מן הידועות שהתייחסות
לגרמניה בשנות ה-30 גורמות לקוראים לאבד עניין, אבל אין בכך כדי למנוע ממני לכתוב,
בטח עכשיו כשחזרתי לבלוג שלי. בערב ראש השנה של שנת 1935, קצת לפני הדלקת נרות החג
והשבת, דפיקה נשמעה בבית סבא וסבתא-רבא שלי בעיירה הגרמנית המנומנמת בה חיו. קצין
גסטאפו עמד בדלת והודיע שבעוד כמה דקות יבוא לקחת את סבי לחקירה. סבא מילא תרמיל,
נפרד מהוריו והחל לרוץ לאורך מסילת הברזל שיצאה מהעיירה לכיוון העיר הגדולה
הקרובה. אומרים שמעולם לא רץ מישהו מהר ממנו בעיירה.
בערב החג השנה,
אך 87 שנים אחרי, עברנו מתחת לשלט חוצות באיילון ש"ברוח החג" קרא
"שיסתלקו אויבינו" לצד תמונותיהם של חברי הכנסת הישראלים איימן עודה,
אחמד טיבי ועופר כסיף. את מה שבן גביר מפרסם, לא מעט יהודים ישראלים חושבים, עבורם
האוכלוסייה הערבית, ההנהגה הערבית והשמאל היהודי הם לגמרי בגדר
"אויבים", לא יריבים או בני פלוגתא, אלא בגדר סכנה מבפנים. ב-1935
בגרמניה, היהודי היה האויב מבפנים שצריך לסלק. שני המקרים שונים, אך הבעיה בשניהם
היא שחברה שלא מסוגלת להכיל מגוון זהויות, או סיפור שונה מזה שבקונצנזוס, היא חברה
חולה.
הסיפור בקונצנזוס הוא זה שנולד יחד עם לידה של
אומה, או לאום ומתפתח איתה. הסיפור הזה מתגבש ועובר מדור לדור כמעט כמו מטען גנטי,
מוטמע עד אחרון הנימים בכל חבר באומה. ככל שהסיפור מתארך, הוא מתקצר לראשי פרקים
והופך לא רק לסיפור משותף אלא גם לזיכרון, שלא במפתיע הוא סלקטיבי. כאשר הקבוצה
מרגישה מאוימת, בן אם האיומים אמיתיים או מדומיינים, מתהדקים קצוות הסיפור ומי
שאינו מתהדק יחד איתם, לרוב מוקע ממדורת השבט.
הסיפור של
"הם" ו"אנחנו" לא התחיל לאחרונה, הוא נבנה והתחזק לאורך השנים.
תחת המנהיגות הרעילה של נתניהו, התחיל ביתר שאת סימון "האויבים מבפנים" –
חברי הכנסת של המשותפת הפכו תוך מספר שנים ל"תומכי טרור", כמוהם גם
מרבית החברה הערבית ובמקביל השמאל עבר תהליך דה-לגיטימציה, שבעקבותיו השמאל
הפוליטי ויתר על ערכיו למען הסיפור הציוני הקולקטיבי. צמצום הפלורליזם הפך למוחשי משום
שהשייכות למדורת השבט הישראלי מעולם לא היתה עניין של אזרחות, אלא מידת המוכנות
לקבל את הנרטיב הציוני כנרטיב יחיד וצודק שאין בלתו.
רק שבתקופה הזו
שום דבר לא נשאר סטטי, קרו עוד לא מעט דברים - קמפיין "אין פרטנר"
ו"לנצח נחיה על חרבנו", ההתנחלויות התחזקו, סוליית הכיבוש הישראלי
התהדקה עוד יותר על הצוואר הפלסטיני, אפליית החברה הערבית התחזקה בחקיקה (חוק
הלאום, חוק קמיניץ, חוק הנכבה), קמפיין דה לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם וארגונים
חברתיים, עלייה בשיעור הפשיעה בחברה הערבית - רשימה חלקית שלא מתייחסת למבצעים
בעזה, לקורונה, לעלייה הדרמטית ביוקר המחיה, משבר האקלים, טראמפ ועליית הימין
הפופוליסטי בעולם, חוסר יציבות פוליטי וחמש מערכות בחירות.
