אומרים הכל, רק לא את האמת

שבועיים לבחירות, שום מפלגה לא אומרת משהו חדש שהיא לא אמרה לפני כן, למרות שהמציאות משתנה כל הזמן. כל מפלגה מספרת למצביעים שלה את הסיפור שהם רוצים לשמוע, כל הפרשנים מדברים על ציוותים קואליציוניים אפשריים ואחוזי חסימה ומרבית הציבור מודאג מהשאלה איך יגמור את החודש. לא משנה איך נהפוך את זה, התוצאה האמיתית ואת זה כבר אפשר לומר עכשיו, היא שלא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, שום דבר מהותי לא ישתנה. הדיון הפוליטי עוסק כל הזמן ב"עכשיו", ללא הסתכלות עתידית, ללא התייחסות לאינטרס ישראלי משותף וללא מהות או תוכניות מעשיות.

למעשה זה כבר לא מעט מערכות בחירות שמפלגות ישראליות מכוונות להגיד את מה שהן חושבות שהציבור, לפחות שלהן, רוצה לשמוע. זה לא מוכיח את עצמו, אבל גם לא מנדנד את הסירה. בלהט המציאות נדמה שקצת שכחנו וחשוב להזכיר שמפלגות אמורות לייצר חזון וליזום, על מנת לקחת חלק בניווט הספינה ולא לנוע עם הזרם. היסטורית למפלגות יש תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל, כשהן לא מנסות לייצר תודעה פוליטית מהותית ועשייה – הן חוטאות לתפקידן.

המגרש הפוליטי הישראלי-יהודי עסוק בעיקר בשאלת נתניהו ורק לא נתניהו ובתווך נכנס גם בן-גביר. אבל זו לא השאלה ולכן ממילא שום תשובה אינה רלוונטית. זה נכון שאפשר למצב את העניינים כמאבק בין מחנה דמוקרטי למחנה לא דמוקרטי, אך ללא המפלגות הערביות ועם מוכנות למשטר הפרדה לא ניתן לדבר על דמוקרטיה, בוודאי לא בפן המהותי שלה. העובדה שזה נעשה, רק מקבעת את התפיסה הלא דמוקרטית של דמוקרטיה ליהודים והיא בשורה התחתונה התפיסה של בן גביר, אבל גם של סמוטריץ', שקד, סער, אלקין, גנץ ונתניהו ועקרונית, כפי שהוכיחה הממשלה היוצאת, היא גם מקבלת תמיכה מהעבודה וממרצ. 

הירידה המהותית ברצון להצביע, או באמונה שההצבעה יכולה להשפיע, היא עוד תסמין של מפלגות שחוטאות לתפקידן והיא ביטוי לתחושה המהותית של הבוחר כי אינו משפיע. ציבור שמרגיש שהוא אינו משפיע, מתרגם גם הוא לחולשה דמוקרטית, בהנחה שיש בישראל אלמנטים של דמוקרטיה תהליכית.

למעשה, מעבר לכיבוש ושלטון ההפרדה שמיושם דה-פקטו בישראל, עוד לא מעט תהליכים פוגעים בישראל מבפנים וכולם שותפים במידה כזו או אחרת להרס פנימי של תהליכים דמוקרטיים. ישראל ניצבת מול בעיית פערים חברתיים-כלכליים חמורה, בעיית תשתיות, מערכת חינוך קורסת, מערכת בריאות מקרטעת, מערכת רווחה לא מתאימה ומשבר אקלים שמביא עמו סכנה לחוסר ביטחון תזונתי, מחסור במים (למרות מערכת ההתפלה) בתוך מערכת שצפויה להיפגע ואינה ערוכה תשתית וכלכלית למשבר. מעבר לנושא האסטרטגי והבטחוני, שגם הוא צריך התייחסות לאור האתגרים הללו, איפה התוכניות וההיערכויות של המפלגות לעתיד הלא רחוק הזה? מדוע אין לכל אלה התייחסות? למה מנהיגים ומפלגות לא מדברים על זה ולמה הציבור לא דורש שידברו על זה? תוך עשר שנים ומול בעיות חמורות הרבה יותר, המחשבה שהתעסקנו בנתניהו ובן גביר תהיה לא פחות משערורייתית, רק שהמחיר שלה יגבה יותר חיים.

הציבור הישראלי לא צריך מפלגות שמספרות לו את מה שהוא רוצה לשמוע, זה רק מזין מעגל קסמים של בורות מרצון, שמאפשר אמונה במציאות אלטרנטיבית, בה ישראל תמיד צודקת וטובה והחיים פה הכי טובים שאפשר. הציבור הישראלי צריך לשמוע ממי שמבקש להנהיג אותו את האמת והיא מורכבת, זה טבעה של מציאות. היכולת להצליח להתמודד עם המציאות הזאת מתחילה בהבנת המצב, בוודאי לא התעלמות ממנו.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם משתנה, העניין הוא שכדי להצליח להתמודד עם האתגרים, צריך להתייחס אליהם. במקום להמשיך ולהגיד כלום כדי לקבל יותר קולות בקלפי, רק דמיינו איזה שינוי מרענן היתה מביאה מפלגה שלא משחקת את המשחק, אלא מתייחסת לחיים עצמם, לצרכי הציבור ולאתגרי הזמן ומציעה חזון בר קיימא, תוכנית פעולה וסדר עדיפויות. אין אפילו מפלגה אחת כזו, אבל כל עוד הציבור מוכן לקבל את זה, אין כל סיבה שזה ישתנה. אבל האמת, גם אם לא תאמר, בכל מקרה תצא לאור, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי? התשובה היא שככל הנראה כן.

