אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.

אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.

רוח הנביאים מרחפת על פני תהום

יש כמה דברים שהממשלה הקודמת הצליחה לעשות מלבד מלחמה והרבה רע, היא הכניסה שני ביטויים שנראים פעוטים אך למעשה הם משמעותיים ביותר – "רוח הנביאים" ו- "מדינה יהודית". הם חדרו אל השיח והתקבלו לחלוטין בטבעיות. אדם היה רוצה לשאול כיצד קרה שמקובל פתאום במדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטיה, אפילו היחידה באזורה, להשתמש במושגים שמצמצמים את השיח?

הרי אין זה הגיוני לבקש הכרה בצביון המדינה ולא בקיומה. הכרה בקיומה היא הרבה מעבר לרק הכרה בצביון – היא מהותית. ועם זאת עם ישראל התייצב כמעט כאיש אחד והודיע כי הדרישה הזו הגיונית. פתאום הטיעון הוא שההכרה במדינה יהודית זה הרבה יותר עקרוני מאשר הכרה במדינת ישראל – תסלחו לי אם אומר שאינני מבינה את ההגיון פה.

כיצד קרה שמדינה, שהחלה תהליך של כניסה לתוך המהות של הדמוקרטיה עם חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, חוזרת לדבר על מושגים כמו "רוח הנביאים"? תגידו שכבר במסמך המכונן שלה מוזכרת אותה "רוח הנביאים"? זה נכון, אבל יחי ההבדל – בעוד שבשנת 2015 אנחנו עם חוק לאום ברוח הנביאים, ב- 1948 חברו ל"רוח הנביאים" גם המילים הבאות: חרות, צדק, שלום, שוויון זכויות, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך, תרבות ונאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

במבחן מספר המילים: נתניהו – 2, בן גוריון – 19 (בספירה חסרה) ß צמצום השיח?

בתהליך עקבי, שיש להניח שהפילוסוף ויטגנשטיין היה שמח לחקור, חדרו שני ביטויים אלה לשיח וחוקר טוב ממני עשוי למצוא יותר. "רוח הנביאים" אפילו השתרבבה לנאומו של יצחק הרצוג עם השבעת הממשלה החדשה. אני מתעכבת על אימוץ הז'רגון הזה, בטח על ידי מנהיג האופוזיציה, כי במידה רבה האימוץ הטבעי של הביטוי הוא קבלה בלתי מודעת של לקסיקון שיוצר תודעה, שאחר כך מניעה פעולה וביטוי חברתי הלכה למעשה. זאת אומרת אימוץ של מילים חדשות או מתן משמעות חדשה למילים מלמד על דרך מחשבה חברתית. דרך חשיבה של חברה יוצרת בסופו של דבר גם פעולה. אימוץ המילים הוא מחוון לשינוי עמוק.

במבט מבחוץ, מתבקש לטעון, אמנם בהעדר ביסוס מחקרי, שהתהליך כבר כאן. זאת אומרת שברגע שהמילים מקבלות את המשמעות החדשה שלהן, השינוי המעשי יתחיל לתפוס צורה. את ההבחנה קל יותר לעשות בדיעבד, כך שלמעשה הטענה שלי היא שבהנחה שיהיו מחקרים עתידיים בנושא, ניתן יהיה לטעון שההתמרה מתהליך מחשבתי לאומי-יהודי להליך בעל משמעות חברתית לאומית נעשתה בסביבות 2014, מצוק איתן ואילך. כלומר השיח של אוריינטציה יהודית-לאומית-צבאית הפך לשיח שולט וגבר למעשה על שאר תתי השיח החברתיים המתחרים.

הדומיננטיות של השיח הזה תבטיח גם מעבר לפעולות מוחשיות יותר שיקבלו ביטוי מוסדי למשל בחוקים של הכנסת, בהרחבת סמכויות של שרים, בצמצום אפשרי של כוחו של בג"צ, אבל לא רק. אלא גם בדרך שבה אזרחים תופסים את המציאות או נכון יותר מצדיקים אותה. ממש כמו הצדקת מותם של אזרחים עזתיים בהסבר שזה נזק היקפי שצה"ל עשה כל מאמץ לצמצם.

