הורותצנטריות ויחסיות - אני ממציאה מילים

זה שאני אוהבת את אלברט אינשטיין, כן, כן אוהבת, עזבו מעריכה וכל השטויות הבנאליות האלה, אוהבת, ובכן ,זה לא סוד. אם יש מישהו שהייתי יוצאת איתו לטיול יחפה על שפת הים עם כוס אייסקפה ביד זה הוא (וסליחה בנזוג, זה לא אתה זאת אני) .הייתי מדברת איתו עד סוף היקום, אם הקשקשן הזה היה נותן לי להשחיל מילה. ולהזכירכם היקום אינסופי ומתרחב לתוך עצמו, כך שהייתי מוצאת את עצמי בלופ מתמשך עם אינשטיין ואני לא חושבת שהייתי מתלוננת. אבל כנראה שזה לא יקרה, אז נדונתי לנצח לנהל איתו שיחות מדומיינות. אז בעוד אינשטיין פה לצידי מנסה לדבר איתי על תורת היחסות הכללית ולדבר על "עקרון השקילות" (הוא קורא לזה Aequivalenzprinzip), אני דווקא חושבת על שקילות אחרת, או שמא העדרה. 

פעמים רבות העדר השקילות, או לחלופין קיומה של יחסיות שאיננו רואים בקשר עם הילדים, יוצר חיכוכים שתכל'ס אפשר היה למנוע, אבל רובנו לא מקדישים להם מחשבה. אני אישית מנסה תמיד למנוע חיכוכים עם הילדים, זה לא תמיד הולך לי אבל אני כל הזמן לומדת ומנסה להשתפר. קשה לנתק את הקשר עם הילדים מתוך כל מה שקורה במציאות סביבנו, אבל זה משהו שראוי לעשות. אני מוצאת את זה יותר קשה בחינוך ביתי כי הכל כל כך משורג זה בזה - הילדים, הבית, המשפחה המורחבת ועכשיו גם העבודה. במצב העיניינים אצלי היום קשה לעשות את ההבחנה ויפה עשה הבכור אתמול כשאמר: אמא אני מאוד מעריך את זה שהתחלת לעבוד, אבל אני חושב שאת מגזימה וצריכה לנוח, זה משפיע על כולנו". אמר, לא יסף וצדק.

אבל מעבר למקרה הפרטי שלי (ובניגוד לאיינשטיין לא יקחו לי 8 שנים לעבור מהמקרה הפרטי לכללי, זה רק לחיצה על enter במקלדת), עם כל כמה שאנחנו באמת הורים מודעים וכולי וכולי, אנחנו גם מאוד הורותצנטרים (ממוקדי הורות, אם תרצו). זה מרגיש לנו שאנחנו עושים בשבילם בלי סוף, מה שגם נכון, אבל השאלה היא אם אנחנו מפוקסים על המוקד הנכון ואני לא בטוחה בזה. כבר כתבתי בעבר על תשומת לב ועד כמה היא חשובה יותר מכל מכל דבר חומרי שנעניק להם, אבל הפעם אני רוצה לדבר על היחסיות בתפיסה.

פעמים רבות אנחנו ממשיכים עם העבודה בבית, זה כנראה חלק מהחיים המודרניים, אצלי זה קורה בעיקר כי העבודה שלי נעשית מהבית אבל אמרנו בלי מקרים פרטיים (ודי עם ה"אני, אני, אני" הזה כל הזמן). כמה פעמים יצא לכם שהילדים דיברו אליכם והתשובה היתה "רגע אני עובד/ת", כמה פעמים הם ביקשו משהו והסברתם שהם צריכים רגע לחכות? אני מודה שזה קורה לי היום הרבה יותר ונכון שהעבודה היא סיבה ולא תירוץ, אבל עדיין. מהצד השני כמה פעמים קרה שקראתם להם, נניח לבוא לאכול והם היו עסוקים במשהו (והמשהו הזה יכול להיות טלוויזיה או מחשב או ספר או משחק) והם אמרו רק רגע ואתם אמרתם "אני אמרתי עכשיו"? אפשר להסביר את זה בהמון דרכים, אבל השורה התחתונה היא שזה נראה לנו פשוט הרבה פחות חשוב.