הבחירה להפסיק

כשלמדתי בחוג למדע המדינה בת"א זו היתה תקופה מאוד וובריאנית של המחלקה (אפשר לקוות שזה עבר להם), כמעט כל דרב איכשהו נקשר לוובר. אישית ברגע שמנסים לכפות עליי תיאוריה אני מיד בועטת ולכן את מרבית עבודתיי עשיתי מתוך ביקורת על גישתו. לא כאן המקום לדבר על וובר, זה ארוך ונישתי, אבל וובר הוא אחד מאנשי מדע המדינה המודרניים שכתבו על המנהיג ועל המודל האופטימלי שלו - המנהיג הכריזמטי.

המנהיג הכריזמטי? (אילוסטראציה)

תכונות רבות מיוחסות למנהיג, אבל מעל לכל, לפחות אליבא ד'וובר אם כי הוא אינו היחיד, הכריזמה היא אם כל תכונות המנהיג, היא האידיאלית שבהן. מקור סמכות של מנהיג יכול להיות חוקי, מסורתי או כריזמטי, בעוד השתיים הראשונות הן רציונליות ואף הגיוניות, השלישית אינה רציונלית, היא אינה נסמכת על בסיסי הכוח הקיימים, היא אישית ואינה ניתנת להעברה. ויותר מזה היא עולה בכוחה על השתיים האחרות, אם כי היא הרבה פחות צפויה או ניתנת לשליטה מהן.

ביוונית כריזמה היא "מתת חסד" או "מתת אל" והיא מתייחסת ליכולת של אדם אחד להשפיע על אנשים אחרים לאו דווקא במילים. במידה רבה כריזמה היא עוד מילה שאנחנו משתמשים בה לא פעם ובכל זאת הגדרתה חמקמקה. כריזמה היא תכונה אחת, או סט תכונות, שיוצרת/ים את המשיכה של ציבור למוביל השינוי, למנהיג. ניתן גם להתייחס אליה כאל סט של  מיומנויות שאפשר לרכוש, מה שאומר שניתן ללמוד אותה ואולי בכלל זה השילוב בין השניים, או בין עוד משתנים. מה שכן קל לזהות אדם כריזמטי, ויש לזכור שזה גם עניין תקופתי - אדם שנתפס ככריזמטי גם עלול לאבד את הכריזמה. יש משהו חמקמק בהגדרת כריזמה וכנראה שגם בהשגתה ושמירתה. מה שכן מי שנתפס ככריזמטי מסוגל לסחוף אחריו רבים.

ברור שכל הדיון הזה הוא לא תלוש, הוא מגיע מהניסיון להבין למה לעזאזל רב הסיכוי שבשמונה עשר למרץ נמצא את עצמנו בכל זאת עם נתניהו כראש הממשלה הנבחר, כי אני באמת לא מצליחה להבין את זה. 6 שנים שהוא כבר ראש ממשלה, זה בטח לא חתול בשק, אנחנו יודעים מצוין מה נקבל ואין כאן ממש תמורה. אם יש כאן מקור של סמכות למנהיגות שלו הרי שהיא לא מסורתית (לפי ההגדרות, אל תתחילו עם טיעוני ההצבעה המסורתית כי זה לא קשור), היא כבר מזמן לא כריזמטית (אם היתה, זה כנראה אינדיבידואלי מאוד) והעובדה שהיא חוקית היא לעג לרש, כי לפי תכניותיו אם יבחר שלישית הוא מתכנן להעביר חוקים שמטרתם היא אחת - לצמצם את הדמוקרטיה (חוק הלאום כדוגמא). נתניהו מבין היטב מהי דמוקרטיה, לו היה דמוקרט היה מנסה לחזקה אותה, הוא לא ואין לו שום בעיה לפלג (כבר כתבתי על הדה-לגיטימציה שהוא עושה לשמאל בישראל). אז מתוקף מה האיש הזה ככל הנראה ייבחר שוב? כנראה מתוקף טמטום, לא שלו, שלנו.

מבחינתי אין מנוס מלהגיד את זה שוב, כדי שתהיה פה מדינה ואין זה חשוב לאיזה כיוון היא תתקדם מול הרשות הפלסטינית, החמאס או איראן, כדי שישראל לא תהיה אפיזודה חולפת, הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לשמור עליו הם ערכי הדמוקרטיה וזכויות אדם. מהדברים האלה נגזרת הלגיטימיות של המדינה וכל צמצום בדמוקרטיה כמוהו דווקא כפגיעה אמיתית ומוחשית בבטחונה. אבל הדיון הזה, למרות הרלוונטיות שלו, נתפס כהזוי או לא מספיק חשוב. עזבו, אני אוכל אח"כ להגיד "אמרתי לכם" וככה לא אעזוב את קן הצדקנית המעצבנת החמים והאהוב שלי.