קבלת השיח והעדר הפקפוק מאיימים, לדעתי, לסדוק את השכבות הדמוקרטיות המגנות עלינו. שיח, התנהלות ממשלית, תפיסה ציבורית, דעת קהל שמזינים את עצמם ויוצרים שפה ומציאות. אימוץ אוצר מילים חדש הוא משהו שנעשה באופן טבעי בחיבור שבין חברה לשפה, הן מזינות זו את זה ומשתנות בהתאמה זו לזו. שינויים של שפה מעידים על שינויים חברתיים ולהפך. לכן ראוי להתעכב על שינויים בשפה, גם אם הם נדמים פעוטים. שינוי בשפה הוא שינוי גם בעולם המושגים, המילה יכולה להיות אותה מילה אך התוכן שלה משתנה, השינוי בהגדרה, הוא גם שינוי בתודעה החברתית. כשאנחנו מחליפים הגדרות במידה רבה אנחנו משילים או לובשים צורה.

אם לשיח הפוליטי, הדתי, המדיני והחברתי חודרות יותר מילים יהודיות הן עושות את זה על חשבון משהו, על חשבון המילים ממשפחת המילים הדמוקרטית. השינוי הלשוני הוא איטי, לכן קל יותר להבחין בו רק בדיעבד ולא תוך כדי תהליך, כמעט כמו לוחות טקטונים, התזוזות החברתיות הן איטיות, ולכן אינן מהפכניות בטיבן. הדעת הציבורית עוברת תהליך סובליציה כבר כמה שנים שמכין אותה למעבר, עד שמגיעים זרזים למינהם שמקבעים אותו. כניסת מילים יהודיות-לאומיות על חשבון מילים דמוקרטיות – היא עוד הוכחה שמי שחושב שיהודית ודמוקרטית הן שני צירים מקבילים פשוט לא רואה את השיפוע הקווי שיוביל בסופו של דבר לנקודת הממשק או הפיצוץ.

שנים ארוכות של תהליך מתמשך, שהגיע לנקודת ציון לאחרונה בעקבות מספר תהליכים שניתן למנות וביניהם חוט מקשר. זה היה צוק איתן שיהיה לצערי ברובו קונסנצואלי. זאת מערכת החינוך ושעות היהדות והמורשת ("נו, קצת יידישעקייט זה לא מזיק")– שלא הרבה תהו כמה שעות דמוקרטיה יצאו בתמורה. זאת ההסכמה שלנו לצמצום אופק ההשכלה של הילדים. זאת האינדוקטרינציה לטובת השילוש של שואה, צבא ודת. זאת מנהלת הדת, זה הפימפום הבלתי פוסק שאין פרטנר ואין לנו אלא לזכור שאלוהים איתנו וזה שנים על שנים של דת ומדינה ודמוקרטיה פרוצידוראלית חובבת כללים ומצמצמת מהות ואלה לא הכל. אבל אלה חלק מהלבנים של שביל הלבנים הצהובות שהוביל אותנו לעידן "המדינה היהודית" ו- "רוח הנביאים".

את דעותיי לנושא המעבר ממדינת ישראל ל"מדינה היהודית" כבר שניתי- מדינת ישראל היא הרבה יותר ממדינה יהודית ואילו המדינה היהודית היא הרבה פחות מישראל, אני מעולם לא נטיתי לעבר הגדרות מצמצמות. אפשר לשים לב שמי שמבקר את השימוש "מדינה יהודית" מיד נחשד כלא ציוני. המחנה הלאומי במו ידיו מצמצם את מה שמדינת ישראל יכולה להיות, הבלבול הוא בין הכלי והמטרה. לקחנו את מקור הלגיטימציה והפכנו אותו לעניין עצמו. בעוד שבמדינת ישראל אני יכולה להיות כל סוג של יהודי (או לא), במדינה היהודית אני לא יכולה להיות לגמרי דמוקרטית.

רוח הנביאים היא ניסיון ליצר תמה של דברי הנביאים, רק שרוח הנביאים בתקופת הנביאים היא רוח של מוסר ורוח הנביאים ב- 2015 היא רוח של התרפקות על הדת. תקופת הנביאים היא בגדול, ובלי להיכנס לכל הפרטים, תקופה די רעה – מוסרית, מדינית וכלכלית. הפער החברתי-כלכלי התעצם, ואלא אם הייתם אריסטוקרטים, החיים לא היו טובים. תוסיפו לזה מלחמות שמשמעותן מוות, פציעות, שבי, פגיעה ביבולים כתוצאה מהמלחמה אבל גם כתוצאה מהמחסור בידיים עובדות, מדי פעם בצורת ותקבלו שחיקה של מעמד הביניים והתרחבות מעגל העוני כאשר הנהנים הבלעדיים הם אנשי האריסטוקרטיה החדשה שמתעשרים על גבם של המתרוששים. מי היו הנביאים? הם היו אם תרצו מובילי המחאה החברתית של התנ"ך. 

