נא לא להפריע: המדינה לא סופרת את בריאותם של תושבי הנגב

מתווה הגז נמצא כרגע באור הזרקורים התקשורתיים בצדק, אלא שבתוך הצל שהמחלוקת על מתווה הגז מייצרת, מתרחשים עוד דברים שהחושך טוב להם. אחד מהם הוא אישור המדינה את כריית הפוספטים בשדה בריר שבקרבת ערד, כסייפה ואל-פורעה.

מעבר לעובדה שמעורבותו של ראש הממשלה נתניהו ניכרת בשניהם, מעבר לעובדה שמי שיוצא נשכר משניהם הם טייקונים, מעבר לעובדה שמשאבים ציבוריים עוברים לידי תאגידים, מעבר לעובדה שהאינטרס הציבורי אינו משחק תפקיד, כאילו שלא די בכל אלה והנה עוד סימפטום משותף לא פחות חמור – רמיסת הליך תקני ושחיקת הדרג המקצועי.

במתווה הגז מי שדיבר נגד הושתק והועף מהדרך - סיפורם של הממונה על ההגבלים העיסקיים פרופ' דויד גילה שפרש מתפקידו ויו"ר רשות החשמל אורית פרקש שהודחה אינו חדש. בשדה בריר, חוות הדעת המקצועית של משרד הבריאות, האמון על בריאות הציבור, נופנפה. לו יכול היה נתניהו להעיף את ליצמן, גם הוא היה מפוטר, אבל נתניהו כבול.

דפוסי העבודה בשדה בריר ובמתווה הגז לא תקדימיים, הם גלויים - הממשלה בישראל פועלת כמו שנוח לה ומה שעומד בדרכו של מר "אני רוצה, אני משיג" מוזז מהדרך ולא אחר כבוד. הסיפור בשדה בריר מטריד מהמון סיבות ומעיד על עוד פירוק של ממשל תקין. דמיינו מערכת צינורות ושסתומים - אם בכל פעם שיוצר צינור, במקום לדאוג לפתיחת החסימה או לסטנט (תומכן), יוצא החלק הבעייתי, בסופו של דבר המערכת תקרוס. כמות הקיצורים והמעקפים מוגבלת.

כאשר החסימות האלה הם אנשי הדרג המקצועי האחראי על ייעוץ ופיקוח של התהליכים עצמם הרי שצריכה להידלק לכולנו נורה אדומה. הדרג המקצועי הוא זה שאמון על התהליך הנכון. אין מקום לתמימות, מאז ומעולם הדרג המקצועי היה מוטה אידיאולוגית ופוליטית אבל בתוך המשחק הזה היו גבולות. שלוש הקדנציות של נתניהו פורצות גם את הגבולות האלה. המחיר הוא גבוה יותר מ"רק" בריאותם של תושבי ערד וסביבותיה. המחיר הוא מחיר הפגיעה במנהל תקין ובגידה באחריות הציבורית.

על המאזניים ניצבים שני דברים זה מול זה: מחד, בריאותם של תושבי ערד וסביבותיה, אשר אם תחל הוצאת הפוספטים בשדה בריר הסכנה לבריאותם עלולה לעלות פי 660 לאדם יותר מאשר התקן האירופי המקובל היום. מהצד השני תלויים האינטרסים של חברת רותם אלפרט, ובהיותה אחראית על משרות רבות באזור ערד היא מאיימת בכל רגע נתון בו אחוז רווחיה השערורייתי עלול להיפגע.

אפשר להטות את הנתונים המצמררים באשר לבריאותם של אנשי ערד והסביבה כך שאביגדור יצחקי יגיד שזה "רק" מוות של אדם אחד בערד אחת ל- 9 שנים, אולם זו דרך עקומה לחלוטין להתייחס לנתונים כדי שהם ישמעו טוב, האמת העגומה היא שהכרייה בשדה בריר היא העלאת הסיכון הבריאותי של התושבים ושל השוהים באזור מעבר לכל היגיון בריא. וזה בלי להתייחס לעובדה השערורייתית שבהצגת הנתונים תושבי כסייפה ואל-פורעה בכלל לא נספרים.

תוסיפו לזה ששדה בריר אינו המקור היחיד לפוספטים בארץ, פשוט בשדה בריר הפוספט נוח להוצאה, עתודת הפוספט הן הגדולות והאיכותיות ביוצר, הוא קרוב למפעלים הקיימים ונוח יותר לשינוע – כל המלל הזה אומר ששדה בריר רווחי הרבה יותר עבור כי"ל. בעוד תושבי ערד, בסייפה ואל-פורעה עלולים לשלם את המחיר, רותם אמפרט, סליחה כי"ל, סליחה עידן עופר יוכל לספור את הרווחים.