מה שבטוח זה שנושאים חשובים באמת כמו הכלכלה, הרווחה, החינוך, הבריאות, הגז, וגם הסכסוך הישראלי פלסטיני אינם עולים על סדר היום כפי שראוי היה שיעלו. מה כן עולה? הנאום של נתניהו בארה"ב, בקבוקי מחזור ובקבוקי שתיה, מעון מתפורר ודו"ח מבקר. אז בואו נדבר על זה, נתניהו יכול לקרוא לזה ספין, זה לא משנה את העובדה שיש כאן ראש ממשלה שבוודאי לא יודע לנהל את משק הבית שלו, והעניינים שם מתנהלים מתוך בוז לניהול תקין וסליחה שאני אומרת את זה גם לחיסכון. 

לקרוא על הדו"ח והממצאים בו תוכלו במרבית העיתונים, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל הדיסוננס בין הצורה בה מנהל ראש הממשלה את הוצאותיו והנהנתנות שעולה מהם בתקופה בה מרבית הציבור לא סוגר את החודש, מגרד אותי וצריך לעורר בכולנו ספקות. עזבו אתכם מפלילים, זו לא הנקודה, הנקודה היא האחריות המצופה מראש ממשלה, קבלת ההחלטות ויותר מכל האמינות. ממה שיוצא לתקשורת אין לנתניהו אף אחד מהדברים האלה. 

האיש שיצא לבחירות בגלל "משילות" בעוד שהיתה לו משילות ובגלל "פוטש" שמעולם לא היה, הוא אותו האיש שהוציא לפועל תוכניות מגירה צבאיות בגדה בגלל "חטיפה" כשבעצם כבר ידע שזה רצח, הוא אותו האיש שיצא למלחמה בחמאס בגלל הסלמה בירי טילים כשבכלל לא הייתה הסלמה, הוא אותו האיש שמותם של 500 ילדים הוא לו אך ורק נזק היקפי, הוא אותו האיש שהביא במתכוון לפגיעה ביחסים עם ארה"ב, הוא אותו האיש שקורא לבאר שבע בירת הסייבר אך דופק את הפריפריה כולל באר שבע, הוא אותו האיש שמבקש לא להכניס את זוגתו למערכת הבחירות אך משתמש בה כל הזמן, הוא אותו האיש שבחוסר רגישות אופייני צוחק על נושא בקבוקי המיחזור כי הוא צוחק עלינו, הוא אותו האיש שמסית נגד ציבור שלם מאזרחי המדינה וקורא לאבו מאזן מסית, הוא אותו האיש שלא מתייצב מול התקשורת עם פרסום הדו"ח ושולח את דובריו לדבר על בית הנשיא רק כדי להסית את הדיון, הוא אותו האיש שלא רואה אתכם ממטר, הוא אותו האיש שהגיש לך שש שנות כישלון ומסביר שלא בו האשם ומבקש מאיתנו לבחור בו שוב.

שום דבר טוב לא ממש יצא מתקופת שלטונו של נתניהו. זה האיש. השאלה היא כמה אנחנו יכולים להיות מטומטמים ולבחור בו שוב? אין מנוס מלשהתמש שוב במשפט (הגם אם קלישאתי) של איננשטיין: שני דברים הם אינסופיים - היקום והטמטום האנושי. אם נתניהו יהיה שוב ראש ממשלה גם נוכיח את תורת היחסות הפרטית - מערכת ייחוס שנעה במהירות ולא רואה את מימד האורך שלה שמתכווץ בעיני המתבונן מבחוץ. 

