כל לילה אני נכנסת למיטה ואם אני לא קורסת, ולאחרונה מאז שהתחלתי לעבוד, זה קורה לעיתים תכופות הקריסה הזו, אני חושבת על מה שהיה באותו יום. דין וחשבון שכזה שבו אני עוברת במחשבה על על היום שהיה - מה עשיתי טוב ומה עשיתי פחות. איך הילדים, איך אני, איך אפשר, אם בכלל, לעשות דברים טוב יותר. בטח תגידו "טוב פולניה" בטח בודקת מה היה לא בסדר, אבל לא בזה דברים אמורים. אני לא מכה על חטא, רק עושה מקצה שיפורים, לומדת לקחים ובעיקר מטילה ספק כדי לבחון את עצמי ולהבין טוב יותר. מבחינתי לחשוב זה להטיל ספק, זה מונע סטגנציה של המוח ונותן לחיים משמעות.
ניתן לחלק את היחס האנושי לספקנות (פקפקנות) לשלושה, כן זה דטרמיניסטי, כן זו הכללה שיש לה אינסוף יוצאים מן הכלל ואחרי כל הסייגים הרשו לי בכל זאת לומר - הסוג הראשון רואה בפיקפוק, בספק, את התכונה השלילית העומדת מול האמונה. מכיון שאינני אדם של אמונות ואידיאולוגיות גורפות, אינני נמנית עליהם. הסוג השני מאמין שאין אמונה ללא ספק ושהם שני צידי המטבע וכל מטבע מצריך שני צדדים ואמונה מתחזקת עם הספק. אינני האמונה. זה לא רלוונטי לי. הסוג השלישי הוא הסוג שמטיל ספק, שמאמין שהדרך לגדול היא אך ורק באמצעות הספק ושהספק הוא זה שמביא אותך, יחד עם עוד מכלול של דברים להיות טוב יותר ובעיקר לא להתיישר עם העדר. זה לא העדר ביטחון עצמי, זה הביטחון המלא שלתהות ולשאול אפשר רק כשאתה מרגיש מספיק בטוח ויותר מזה - פתוח לשינוי.
הספק הזה הוא בעיני כוח מניע, הוא מה שמאפשר מחשבה חופשית, דימיון וצניעות, אבל יותר מזה הוא מניח שאתה לומד כל הזמן, חושב כל הזמן ומכיר בערך המשתנה של החיים. יש מצב שאני טועה, זו בדיוק הנקודה. זה ישמע כמו טאוטולוגיה אבל הספק התמידי הוא שמעניק ביטחון, אולי גם רשת הגנה. כשאתה מאמין במשהו באמונה שלמה קשה לך לראות את מה שלא נכון, זה מתנגש לך בכל סט הערכים, לכן מראש תבטל אותו. זה בערך כמו אהבה עיוורת, אני לא מאוהדי הנטייה הזו. כשאני אוהבת זה לא רק בגלל כל הדברים הנכונים, אלו הפגמים הקטנים שעושים את האהבה שלי יפה יותר. אני אוהבת פגמים וטעויות ולעולם לא מחפשת את המושלם בתוך השלם. הקמטים, הכעסים, חוסר הסבלנות, השערות הלבנות, המרדנות, בדיקת הגבולות, חוסר השלמות האינהרנטי הם ההוכחה לאהבה. בעיני זה נפלא עוד הרבה יותר מהניסיון לראות רק צדדים טובים, כיון שזה מוביל תמיד להתפכחות, מה שמוביל לצורך בהתמודדות. כשאתה יודע מראש מה דפוק, אתה מתמודד מההתחלה.
הרבה אנשים לא רואים את זה ככה ולכן אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה בנושא החינוך הביתי זו השאלה "אז אולי שווה לחשוב אם זה באמת נכון לך", רק אנשים שלא מכירים אותי באמת יכולים לשאול את זה. אני תמיד מפקפקת, אני אמנם לגמרי מרגישה שזה נכון, לא כי אני הולכת בדרך שקבעתי לעצמי, אלא בגלל שכל יום אני שואלת את עצמי האם זה טוב. וכן זה טוב, בינתיים, זה ממש ממש טוב והילדים המאושרים האלה שתכף יתעוררו הם ההוכחה הכי טובה. כל עוד הם שמחים ונשכרים מזה, אני מתכוונת להמשיך. ולא הבחירה הזו אינה קלה, להפך היא קשה ומחייבת והיא לא מפסיקה לבוא בדרישות, אבל דווקא ברגעים האלה שבהם אני הכי מותשת, אני יודעת בתוך תוכי שאני עושה כאן משהו ממש טוב.
אני אוהבת את הספק, לא רק שהוא לא מטריד אותי, הוא חלק ממי שאני. הוא בונה אותי כל יום מחדש, הוא יוצר אתגר וחשיבה, הוא גורם לי לדמיין, להשתפר ולדעת כל הזמן שאני לא בהכרח צודקת. הנה לכם, כל אותם בעלי אמונות מגדריות - אני אישה שלא תמיד צודקת. אבל זה כבר מוביל אותי להטייה מגדרית, ועל זה אני יכולה לדבר עוד שעות. הספק הזה גרם לי להיות מתוייגת כמרדנית, אולי אני מרדנית אבל זה לא כי מרדנות היא סיבה ומסובב זה כי הספק לא מרשה לי להסחף בלי לחשוב. הוא מנדנד ונמצא בתוך התודעה ואני רוקדת איתו ואלס עד סוף העולם, הוא גם כנראה ילווה אותי כל החיים עד למוות. זה המוחלט היחיד שאין לי לגביו כל ספק. לכן הוא לא מטריד אותי ואני לא חיה בצלו. כל עוד יש בי הספק, אני יכולה לחייך ולתהות ולשגות, אבל ללכת הלאה. אני מוצאת את זה אופטימי ולגמרי אנושי. לחיי הספקנות שעכשיו ולזו שבדרך
