חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות שבט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שבט. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 בפברואר 2015

יער או קפה - השאלה הרטורית

תכל'ס הייתי אמורה עכשיו להיות במכונית בדרך לפעילות ביער ואין זו סתם פעילות ביער כי אם פעילות עם ההורים ביער, כאילו לא די בזה ששבוע שעבר (אולי שבועיים אבל זה עוד כואב, אז מי זוכר?!) הייתה פעילות עם הקבוצה של המרכזית. הפעילות הזו ביער מקסימה בעיניי, בדיוק בגלל זה רשמתי את הילדים, את הילדים לא אותי. לי כבר מאוחר מדי כל הקטע הרוחני הזה, הציניות כבר קנתה בי אחיזה מזמן. שבוע שעבר המדריכה החדשה של המרכזית ביקשה ממני להפסיק לדבר (כן, שאני. אפסיק. לדבר. לזכותה יאמר שאנחנו לא ממש מכירות) כי הילדים צריכים את כל הכוונה שלי כדי להדליק את האש (לא, לא עם מצית, או גפרור, גם לא עם אבני צור, אלא בחיכוך של מקלות עץ זה בזה עד שיצא ניצוץ), מלמלתי לאימהות שהיו איתי שממילא אין לי כל כוונה לעזור. אני חוששת שזה לא מצא חן בעינייי המדריכה. שלא לדבר על הרגע שהיא העבירה קערה מלאה תרמילי אפונים מגינתה וביקשה שכל אחד יאכל רק אחד כדי שישאר לכולם. אני את שלי תרמתי לטובת הכלל. זה בסדר, קליפות תפו"א זו החגיגה האמיתית של העדה שלי (נו, די זה נאמר לשם הצחוק ותפסיקו עם כל המאבק העדתי הזה לרגע). 


מקל לימבו
יו נואו
אני אבהיר - הפעילות הזו ביער מדהימה בעיניי, אני באמת ובתמים רואה עד כמה הילדים נשכרים מזה. המדריכים נהדרים ומלאים באהבה (לטבע, לאדם, לרוח, למים, לאש, לאוכל טבעוני, לישות כלשהי - הבנתם את העניין) ונתינה לילדים. אני ממש לא מתחברת לזה וזו בדיוק הסיבה שאני שולחת את הילדים לזה, כי אני נותנת דברים אחרים ותחושת השבט שיש להם שם היא נהדרת. אני לגמרי בעד, אבל חלק מהעיסקה הוא שאני רק שותפה חיובית, זהו. רק שזה מרגיש שכל פעם שנדרשת התערבות שהיא מעבר שכאילו מישהו מגביה את רף הסבלנות. לא פשוט ומעולם לא אהבתי לעבור מתחת למקל לימבו, טוב בעצם קצת. אני עושה הכל כדי לא להעביר את הציניות בנושא הזה לילדים, אבל כל המפגשים שכוללים אותי קצת הורסים לי את כל ההתקדמות. מודה. עוזבת. תנוחם? אני באמת משתדלת.  

כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.

מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת. 

לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה. 

יום שני, 23 בספטמבר 2013

החלק הזה בין פרולוג לאפילוג

זה לא יהיה פשוט, אני יודעת שאני נכנסת עכשיו לאזור הדימדומים, ברור לי שזה הזמן לעצור, זה לא הזמן להתעלם מתמרורים ומקולות האזעקה העולים ויורדים. אבל כבר מאוחר מדי בשבילי וכולנו ידענו שזו רק שאלה של זמן ושבסוף לא אתאפק ואכנס לשדה המוקשים הזה בחיוך זחוח. אבל בינינו אם לא נצחק על עצמנו אז על מי? להגנתי אציין שאני אוהבת את המשפחה שלי ואני חושבת שכל אדם במשפחה שלי (קרבת דם, אני מבקשת) הוא מקסים, מה שעושה אותנו על סף נפיצות זה הביחד. 

ביחד של משפחה זה משהו שנבנה, אני יודעת שאני מאוד מתאמצת על הביחד הזה במשפחה שלי, זו הגרעינית שאני ובנזוגי בונים, אנחנו המון ביחד והילדים תמיד יודעים שנהיה שם בשבילם, אנחנו עושים הכל כדי לא לקחת כמובן מאליו לא את הזוגיות ולא את המשפחתיות. לאהוב, להקשיב, לקבל, לתת ולהיות חבר. אני גם יודעת המאמץ האישי שלי להשקיע במשפחה המורחבת משני הצדדים הוא משהו שהילדים מבינים ועוד ילמדו להעריך.