הבעיה היא לא הרב מצגר, וזה מבלי לגרוע מהמיוחס לו

מתבקש שאכתוב על הרב מצגר? אני לא בטוחה שהעובדה שהוא נעצר ושקו ההגנה שלו הוא שהוא לא זוכר איך התגלגלו אליו מליוני שקלים זו סיבה טובה להכביר במילים. את דעתי על הרבנות כבר כתבתי מזמן, מעצרו של מצגר גם אם יוביל לאישום והרשעה לא משנה את העובדה שהמוסד הזה מאפשר לבכיריו להמשיך עם העלמות הכספים וזו רק סיבה אחת מיני רבות להגיד למוסד הזה די. מבחינתי הגירושים החשובים היחידים לא נמצאים בידי הרבנות אלא בידי הממשלה וזו, למרות שהיתה כאן שוב שעת כושר לייצר קואליציה לא דתית בכלל, מעדיפה שלא לתת גט כריתות למוסד הזה. כשבנזוגי היה צעיר הוא השתתף בפרוייקט של חברה מוכשרת ששמו היה "מתגרשים מהרבנות", זה היה לפני 20 שנה בערך וכלום לא השתנה. ההחלטה האישית שלי שלא לעבור במוסד הזה ולנסות לקנות מוצרים ללא הכשר היא מחאה קטנה המשולה לרפרופו של זבוב על עורו של הקרנף. אבל אני רק אזרחית, אפילו לא מהשורה, אני יכולה לקוות שמעשיי ומילותיי ישפיעו אולי על אדם אחד שישפיע אולי על עוד אדם, אבל אם נחכה שמחאה מהסוג הזה תעזור כנראה שעוד צפויות לנו שנים רבות של התערבות רבנית. לאזרחים מהשורה אין אספירציות באמת להשפיע השפעה יתרה על המדינה, אך לא כך עם אלה שבחרו להיות חלק מהפוליטיקה, כי להם ולכל צעד שלהם יש השפעה. לכן, הבעיה העיקרית שלי היא עם אלה שהחליטו להשתתף במשחק הפוליטי, שקראו לשבירת הכלים של הפוליטיקה הישנה, אך למעשה בחרו בקרב הלא נכון. יאיר, למשל, החליט להילחם למען "שוויון בנטל", אבל זהו קרב קטן יחסית שהיה מסתדר מאליו עם הפרדת הדת מהמדינה. בארצות אחרות, מרבית הקהילה היהודית החרדית היא קהילה עובדת וסבסוד תלמידי הישיבה החכמים מתבצע על ידי הקהילה, אצלנו "תורתם אמונתם" כי מדינתם מאפשרת והיא מאפשרת כי הדת ממוסדת וארוגה בתוך השלטון. אם יאיר היה איש עקרונות, הוא היה יוצר קואליציה חילונית כשעוד היה בעמדה לכפות זאת על נתניהו, וזה מצידו קרוב לודאי שהיה מסכים לסינדול נוסח ממשלת מרכז חילונית עם ה"תנועה" ו"העבודה". במקום זאת הוא ביכר לייצר קואליציה תמוהה עם בנט ואחיו לבית היהודי ומהעמדה הזו הוא פועה וגועה על האוכלוסיה החרדית ומפרה את הדתית-לאומית, זה לא מאבק על הפרדת דת ומדינה, זה מאבק שמריח מגזענות שמפלה בין הדתי הסביר לדתי הלא סביר לפי ההבחנה הפרטית של לפיד, אבל זה משאיר את הדת בספירה הפוליטית ולא משנה דבר. ולראיה על המאזניים של דת ומדינה מונח לו בדד השוויון בנטל, אולי בתוספת קיצוץ קצבאות ילדים ומן העבר השני מונחים להם המיליונים שיעלו לנו מנהלת הדת, המדריכים הרוחניים וההתנחלויות.  

כשאני מנסה להביט במפוקח על העתיד, אני יכולה רק להניח בצער שחלון ההזדמנויות של הפרדת הדת מהמדינה הולך ונסגר, בייחוד בשל הערבוב הזה של דת ולאומיות.  הדרך לסלול קואליציה חילונית הולכת ומצרה עם השנים וככל שנתמהמה כך תצטמצם האפשרות עוד ומה יוותר לדורות הבאים? יש לנו בעיית מנהיגות כבר הרבה זמן ויש לנו בעיה רצינית של חזון. כאשר אין רצון אמיתי לנהל משא ומתן שיוביל לתוצאה של שתי מדינות עם הפלסטינים, משום שאדמה הופכת להיות מקודשת יותר מהחיים עצמם, דומה שכל מדיניות ממשלה נועדה לחתום את גורלנו כאן ולא לטובה. הכל כפוף לשיח המדיני-ביטחוני והכל תקוע בגלל השיח המדיני ביטחוני וכל הזמן מפחידים אותנו בסכנה קיומית. אם נודה על האמת הסכנה הקיומית היום לא מגיעה מהשיח המדיני ביטחוני, שאין ספק שגם הוא חשוב אבל הסכנה הקיומית האמיתית היא דווקא בגלל שהמדיני-בטחוני משאיר מעט מאוד מקום לדברים אחרים כמו השיח החברתי שכולל רווחה, כלכלה, חינוך, בריאות. אם נמשיך לשים את הדברים הללו בשוליים בלי שהם יקבלו את מקומם הראוי לצד הביטחוני-מדיני נישאר בסוף עם שום דבר בערך, ואם לומר את האמת ככה גם התחלנו ולחזור לנקודת ההתחלה זה לא סימן טוב. אם לא נפוצץ מעט את הבועה המדינית-ביטחונית החובקת כל לא תישאר כל סיבה לשיח הזה. לא צריך להיות גאון גדול, או שמאלני יפה נפש, כדי לראות שהבניה בהתנחלויות כרגע היא לא הדבר הנכון משום בחינה, שהזרמת הכספים היא בנתיבים לא נכונים, שעירוב הדת והמדינה פועל לרעת המדינה, שהתדרדרנו מוסרית ושהפערים הכלכליים בחברה נעשים מסוכנים. ממשלה שתפרק את הקשר הגורדי בין דת ומדינה, תביא להסכם שלום ותעלה את השיח החברתי למרכז הבמה היא הדבר הנכון ביותר, זה יביא לעליה משמעותית באיכות החיים במדינה. כל השהיה של הבעיות החברתיות האמיתיות בישראל הן הסכנה הקיומית האמיתית.