פורסם לראשונה במעריב, 13.12.2015, ניתן לקרוא כאן 

שאלה פתוחה

השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום. 

אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.

זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.

אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת. 

זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים. 

אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו. 

אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.

הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.

כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת  ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא  יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות

אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול  שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.

טיבט. זהו, מצאתי את התשובה לשינוי הרגלי התזונה המשפחתיים

באמא שלי שלא ידעתי על מה לכתוב היום, היו לי כל מיני רעיונות. קרי ונתניהו בהופעת אורח רפאים בדמות שרון (זה פופולארי), המשחק של מכבי אתמול (בכל זאת פעם הייתי אוהדת), על התחממות הסרק בין ישראל לעזה (שכרגיל נראית מתוזמנת), על זה שאתמול הטלפון שלי החליט למות ואני צריכה כבר לצאת כדי לתקן אותו (יום שישי - יום קצר), על תחרות השחמט למשפחות שמחכה לנו היום (אני כבר רואה את הכותרת של מחר - "אמא עושה בושות") - רשימה חלקית כמובן. אז מכיון שלא הייתי סגורה על עצמי, המשכתי לשוטט לי ברחבי האינטרנט. על הקיר שלי ב- facebook היתה פירסומת "הילד שלך אומר איכס על אוכל? תני לו שוקו של &^%$ שמכיל את כל רכיבי התזונה". זה שבר אותי, סופית. התיישבתי לכתוב. כי, ותסלחו לי מראש על הבוטות, מה זה החארטה הזה? די לדחוף לילדים שלנו את כל השטויות מהצד - שוקו עם כל מרכיבי התזונה הוא לא תזונה בריאה, דובוני גומי עם ויטמינים הם לא בריאים. זה שזה משקיט את דעתנו ואנו פותרים את הסוגיה ב"לפחות הם קיבלו ויטמינים" זה בולשיט. יש כאן בעיה אמיתית, ילדים רבים לא אוכלים כמו שצריך ובמקום שנחשוב מחדש על הרגלי התזונה שלנו, אנו בוחנים ערכים תזונתיים באוכל מעובד שהשפעתו על הגוף שלנו היא מזיקה בקנה מידה שעוד לא השכלנו להבין.

הלוואי שיכולתי להיכנס לנושא הזה ממרום האולימפוס התזונתי, אבל גם אני מתחבטת בנושא הזה של תזונה וילדים מדי יום וידי כרגע אינה על העליונה - מודה. אמנם השנים של שניצל וצ'יפס (ביתי כמובן) כל יום בערך מאחורינו ואכן נרשמת התקדמות אך אנחנו רחוקים עוד מרחק שנות אור מהרגלים נכונים. ולא, לא ממש אכפת לי איך אני ביחס לאנשים אחרים שאוכלים עוד פחות טוב. אני אוהבת לבשל ומבשלת המון אך לילדי הצלחתי משום מה להעביר בעיקר הסתייגויות לנושא האוכל. ממרום שנותיי אני אומרת, אל תעשו ילדים לפני שסיגלתם לכם הרגלי תזונה טובים ואל תעשו אף פעם אוכל ילדים, שתמיד יאכלו איתכם את מה שאתם אוכלים. אבל את זה השכלתי להבין רק אחרי שהייתי הורה כפול 3 וזה אמנם לא מאוחר אבל הרבה יותר קשה.

אני לא מסוג האנשים שמאמינים בכוח עליון כלשהו, אבל בנושא התזונה אני כמהה לאיזו פית תזונה שתושיט את שרביט הקסמים שלה או תפזר את אבקת הקסמים שלה או תעשה את תנועת הקסמים שלה, משהו נו, לא חשוב מה, ותהפוך את היוצרות לתמיד. בצר לי אין לי אלא להודות שזו כנראה לא אגדה מהסוג הזה אלא סוג של משל על שינוס מותניים וצעידת עקב בצד אגודל אינסופית לעבר המטרה הנכספת של ילדים טורפי שומר ודורשי אצות נורי לנשנוש. בינתיים אין לי אלא להודות שבבעלותי שלושה ילדים עם הרגלי תזונה די מחפירים, אם כי אפשר למצוא נקודות אור בכל אחד מהסיפורים האישיים סוחטי הדמעות. יש לי בכור מקסים ומודע אבל חובב פחמימות ובעל אופקי אכילה צרים למדי למרות שבשר אצלו מנצח, האמצעית דווקא חובבת פירות וירקות מושבעת,  אך בעלת חולשה אדירה לפחמימות ובעיקר תפוחי אדמה וגם חובבת דברי מתיקה, קטינא לעומת זאת חובב בשר, חמאה, עדשים, אורז, תירס, חביתות, קינואה וגזר של מרק עוף - נשמע עוד יחסית טוב, נכון? הוא אבל אוכל ממש מעט מכל דבר אם בכלל ולרוב בדיוק היום "לא בא לו" לעומת זאת הוא מלך דברי המתיקה (בהינתן האפשרות והוא לא נואש מלחפש). אני באמת עושה כמיטב יכולתי. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהבת להיות במטבח, גם הילדים שלי מעריכים את האוכל שלי, אבל יש בהם סגירות שקשה מאוד לפתוח.

