קראתי את אתרי החדשות הבוקר והתחלתי לכתוב. אז קטינא התעורר, רצתי להיות איתו ובינתיים חשבתי על מה שכתבתי ומה אני רוצה לכתוב ולאט לאט מסתדרות לי המחשבות, כן בהווה. אני מודיעה מראש שאני מגישה לכם כרגע משהו באפיה ומבקשת שתהיו סבלניים. זה התחיל בידיעה הזו על עוד מורה בתיכון שעומד בפני פיטורים בשל תלונת תלמידה שהוא מפגין את דעות השמאל (הקיצוני שלו כמובן) בכיתה. הסיפור הוא פשוט (הוא גם ראוי לסופרלטיבים נוספים כמו מרגיז, מקומם, עצוב, מדכא - כיד הדימיון הטובה עליכם), ממה שניתן להסיק ובניסיון לראות את התמונה הרחבה - בית ספר תיכון, מחנך ומורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל, במסגרת התפקיד עולות גם שאלות חברתיות אקטואליות וגם שאלות מוסריות. בתוך כל הדברים שמורה צריך להעביר לתלמידים שלו, מנסה המורה לעורר חשיבה וגם שיפוט אישי וביקורתי. באופן עקרוני, אלה כל המצרכים הדרושים לדרמה הוליוודית סוחפת על מורה הממריץ את תלמידיו לחשוב מחוץ לקופסא ולא לקבל כהכרח את מה שמאכילים אותם, לא בגלל שמה שמאכילים אותם לא טוב בהכרח, אלא כי זה מה שאנחנו רוצים מהילדים האלה שיהיו בוגרים חושבים ולא רובוטים ממלאי הוראות. עם בימוי טוב ובהינתק מהזוית הישראלית, כבר עשו סרטים כאלה ואיכשהו תמיד הקהל בצד של המורה ולא בכדי. מי לא עומד לצד המחנך שמנסה להעניק לתלמידיו ערכים של מוסר ולגרום להם לחשוב? או, אז כנראה שזה עניין של פרזנטציה. כי ברגע שאנחנו מתבלים את כל המצרכים האלה בתיבול ישראלי, איכשהו אוטומטית בציבור הרחב המורה יוצא לא בסדר.
למה? כי הוא מעז להעלות לדיון פרות קדושות, לא לשחוט אותן חלילה מול עיניהם הקרועות לרווחה של התלמידים, אלא רק לדון בהם במנותק מהקיבעון המחשבתי של תלמידים רבים בעיניינים האלה, קיבעון שהוא כמובן נוח למערכת, אשר גם מזינה אותו (ולא, לא קרצתי לנושא מפעל ההזנה שכבר יצא מידיה של מערכת החינוך, אולי במסגרת זליגת הערכים, אבל זה לא לעכשיו). דווקא אצלנו, במקום שבו ילדים יוצאים מבית הספר הישר לזרועות הצבא, כל כך צעירים, רכים ונתונים להשפעה לתוך סיטואציה כל כך אלימה במקרים רבים (כן, הצבא הוא אלים, לא רק צה"ל אלא צבא בכלל ואם אתם צריכים הסבר על משפט כזה או רואים בי "בוגדת" אז עשו טובה ותפסיקו לקרוא), הייתי רוצה להאמין שאם יש דבר אחד שחיילים לקחו מבית הספר זה הצורך לשפוט את הדברים לבד ולדעת מתי נכון למלא את הפקודה ומתי לא. עקרונית, אם אני מבינה נכון (למרות שהמציאות לא מוכיחה לי שזה נכון) זה גם אמור להיות מתאים לאותו קוד מוסרי של צה"ל (ואני באמת משתדלת לא להיות צינית). יתרה, זה היה יכול לעזור לאם העבריה להאמין שגורל ילדיה מופקד בידיים הטובות ביותר, אבל ניחא. מורה כזה אשר יודע לעורר את המחשבה ואת הרעיון של שפיטה מוסרית הוא בדיוק אותו "מורה לכל החיים" מהקמפיין הישן של משרד החינוך. בדיוק כזה שהייתי שמחה שילמד את ילדיי.
מתנתקת רגע, אבל לא כדי לא לדון בזה אלא רק כדי לחדד נקודה. לאחר נפילתו של אורי גרוסמן, אני זוכרת שקראתי או ראיתי ראיון עם אביו, דויד גרוסמן. בראיון הזה הוא הסביר, ואני מעבירה את המסר במילים שלי ולכן זה בערבון מוגבל, שהילד שלו שירת בקרבי (שריון) כי הוא רצה להיות שם כמצפן מוסרי, כי להיות ישראלי אומר לשרת בצבא מבחינתו במקום שבו מציב אותו צה"ל אבל לשמור על שיקול הדעת שלו ולדעת, אם יש צורך, גם לסרב לפקודה. ברור שהשירות בצבא מכיל בחובו את ההנחה שיש לשמור על שרשרת הפיקוד הנסמכת, בין היתר, גם על ציות, אך כמו שטענתי לגבי חוק, גם פקודה מאפשרת סירוב יחד עם קבלת עונש ויש חשיבות יתרה, גם במהלך קרב או פעולה צבאית, לשיפוט מוסרי של מה נכון ומה עובר את הגבול. לכן, מבחינתי, מחנך שמלמד להעביר ביקורת, לחשוב ולשפוט הוא מחנך שנותן לך את אחד הכלים החשובים ביותר בחייך כאדם.