באופן אבסולוטי אתם כנראה צודקים, לכאורה אי אפשר להשוות בין תוכנית טלוויזיה לכתיבת אימייל לעבודה. אבל פה בדיוק בא הנושא היחסי - לילדים שלכם זה כן חשוב, זה שהאוכל יתקרר אתם יודעים וכן זה מבאס אבל מה עם איך שהילד מרגיש אם הוא אומר "עוד רגע" ואתם תכלס מסבירים לו שזה לא חשוב. יש בזה משהו מאוד שרירותי ומתנשא. אז נכון, לרוב אתם רואים את התמונה הגדולה וככל הנראה הצדק איתכם. אבל מה זה בדיוק מעביר כשהתשובה היא "אני קראתי לך"? זה יוצר חיכוך מיותר. נכון שלא תמיד מתחשק לנו לגשת ולהסביר את עצמנו, אבל נביחה של פקודה היא בטח לא סיבה טובה, או הסבר. לפעמים אנחנו נותנים להם את "העוד שניה", אבל גם תפיסת הזמן היא יחסית והעוד שניה שלהם יכולה להתאחר. הסבר נכון, מתוך הבנה יכול לעזור, כן אולי זה לא ישפיע בפעמים הראשונות אבל זה בטח יעבוד לאורך זמן. 

זה הרבה מעבר להבנת סדר העדיפויות, ראיית התמונה הרחבה והבנת מושג הזמן, כי הפועל היוצא של התנהלות כזו שלנו היא גם דינמיקה לא טובה בבית ויצירת טינה מיותרת שלרוב ילד, תלוי בגיל שלו, אפילו לא מסוגל להבין. איך הוא אמור למצוא את ההבדלים כאשר מבחינתו הבית שהוא בדיוק בונה בלגו זה הדבר הכי חשוב וכבר יש לו את כל התכנון בראש? אני לא אומרת שצריך לתת להם את הזמן ולא להציב גבולות, השאלה היא תמיד איך מציבים את הגבול. השרירותיות שאנו נוהגים לפעמים בילדים שלא בזדון ומתוך כוונה ממש טובה לתת להם כלים, פוגעת דווקא בכלי הכי חשוב של דינמיקה נכונה.

 אני לפעמים תוהה איך אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה ועוד יותר מזה אחר כך נוזפים בהם כשהם מפגינים את אותה התנהגות. העניין הוא לא ההבדל בין הסיבות שלהן והסיבות שלנו, העניין הוא הדרך. להגיע להצבת הגבוות האלה אפשר בהמון דרכים, בעיקר מתוך נועם ומחשבה ולא מתוך אוטומט. אינשטיין פה לידי מזכיר לי "שלא נוכל לפתור בעיה באמצעות צורת החשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותה". אין לי אלא להסכים איתו ולהמשיך ללכת בלי לרצות להגיע, פשוט ללכת, ללמוד, להשתפר ולא להגיע ליעד, אלא להציב עוד ועוד נקודות ציון אליהן ארצה להגיע ולהמשיך הלאה.   

האמת של הכבשה השחורה שלא פועה

בעיית הסוואה רצינית

זה בוער בי ולא ממש מרפה, זה יוצא בהמון צורות, וזה נבלם תמיד. הנושא הזה שרוצה להתפרץ ואני לא נותנת לו. מרשה לו להיכתב אל עצמי בלבד ואף פעם לא אל העולם. לא כי העולם לא יבין, לא כי אני אצטער, אלא כי זה יביא למשבר וגם ככה במשפחה שלי, אצלי במשפחה, כמעט כל דבר שאני כותבת יוצר צרה צרורה. וזה מצחיק לאור העובדה שמרבית המשפחה שלי בכלל לא קוראת כי "אמנם את כותבת נפלא, אבל מה שאת כותבת נתקע בגרון". אז אני הכבשה השחורה שנתקעת בגרון ולרוב זה גם לא נוח כי הצמר נוטה להתקע בשיניים. אבל זה בסדר, אני באמת מבינה אותם ורואה בזה את הצד המצחיק. אני יודעת שאוהבים אותי כמו שאני וזה יפה כי אני לא ממש קלה. 

