המקום הפיזי והמקום הנפשי - סימטריה וא-סימטריה

כללי אך מתמקד

כשהייתי בצבא למדתי טריק מעניין במסגרת הקורס הצבאי שעשיתי, שאני לא סגורה על זה שהוא עובד תמיד, אבל הוא בהחלט לא רע ואפילו עזר לי אי-אילו פעמים. הרעיון שעומד מאחורי הטריק הוא שלאנשים לפעמים קשה לדבר על דברים ספציפיים ולכן דווקא שאלה כללית יותר, במקום שאלה ספציפית, תסייע להם להוציא את מה שמטריד. זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל על מרבית בני האדם היא עובדת. אם השואל קשוב מספיק הוא יוכל להבין המון על בן שיחו, כי הנקודות שהוא מתייחס אליהן בתשובה מעידות על הלוך רוח ופרספקטיבה, והבנתם יכולה לסייע רבות לשואל להתכוונן. סביר להניח שיש בשאלה פתוחה ורחבה יותר מעין ריחוק פסיכולוגי. ההרחקה המדומה הזו מאפשרת דווקא התחדדות ופוקוס, מעבר לעובדה הבסיסית ששאלה רחבה יותר מעוררת פחות אנטגוניזם. יש לה אפקט שקצת מזכיר את אפקט ה"זר ברכבת", היא פחות מאיימת משאלות ספציפיות, בעיקר אם הן נוגעות גם לאנשים אחרים, בטח כאלה ששני הצדדים מכירים.

אז גם פתחתי פוסט ללא שהיות והקדמות מיותרות וגם השארתי אתכם תוהים לאן אני מובילה אתכם. תסמכו עליי, הכל עוד יתברר.

בשישי נהניתי משיחה ארוכה עם אחותי, שבדיוק כמו הבנזוג, הבכור, המרכזית וקטינא, זכתה לכינוי הספרותי אחותדתייה (בכל זאת אנחנו ארבע). זה לא משהו חד פעמי, אדרבא בשישי חברות הטלפוניה השונות נהנות מהשיחות הבינ-משפחתיות המרובות הנהוגות במחוזותינו. היה לי ברור שיש משהו שהיא רוצה לדבר עליו, אבל מרוב חששות לדבר על מישהו שלא בפניו או כל מיני איסורים שכאלה, היה לה קושי לבטא את עצמה. ואז נזכרתי בטריק. הפעם זה עבד. לא דיברנו על אנשים ספציפיים, דיברנו אך ורק על תחושות אישיות. זה הוביל לשיחה מרתקת לנושא המושג מקום.

אקדים ואומר (שזו דרכי להגיד, תנו לי רגע להאריך) השיחה בין שתינו לרוב זורמת, זה לא סותר את העובדה שלי מאוד קשה לבחון את עצמי שוב ושוב כדי לא לומר משהו שחלילה יפגע. לזכור לא לומר מילים מפורשות כמו "אלוהים", לא להפגין את האתאיזם שלי. לא, לא מסתירה לא משנה, אלא מתנסחת בלי להכאיב. לא אכפת לי שהיא לא משנה את הלקסיקון שלה, אני לא מחפשת כאן משוואה חד ערכית, העולם שלי יכול להכיל את העולם שלה, לעולם שלה הרבה יותר קשה להכיל את שלי, הם מתנגשים. בעיני זו סוג של מגבלה שאני לא צריכה לעמת את אחותי איתה, היא משהו שאני יכולה לעמוד בו בעצמי. אני יודעת שלמרות שהיא שמחה בשבילי, היא בטוחה שחיי יהיו עוד טובים יותר עם אכניס אליהם אמונה, בעוד שאני יודעת שעל אף אמונתה חייה מלאים בשבילה. מה שמעמיד אותי בעמדה נוחה יותר לדעתי ומאפשר לי להתחשב.

המעגלים החופפים יוצרים מרחב משני וסימטרי

חזרה ל"מקום". זה התחיל משיחה על הבדל בין המקום הפיזי והמקום הנפשי שאנחנו נותנים לבני האדם שבחיינו. זה המשיך באופן אינטואיטיבי לזה שביהדות "המקום" הוא כינוי לאלוהים. לא סתם יש שאיפה להגיע לחיבור לב ונפש - שעולם המעשה והעולם הרוחני יגעו זה בזה. האמונה באל והשמירה על המצוות אמורות להפוך אותך לאדם יותר טוב (למי שמאמין). סליחה על ההסבר הפשטני והקצר, אבל אם נמשיל שוב למקומות שאנחנו נותנים לאנשים, הרי שהמקום האידיאלי הוא כשהמקומות לחלוטין מקבילים זה לזה ויוצרים מרחב משני שהוא סימטרי. לדעת ליצר חפיפה בין המקום הנפש למקום הפיזי זה אידיאלי אבל לדעת להבחין בין שני המקומות יכול לסייע במצבים המאתגרים יותר של מערכות יחסים, באלה הפחות מאידיאליות.