הפתרון לרעות החולות היה הדת, במקרה הזה דת מבוססת צדק ומוסר. היינו התשובה של הנביאים היתה – עבודת האלוהים והתיישרות מוסרית היא הפתרון ולא פולחן חסר משמעות. זה ברור שלא החזרה לעבודת האלוהים היתה הפתרון - אלה חוקי הדת של תקופה לא ממסדית זו, שאפשרו צדק יחסי שהתבטא בכל תחומי החיים ויכול היה להשיב את הסדר על כנו. לא אקט פייסני אלוהי, אלא התארגנות חברתית על בסיס מוסרי.

אנחנו כבר לא בתקופה של הנביאים, ערכים מוסריים נשארו בבסיסם דומים מאוד כבר משחר ההיסטוריה ועם זאת יש בכל זאת ראייה רחבה וברורה יותר של מהו צדק חברתי, מהו מוסר, מה מקומה של המדינה בהגנה על זכויות האזרח וזכויות המיעוטים. רוח המוסר הנביאית הזו התגלגלה לערכים אוניברסליים הומניים.

העניין הוא שלא לכיוון הזה מתכוונים נתניהו, בנט וחבריהם – "רוח הנביאים" שהם משתמשים בה ברטוריקה בלתי פוסקת קוראת הפוך – לצמצום השמירה על זכויות האדם, בהבחנה בין אזרח לאזרח. רוח הנביאים שנתניהו משתמש בה היא בכלל לא המצב הנפשי שנתניהו רוצה שנהיה בו. הוא לא רוצה אותנו מוסריים יותר – הוא רוצה אותנו יהודיים יותר ולאומיים יותר.

השימוש בביטויים "רוח הנביאים" ו"המדינה היהודית" הוא משחק רטורי שמייצר אווירה לאומית מתאימה כזו שבה יהיה נוח לפוליטיקאים השחוקים שלנו לפעול. הם נועדו למשחק בדעת הקהל וזה עובד. זה נראה בלתי מזיק, זה נשמע הגיוני, משלנו, כור מחצבתנו, סלע קיומנו. אנחנו כל כך שחוקים שאנחנו מקבלים את זה ללא עוררין, מטמיעים את זה בשפה ובעצם מטמיעים את זה במחשבה. זה נקרא תהליך של שינוי מחשבתי שמייצר שינוי מעשי. "רוח הנביאים" לא שורה עליי, אבל הרוח שמנשבת בישראל, בעיניי, לא מבשרת טוב. 

משמעות - פרולוג אפשרי או סיום - לא חד משמעי

זנון כמשל

הבעיה הכי גדולה עם יאיר לפיד היא קודם כל יאיר לפיד, זה ברור אבל לא לזה התכוונתי. הבעיה בה התמקדתי היום היא הציטוטים השגויים והמבולבלים שלו בכל הפוסטים והנאומים שהוא משחרר לטובת (או שלא) הציבור והן מקור בלתי נלאה לסיבות ראויות לדפיקת ראש בקיר או לחלופין מחבת ברזל בהתאם לזמינות. ולבד מהברור מאליו, נניח שאני לא הייתי רוצה לחלוק מקום במשפט הכולל אותי עם יאיר לפיד (שיט, נדמה לי שהרגע עשיתי את זה ועוד בעצמי) או שבכל פעם שאני קוראת שליפה כזו שלו (שנכתבת בסגנון הנונשלנטי הבלתי ניתן לחיקוי של "בטח זה טיול אוורירי לעת ערב בפארק ולא שעות של מאמץ לשימור תדמיתי המזוייפת, תשאלו את מי שבא לכם אני תמיד זורק שמות של פילוסופים ומתמטיקאים, הלא שמותיהם חקוקים בבסיסי ג'ל [הג'ל שלי]") משהו בי נשבר מכל כך הרבה בחינות. אז, לא, לא רק אלה - המשמעות העיקרית היא שבכל פעם שאני חושבת על ציטוט או דוגמא לבלוג אני עורכת את מבחן לפיד. שזה כמו מבחן בוזגלו אבל בכתיבה. היינו אין הבדל בין פוסט לפוסט וכל פוסט נבחן לגופו, למותר לציין שזה מצער אותי שלפיד עוד לא פיתח טכניקה כזו. הלאה.