דווקא יין אדום מורידים עם יין לבן,
עוד דרך אפשרית - אלבוהול

הדעות שלי על העולם, פוליטיקה, מוסר, חינוך, הורות ומשפחה בכלל לא קונבנציונאליות, מעולם לא התמחיתי בלהיות קונבנציונאלית. קונבנציות עושות לי להתגרד. אני גם לא טובה בהסוואה, יש לי קטע כזה עם להיות נוכחת ולומר את האמת. שום דבר שאני כותבת כאן, בבלוג שלי הוא לא בגדר חדשותי למי שמכיר אותי מעבר לחיים הוירטואלים. הבלוג זה אני ואני זה הבלוג, רק שהבלוג מצונזר ולא נוגע בהכל. אמא שלי שאלה אותי פעם בעקבות פוסט שכתבתי על המשפחה למה אני מכבסת כביסה מלוכלכת ברבים. התשובה המיידית שלי היתה, מלבד הברור מאליו שאין טעם לכבס את הנקייה, שאת הכביסה המלוכלכת באמת אני ממש לא מכבסת מול כולם וזה נכון תכל'ס כי מן הידועים שכתמים עקשניים בכלל דורשים השרייה. אבל זה יותר מזה, המציאות והבלוג שלי הם אני ולכן הם בדיוק כמו שהם, אני. זה עלול לא למצוא חן, הייתי רוצה להיות נרקיסיסטית ולהגיד גם ממכר אבל ריאליטי צ'ק יו נואו, מי שנשאר יודע מה הוא מקבל. נושא עליו אכתוב הוא נושא שעלה מתוכי ונכתב בעצמי והביא אותי לשם בלי מסיכות, בלי לנסות ולהתחבב, לכתוב כדי לרצות להיכתב.


אני לא אוהבת מסכות, משום סוג שהוא, הן מרגישות לי כמו דרך של אדם לא להתמודד עם מה שבאמת מפריע לו. אני משתדלת להגיע כמו שאני, לא לשחק את המשחק לפי תפקיד שאותו צריך למלא. משתדלת לקבל את בני האדם שסביבי כמו שהם מבלי לנסות לשנות אותם בצורה אקטיבית ומודעת, כי תכל'ס שינוי זה חלק מדינמיקה, הפנמה של למידה. כל כך התרגלתי לטבעי שהשבוע, אחרי שהמצבר הלך כי אמרתי לילדים לא להשאיר את האור דולק אחרי שהם מסיימים לקרוא בנסיעות בחושך משום שיום אחד המצבר ייגמר והם היו זקוקים לבחון את זה וככה זה כנראה עם למידת חקר ובגלל זה מצאתי את עצמי מחפשת כבלים ואז גם קורבן להתנעה וכולי התמלאתי בגריז (שזה אחרת לגמרי מלהתלכלך מפבלובה בחניון, רק מרפררת), ובכן אז השבוע בגלל שלא ירדו כל כתמי הגריז מרחתי לק ובכל היומיים האחרונים בכל פעם שהיד שלי (כן, שלי) עברה בקו הראייה, חוויתי שנייה של דיסוננס ועוד אחת של אוריינטציה. לא שזה לא מצא חן בעיני באיזשהו אופן, אבל זה הרגיש כמו מישהי אחרת. עד לא מזמן גם לא צבעתי את השיער כידוע, דווקא לזה הצלחתי להתחבר, מצחיק שדווקא לי הרגיש יותר נוח דווקא עם המסיכה של הצבע מאשר בלי ואולי זה רק עניין של אגו כי עכשיו כולם חושבים שאני יותר צעירה ממה שאני באמת ותכל'ס זה נורא מחמיא.