בעיני ככל שהמקום הפיזי והמקום הנפשי חופפים כך המקום שלנו במערכת היחסים הוא ברור יותר. הקושי מתחיל פעמים רבות במקום שאין קורלציה, או סימטריה במקרה האידיאלי, בין שני המקומות. דמיינו שהמקום שאתם נותנים הוא עיגול, עיגולים החופפים זה לזה בנקודות הציון אך מקבילים זה לזה במרחב הם סימטריה אידיאלית. הסימטריה גם נותנת יציבות שמעניקה שלווה, אך מה קורה במקומות שאין סימטריה ואחוז החפיפה הוא נמוך? זה מקום הרבה פחות יציב ומטיבו ייצור לחצים. מכיון שלא ניתן לבנות על שיתוף פעולה עם הצד השני במשוואה, יש להוריד באופן עצמאי כמה שאפשר יותר גורמי לחץ, אצלי זה לנסות לצמצם את המעורבות הנפשית בסיפור.

במצבים בתוך מערכת יחסים כשאני מרגישה שיש לי יותר מדי תפקידים ולא נוח לי עם זה, לרוב אני יכולה לטפל בזה לבד ו/או במשותף או לנתק את הקשר. הבעיה מתחילה בקשרים שאינך מנתק (מאלף ואחת סיבות) אך שבהם גם אין עם מי לשתף פעולה. וזה קורה. במקרה זה כמות התפקידים הנדרשת ממני יכולה להיות מציפה, קשה וסוחטת. במקום לתת לזה לשקוע בי, אני פשוט מצמצמת את המקום הנפשי כדי שזה לא יפגע בי ועוברת למוד אוטומטי לביצוע התפקידים וגם אותם אני לומדת לסנן. לא כל תפקיד שמישהו מפיל עליי, אני בהכרח מוכרחה לקחת על עצמי. 

כאשר החפיפה בין המקום הפנימי לחיצוני היא גבוהה יחסית, מבחינתי זה אומר שאני מרגישה נוח בתוך מערכת היחסים. ניתן להשוות את זה לקירוב מקסימלי בין שני הערכים המדידים: ככל שנמקם אדם מסוים בעולם הגשמי בחפיפה למקום שלו בנפש, יתאזן אלמנט אי הוודאות ומכאן גם את הלחץ במערכות היחסים. ככל שיותר תפקידים נכפים עליך, סביר להניח שרגשות שליליים יצוצו מתוך האינטראקציה, אם לא תגיע לאיזון מול הצד השני של מערכת היחסים הקושי של המקום בעולם החיצוני יתבטא גם בקושי במקום הנפשי. וכמובן אם נדבר גרפית חוסר סימטריה בין העיגולים (עיגול מקום הנפש ועיגול המקום הפיזי) יביא לצורה לא סימטרית ולא יציבה. יש המון דרכים להתמודד עם זה, אני למדתי שהדרך הטובה עבורי לעשות את זה, בהנחה ש"עשה זאת בעצמך" היא הגישה מחוייבת המציאות (היינו בלי שותף), היא פשוט לצמצם את המקום הנפשי, למדר ולהשאיר את הבעיה הזו של האדם האחר בצד שלו ולצמצים היקף נזקים במרחב האישי שלי.

יש בעולם יותר מדי דברים של אחרים שאנחנו מכניסים לחיינו ובכך מסבכים אותם יותר. ככל שנצמצם את המקום הנפשי אצלנו, ככה זה פחות יצרוך אנרגיה ותשומת לב ויפחית את הערכים השליליים לדעת שהמעגלים הללו של מקום ושל נפש הם נתונים לשליטתנו מקל לפחות עליי, על ההתייחסות ובעיקר על ההתמודדות. ואולי מה שרציתי להגיד זה שבעיות של אחרים, הן בעיות של אחרים ולפעמים כשאין ברירה אלא להתמודד איתן, אז הכי טוב לנתק קצת את הנפש, או כמו שקראתי לזה כשהארכתי - לצמצם את מעגל הנפש והשאיר את זה הפיזי על המינימום. בטח כבר אמרו את זה קודם, לי כידוע, זה באמת לא משנה.