"על מה שעליו לא ניתן לדבר,
אודותיו יש לשתוק. ויטגנשטיין

ולמה אני בכלל אומרת לכם את זה? חוזרת למסלול- ובכן, ניסיתי לברר לעצמי את המושג משמעות. ובאחת התמלא הדף בהמון ציטוטים וזה הביא אותי ללפיד וגם לעריכה אינטנסיבית.

משמעות - מחד הרי זה ברור כשמש מהי משמעות וביננו זה מושג כל כך אמורפי וסובייקטיבי שרק הגדרתו היא אובייקטיבית. כך שלא יהיה זה בלתי משמעותי אם אומר שמשמעותה של המשמעות היא בעצם משמעותה למשתמש. אבל חסל פילוסופיה בגרוש. הגדרה מילונית של המושג משמעות היא מובן או כוונה. לא אכנס לויטגנשטיין כי זה יוביל לדיון ארוך (כולל ציטוטים), לנושא המשמעות והשימוש במילים ליצירת שיח שיוצר משמעות ושחשיבות השיח היא במילים המנסחות אותו ובמשמעותן ואופן שימושן. מכאן, שלא נוכל להתקדם הרבה אלא אם נסכים שפוסט זה שהוא לא פוסט אלא מסה שלמה - זה לא יקרה, אל דאגה, לנשום. אבל המשמעות לדידו של ויטגנשטיין, בהנחה שהבנתי נכון, היא מה שיוצר את המובן ואת אופן שימושן של מילים והשימוש בתורו מעניק להן את המובן שיוצר את המשמעות - מעגלי משהו, אך למעשה גלי כי השפה היא לחלוטין דינמית. מכאן שהמילים עשויות לא להשתנות אך משמעותן ומובנן עלול לקבל תפניות מעניינות בתכלית.

אבל זה יותר מזה כי מלבד המשמעות החברתית המגולמת במילים ומתקדדת בנו באופן רציף לאורך תהליך החיברות היומיומי שלנו, לכל מושג כזה מתווספת הפרשנות האישית. עקרונית אנחנו מקטלגים דברים לפי המשמעות שלהם ובעצם גם לדברים מוסכמים יש בכל זאת דקויות של הבחנה שיוצרות הבחנות מאוד משמעותיות במשמעות, אם תרשו לי להתפלפל. ואז נכנסתי לעומק הקורה (ללמדכם, שלפעמים פוסטים מצריכים עבודת הכנה וזה לא סתם שאני לא מפרסמת, זה חלק מכללי המניעה הבסיסיים כדי לא להפוך ליאיר לפיד - תחקיר. אבל זה לא משהו שאתה מצפה שאיש טלוויזיה לשעבר יעריך, אהממ, אהממ) וחזרתי לקרוא מאמרים וספרים רלוונטיים שעלו במוחי. במידה מסויימת יש לי התניה שכזו לחשוב על "האדם מחפש משמעות" (ויקטור פרנקל) בכל פעם שמועלה המושג משמעות (מעניין למה, ייתכן שהתשובה בשם הספר, אבל זה קל מדי). ספר, שמבוסס על ניסיונם של ניצולי מחנות הריכוז מנסה להתחקות אחר המכניזם של המשמעות ועצם הקריאה בו נותנת פרספקטיבה (יופי כי ניצולים ופרספקטיבה שולח אותי לאיילת שקד אחרי נסיעתה לאושוויץ וזה ממש לא האימאג' שאני צריכה עכשיו). אבל מעבר לזה, עמדתו האקזיסטנציאליסטית ומסקנתו העיקרית, לפחות מבחינתי ובהנחה שניתן להתיימר ולסכם את הספר הזה במשפט יחיד, שבעבור כל אחד מאיתנו המשמעות היא אחרת, ואת התכלית הזו נגזר על האדם לחפש כדי להצליח ולהתעצם כאדם, היא מלאת תקווה בעיני.