ואל תגידו לי זה לא קשור כי הכל קשור, קשה מאוד לפרק את כל הגורמים ולהתייחס אליהם בנפרד, זה מגדיל גם את העלויות וגם את הנזקים. יש שלב שבו מדינה צריכה לשאת במלוא האחריות, שהיא לא ממשלה רק לעניינים מדיניים-ביטחוניים, שלב שבו כמו ילד שעובר את שלב ההתבגרות ומתחיל באמת להבין את משמעויות בגרותו והאחריות המוטלת עליו, גם המדינה שלנו צריכה להפסיק את המצב המגוחך שבו המדיני-ביטחוני הוא חזות הכל ולהתחיל לקחת אחריות על כל המכלול. חלאס, התבגרנו, עברנו את ה- 65 אי אפשר שאנחנו נמשיך להתייחס אל עצמנו כאל משהו זמני. אם אנחנו כאן כדי להישאר, זה הזמן לעבור לשלב הבא בפירמידת הצרכים של מאסלו. להפסיק את שיח הילדותי של לקחו לי ולעצום עיניים ולחשוב שלא רואים אותנו. רואים וזה לא ממש נראה טוב. 

אז התחלתי בדת ומדינה ועברתי הלאה כי שחיתויות נוסח מצגר זה בוטנים להמונים, הבעיה היא לא רק פרסונלית, הבעיה היא מערכתית. כולם רואים את זה אבל במקום לנהל פוליטיקה חדשה כולם עסוקים בלהזרים כספים ולעצום עיניים. הבעיה היא שמי שצריך להחזיק את המראה מול העיניים של הממשלה הזאת עסוק באמת בלשרוד ולכן הוא לא יוצא לרחובות לצעוק די. כי באמת צריך לצעוק חמס אבל לא זה של הפלסטינים אלא זה של הרחוב הישראלי השדוד, העשוק ונטול התקווה. 

מטלות הבית, השמנה והמושג עקרת בית - הכל בפוסט אחד שאפילו מכניס את הבחירות

זה ברור שהיום, יום הבחירות המקומיות, היציאה להצביע היא הנושא שצריך לככב בפוסט, לא סתם מלאו דפי האינטרנט במלל וליבות האנשים בעיקר באדישות, שאותה, בעיני, יש לנער ביעילות של חייל גרמני לפני מסדר מפקד. בקלות אני כותבת עכשיו 2000 מילים על הבחירות המקומיות מבלי להתאמץ ולהוגיע את מוחי. יש לי את כל הסיבות הטובות לכאורה לכתוב על הבחירות - החל מהטריוויאלי - חשיבות הנושא והשפעתו הישירה על איכות חיינו, המשך בטיעון האזרחי שזו אחת הזכויות המעטות שיש לנו המאפשרת השפעה פוליטית בצורה קלה יחסית שלא דורשת מאמץ אמיתי (למי שעדכן את כתובתו בזמן במשרד הפנים), וכלה בעובדה שהנושא שמעסיק אותי (אפילו מצאתי את עצמי השבוע מחלקת בתיבות הדואר 600 פלאיירים שניסחנו, בקריאה לתושבי השכונה לצאת ולהצביע) וכידוע דין נושא שמעסיק אותי הוא הופעת אורח בפוסט אחד לפחות. אבל אין לי מה להגיד מעבר להפציר לפחות בקרב קהל קוראי המצומצם ממילא, בטח אחרי שמחסרים את מספר הקוראים הישראלים הנמצאים מעבר לים וחוטאים לעיתים בקריאתו, ללכת ולהצביע. יותר מזה לא אכתוב דבר. אין צורך, גם קריאת הפוסט אינה מותנית בהצבעה, אז הסירו דאגה מליבכם, אם היתה למרות שאני משערת שלא. אלא אם כן אתם גרים ברחובות, כי אז העצלנות שלכם באי היציאה להצבעה משפיעה ישירות על איכות חיי ואני עוד אבוא איתכם חשבון (מוההה - שזה צחוק מבשר רעות). 

אבל, היום במסגרת שיטוטי במרחבי הרשת, גיליתי (כמובן בעיתון "הארץ" ולא, אני לא מקבלת תמלוגים מהם) כתבה שלא רק שהיא מעניינת, היא גם לא מפסיקה לנדנד לי שהיא רוצה שאקדיש לה קצת זמן בפוסט שלי ומאחר ונושאים מעטים מנהלים איתי דיאלוגים כאלה הרי שאין לי ברירה אלא להיענות לדרישתה הפשוטה. כי מהרגע שראיתי היום את המחקר הבא זה היה עניין של זמן בלבד. עניינו של המחקר הוא שמטלות הבית משמינות. כן, כן, שפשפו שוב את העיניים והרשו לי לעבור לטון ממלכתי של קריין ולהודיע שמחקר בריטי (מה שמעיד כמובן על רצינות אקדמית והומור בריטי מדויק וקר) הוכיח מעל כל צל של ספק (טוב, זה לא מדוייק זה רק בגלל הדרמה) שנמצא יחס ישר בין ביצוע מטלות הבית השונות ונטייה להשמנה. אז ראשית, זה נחמד לגלות שיש מחקרים אקדמיים שמספקים תירוצים בעלי מעוף להימנעות ממטלות (מחקר נוסף דרך אגב שראוי היה להתייחס אליו מצא שכשאדם מתעורר מוקדם מכפי שהגוף שלו צריך, שזו דרך יפה לומר "מי שלא ישן מספיק", נמצא במצב של "ג'טלג חברתי" ולכן עשוי לסבול יותר מדיכאון, לחץ, בעיות נשימה ונטייה להשמנה וכן, זה בהחלט מקור נוסף לפוסט על חשיבות השינה והיקיצה הטבעית). לעינייננו - למי מכם/ן שמחפש את הפטור האולטימטיבי ממטלות הבית השונות, נראה לי שמצאתם זהב. כמובן שאני, בת גאה למסדר היקים העולמי, רואה במטלות הבית עשיה קדושה ומקודשת ולכן בעיני תירוצים הם לנמושות ואין אלא לתהות למה לעורכי המחקר לא היתה שאלת מחקר אחרת הבודקת את תרומת מטלות הבית למציאת פתרונות יצירתיים המובילה לערך עצמי גבוה או משהו כזה. אבל כידוע החוקרים היו בריטים ואם חוקרים גרמנים היו מבצעים את שאלת המחקר שהצעתי או משהו בדומה, הרי היו אומרים שהם מוטים חברתית וכנראה שזה גם לא היה מעניין יותר מדי אנשים. אם כך אין לי אין להניח שכדאי שלא ארחיב יותר משהרחבתי בחיבתי למטלות הבית השונות.