צרות האופקים מעוררת אימה, חוסר היכולת להכיל דעות אחרות או לחשוב בביקורתיות של הדור הצעיר הם לא סממן טוב לשום חברה וכאשר מורה מנסה בחלקת האלוהים הקטנה שלו להשפיע על נפשותיהם הרכות של תלמידיו - כמו שאכן מצופה ממנו - הוא נידון כמובן לפיטורים, אבל זה רק בהנחה שדעותיו הן דעות שמאל. כאשר מכתבה של התלמידה נפל בחיקו של חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, זה האחרון מיהר להפיצו בתוך קן העקרבים שלו. מגוון מילות השטנה רק הרקיע שחקים - אף אחד מהקוראים לא בדק את נכונות האשמותיה של התלמידה ובכל זאת מחמם את הלב לראות אילו הצעות מלבבות לבילוי שעות הפנאי מקבל אדם שהם אפילו לא מכירים - מרְכִיבָה בשלישיה עם זועבי וטיבי על טיל, דרך מועדון קרב מחוץ לבית הספר וכלה במוות וזאת בהנחה שיסרב להצעת עבודה בעזה או לעבור מרצון לאיראן או סוריה. הרי אם הוא היה מדבר על ציווי אלוהי או לוקח את הילדים לקברי אבות, או לביקור בהתנחלויות אף אחד לא היה זועק שזו השפעה רעה על הילדים, אבל אין ספק בהכל אשמה הפוליטיקה כי כולם שמאלנים (תקנו אותי אם אני טועה אבל מ- 2001 לא היה כאן שום ראש ממשלה מהשמאל) ואם אפשר אז גם אשכנזי - למה לא לדחוף את כל השדים יחד?
בסופו של דבר כבר סופו של יום ואני עוד לא פירסמתי את הפוסט, פשוט כי הייתי עסוקה בלנסות באמת לבדוק את הנושא, קראתי, חקרתי ושאלתי. יש עדויות רבות של תלמידים שלו פזורות בכל הרשת וכולם אומרים דבר אחד, יש כאן מקרה של נערה שלא מסתדרת עם המורה ועם מה שהוא מייצג, אבל יש כאן מורה שמנסה להעצים את תלמידיו ולא לשטוף את מוחם כי אם לפתוח אותו, גם אם רק כדי לקבל דעה של איש אחר. לצערי כל השיח הציבורי המתלהם שנוצר ברשת רק מוכיח עד כמה בני הנוער צריכים ללמוד את שפת ההקשבה וההכלה אחרת אנחנו דנים אותם לחיי טוקבקיסטים אלימים ומתלהמים. מורה שמראה את הצד השני, מנהל בדיוק את אותו דיון סוקרטי שהוא כלי חינוכי כל כך יפה. אם א' טוען ככה תשאל אותו על האפשרות האחרת, תוסיף לחקור ולשאול. אני זוכרת כשהגעתי לאוניברסיטה ופתאום גיליתי כמה כל כך הרבה ממה שלמדתי היה מטויח וחלקי וכל כך מנותב מטרה. כשילד בא מהבית עם כל מיני אידיאות מן המוכן שהוא אפילו לא חשב עליהן, מורה שגורם לו לחשוב עליהן הוא מורה טוב בעיני. כשהבכור שלי בא אלי וטוען שגם הוא שמאלני כמוני, אני עוצרת ואומרת לו שממני הוא שמע רק חלק מהסיפור וכדאי שישמע את כולו לפני שיגבש את דעתו, אולי אם לא הייתי מחנכת אותו בבית אולי לא הייתי טורחת לומר את זה, אבל חשוב לי שהילד שלי יגיע לדעות שלו מכל הסיבות הנכונות ולא בגלל שזה מה שלימדו אותו איפשהו, אפילו אם זה בבית.
חזרה לעניינו - זה בסדר, שהתלמידה, שהרגישה חסרת אונים, ניסתה למצוא דרך לטפל בנושא ואולי היא לא היתה צריכה להרחיק עד שר החינוך, אבל ככה היא עשתה הרבה יותר רעש, לצערי היא גם נתנה חומר כאילו טוב למי שרק מחפש, והייתי מצטערת על נפילתה לקן העקרבים, אך אז ראיתי את התגובות שלה ושל בני משפחתה שנראו מאושרים מעצם העובדה שהם מראים ל"שמאלני" מאיפה משתין הדג. ברור, כי מי שהדעות שלו לא נראות מספיק נאמנות למדינה לפי ספר החוקים של אנשי הימין, הרי הוא בוגד שצריך לאבד את מקום הפרנסה שלו. אישית, חוש הצדקנות הנקמני הזה מעורר בי סלידה, בעיקר אחרי שקראתי תגובות של תלמידים שהגדירו את עצמם כימנים ובכל זאת הגנו על המורה שלהם ותיארו אותו במילים כל כך חמות, אבל יותר מזה הם הקפידו לשמור על כבוד הדיון. מסתבר שמשהו נלמד בשיעורים של המורה הזה, אולי בדיוק בשיעורים האלה יצא לתלמידה המעט נקמנית הזו להיעדר... בכל מקרה, סיפורים על מחנכים כאלה מבחינתי הם הסיפורים הקטנים שמראים שיש עוד אנשים שמלאכת החינוך לא זרה להם, כאלה שמבחינתי צריך להעמיד בכיכר העיר, אבל לא כדי לסקול אותם, פשוט כדי להוקיר להם תודה שהם עדיין זוכרים בשביל מה הם כאן ולמה אנחנו כל כך צריכים אותם