אין סיבה לשפוט מסכות של מראה אנושי, זה עניין כל כך אישי, אני אולי לא מתחברת אבל לגמרי מבינה איפור, צבע, לק, מריטות, ניתוחים, הקטנות/הגדלות, הסרות וכאלה. לגיטימי שאנשים יעשו מה שנוח להם כל עוד זה לא תוצאה של לחץ סביבתי. אבל המסכות ההתנהגותיות, איתן לא קל לי. אני לא מדברת על קודים של התנהגות או גבולות, אלא על העמדת הפנים ובעיקר זו המעמידה פנים שהכל מושלם, דווקא כשהכל כל כך סדוק ונוטה להתפרק. לרוב אלה גם האנשים שמאמינים בפתרונות של שרביטי קסם. למעשה מסרבים להבין שהפתרון נעוץ לא רק בכוונה טובה אלא בהקשבה, קבלה ועבודה אישית ומשותפת. קשים לי האנשים האלה כי הם אנשים שלא לומדים. רואים את העולם דרך הפילטרים שלהם ובטוחים בתמונת העולם האישית שלהם ובעוד הם בטוחים שהצד השני מוכרח להבין את תפיסת העולם שלהם, את תפיסת העולם של הצד השני הם לא מוכנים לקבל, אפילו עובדות נוטות שלא לבלבל אותם. להיות סובייקטיבי זה בסיסי לחלוטין, העניין הוא להכיר לא רק באמת של האדם שמולך אלא גם להכיל אותה כחלק מהחבילה.



זה לא תהליך פשוט ואם מדברים על טבעי זה נורא קשה לא להיות סובייקטיבי, רק שבתוך הקבוע הסובייקטיבי, אפשר להתאמן בהרחבת אופקים. שמתי לב לזה פחות לפני שהפכתי לאמא, ולאט לאט התחלתי לשים לזה לב, שבני אדם שלא כל כך יודעים לקבל את הצד השני כי אנחנו נורא מחנכים אותם לראות קו מסויים. כהורה, גיליתי שילדים, עד גיל מסויים, הם הקהל שהכי קל לגרום לו ליישר קו, נוסח כי "אני אמרתי ככה". אבל איך הם ילמדו לראות את הדברים גם מהצד השני אם לאורך הילדות שלהם את נקודת המבט שלהם אנחנו רואים פחות? לא שאנחנו לא מנסים לעשות את הטוב עבורם או להתחשב ברצון שלהם אבל בסופו של דבר אנחנו קובעים את הדרך. אם נציב את המשעול שבחרנו כעובדה ולא נסטה ממנו הילדים ילמדו ליישר קו (גם לשבור אותו), אבל מתוך הכמעט דיקטטורה ההורית (וזה לא משנה אם אנחנו לא "מנצלים" אותה), אנחנו יכולים להחליט על הדרך ובכל זאת לשמוע את קולם.


ניקח דוגמא ברורה - ציור על הקירות. יש הבדל עצום בין לומר "אנחנו לא מציירים על הקירות" לבין "אוקיי נניח שנצייר על הקירות, מה אז?" יש להניח שנקבל המון תשובות מ"יהיה לנו ציור על הקיר" ועד להבנה שגם יהיה לנו מאוד קשה לנקות את זה, התוצאה תהיה אותה תוצאה (קרוב לוודאי שמתישהו הם כן יקשקשו על הקירות), אבל היתה כאן דרך של הקשבה - לא נשללה האפשרות (לצייר על קירות), היא נלקחה בחשבון ונמצאה בלתי מתאימה בעליל (את זה שהם בכל זאת ינסו [ויצליחו] נייחס לבחינת גבולות. פוסט אחר לגמרי).  הרעיון ברור אנחנו לא באמת מלמדים אותם להקשיב, בעיקר כי אנחנו חושבים שאין לנו זמן לזה, אבל תכל'ס זה פותר הרבה סיכסוכים ועוזר להם להיות קשובים יותר כבוגרים. יש המון דרכים לפתרון בעיות, חלקו יצליחו וחלקן לא, אבל לחזור עליהן שוב ושוב זה כבר ממש מיותר. צריך לפעמים לקחת רגע ולדעת גם לקבל פרספקטיבה. להישאר על הנתיב שלך אבל לדעת להוביל אותו קדימה.