אבל היופי הגדול בנושא הזה נמצא דווקא בקישור המתבקש לנושא הפמיניסטי שעלה פה אך אתמול. אני מניחה שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הבחירה שלי להישאר עם הילדים ולגדלם בבית, הפכה אותי ל"עקרת בית", גם כהגדרה למס הכנסה וגם בפועל - כי אם את זו שנמצאת בעיקר בבית הרי שהטיפול בבית באופן טבעי נופל על כתפיך בין אם תרצי ובין אם לאו, וכן הפניה היא בעיקר בלשון נקבה. כפי שניתן היה להבין מדבריי, באמת שאין לי בעיה עם מטלות הבית השונות, והן מרובות, אך הבעיה היא בהתוויה של המושג עקרת בית. עקרת בית הוא מושג נקבי והוא חלק בלתי נפרד מהשיח הגברי אליו התייחסתי אתמול. ייתכן שהמקור שלו בתהילים שם מופיע "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אבל אני לא אוהבת את ההנחה הזו כי עקרת הבית שואבת פה את מקורה מהרעיון של עקר ואין ספר שעבודות הבית אינן עקרות לא מתוכן ולא מעשייה. כך או אחרת הרעיון הוא שעקרת בית היא זו האמונה על טיפול הילדים, כביסות, ניקיונות, קניות, בישול וכיוצא באלה, היא אינה מקבלת משכורת על עבודתה זו ונסמכת על בן זוגה, להלן "המפרנס". הבעיה היא שעקרת בית הוא מושג שסובל מזילות רצינית, הוא עומד ביחס הפוך לאישה הקרייריסטית. והוא ממשיך את הקו הפטרוני שאישה נשארת בבית ודואגת לכל מה שקשור בו ובילדים והגבר הוא הנושא בעול, בעוד האישה לא נחשבת ונמצאת בדיוק בתחום המיועד לה - הבית. אפשר לחשוב שעקרת הבית היא טיפוס מפונק של אם פרברית שמעסיקה אומנת, גנן ועוזרת (שימו לב שגם אומנת וגם עוזרת מובאות בצורתן הנשית המקובלית אך גנן הוא זכר, כך שכמו שטענה מירב מיכאלי השפה מתווה לנו גם במקרים אלה את עולם המושגים) והיא סכה את גופה באמבט שמנים לאחר שנת צהריים מוקדמת בטרם תקבל רעננה את ילדיה השבים מבתי הספר עם ארוחה חמה ומפיות בד מגולגלות בטבעת מוכספת. זה מזכיר לי את הפוסט שמסתובב כבר כמה זמן ברשת על האמא שקמה לפני כולם, מסדרת, מארגנת, מנקהף מבשלת, מכבסת, עורכת קניות, מנהלת את הבית והילדה שלה אומרת שאבא עובד ואמא לא עושה כלום. כשאנו משתמשים במושג עקרת בית אנחנו פעמים רבות ובלי משים מיד חושבים שההחלטה להישאר בבית מעידה על מחסור בפוטנציאל או לחלופין בפוטנציאל מבוזבז. יש בזה משום יריקה לבאר ממנה אנו שותים, כי מה היינו עושים ללא האדם שממלא את כל הפונקציות האלה (בין אם בשילוב עם קריירה ובין אם לאו)?וזה עוד יותר גרוע כי אין אפשרות למלא את המשרה הזו בצורה חלקית. זאת אומרת גם אימהות קרייריסטיות מוכרחות בצורה מסויימת, כזו או אחרת למצוא את מי שימלא את הפונקציות האלה בין אם בעצמן ובין אם במיקור חוץ (כן, זו המילה העברית ל- out sourcing). במסגרת אותה הפיכה פמיניסטית ושינוי השיח, אני מעלה לסדר היום את החלפת המשמעות השלילית למושג עקרת בית והפיכתו למושג חיובי המתאר בחירה שלמה של אדם ודרך חיים. 