בתוך מהומת
האלוהים הזאת, באופן תיאורטי מי שהיו אמורות לחדד את עמדותיהן היו מפלגות
השמאל-מרכז, מרצ העבודה. בוודאי בתקופה שנדרשת חשיבה מחדש מול האתגרים הקיימים
שבמידה רבה מתאימה לערכי השמאל הסוציאל-דמוקרטי. בפועל, הן השילו מעל עצמן ערך אחר
ערך. בעוד מיכאלי רואה כי טוב וממשיכה את דרכה לחיקו החמים של המיינסטרים במרכז
הציוני, במרצ נראה שעד הבחירות ידברו שמאל ואחרי הבחירות ובשם אחדות מדומה או
אחריות ציבורית, בוודאי יסכימו שוב להיות מגש הכסף של קואליציית ימין. מי שעשה את
זה פעם אחת, כבר לא יהסס גם להבא.
באופן לא
מפתיע, שמאל "פרקטי" שחושב שהוא משפיע מבפנים, רק חופר את הקבר של עצמו.
בסופו של דבר אם השמאל לא מקדם שום מדיניות שמאל ואפשר להסתדר בלעדיו, אז למה לא
להסתדר בלעדיו? אם מדיניות המרכז-ימין של לפיד היא בלאו הכי המקסימום שיקבל מי
שמצביע מרצ, הרי שהדבר ההגיוני לעשות הוא להצביע לפיד ולא לסכן את יכולתו להרכיב
ממשלה. ההתאיינות בהתנדבות של מחוזות השמאל היהודי היא סכנה אמיתית לדמוקרטיה,
שבאה בד בבד עם צמצום הפלורליזם.
אם נחזור לשלט
מתחילת הטור, הרי שהוא הכתובת על הקיר, או נכון יותר מראה והבבואה המשתקפת בה
מכוערת ומטרידה, היא נראית ישרה רק למי שמרכיב משקפיים "ציוניים". היום ישראל
היא מקום שבו הצבעה לרשימה המשותפת אינה לגיטימית, שבו שוויון אזרחי וזכויות אדם
הם סממן לשמאל "רדיקלי" או שמאל "טהרן", למרות שמושגים אלה
אמורים להיות המכנה הדמוקרטי האזרחי המשותף. עם הזמן נעשה פחות ופחות לגיטימי לדבר
על מציאות מורכבת או מהות דמוקרטית, כי יש רק סיפור אחד "ציוני" ויהודי
והוא קודם לכל סיפור אחר. השייכות לחברה מתחילה במוכנות לקבל את הסיפור הציוני
המקובל, כל חריגה ממנו הפכה לסוג של "בגידה".
ההסתכלות הזו
היא כבר מזמן נחלת הרוב היהודי, בטור היום בהארץ, שנחשב מעוז השמאל הישראלי
בתקשורת, מקונן אורי משגב "לקחתם לנו את הבשר והסקס, תקבלו פאשיזם", כי
ברור שהפתרון נמצא בחבירת המחנה הליברל-דמוקרטי לימין השמרני, ככה זה כשפריבילגים
נדרשים לבחון את הפריבילגיות שלהם על רקע של עולם משתנה – זה מפחיד אותם ולכן הם
מחפשים את הסדר הישן. בעולם שלא למד את לקחי ההיסטוריה, ההיגיון הזה כנראה מסתדר
ולכן השלט באיילון מסתדר פה לכולם, מבן גביר, דרך משגב ועד למיכאלי ויאיר גולן. שנאמר
– הכתובת על הקיר, אבל הבעיה היא עם מי שלא רוצה לקרוא אותה.