שיחה בארבע עיניים עם עדי קול, טוב שיחה עם עצמי על עדי קול בקול, בעצם בכתב

יום עמוס עובר עלי היום, יום שלא מאפשר לי ממש לשבת ולכתוב ויש נושאים רבים שהייתי רוצה לגעת בהם. הייתי רוצה לדבר על ההרוג הירדני בגבול אלנבי, על הגירסאות הלא מתחברות, על חוסר ההגיון, על הסליחה של נתניהו ומה זה אומר - כי אם אנחנו מתנצלים, מישהו ודאי צריך לתת את הדין. הייתי רוצה לדבר על "מכתב הסרבנים" החדש ועל האומץ המופלא שמפגינים הנערות והנערים הללו בימים בהם מה שאנחנו קוראים לו דמוקרטיה מונח על שולחן הניתוחים של הממשלה לניתוח שאיבת תוכן מהמעט שעוד נשאר. אבל אני צריכה להתמקד ואם יש משהו שיושב לי על הלב היום זה הסטטוס האומלל שפירסמה חברת הכנסת הד"ר עדי קול. עוד יסופר רבות על עדי קול והסטטוס, על חברת הכנסת שמצביעה בניגוד לשיקול דעתה רק כדי לרצות את מנהיג מפלגתה, על האין דמוקרטיה ביש עתיד, ובצדק. אבל יש כאן הרבה יותר ממכירת החיסול של עדי קול את עצמה והעליה הזו על המוקש המטאפורי של קול היא משל להתנהלות הקואליציה שמוכיחה שהדמוקרטיה הישראלית היא אמצעי ולא מטרה, מטרת הקואליציה היום היא ללא ספק קידום אינטרסים צרים, אישיים ו/או סקטוריאליים. 

הרשו לי אם כן, לענות לעדי קול, כי אני זועמת כאישה (ועזבו את זה שאך מלאו 3 ימים לחגיגות יום האישה הבינ"ל - ללמדכם שוב עד כמה הוא מיותר ושולי להעלאת התודעה) על ההתרפסות, כישראלית על הבגידה באמון שיש לה מתוקף תפקידה (ואם היה לי כוח הייתי הולכת עם זה לבג"צ) וכאדם על הטפשות.

"היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות."...

במבט ראשון לו רק היתה מסתפקת בשורה הראשונה של הסטטוס שלה. אפילו בלי הסברים, יש מצב שאפילו הייתי מצטערת בשבילה, מבינה את חיבוטי הנפש ואף קושרת לה כתרים לא לה כיון שסביר להניח שהייתי הולכת על הסבר של משמעת סיעתית, זה גם היה מתבקש בעקבות העונש החינוכי שקיבלה קול מלפיד בפעם הקודמת כשנמנעה בהצבעה על תיקון לחוק יסוד: הממשלה להבין את החששות, כמובן בלי להסכים - הלאה. 

"...חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד."...

חשוב לי לומר, אם כן, שעצוב לי לשמוע את הסיבה שלך להצביע בניגוד למצפונך, בניגוד לסיבה שבגללה את יושבת בכנסת, בניגוד לאחריות שמוטלת עליך לייצג נאמנה את אמונותייך ולהילחם עליהן בספירה הציבורית, בניגוד להנחה שאת בעלת עמוד שדרה ולא מפרוקי הרגליים. יתרה חשוב לי לומר שסיבה זו היא מהגרועות ששמעתי ומוכיחה בעיות קשות בתחום שיקול הדעת. העדפת אדם אחד על פני מיליונים היא התנהגות חסרת אחריות המצופה אולי מילדה בת 16 מאוהבת אך לא מאישה בעל דוקטורט במשפטים ואי אילו שנות ניסיון למודות באתגרים והצלחות שלקחה על עצמה להיות נבחרת ציבור. אבל יותר קצר - יאיר לפיד הוא לא מתנת האלוהים לישראל ואת היחסים הלא ברורים שקול משרטטת אין מה לפרוט לחוקים על גבם של אזרחי מדינת ישראל, את ההערצה ללפיד ניתן לפתור כידוע בחברותא ד'סיעתא ד'לפיד על כוס דיאט ספרייט ויין.   

"...וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן. הראשונה היתה כשבחרתי להצטרף אליו למסע הזה שנקרא יש עתיד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת, אבל לו ודאי לא היה מושג במה (או יותר נכון במי) הוא בחר. יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל."...