במשפחה המורחבת שלי היו כל מיני זמנים. אני יודעת שעוד בגרמניה משפחה היתה משפחה. לאופה (סבא בגרמנית) שלי היו 3 אחים ואמא שלהם שלטה בהם ובילדיהם ביד רמה - גם אצלה המשפחה היתה מעל לכל. ארבעת הבנים (סבא שלי ואחיו) היו אצלה כל הזמן, ולמרות המריבות הקטנות הם היו אחים וחברים וגם הילדים שלהם גדלו יחד והיו בני דודים וחברים. לא משפחה - ממש שבט כולל הגאווה השבטית והגינונים השבטיים אולי רק בלי מדורה אמיתית. בכל זאת מדורה ויקים זה לא ממש הולך ביחד - זה מלכלך ולא מסודר. 

המון שנים עברו מאז ובתווך החיים. והנה הגענו להיום - לי יש אמא בת תכף 75 שהתחתנה לפני 4 שנים (אשכרה ברבנות - לא שאלו אותי), חיה באושר עם בעלה השני (באמת היא/הם ממש מאושרים). בדיוק מכרו את הדירה שלה ועברו לבית ענק משלהם, רחוק מכולנו, שני אנשים מתבגרים בבית של משפחה עם ילדים בני עשרה. מערכת היחסים בין אחיותי ואני ובין בן הזוג אינה ממש טובה, היא שואבת את עקרונותיה בעיקר מימי המלחמה הקרה. הסיבות שונות ומגוונות ואין שום סיבה לכתוב אותן כאן, מה גם שיש להכיר בעובדה שהאמת מחד וודאי אינה דרה בכפיפה אחת עם פרשנותי ומאידך היא כן. כך או אחרת, לו ולי היסטוריה ארוכה (הוא ואמי ניהלו מערכת יחסים של יחד ולחוד מאז שאני בערך בת 17) - לרוב משני צדי המתרס, ואם תוסיפו לזה שהוא איש ימין ניצי במיוחד (יש משהו יותר מנץ על הסקאלה? כי אם כן אז גם טוב) ואני מאז ומתמיד הייתי שמאלנית חתרנית ותקבלו תמונה די ברורה לדיס-קומוניקציה הבסיסית בה אנחנו מצויים. אז אנחנו משתדלים למענה, והוא אפילו צוחק מבדיחותיי לפעמים, שזו בהחלט תכונה שיש להעריך, אבל בינינו בכל שיחת טלפון שלנו נראה כי שנינו ממהרים לסמן וי על כללי הנימוס ומהר לסיים את השיחה. וזה רק צד אחד, אבל רק הוא רלוונטי למפגש של היום. 

אם תקחו בחשבון שהאירוע המדובר היה חנוכת הבית החדש (וכבר יכולתם להסיק שיש כאלה ביננו שמערערים על ההגיון בעיסקה הזו) והוזמנו הבנות שלה והילדים שלו (שהקשר בין הצדדים הוא מקרי ביותר ואך ורק מנישואים). והגענו כולנו, כולל אחות הדתיה עם בנותיה הנשואות ובני ביתן ובניה הצעירים ושלפחות בצד שלנו אפילו לא ידענו שמגיע גם הצד שלו ושכנראה אנחנו לא משפחה הדוקה במיוחד בביחד הכללי אלא רק בביחד הקטן והתכנסנו בסוכה וסלון, בלי מזגן והיו הרבה התחכחויות, אז אם תקחו בחשבון את כל זה, הרי שבטח כבר הבנתם שזה בערך כמו לשבת על חבית נפץ ולשחק בזיקוקים. כן, כאלה אנחנו - אוהבים להסתכל לסכנה בעיניים ולקוות שהפעם היא תהיה סבלנית. ותמיד זה מדהים אותי מחדש כמה הכל מלא בתמרורי אזהרה - פוליטיקה, דת, חגים קודמים, העלבויות ישנות, תקריות, לפעמים אפילו מזג האויר יכולים להיות מלכודת. 