אני אוטוטו בת 40, עברתי תהליך של זיכוך בשנים האחרונות בתוך הבועה שלי ויצאתי לעולם שוב כשאני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה מסכות והעמדות פנים ומשחקים, אני לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק רק כי אפשר. אנשים שמוכנים לוותר עלי בגלל זה, או לנסות ולהכפיף אותי לקודים מסויימים שנראים להם נכונים, כנראה יישארו בצד הדרך. אני אוהבת את האנשים שסביבי ומוכנה להילחם עבורם ולעשות למענם הכל, כמו שאני בלי לבטל את עצמי בשבילם או לעטות מסכות שיראו יפה מבחוץ. שום מערכת יחסים היא לא מושלמת, את ההתמודדות עם זה אנחנו נוטים להחביא, בעיני הן דווקא משהו שיש לחיות איתו, אולי לא להחצין, אבל בטח לא להסתיר. בקיצור טוב לי להיות כבשה שחורה, אני רק לא הולכת כל היום ופועה.

30 דקות נטו בשלושים יום - זה האתגר, אחר כך זה יבוא לבד.

אתמול בשעה שבנהזוג והבכור חגגו להם בחומוסיה ביפו (לא שצריך תירוץ בשביל חומוס, אבל זה כבר הפך מנהג שבצהרי נסיעת בנהזוג לארה"ב אוכלים חומוס - לא כדי להנעים את האוירה במטוס אלא כדי לקחת כמויות היסטריות של חומוס לחבר שיושב בנכר, מה שמביא אותנו לעוד מסורת - המסורת של בנהזוג להאריך כל נסיעה לארה"ב כדי לבלות קצת זמן עם אחד מחבריו הקרובים [לא מתלוננת, מפרגנת]), אז בדיוק בשעה הזו, מצאנו את עצמנו, הקטנטן ואני, יושבים במסדרון בקונסרבטוריון ומחכים למרכזית שתסיים את שיעור הכינור. כרגיל, מולנו ישבו אם וילדתה. האם בתוך הסמראטפון והילדה בוהה בקיר, ככה זה תמיד. אנחנו, גם כרגיל, ביצענו פרישה - דפים לגזירה, משחק מחשבה וספרים. הקטנטן גזר ואמר את שם הצורה בעברית ובאנגלית וניהל איתי שיחה ערה, אחר כך ביקש לעשות מספר אתגרים במשחק המחשבה וקינח בספרים. בזמן הזה הוסיפו האם וביתה במעשיהן - האם בתקתוק בלתי נפסק על הטלפון והבת בבהיה בקיר לבן. אין ספק זמן איכות. זה ככה תמיד וזה שובר לי את הלב. אל תבינו לא נכון, אני לא מצפה מההורים להיות צוות הווי ובידור ולסחוב את כל הציוד לפרישת תאג"ד בשטח, ברור לי שאני יוצאת הדופן וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל נזדמנה לכם חצי שעה לבד עם הילד שלכם - מה לא תנצלו אותה לקצת צחוקים? לשיחה? לרדת לגינה בקומה התחתונה ולשחק? למגע? משהו? אז זהו מסתבר שלא. מה שכואב לי בכל הסיפור זו הילדה - בהתחלה היא עוד מדי פעם דיברה אל אמא שלה וזו ענתה לה בנהמה מתומצתת, לאט לאט פסקו השאלות (ובעקבותיהן גם הנהמות) ומאז, בכל פעם הילדה יושבת שם בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לגעת באמא שלה, פשוט בלי. יושבת ובוהה במבט סתום בקיר, בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס את מבטה ולהציע לה להצטרף, התייאשתי. איזה נתק מטורף ואיזה פיספוס. ועזבו את זה שכל פעם יוצאת המורה לכינור אל האם ואומרת מה על הילדה לעשות עד הפעם הבאה ובכל פעם שהמורה נכנסת חזרה, האם מסתכלת על הילדה הגדולה ואומרת לה: "את זוכרת את זה? כי אני לא עושה איתך כלום". 