אם הייתי בבית משפט אמריקאי הייתי קוראת בענייניות מבלי להרים את ראשי מרשימותיי: "רלוונטיות?" כי זה באמת לא רלוונטי לגולל עכשיו את אבני הדרך ביחסי לפיד-קול . אבל קול טוענת שכאן הכל התחיל, כשיאיר בחר בה לחבור אליו למסע לשינוי העולם. קול רואה בזה סימן למחוייבות רגשית גדולה מדי לצערי, יש לי המון מילים להגיד כאן, אבל אני בוחרת לקצר בתשובה: הוא גם בחר בבועז טופורובסקי... אני באמת צריכה להמשיך?

אבל אם נאמץ את קו המחשבה של קול הרי שמבחינתה היתה זו הצהרת אהבה שמובילה למערכת יחסים מונוגמית לפחות מצידה, מרגע זה והלאה זה רק יאיר שבחר בה (אתה שומעים את הכינורות בעוד הקונפטי מועף מעל הזוג המאושר?) וכל השאר שילכו לעזאזל, כן גם כל אזרחי מדינת ישראל. זה גם סוג של מסע לשינוי העולם.

אבל אז היא מסיימת בפנינה - "להיות חברת הכנסת הכי טובה שתוכלי"  (עד עכשיו הייתי בטוחה שזה רומן אפי). אה, אז להיות כזו ח"כית משמעו להצביע בעד משהו שאת מתנגדת אליו? באמת? סגורה על זה? האמת שבתוך המערכת הלוגית, פרי עטו של יאיר, זה אפילו הגיוני - קודם נאמנות אחר כך עשייה. קודם תהיי נאמנה זה סיפור המסגרת ואם תהיי נאמנה ליאיר גם תוכלי להגיע רחוק, בייבי. ואני לתומי חשבתי שהנאמנות היא למדינה. טוב, אבל זו פוליטיקה ישנה בעצם.

"...הפעם השניה שבחרתי בו היתה בקלפי. כמו רבים אחרים גם אני הכרתי אותו רק מהקמפיין. שמעתי אותו בחוגי בית (אם תעירו אותי בלילה אוכל לצטט בלי בעיה מדבריו במהלכם), ראיתי אותו בטלוויזיה וקראתי אותו בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מיהו. ורק הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת. מה שכן הבנתי, וזה הספיק לי בשביל הבעד השני, זה שאני מאמינה לו. מאמינה שהוא רוצה באמת ובתמים (כן, בתמים, זו תכונה נפלאה בעיני), לעשות שיהיה פה יותר טוב. והוא מוכן לתת לשם כך את כל מה שיש לו. כלומר את חייו. וכמי שנתנה את חייה קודם לכן, בעד הרבה פחות, כל שיכולתי לעשות הוא לתת לו גם את הבעד שלי."...

היא באמת אמרה את זה?

זה שהצבעת לו בקלפי זה ברור, את ברשימה שלו, זה היה קצת תמוה אם לא. אבל זה שהוא הציע לך להיות במפלגה שלו, את אמרת כן וביום הבחירות כל מה שידעת עליו הסתכם במה שכל אדם מהישוב יודע עליו? אבל למה להתעכב על שטויות מכאן זה רק נעשה יותר טוב - מהטקסט עולים סממנים מדאיגים של גרופית שמדקלמת את המילים בחדר זרוע פוסטרים, קרוב לוודאי שיחד עם כפפת אגרוף שהיא הצילה מפח הזבל באחד משיטוטי הלילה בסימטת ביתו. והיא מעצימה את הרושם עם המשפט "הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת" - זה נשמע כמו רומן למשרתות - סליחה.

להגיב על יתר המלל יהיה באמת להקדיש יותר מדי זמן למשהו שנשמע כמו הזיות של מתבגרת עם הבעד שלו ושלה ולתת את החיים. אבוד. 

"...והיום בשלישית כאמור, אחרי שנה לא קלה לכל הדעות, אני נותנת לו אותו שוב. והפעם ממקום בוגר, מפוקח, וכן גם חכם יותר. היום אני יודעת שאנחנו לא מסכימים על לא מעט דברים. אבל שכן מותר לא להסכים. כל עוד הולכים ביחד כשהשעה מחייבת (והיום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל). אני גם יודעת שאני אחטוף על הפוסט הזה לא פחות משחטפתי על ההימנעות שלי. כי בסוף מי ש״רקד לי על הדם״, ״הלך לי על הראש״ או איך שלא תרצו לקרא לזה, עשה זאת לא מתוך תמיכה בי אלא מתוך שנאה יוקדת ליאיר. והשנאה הזו תעוור אותו, אותם, אתכם, גם עכשיו. ותגרום לכם לחשוב שמדובר בפוסט פוליטי שמטרתו קידום עצמי ולא יותר."...