גם כאן בא לעזרתי המושג בחירה, ההבנה שבחרתי ולא ויתרתי על קריירה בשביל לעשות את מה שאני עושה, הופכת את הבחירה שלי לבחירה שהיא גם פמיניסטית - "אני אישה, יכולתי לעשות כל מה שבא לי ובחרתי להישאר עם הילדים שלי מתוך בחירה במשמעות אישית שלי שנראית לי ההגיונית והנכונה ביותר לי". אולי בגלל שבחרתי ולא ויתרתי, אין בי צורך לפצות את עצמי על הדברים שאני "חייבת" לעשות (ובחיבור למחקר האקדמי כך אני שוברת לעצמי את משוואת המטלות שמשוועות לפיצוי שמוצא את ביטויו בנטיה להשמנה). אבל גם במושג בחירה אני הופכת שוב את מרחב הפעולה שלי לפרטי בלבד ולא מסמנת שום הפיכה ממשמשת ובאה שהיא ציבורית וגם מחוייבת המציאות, אבל לא מעודדת נטייה להשמנה כמובן ושוב רק ברמה האישית.

אבל אם לנסות לחבר את הרעיון הזה למחקר, מטלות הבית נתפסות כבזויות (קצת כמו הבחירות המוניציפאליות), כהכרח, כמשהו שיש לעשות ולרוב הן נחלתן של נשים, כך שאם מישהו צריך פיצוי אלה נשים שממילא נמצאות במטבח ויכולות להכין להן משהו לנשנש. אם באמת נתבונן במטלות הביתיות הללו הרי זה יותר מברור שהן חשובות וחיוניות ובלעדיהן מתפורר היסוד שעליו נבנים החיים שלנו, אז למה הן נתפסות כמשהו כל כך מעצבן שדורש פיצוי? כי זה חלק מהשיח החברתי שלנו שהפך את מיצוי הפוטנציאל שלנו לחזות הכל והוא מבטל במידה מסויימת את היסודות מהם אנחנו נבנים, כי את השיח הזה מנהלים בעיקר גברים שממילא בטוחים שאת כל המטלות הללו אין בעיה לבצע ולכן אין צורך שבעלי כישורי גבוהים יותר יעסקו בהם. לא פעם תשמעו נשים מתלוננות על זה, בין אם הן עקרות בית או נשות קריירה על הצורך לג'נגל בין מיליון דברים ולהיות המרכז של הכל. זה בדיוק מה שזה - ניהול הבית הוא המרכז של הכל גם של אותו מפרנס טרוד. זה לא דורש פיצוי, אבל זה כן דורש גישה חיובית. עקרת בית היא במידה רבה הדבק של הכל, היא השעון שמתקתק בדייקנות ולכן עקרת הבית היא לא רעיון בזוי, זהו תפקיד ניהולי בכיר שדורש כישורים רבים ופוטנציאל גבוה, והוא לא נחלתן של נשים אלא של אנשים שזו בחירתם ועל הבחירה הזו הם לא צריכים פיצוי או לפתח נטייה להשמנה.

ואם כבר דיברתי על בחירות, אז לצאת ולהצביע כבר יצאתם? (כי גם הבחירות המוניפאליות הן מושג שמייחל להטבה במוניטין...)

עדיין במעגל האימה של האדישות

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כל יום ובמהלך כל היום אני מוצאת את עצמי בונה ממצבים פוסט בראש. דברים שהילדים אומרים, פעילויות, בקיצור כל דבר שהחיים מזמנים. והם מתלווים אלי לאורך זמן מסויים, מתעצבים ומעוררים מחשבות, לעיתים נזנחים לדיראון עולם או נשמרים להזדמנות אחרת, לעיתים רחוקות הם אכן מתגבשים לידי פוסט כי כל פעם כשאני מגיעה לכתוב צץ לו משהו אחר שמניע אותי לכתיבה אחרת. אז עזבו את זה שזה מאוד מעניין להיות חלק מהתהליך וגם מעורר תהיות לגבי יכולתי להיות עקבית, היופי הייחודי של זה הוא הפיצול הפסיכולוגי שזה יוצר בהתמודדות שלי עם מצבים כי לבד מה"אני הפעיל" בתוך הסיטואציה מלווה אותי קול חדש של המתבונן מהצד. והמתבונן מהצד הוא תמיד שקול ומאוזן יותר מה"אני הפעיל" ופתאום אני מוצאת את עצמי מודרכת באופן קבוע על ידי מדריכה חדשה, מעין coacher אם תרצו. זה מאוד מוצא חן בעיני, אני מקלפת שכבות מיותרות, מתחילה להרגיש נוחות אמיתית עם הקרן הנשכחת מחד והחדשה מאידך שמתגלה תוך כדי. 