טוב זה בוודאי מקרה מעט קיצוני של חוסר אכפתיות. וגם למדתי לאורך השנים לא לשפוט בני אדם אחרים לפי הסטנדרטים שלי, אבל זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לקלוט את ההבדל. במשחקיות, אם חלילה יצא לי ללכת עם ילדיי תמיד הייתי בפנים, איתם, משחקת ומשתוללת. אני זוכרת פעם שאמא אחת אמרה לסבתא לידה - "את רואה למה צריך לצאת לעבודה ולהשאיר אותם גם בצהרון? כי אז מגיעים אחרי הצהריים ויש כוח לשחק איתם..." לא טרחתי לתקן, בשביל מה?! אבל זה נכון, גם בגן המשחקים, בעוד ההורים יושבים על ספסלים ומקשקשים ביניהם, אותי אפשר למצוא לרוב עם הילדים על המתקנים, אלא אם כן הם משדרים לי שהנוכחות שלי אינה רצויה ואז אני נחה לי על ספסל. ברור לי שגם אני מקרה קיצוני, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה איך מזדמן לך זמן איכות עם הילד שלך ואתה מעדיף את הסמארטפון. אחר כך לא מבינים למה כשהם מקבלים את הסמארטפון שלהם, הם שקועים בו לגמרי. כי גם אנחנו כאלה. ככה מתחיל הנתק. זה הסבר פשוט וכדרכם של הסברים פשוטים, הם גם לרוב מאוד נכונים.

זה פשוט נראה לי מאוד מוזר בנוף החברתי שלנו, במקום בו הרצון להיות הורים עדיין שולט ואף נחשב כמו סוג של הגשמה כמעט הכרחית, שאחרי כל המאמץ המושקע בלהיות הורה, ברגע שסימנו וי על המטרה, אנחנו פונים לחפש מטרות אחרות. אל דאגה, זו אינה מנטרה שמטרתה להביא עוד הורים לבחור להיות עם ילדיהם מבוקר עד ערב, זו רק תהיה איך יכול להיות שאנחנו כל כך מתאמצים להביא אותם ועובדים כל כך קשה כדי לקיים אותם ובסוף שוכחים שהדבר שהם הכי צריכים זה בעצם אותנו. יש לי תחושה שאם נדע גם לשים את המושג כיף יומי עם הילדים באג'נדה הצפופה שלנו, נוכל די מהר להבחין בשינוי לטובה בדינמיקה בבית. אני נמצאת כל היום עם הילדים, אבל לאורך כל היום אני מנסה לגזול פה כמה דקות לאחד על אחד, זמן של אמא אחת וילד אחד והמון תשומת לב, אני גם מנסה ליצור תמיד גם זמן של כולנו ביחד. אם יש משהו בבחירה שלנו שמשמח אותי יותר מכל זה כמה כל אחד במשפחה שלנו יודע שהוא נאהב וחשוב. 

אז בקיצור (ואם תרצו ארחיב) מה אני מציעה? אני מציעה אתגר, למרות שלרוב אני נמנעת מעצות - קחו לכם עכשיו 30 יום ובכל תמצאו חצי שעה שהיא נטו אתם והילדים בלי שום דבר אחר. זה אולי נראה לא ישים, אבל אין באמת דבר כזה - הכל שאלה של החלטה ותרגול, מרגע שזה הופך לשגרה זה פשוט כבר שם. לדעתי גם אם אתם משפחה מאוחדת שכזו, חצי שעה כל יום תעשה הבדל ענק. לא הזמן של להכין שיעורים, לא הזמן של לעשות סידורים, אלא זמן של ביחד וכיף ושיתוף ועניין. בעיני עדיף שילכו לישון מאוחר יותר, אם אתם עובדים בשעות מטורפות, אבל שתהיה להם את החצי שעה של מבט מרוכז של הורה בלי סמארטפון, בלי לשפוט, בלי לחקור, זמן שמוגדר כזמן הנאה. ספר, משחקי צלליות בחושך, הכנת ארוחת ערב משותפת, רגע קצר של משחק קופסא, סיפור על מה שקרה לנו היום, כל מה שתרצו. אם אני מנחשת נכון, ואם לא תשברו ולא תוותרו אף יום, אין לי ספק שהשינוי כבר יורגש הרבה לפני תום 30 היום ולדעתי הוא יעשה לכולם רק טוב. 

*ואם החלטתם שכן, מה אכפת לכם לכתוב לי (בפרטי) אם אתם מרגישים את השינוי?