בבואנו לבחון משמעות, אנחנו יכולים למצוא מכנה משותף למשמעות שאנחנו מעניקים למושגים, אך למעשה כל אחד מאיתנו עוד מלטש את המשמעות הזו עד שהיא מתאימה לחלוטין להיכנס לקולטן הפנימי של הנפש ולכייל את האדם מחדש. ברמה האישית זוהי סינרגיה דינאמית ושברירית בעדינותה, ברמה החברתית זה גם עוד סנן (פילטר) שלא מאפשר לך למעשה לבחון אובייקטיבית את המשמעות של אדם אחר לאותו מושג ובאמת לקבלה. כל משמעות היא כל כך אישית ולכן גם אם היינו מגדלים אנשים בתנאי מעבדה שווים מכל בחינה, אופיו של כל אחד מהם וחוויותיו היו מעצבים לו משמעות שבהכרח לא היתה כמו של תאומו לניסוי. אם תרצו זה כמו מן מצפן בסיפור אי-גיוני שמכייל כל אחד מאיתנו אבל כל אחד בשדה מגנטי אחר.


אם תחשבו על זה, גם הדברים הכי בסיסיים שהגדרותיהם ברורות לכולנו הן למעשה לחלוטין סובייקטיביים. גם אם המילה בית (וסליחה מראש מאל-על ותנובה שאני לוקחת להן את המיתוג ומחזירה אותו למרחב הפרטי, אם כי השימוש של שתיהן בקמפיין שלהן במילה בית הוא בדיוק ההוכחה למשמעות הקולקטיבית) תתואר על ידי מרביתנו דומה, עדיין הבית האישי של כל אחד מאיתנו גם ברמת ההגדרה הוא שונה לחלוטין. המשותף יכול להיות מאופיין על בסיס תחושת שייכות אמיתית המתבקשת מתוך המושג המובע בקונטקסט של נרטיב חברתי ברור ומבוסס. אבל אם מושג יחסית ברור כמו בית נתון לאינטרפטציות שונות ומקבל משמעות שונה למרות הבסיס המקובל, הרי שלמושגים "גדולים" יותר גם מנעד פירושים רחב יותר, לדוגמא: אהבה, חיים, זוגיות, הורות. ולמעשה למרות שהמושגים בהגדרתם ברורים הפרשנות שלהם משתנה ואינדיבידואלית ויחד עם זה כפופה למה שמקובל חברתית.

דוגמא לקומוניזם ושברו?

היופי במשמעות האישית הוא זה שמונע ממני להיות אדם שיבחר לקבל אידיאולוגיה גורפת. אידיאולוגיה גורפת מכתיבה לרוב את המשמעות של הדברים ומצמצמת את האפשרות לפירוש אישי וחופשי, עד כמה שהחופש קיים רק שזה דיון אחר. אידיאולוגיה חובקת, כמו דת אם תרצו אבל גם ספרים כמו "תורת הרצף", נותנת מתכון מאוד מסויים של איך צריך לחיות ודרך איזו פריזמה לראות את הדברים ולמעשה להעניק להם משמעות. הן בנויות על זה שההגדרות למושגים ועל כן גם המשמעות שלהן ישרתו את הפונקציה לשמה הם נוסדו וייצרו קו מחשבה דומה לכלל האנשים. זה עבד הכי טוב עם דת, קומוניזם הוכיחה שזה לא עובד תמיד, ייתכן, ואני רק מעלה השערה כאן, שללא גורם מעניש קוסמי וכל יכול זה פחות משכנע ולכן מרבית האידיאולוגיות החובקות, לבד מהדתות, הן במידת מה אופנתיות, גם אם האופנה הזו מחזיקה מעמד כמה מאות שנים. למעשה מי שבוחר שלא להאמין באידיאולוגיה חובקת על שמגדירה לו את המשמעות, הרי שהמשמעות שיתן לכל דבר היא במידה רבה תולדה של בחירות. כמובן שבחירות הן גם פונקציה של אופי וסיפור חיים והרבה עובדות נסיבתיות ובכל זאת הן מתמצות לנושא הבחירה שלנו ואיך אנו מעצבים את חיינו בהתאם.