צחוק בצד, זה יפה שכולם מנסים גם אם זה נראה מלאכותי, לפעמים ההגעה בלבד מסמנת את התקווה לעתיד ואת הנכונות ואלה בהחלט חשובים. לפעמים עצם העובדה שכולם שם מציינת שיש עתיד (שוב, לא המפלגה, כבר סיכמנו ששם אין) ושלמרות שההחלטה להגיע היא לפעמים רק בגלל שיקולים קרים היא גם מעידה על היכולת ללקק את הפצעים. כשאני מסתכל מהצד על הסיטואציה בכללי היא בכל זאת, למרות התקווה, עושה לי קצת רע ולכן אני מחלקת אירועים משפחתיים למקטעים קטנים. אני מוצאת זמן לבד עם אמא שלי והאחיות שלי ובשאיפה גם עם האחיינים ועם כל אחד אני אמצא את עצמי צוחקת. כי כאלה הם, כפרטים כל אחד הוא כיף בפני עצמו שלא לא לדבר על העובדה שהוא יצור תבוני ומתפקד, זה רק הביחד הענק הוא שיוצר את חוסר התפקוד. כי למעשה הביחד המורחב הזה הוא לא תמיד מתאים וכשמקדשים אותו יתר על המידה פורמים לפעמים חלק מהתפרים הקטנים, הבעיה היא שכשהם נפרמים- ל"ביחד הקדוש" כבר אין רשתות הגנה. 

כשאני מסתכלת על המשפחה הגדולה שלי, אני יודעת שהטקסיות הורגת אותנו. שתמונות הוליוודיות מתקתקות וורדרדות של דימויים משפחתיים וחוסר היכולת שלנו לשחזר אותן במציאות הן הגורם הקטלני מספר אחד למות החדווה באירועים משפחתיים. זה בסדר שפרק ב' מאוחר לא יכלול אימוץ ילדים פורמאלי או לא פורמאלי ויאפשר חיים מקבילים ולא משותפים. זה בסדר לחלק אירועים למקטעים עם מוזמנים שונים וזה בסדר לדבר על זה. אבל אי אפשר להתאים את החיים המשפחתיים לפסקול הוליוודי. בתוך האישי והאמיתי יש המון חלקים לא נוצצים, הם מחכים שיחבקו אותם ואנחנו מטאטאים אותם מתחת לשטיח ולא שמים לב שהם מערערים את היסודות. המציאות האלטרנטיבית שנבנית כך דומה לאמת הסובייקטיבית שאנו מספרים לעצמנו.היא אף פעם לא תהיה האמת באמת. הייתי רוצה שמשפחה תהיה המקום בו כל אחד רואה את האמת של השני, אבל לרוע המזל כדי לראות את האמת של השני אנחנו כנראה צריכים לקרוע קצת נתחים מהסיפור שהמצאנו לעצמנו ודווקא אז אנחנו מתבצרים יותר באמת שלנו.

לקח לי המון זמן להבין את זה, הייתי מוכרחה להבין כדי לא לחזור על טעויות גם עם המשפחה שלי. אני מנסה לבנות את הדברים אחרת אצלנו ובטח עושה טעויות אחרות. אני רואה את אחיותיי הגדולות ואת התיקונים שכל אחת מהן מנסה לעשות ואני יודעת שבדור שלנו המשפחה כבר קצת אחרת. ואני גם יודעת שאנו בונות חברות אמיצה ונאמנות ורואה עד כמה נכון שמתוך הסדקים גם בוקע האור.

אז איך היה המפגש? הגיעו כל מי שהגיעו, נושאים בעייתיים לא הועלו, כולם היו מנומסים ולא קרה שום דבר מיוחד שהצדיק את שבירת הכללים. בקיצור אירוע ללא תקלות, אבל אני מניחה שעם הרבה אנחות קטנות ושקטות שרק פולניות אמיתיות שומעות. מי שהיה רואה אותנו מהצד היה בטוח שבתכל'ס אנחנו ממש בסדר. מגרד לי נורא לכתוב פרשנות יותר חריפה, אך זו תהיה מלווה בחשיפה שתוביל לנידויי מהמשפחה וגם ככה אני על סף חציית הקווים - אז עמכם הסליחה. 

טוב ברור שזה לא הסוף, ואם היה פרולוג גם תור האפילוג בוא יבוא, אני מהמרת על מחר