טוב, הם כבר מכירים שנה והגיע הזמן לעבור ל"בעד הבא", מה גם שאנחנו יודעים מה הוא עושה לה כשהיא נמנעת. היום היא בוגרת יותר - כן היא יודעת כבר לעשות שקר בנפשה בשביל הדבר האמיתי, זה שהשמש זורחת מעכוזו ולכן הג'ל מחזיר את הקרניים בעוד קול שרועה למרגלותיו מסונוורת. מה זה קצת דמוקרטיה? מה הבעיה עם קצת גזענות? יאיר יודע מה טוב בשבילנו. עזבו, קול מתברר היא לא בת 16 מאוהבת היא פשוט נפלה לאיזו כת משיחית עם גורו שכדאי לכולנו לאמץ, תזכרו - יאיר יוצא למסע חלומי לשנות את העולם והוא לא מעשן ג'וינטים. אבל קול מסבירה - היא הולכת יחד, אל האבדון או אל עתיד רע יותר, זה לא משנה, אחזו בידיים שלנו ובואו ניצור שרשרת אנושית אחת ההולכת יחד.

הקטע הבא הוא קטע של מודעות קורבנית מפחידה, המעלה קונוטציות של התנהלות של אישה מוכה. די מפחיד. ועל זה אומר- עדי קול, אף אחד לא רוקד על הדם שלך (קודם כל יאיר לא נתן הוראה), יש בך כנראה עוד קצת תודעה והיא ניצנצה בפיסקה זו כאקט נואש אחרון להחזיר אותך לעצמך. אין שנאה ליאיר כי אין מה לשנוא, הוא קצת כמו טופו, כל עוד הוא לא מתובל הוא לא מעורר שום רגש. אבל הפיסקה הזו לא נועדה למי שקורא את הסטטוס שלך, סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש, אבל הפיסקה הזו נועדה לסבר לעצמך את האוזן ולמצב אותך כקורבן. הבעיה היא שאת לא קורבן, את בחרת רק שאת בדיסוננס ובצדק. במידה רבה הפיסקה הזו אם בכלל, נראתה לי כמו משהו שתגיד חטופה שסובלת מסינדרום שטוקהולם, אבל אני לא מומחית בתחום.

"...ובכן אתם מוזמנים לחשוב כך, וכמובן מוזמנים לכנות אותי בשמות ואפילו להמשיך לשלוח סמסים ( כבר קיבלתי אלף מאתמול, מה זה בשבילי עוד כמה). אבל אתם גם מוזמנים לראות שהשעה 6 בבוקר. להבין שאני כבר לא ישנה כמה שעות. ושבאמת לא קל לי. להסתכל אחורה על כל השנה האחרונה , על מי שאני, מה שעשיתי ומה שאמרתי, ולהבין שאני כותבת בכוונה שלמה, ומתוך רצון חופשי, ומאותה כוונה ורצון אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני."...

ניסיון לשנינה ויש לזכור שהיא לא ישנה מרבית הלילה (אולי שווה לא להתנסח ארוכות כשאת עייפה, כי כמו שטענתי קודם, השורה הראשונה היתה מספיקה).

אני חושבת שהפיסקה הזו היא בעיקר שכנוע עצמי ואני מוצאת אותה קצת אינטימית לפרשנות. במאמר מוסגר אומר שכל פעם שמישהו מדבר איתי על רצון  חופשי וכוונה אני נעשית ספקנית כי מי שבוחר במשהו יסתפק בלומר בחרתי ולא ירגיש צורך לדקדק, כמו אלה שאומרים כל הזמן באמת, יו נואו.

אבל אז בא המשפט האחרון שהוא כל כך דוצ'ה-לייק .כאילו באמת? היא כותבת כזה דבר ואני צריכה לשתוק? אני בטוחה שאם הסטטוס היה על נייר הוא היה מבושם וחתום בנשיקה כי זה סיום כזה של לפני בליעת כמוסת ציאניד ברומן מסוג די נחות.

אבל באמת, באמת (כן זה מצחיק אותי) השורה התחתונה מבחינתי היא שאחרי שאני קוראת את עדי קול אני די בטוחה שאני באמת, אבל באמת (מצחיק) לא רוצה להכיר את יאיר. נשבעת. ואם אפשר בלי סטטוסים חושפניים כל כך להבא., אני אעריך את המאמץ וההערכה שלי אליך היא באמת לא משהו כרגע.

"...שיהיה לכולנו בהצלחה."

שותקת