מכאן שאם אני מסכמת את המושג משמעות לגבי, הרי שמשמעות היא הפירוש האישי שהוא תלוי חברה ולכן משמעות היא חלק בלתי נפרד מהבחירות היומיומיות שלך שהן כמובן גם חלק מהמהות שלך וההגדרה שלך. כך שבעצם להגדרה העצמית שלך את עצמך יש הכי הרבה משמעות והמשמעות הזו תקרין על המשמעות של שאר המושגים לגביך. שמתי לב לזה בצורה מאוד אינטנסיבית דווקא בויכוחים ברשת בזמן המלחמה בעזה ודווקא הקמפיין של וואלה "קודם כל ישראלי" היה הכי מובהק. למי שמגדיר את עצמו קודם כל כאדם, השגותיו לגבי המבצע והרג האזרחים היו מאוד ברורות כי הרג הוא מיותר, מי שמגדיר עצמו קודם כל כישראלי מצדיק את ההרג גם אם אחר כך הוא מצר על ההרג וגם אם לא. זו אמנם הכללה גסה, אני לא מכחישה, אבל בכללי זה מעיד משהו על משמעות ההגדרה האישית והחברתית ובהתאם גם על הדינימיקה של יצירת נורמות. אבל אני רוצה להישאר דווקא באישי.

מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים.
האם ראית אי פעם חרקים לכודים בענבר? קורט וונוגוט

אני מצהירה על עצמי שאני אדם חופשי מאידיאולוגיות בעל תפיסה סמי-אקזיסטנציאליסטית שאני מאמינה ברעיון שאנחנו סך הבחירות של עצמנו ושבכל נקודת זמן אנחנו יכולים לבחור מתוך אינסוף אפשרויות. המשמעות בעיני היא בדיוק המקום בו העולם אינו רק רצף של תכונות מתמטיות המצטרפות לכדי כללים בפיזיקה, העולם עוד רצף של שפה סימבולית שאתה האדם שואף להבין ולזאת מתכוון בחיפוש אחר משמעות. החיים האנושיים המוגבלים, בסופו של דבר, במוות שהוא מוחשי ואמורפי כאחד, נדמים בעיננו כמשהו שיש למצוא לו תכלית - התכלית הזו היא המשמעות. הניסיון להבין את החיים הוא המעניק לכל זה משמעות, וכשאתה מבין כמה החיים הם ארעיים אתה חייב לכוון את חייך ככה שהבחירות שלך יובילו אותך להרגיש שאתה אכן חי את החיים. שבכל יום אתה חי ולא מתקרב אל מותך, וכשאתה מצליח להגיע לכל ערב בחיוך, יש בכך, לפחות לדעתי קצה קצהו של גירוד המשמעות של החיים. אם תרצו, החיים הם למעשה התנגדות לאותו קבוע שבואו ודאי אך ללא השערת זמן.

Carpe Diem אם כך יכולה להיות הסיסמא של הפוסט הזה, אבל זה יותר מדי פשטני. אין לפוסט הזה באמת סיום, הוא בא רק לדון על משמעות ולכן סופו בכלל אינו משמעותי כי ייתכן שבכלל אני אמשיך אותו אחר כך ויתכן שהוא סיים את משמעותו בחיי ועליו לפנות לדרכו העצמאית.

מפרסמת. שזה דוגמא לפעולה שהייתה ברורה לכם ולסיום חסר משמעות 

פוסט נהדרת

היום בשיטוטי באתרי החדשות, נתקלתי בטור של חברת הכנסת מרב מיכאלי לגבי השפה הנקבית שלה וזה גרם לי לתהות. ראשית, הטור של מיכאלי אינו חובת קריאה, אם כי בעיני הוא מעניין, לראיה פוסט זו, אה סליחה - זה. שנית - הפוסט הזה כולו/ה י/תבאר את נושא התהיה ואתם יכולים לבחור לכם אם בזכר או בנקבה עסקינן, אבל אני אחזור לדבר כרגיל. כמובן שעכשיט אסוציאטיבית קפצתי לספר "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה. וזה יתקשר לגבולות השפה של ויטגנשטיין שיגיע בקרוב, אבל גם פרדיננד מנסה לשנות את תנאי החיים של נתיניו כדי לבחון אם הם עדיין אוהבים אותו, ובסופו של דבר גם מצמצם את גבולות השפה ועולה לנתיניו על כל עצב אפשרי עד שהם שולחים אותו לאי מבודד. לא, אני לא מציעה לשלוח את מיכאלי לאי מבודד, להפך. אבל אל תסיקו מכך שזהו צו קורא למהפכה נקבית, כי זה גם לא זה. 

