשוב – שוויון אזרחי. חד"ש היא המפלגה היחידה שלא התפשרה על שוויון אזרחי ובצדק, רק שבאופן מצער למדי נותרה די בודדה במערכה. העובדה שאין שוויון אזרחי וכמעט כל המפלגות מוכנות לשתף עם זה, ארהיב ואומר לקבל אותו כמודוס אופרנדי, הופכת את חד"ש לחשובה יותר מאי פעם, לפחות למי שחפץ בדמוקרטיה.

במצב בו העבודה ומרצ, שנחשבות מסורתית מפלגות מרכז-שמאל ושמאל בהתאמה, מכוונות כל הזמן קצת ימינה מעמדותיהן המסורתיות כחלק מרעיון עוועים המכונה בחיבה "פרגמטיות", לבוחר משמאל זה פשוט לא אמור להתאים. "אסטרטגיה" זו לא משיגה את מטרתה, עיינינו הרואות שהן מתנדנדות על אחוז החסימה. אבל הבוחר הרציונלי לא יכול שלא לשים לב שככל שהוא מוכן להתפשרות הערכית של המפלגות, כך הן מתפשרות יותר ושום דבר לא נשאר סטטי והמערכת נוטה יותר ימינה מבחירות לבחירות. לכן הדבר הנכון לעשות לבוחר שמאלני הוא לכוון למי שבאמת נמצא בשמאל, אומר ועושה.

בעוד שאת השנה האחרונה בילו מרצ והעבודה בחיקה הלא נוח של הקואליציה והן חתומות על חוקים אנטי-דמוקרטיים, מוכנות "לנהל את הסכסוך" ומדיניות ימין דורסנית כמוה לא היתה במחוזותינו, חברי הכנסת של חד"ש נלחמו על ערכי שמאל ודמוקרטיה, למרות ההכפשות של פוליטיקאים, פרשנים וכותבי דעות שניסו להפוך אותם למשתפי פעולה של נתניהו.   

חד"ש אינה נטולת בעיות, אבל בתחומים שהכי משפיעים על החיים באזור ובמדינה, הם הכוח היחיד שמדבר ופועל מתוקף ערכי שמאל. חברי כנסת כמו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן הם בדיוק הנציגים שאני רוצה לראות בכנסת, כאלה שמייצגים את התקווה שיכול להיות פה טוב יותר והיא מתחילה באמונה הבלתי מתפשרת בשוויון אזרחי ובצדק חברתי במובן העמוק שלו.

מי ששוקל להצביע למפלגות שמשמאל ללפיד, צריך לזכור שאחרי הבחירות הן מתייצבות לימינו והופכות לחותמת גומי בשם סיסמא חלולה שעניינה "רק לא נתניהו". זה אולי תואם אינטרסים ספציפיים ונראה הגיוני לחלק מהמצביעים להן, אבל זה איננו שמאל ובוודאי לא מסמל מדיניות כלשהי. זה בהחלט מסייע נגד הרעה החולה של ממשלת ימין בראשון נתניהו, אבל זה לא מוביל לתפיסות שמאל בשום תחום מדיניות וגם לא לחיזוק הדמוקרטיה, בוודאי לא לאורך זמן. יום אחד, כשנתניהו לא יתמודד, הקואליציה לא תישען על מפלגות שמאל ואז לא יהיה אלא להצטער שבזמן שיכולנו לחזק את השמאל, בחרנו אסטרטגית לחסל אותו. כדי לייצר כוח פוליטי משמאל, הבוחר השמאלני צריך להפסיק לחפש אסטרטגיה ולחזור לבסיס הכי פשוט – אידיאולוגיה. שמאלנים – הצביעו שמאל, ככה פשוט.