הפוסט המקורי שרציתי לכתוב היום על שיחת הנפש המפתיעה שניהלתי אתמול עם אחותי באמצע היום. אי שקט רגעי שלה בתוך היום המטורף שלה מצא במקרה אי שקט שלי ואיפשר לרגע דיאלוג שאנו מתגעגעות אליו תדיר ולרוב לא מוצאות לו זמן. שלוש אחיות זכיתי לקבל, כל אחת שונה מהשניה והדימיון בינינו מקרי לחלוטין, שלושתן מלוות אותי לאורך כל חיי אחיות וחברות. אז ניהלתי שיחה עם אחותי השלישית, אישיות מופלאה בפני עצמה והחברה הכי טובה שלי ever, כזאת שאם לא הייתי נולדת לנוכחות שלה, הלב שלי היה תר אחריה כל חיי עד שהייתי מוצאת אותה. והתחלנו לדבר על שינויים בחיים ובחירות והדרך שלנו להתמודד ולשנות ועד כמה המודעות שאנו מפתחים יוצרת שינוי נכון בתוכן ובזמן. וזו הייתה שיחה כל כך מעניינת שרציתי להתחיל ממנה את הפוסט הזה, להעלות מחשבות על הכוח שלנו לזהות את הראוי שינוי ולבנות תוכנית פעולה כדי לקיים אותו.

אבל אז קרה אתמול בערב, אהה, תשאלו "מה קרה?" והתשובה כמובן לא תבושש לבוא - ובכן, ועד השכונה החליט שהוא מנסה לעורר את תושבי השכונה לצאת ולהצביע בבחירות המקומיות הקרובות. לכן, החלטנו לארגן מספר פאנלים עם המועמדים לראשות העירייה והסיעוות השונות. חשבנו שאם נקרב את הנושא לתושבים ונרכז את זה בארבעה מפגשים, זה יגרום לאנשים להתעניין. בסך הכל הקונצנזוס אצל מרבית תושבי השכונה הוא שיש לעשות יותר למען השכונה אז בוודאי הם יבינו שככל שנשמיע יותר את קולנו כך יתייחסו אלינו כאל גורם שיש להתחשב בו. כן, טוב, זה לא ממש קרה. במפגש הראשון שהיה עם ראש העיר הצלחנו איכשהו להציל את המצב והבאנו כ- 50 תושבים לאירוע. שתבינו זו שכונה עם 900 בתי אב (!); למפגש השני עם מועמד לראשות העיר הגיעו שני חברי ועד (כולל אני); למפגש השלישי, אתמול, עם 3 רשימות הגיעו באיחור רב אמנם כ- 6 אנשים כולל שני אנשי ועד. הצלחנו להביא 0.2% מבעלי זכות ההצבעה למפגש. למרות שאני בועד, אני יכולה באובייקטיביות להגיד שאנחנו ועד טוב, הצלחנו לייצר שיתוף פעולה נפלא עם העירייה במקום שועדים קודמים כשלו. אנחנו מקבלים רוח גבית מחלק מהתושבים, אך הטון הקבוע הוא של חוסר שביעות רצון. דיירי השכונה שלנו כל הזמן מתלוננים, לכל אחד יש אינסוף רעיונות כיצד לקדם דברים ולכל אחד מיליון סיבות להתלונן. לשבת על התחת מול המסך ולהתלונן מרה. אני אישית לא מצליחה להבין את ההתנהלות האדישה והמחורבנת הזו (סילחו לי על השפה הלא מזוקקת). דווקא פה, ברמה המקומית, לאזרח מהשורה יש השפעה. אם תלך להצביע תשנה את מבנה המועצה תיתן כוח למי שרוצה לייצג אותך ואת האינטרסים שלך. בעיר שלי, רחובות, אתה שומע מהתושבים החילוניים כמה העיר מתחרדת. וואלה? אתם יודעים שבמועצה יש כוח לשנות את זה? אם אתם רוצים מועצה עם רוב חילוני לכו להצביע כי האוכלוסייה הדתית תלך ותצביע למועמדים שלהם, הם יממשו את הזכות האזרחית שלהם אבל האוכלוסיה החילונית, השבעה והמשועממת תישאר בבית להתלונן ואחר כך גם לא יהיה לה כוח לצאת למחאות. "הקדם תרופה למכה" הוא המשפט שמהדהד לי בראש, היציאה להצבעה עשויה למנוע שעות של מאבקים ברחובות. נמאסה עלי השאננות האומללה הזו, קריאות "המגיע לי" מאנשים שיושבים בבית מול תוכנית ריאלטי מטומטמת בתחתונים וכרס במקום ללכת לשמוע מה יש לנציגים אפשריים שלך להגיד.

זה לא מרפה את ידיי, אם אני אוותר, מצבו של הועד שיבוא אחרינו יהיה עגום עוד יותר. אני אנהל נגד האדישות הזו מלחמת חורמה וגם אם היא תישאר וידה על העליונה (כן, זה די צפוי), אני אמשיך לנסות ולשנות בקטנה. אם אני אוותר הפעם מעגל האימה של האדישות יחריף, וגם כך המאזן לגמרי לטובתה. זה נורא מייאש, זה גם נוגע לכל תחומי החיים וממשיך את הביקורת שלי לגבי מי שאנחנו הופכים אליו כחברה. זה מפחיד עוד יותר לנוכח העתיד כי הדוגמא שאנו נותנים עכשיו לדורות הבאים כבר נוגסת בכל חלקת דשא טובה ומתקדמת במהירות האור לעבר הנגיסה בעכוזנו. הייתי רוצה לקוות שהאדישות שלנו תעורר את הדור הבא, אבל קשה להבחין בניצוץ בעיניים של פרצופים בקהל כשמרביתו עם הראש תקוע בתוך המסך...