עיוותי שפה הם כנראה משהו שקורה כל הזמן וחלק מהם מתקבל וחלק לא, אך הם נדבך בתהליך השיוני שעובר על כל שפה. אני משתדלת מאוד להיות טהרנית שפה כנראה, אך גם אני לא מקפידה כפי שדרש נניח אבשלום קור, שלא לדבר על בן יהודה. מכל סוגי עיוותי השפה, שיבושי שפה של ילדים זה דבר מצודד להחריד ומעבר להיותם מצחיקים זה שופך אור על הדרך בה הם לומדים את השפה ויתרה, זה מקור לסיפורים משפחתיים ולצחוק משותף. למרות הרצון ללמד אותם לדבר נכון, יותר מפעם השתדלתי שלא לשנות כל מיני עיוותים קטנים כדי שאלה ישארו, עוד שריד של תינוקיות קטן, וביותר מילד אחד. אכן אני מודה. כך ניסיתי לשמר את הליפופטר (מסוק, כן, אני יודעת אבל מה לעשות?) קדימונית (שהיא ההפך מאחורנית) או את כרנגול (בנזוגה של התרנגולת) או פקטוס (הוא קקטוס) ועוד ועוד וכל אחד קיבל את מקומו הראוי בפנתאון השיבושים. כל שיבוש שתוקן היה עוד צעד בהתפתחות התינוק לילד והלאה. 

השפה היא דרך התקשורת הכי חשובה, היא שימושית, אם לא חיונית, לחשיבה וללמידה והיא כנראה עונה על צורך אנושי בסיסי, אישי כמו גם חברתי. אינני בטוחה, בניגוד לחומסקי, שהשפה היא גנרטיבית, היינו שהאדם נולד עם מעין תוכנת דקדוק פנימי, אני כן יודעת שהשפה היא כלי שיש לנו צורך בו והיא שלובה בהיסטוריה האנושית שלנו. הסתכלות בילדים שלנו מראה כי תפיסת השפה מובנית אצלם והיא שזורה באינטראקציות חברתיות, הלמידה הטובה ביותר היא כתוצאה מתקשורת בינאישית ויעידו כל המחקרים שהוכיחו חד משמעית ששום דבר, גם לא קלטות baby einstein, יכול להחליף את התקשורת הבינאישית בלימוד ילדינו והרחבת אופקיהם. גבולות השפה שלהם הם גם במידה רבה גבולות עולמם, והתפתחות השפה היא גם הסיבה וגם המסובב להבנתם את החוקים והעולם הסובבים אותם.

למעשה הדבר נשאר כך גם בבגרותינו והיה זה ויטגנשטיין שהציע שהשפה בונה את מרחב המציאות ושלמילים יש משמעות בשל התפקיד שלהן שאותן יוצקת החברה ובעצם גם האדם היחיד. זאת אומרת שכשברצוננו לשנות, אחד הדברים שיש עלינו לעשות הוא לשנות את התפקיד המילולי של מילים מסויימות. ההתפתחות הלשונית יונקת את שורשיה מחשיבה פילוסופית כזו או אחרת אך בה במידה היא גם מגדירה אותה, זאת אומרת שרעיונות פילוסופיים יוצרים שפה אך נוצרים ממנה ובכך נוצר מעגל לוגי הכרחי. שיח חברתי שולט הוא תולדה של פילוסופיה חברתית כזו או אחרת. ניסיון  להביא לשינוי בשיח שולט מתבטא גם בשינוי לשוני, ככל שיתקבע יותר השינוי הלשוני כך משתנה פני השיח השלט. כך אני מתייחסת לניסיון של חברת הכנסת מירב מיכאלי לדבר בשפה ניקבית שאמורה להיות חלק מהניסיון שלה להשליט שיח שוויוני שקורא תיגר על השיח הגברי. וזה רעיון מאוד יפה, אם כי מעצבן עד מאוד. ולמעשה יש בו הבנה מאוד סכמטית ופחות פילוסופית של ויטגנשטיין. כי ויטגנשטיין דיבר בעיקר על השוני בתפקיד המילה זאת אומרת איך למעשה אנחנו משנים את המשמעות הניתנת לאותה מילה בדיוק. זאת אומרת יש הבדל במשמעות המילה "יאיר" כשהיא פועל וכשהיא שם (וכמובן במצב היוצא מן הכלל כשה- א' נהגית כה' כשאומרים יאיר לפיד). בשפתה הנקבית מירב מיכאלי עושה תרגיל יפה על ויטגנשטיין ואולי היא באמת מצליחה להוביל טרנד, אם כי לא נראה לי שהטרנד הזה ממריא הרבה מעבר לרמת הקוריוז. יש שיגידו שכאישה אני צריכה לאמץ את השינוי הלשוני שמציעה מיכאלי, יש שיפטרו אותי במשפט המיותר ש"נשים לא מפרגנות לנשים". אבל גם אני מאמינה שהשיח צריך להשתנות. רק שכנראה אני נאיבית מספיק כדי לפעול ברמה האישית בלבד ולחשוב שזה מספיק ואולי באמת אתבגר יום אחד ואחליט שיש לפעול ברמה שהיא ציבורית, אינני יודעת. אין לי ספק שהשיח צריך להשתנות, אבל האם באמת במחיר של תפיסה דיקדוקית חדשה? או אם הדיקדוק הוא שיוצר את המשמעות? בינתיים לא תתפסו אותי משנה לנקבה את מה שמקורו הוא זכרי. אבל מבטיחה להודיע אם ארגיש שינוי שממשמשת ובאה (כן, כך במקור). 