נושא התזונה הוא נושא מטריד, לפחות אותי באופן אישי. כל הקטע המודרני הזה של הכנסת "ויטמינים" למוצרים וכל האוכל המהיר, האוכל המעובד וההטיות החברתיות שלנו בנושא אוכל הם בהחלט לא טובים, תוסיפו לזה את המחסור התמידי בזמן והפעילות הגופנית המוגבלת אם בכלל ותקבלו ערבוב לא טוב של אכילה לא נכונה, הידרדרות רפואית, בעיות השמנה, חשיפה מוגברת למחלות ופגיעה במערכת החיסונית. כשאנחנו הורים האחריות הזו כבר לא מוגבלת רק לגוף הפרטי שלנו, היא עוברת הלאה לילדים שלנו. כובד האחריות כאן קצת מלחיץ אותי, למרות שבכל הקשור להורות כובד האחריות הוא עצום עקרונית, זה פשוט עוד נושא בדרך שלנו להפוך את החיים שלהם לשלמים יותר. 

הדרך להרגלי חיים בריאים עוברת בהרבה תחנות, בתחילה העניין הוא מודעות ואז מתקדמים לעבר החלת השינוי. עברתי את שלב המודעות, אנחנו צריכים שינוי, הבעיה היא שאני מתחבטת בין שינוי דרמטי ומיידי לבין שינוי מדורג. ברור שהשינוי הדרמטי הוא הנכון ביותר באופן עקרוני וברור שזה עניין של החלטה, אבל אני מטבעי מעדיפה לעשות דברים בצורה מדורגת, אני גם אוהבת לשלב ולא לותר על תענוגות. הויתור עליהם מותיר ערגה שלא נפתרת לעולם ותחושות כאלה אני לגמרי לא מסמפטת. הבעיה בשילוב היא שאתה כל הזמן מודע לפחים שאתה נופל בהם, זה הרבה יותר קל כשהחלטת מראש שאין. אבל אני מטיבעי חובבת אתגרים. יש להניח שעוד אחזור לנושא הזה בעתיד, בטח בכל פעם שיתחשק לי לדפוק את הראש בקיר.

היו לי כל מיני רעיונות בהשראת הצלחות של אחרים, כמו ניסוי ה- 30 יום שבו הילדים לוקחים על עצמם לטעום באובייקטיביות דברים חדשים כל יום ולהחליט מה מאמצים ומה לא, הסברים תזונתיים נבחרים, ללכת ראש בראש, לעשות אוכל דקורטיבי - מה לא?! בכולם נחלתי כישלון חרוץ, כנראה שבחזית הזו אין לי אלה לותר על זקנם של אחרים ולפלס את דרכי בכוחות עצמי, בתושיה ובסבלנות ברזל. בכל מקרה, מכיון שהחלטתי על שינוי שמתאים למשפחה שלנו, כי אין מה לעשות צריך להיות ריאליים ולעבוד עם מה שיש (אתם יכולים לקרוא לזה חוסר נחרצות, אני קוראת לזה הכרה בגבולות היכולת). אני מנסה להוסיף בכל ארוחה כמה שיותר ירקות בכל הצורות, אני מנסה לצמצם פחמימות, אני באמת משתדלת. אולי פשוט צריך לפעמים עוד קצת יותר סבלנות. אולי הפתרון הוא פשוט נסיעה לטיבט, לחסות לאורו של נזיר זן ולקבל את מהות הסבלנות. יש מצב שבחזית הסבלנות זה לא יועיל אבל רק תחשבו על כל האפשרויות הגלומות בתחום התזונתי. בעצם העדר האפשרויות התזונתיות בטיבט יכול להיות בדיוק מה שאנחנו צריכים. טוב, הולכת לברר על כרטיסים לטיבט ולשגות באשליות על גרגרי אורז (מלא כמובן) וילדים מנשנשים אצות ואגוזים. אבל לפני כן נלך להשרות שעועית, מותר להיות אופטימיים גם בישראל...