הסיבה העיקרית לחוסר הצורך שלי בשינוי היא כי השפה הנקבית הזו משעשעת אותי, אך גם מעצבנת אותי והיא לחלוטין לא טבעית לי. למרות האמור, להפתעתי כי רבה אני חייבת להוריד את הכובע בפני מבצעהּ (לא, לא התחלתי לדבר בנקבית לכן טרחתי למצוא איך מכניסים מפיק למסמך word ודרך אגב בינינו - המילה נקבה די מעצבנת). אני מניחה שלגבי מידת השעשוע שלי מזה אינני צריכה להרחיב, אבל מה זה מעצבן אותי? ובכן, בעיקר כי העיוות של השפה העברית פוגם בכל נימי אהבתי לשפה. המרדנות של מיכאלי בכללי הדקדוק נראית לי מעט כמו חילול הקודש, אם כי מותר כאן לכתוב קדושה, אם בנקבה מדקדקין. כנראה שאינני מרדנית מספיק כדי לפגוע בנכונות השפה ואולי אני פשוט לא מתקדמת מספיק ולא אימצתי ראייה אקטיביסטית פמניסטית עד לשינוי השפה כי יריעות השפה שלי מוגבלות וכך כנראה גם הבנתי את חומרת המצב. ימים יגידו.  

זה הזמן להודות שמעולם לא היתה בי סימפטיה למירב מיכאלי. מודה. זה לא שהיה לי משהו נגדה, אבל גם לא היה לי משהו מוצק לומר לזכותה, כלומר כן, בחורה חכמה ובעלת כישרון כתיבה והתבטאות רהוטה, אבל זו לא סיבה לחוש רגשות עזים כלפי מישהו. על הנייר, לכאורה, הייתי צריכה לסמפט אותה בשל המון סיבות, אבל זה פשוט לא קרה. ואז צצה לה חברת הכנסת מיכאלי ולמען האמת מאז אני מסמפטת אותה, מאוד. לא שבגללה אחזור להצביע למפלגת העבודה, חלילה- ברק, בן אליעזר, מצנע, פרס, פרץ, ברק (שוב) ויחימוביץ' הצליחו לחדד עוד יותר את הסיבות בגינן היא איבדה מחינה בעיני ואת חוסר יכולתה לפרוט לי על מיתרי הנוסטלגיה (ולהזכירכם אני ניזונה מנוסטלגיה קלה וממחשבות רומנטיות עד ילדותיות). מה שהכי מוצא חן בעיני, אכן במפתיע יש מספר דברים, זה שהיא באמת לוקחת ברצינות את עבודתה הפרלמנטרית. נראה שהיא לא כאן בשביל הכבוד או מנעמי המישרה אלא כדי לעבוד, כדי לשנות וזה בהחלט מרענן. אמנם זו רק ההתחלה, אך התחלה מבטיחה היא גם משהו ואפשר לקוות שהיא תמשיך כך. בכל מקרה יש לה אג'נדה ברורה ולפחות כאישה היא מבטאת את קולי באופן מכובד ונכון בתוך השיח הגברי הזה.ואם בגלל זה אני צריכה לסבול את חריקת השפה, והיא בהחלט צורמת, אז אתם יודעים מה? זה מחיר שאני מוכנה לשלם. השיח הזה בהחלט צריך להשתנות, רק שאני חושבת שהוא משתנה בגלל נשים גדולות כמו מיכאלי ולא בגלל השפה שלהן, אלא בגלל שהמחשבות שלהן קוראות למעשים וזה בהחלט מוביל לשינוי, אפילו שינוי די גדולה.